תיקונים תיקונים Featured

 4 tikunim
לכל אחד יש לפחות מאתיים מילים שהוא יכול לכתוב לעצמו לפני יום כיפורים, אלא שכל ההכנות והשגרה קצת בולעות לנו בסוף את הפנאי בנפש. לכן הכרחנו את עצמנו, כותבי עולם קטן, לעצור הכול רגע לפני 'כל נדרי' ולכתוב, כל אחד לעצמו, משהו אישי שהיה רוצה לעשות קצת יותר טוב בשנה הבאה

כותבי עולם קטן

לזכור שהחיים האמיתיים מסביבי

נדב גדליה

בזמן האחרון אני מתעניין יותר מדי (גם) בפוליטיקה. הצילו, אני מכור. יש לזה מחיר. במקום שסבי ז"ל יגיח בחלומותיי אני פוגש שם את עמית סגל. הלכו לכל הרוחות הימים שבהם פוליטיקה הייתה בעיניי הסדרה שמיועדת ליושבי קרנות. וזה מטריד אותי. כי העונה בעיצומה ואסור לפספס את הרעל הזה על שלל לכלוכיו. לעיתים הצורך להקיא בוער בי, ואז אני בולס עוד טור של נחום ברנע. עוד פרוצדורה של רינה. עוד אברמוביץ', ולקינוח מבזק סיכום כדי לוודא שכלום לא השתנה.

א‑לוהים, מה נהיה ממני? מי השתיל בקרביי אמוציות על לא כלום? הרי זה לא באמת נוגע לחיינו כמו שמציגים בפנינו כדי שנלך לקלפי שולל. כמו שהערבים לא נהרו גם לא תהיה החלנה או הדתה. האליטות יישארו בבתי המשפט עד הפנסיה, ועוד ועוד 'חילונים' יגלו את השבת ונמחא להם כפיים. אילו רק היינו מצליחים להישאר חלוקים אך להנמיך את ווליום האמוציות בפוליטיקה, הייתה לנו מדינה טובה יותר. הרוב המוחלט – קשקשת. ובכל זאת, יצא יקר מזולל.

משפט אחד חכם ואמיתי תפס לי את האוזן יותר מכל מה שנאמר בדברי הפוליטיקה האחרונים. זאת הייתה שקד שסיפרה שבתה שמחה על שהימין החדש לא עברה את אחוז החסימה. הווי אומר: יותר אימא בבית לשקד ג'וניור. מי ביבים רבים עברו בפיד המשסע מאז, אך איני מסוגל להשתחרר מהאנקדוטה ההיא, זכרה לברכה.

וכך, בין רינה לסגל, זרח לפתע זרקור קטן על צורכי החיים החשובים באמת. אלו שנדמה ששכחתי בלהט הדיסקוסים על 'עתידה של המדינה'. אנו אמורים לדאוג לפני הכול לדברים שבהם יש לנו השפעה טבעית: תשומת לב לילדה, לילד, שיפור מערכות היחסים שמעלינו, מתחתינו ומצדדינו. ההתפתחות שלנו כבני אדם רוחניים וחכמים יותר וביקור אצל סבתא.

כן, כל ה'שטויות' הסטנדרטיות האלה שברור לנו שאין אנו עושים בהן את המקסימום זקוקות לנו, ורק לנו, נואשות. מדי יום. במקום להתעמק במשפט החדש שהפיק עדן אני עסוק בעיון בסוגיית מספרי המנדטים והרכבת הקואליציה. קורא עוד 'פוש' ו..."כן, מה אמרת, חמוד? וואו". מלאכותי, כמובן. כי הילד והמשפט שלו אינם מעוררי אמוציות כמו סמוטריץ' ובן גביר, מה לעשות.

לקראת השנה החדשה והבחירות הנצחיות שבפתח (אני מניח שזה ייקבע בסוף לפעם ברבעון), לא החלטתי דבר חוץ מלזכור שהחיים עצמם נמצאים לפני הכול מסביבי. רק שם אני באמת קיים ומשפיע. כל היתר דמיונות. סיפורים שאני מספר לעצמי על מה חשוב בחיים כדי להתיר לעצמי לטחון עוד מנת ריגושי ג'אנק מעשי ידי הפוליטיקה להתפאר.

לשחרר קצת את המשמעות שאני ממילא לא מבין עד הסוף

איתמר מור

אחת מאמרותיו הידועות של זיגמונד פרויד (שבימים אלו ממש מלאו 80 שנה לפטירתו) היא "לפעמים סיגר הוא רק סיגר". האמירה הזאת, שלכאורה מובנית מאליה, מצריכה עיון מחודש ואפילו תהליך של תשובה אצלי וכנראה אצל עוד כמה אנשים. לא פעם עניינים של מה בכך עלולים לקבל מעמד מקודש או אידאולוגי ללא הצדקה. צריך "לקדש את החומר", למצוא את השכינה 'המסתתרת' או 'המלובשת' במציאות. חיים שלמים נבחנים מרום כל דרגין ועד כל סוף דרגין דרך מבט מצועף של רוחניות כביכול.

גיליתי שבשם הרצון (שלא לומר חובה) לפענח את המציאות 'בעיניים א‑לוהיות' אפשר להעביר חיים כאובססיה בלתי פוסקת לפענח, להבין ולתרץ את הפקק בכביש, את התור בקופה בסופר, את המכה שחטפתי באצבע הקטנה של הרגל מהשפיץ של המקרר.

אני רוצה לעשות תשובה בלא לקבל תשובה. לקבל שלא כל דבר חייב התמרה אל הקודש. אני לא כופר בכך שכנראה יש בינינו כמה שכן מסוגלים "לראות את האחדות הכוללת בתוך הפרטים המשתנים", אבל היום אני מוכן להודות שהם מעטים מאוד ושאני ודאי לא נמנה עימם.

ההכרה שנגזר עלינו לחיות את החיים מתוך הסתרה עלולה להיות מאכזבת. יש משהו בדי-אן-איי האנושי שמבקש לתת לכל דבר משמעות, לקבל תשובות ודאיות לחידת החיים. בשם הרצון למשמעות אדם מסוגל להשתעבד לשרלטנים (רבנים מטעם עצמם וגם פוליטיקאים), לאשליות (רוחניות, גשמיות ווירטואליות) ולהזיות (ולחשוב שמדובר באינטואיציה). השנה אני מבקש לא רק לסלוח לעצמי על שאין לי יכולת להבין הכול אלא בעיקר לזכור כי "לפעמים סיגר הוא רק סיגר". לא כל דבר חייב להפוך לאידאולוגיה.

עוד חיבוק אחד

מרדכי יורבצקי

אחרי עשרות שעות של סליחות ופיוטים, אחרי שקמתי באשמורת או בעצם נשארתי ער לסליחות של חצות, הסתכלתי סביב על המתפללים שסביבי, השופכים את ליבם לפני אדון כול. סקרתי בעניין את פרצופי המתפללים, קצתם מוכרים וקצתם קצת פחות, וחשבתי בליבי שלי איך אעשה ביכולותיי הדלות שהשנה הבאה תהיה מתוקה ומתוקנת יותר מקודמתה.

נזכרתי באינספור מפגשים עם חברים, ידידים ובני משפחה, ובתוך רגעים התגנבה למוחי הידיעה מהו אופי התיקון הדרוש. מתי בפעם האחרונה אמרתי לסובבים אותי שאני אוהב אותם ונהנה בחברתם? שאלתי את עצמי. המשכתי להקשות: לפני שאני ממליך עליי את ה' יתברך, אולי כדאי לקבל עליי להתחיל לפרגן יותר לנתינים שלו, אותם בני עמי האהובים שבחרו בדרך המלך ואינם מהססים להמליך אותו עליהם בכל שנה מחדש? כלומר, אני ממליך עליי למלך את זה שהכול שלו, ומתוך זה גם אני מכיר בגדולה של עמו המופלא.

אבל 'עם ישראל' זה צמד מילים מפוצץ. אתחיל בקטן: בבני המשפחה, בחברים ובעמיתים לעבודה או ללימודים. בזמן כתיבת שורות אלו אני חושב לעצמי: רבאק, זה מה שאני צריך לתקן? מה אני מתנשא על קוראי 'עולם קטן'? הרי זה כל כך פשוט, יש דברים מסובכים פי כמה שאני מחביא עמוק בסתר המגירה.

לאותה תהייה שמנקרת במוחי מתגנבת גם התשובה הברורה: אולי דווקא משום שיש לי דברים מסובכים הרבה יותר שאת חלקם אני מעדיף שלא לחלוק עם סביבתי (כדאי לכם...), זה בוודאי יהיה ספתח נחמד. חיבוק ענקי לאימא, מילת פרגון לחבר טוב, "אתה לא יודע כמה אני שמח לראות אותך" וברכת שהחיינו גדולה בצידה. לא סתם תיקנו אותה חז"ל אלא כדי שנודה לקב"ה על הזכות לחזות בזיו פניו של היהודי הצדיק הזה שכבר חודש לא זכיתי להחליף איתו מילה, במיוחד כשהוא אפילו לא טורח לעקוב אחריי בספר הפנים. אולי בזכות המעשים הקטנים האלה הפיד שלי שייגלל שם למעלה יזכה ללייק ויצדיק חתימה להמשך חיים שמחים ובריאים לנו ולכל עמישראל.

תשובה הורית

אדם פז

כשאני חושב על חזרה בתשובה בניחוח של 'אורות התשובה' אני בדרך כלל מרגיש שאני די מדויק – אני שב כל עת אל האני הפנימי שלי, מסנן רעשי רקע ומתרכז מאוד בנשמה שלי. אני עובד רק בעבודות שאני אוהב. אני מנגן הרבה וכותב הרבה ולומד תורה הרבה. אני אפילו משתדל לכבות את הטלפון שלי אחרי 20:00 כדי שלא להישאב אליו יתר על המידה. ניהול הזמן שלי בהחלט לוקה בחסר, ואני מאחר כרוני בהגשת מטלות, חושב לאורך עד כדי עומס, וזה גורם לי לאחר לעבודה, אבל אני לא חושב שאנסה בכלל להתמודד עם זה השנה (בואו, אתם מדברים עם מישהו שאיחר לחתונה של עצמו).

אז מה כן? מרוב כל העבודה הפנימית וההתרכזות אני מגלה יותר ויותר בתקופה האחרונה שאני קצר רוח לילדים שלי. אין לי פניות אליהם. תמיד הם יקומו לפניי (אל תגידו לי, זאת בעיה כללית של הורים במשבר גיל השלושים. ובכל זאת). גם כשיש לי איתם שעתיים-שלוש אחר הצהריים אני תמיד עייף, תמיד זעפן. פחות מסתכל להם בעיניים, מנפנף להם תשובות לקוניות רק כדי שלא תוסח דעתי מהאני הפנימי שלי. אם אני לוקח אותם לגן השעשועים זה בתנאי שאני על הספסל, ומאן דכר שמיה של האבא היחיד בגן שעשועים שמתגלש איתם במגלשות ומשחק איתם תופסת צבעים. עמוס עמוס עמוס.

ובכן, במסגרת הווידויים הפומביים (אהרוני והרעיונות שלו), אני מקבל עליי לשחרר. בלי לעזוב את כל הפרויקטים והעבודות שלי. פשוט לפנות לילדים מקום. קודם במוח שלי, אחר כך גם בגבולות הזמן. אולי לחזור לישון בשעות סבירות בלילה כדי שיהיה לי כוח לבוקר? אולי לישון ברכב חצי שעה לפני שאני עולה הביתה? אולי אשכרה חסר לי ברזל בגוף ואני חייב לאכול מסודר בשביל להיות אבא שפוי ופנוי ומצחיקול ומקשיב? זה לא יקרה ביום אחד, אבל אפשר בהחלט לבקש על זה.

 

קבצנים של אהבה

אביגיל זית

תראו, אני לא ר' שלמה קרליבך ואין לי איזה עניין מיוחד עם קבצנים, אבל לא מזמן נזכרתי בסיפור מופלא שקרה לי לפני שנה בערך והאיר לי נקודה בתפר השנה החדשה. יום שישי אחד, חם מהרגיל לעונה – והעונה הייתה אמצע הקיץ – הסתובבתי עמוסת קניות וטרודת מחשבות ברחובות הבירה היקרה שלנו.

ירדתי מהרכבת הקלה. במרכז הרחוב עברו בחום היום מאות אנשים, ובשוליו ישבו כמה קבצנים וקבצניות. בתוך שטף האנשים עצרתי ליד אחת הקבצניות, הוצאתי כמה שקלים, הנחתי בקערה לצידה ומלמלתי בחיוך נבוך "שבת שלום". פתאום האירו הפנים שלה והיא שאלה אותי: "איך קוראים לך?" עניתי, והיא התחילה לברך אותי בכל הטוב, בזכות הצדיקים ובזכות השבת הקדושה ובזכות עם ישראל המתוק.

טוב, אני מזמן למדתי שלא להתנגד לברכות ועניתי אמן שוב ושוב, ובעיקר הרגשתי איך מכל מילה שלה הלב שלי מתרחב קצת ושב למקומו. אחרי שטף הברכות שלה בירכתי אותה בחזרה בבריאות ובשמחת הלב ובפרנסה טובה. חשבתי שבנקודה הזו המפגש בינינו נגמר, וחתמתי את השיחה המתוקה ב"שבת שלום", אבל כשהסתובבתי ללכת היא קראה לי, "רגע", הסתובבה ושלפה ורד, ואני פשטתי יד לקבל את הוורד היפה ביותר שראיתי בחיי.

אני לא חושבת שהיא הבינה עד כמה התהפכה לה הסצנה, אבל הזיהוי הרגיש שלה והרצון להעניק מילאו לי את חסרון הלב הרבה יותר משמילאתי אני לה את חסרון הכיס. גם ברמה הכללית אני חושבת שעברנו שנה מסוכסכת מהרגיל, והרחוב הישראלי משווע למעט אהבה, למעט ריפוי, לאיחוי של הקרעים.

בסופו של דבר כולנו פשוט קבצנים של אהבה. לרגע אחד האישה היקרה הזו הזכירה לי, בתוך המולת הרחוב, שלכל מפגש אקראי יש לב. אפילו סביב כסף מפגש בין אנשים זרים יכול להפוך למגע מלא אהבה, כיסופים והדדיות.

עכשיו חמצן

יוסף רוסו

האמת היא שאני פשוט רוצה ללמוד קצת יותר תורה השנה. יוצא שזה משפט פתיחה מה-זה לא מגניב, ורק על זה צריך לדבר פעם. יש לי אפילו רשימה שאני יודע שהסיכוי שאצליח לעבור עליה קטן מאוד, אבל אנחנו עדיין באווירת תפילות ראש השנה ובתחושה שהכול נקי ואפשרי, אז אני כותב אותה כאן מהר, לפני שההתלהבות תרד ותגיע לאות השגרה המדמיינת אותנו לדעת. מה שייתפס, ייתפס. בעזרת ה'.

אז אני רוצה לסגור סדר נזיקין במשניות (כבר התחלתי אותו לפני כמה חודשים אבל בינתיים זז לאט), ואז לסיים השנה גם את סדרי קדשים (בית מקדש זה נשמע מעניין) וטהרות (אומרים שזה מסובך אבל מקסימום אני קורא את קהתי ומה שנצליח - ברכה).

חוץ מזה הפעם האחרונה שעברתי על התנ"ך הייתה לפני 15 שנה. אז אני רוצה השנה לעבור עליו שוב בע"ה.

ובשבתות בעזרת ה' לסיים מסכת שבת בגמרא.

אל תשאלו אותי איפה אני מכניס את זה בלו"ז שלי עם העבודה שלוקחת את עיקר היום גם בזמן וגם בנפש, ועם הילדים החמודים שלי שכל אחד מהם הוא משאבת זמן מבורכת שאני רחוק מלספק, והחוסרים שיש לי מכל הפערים שאני פותח מול התקשורת שלי עם אשתי שאני יודע שעולים לנו ביוקר אחר כך. אני באמת לא יודע איפה התורה הקדושה הזו שמדברים עליה שהיא יסוד חיינו, והיא החמצן לנשמה, נכנסת בין כל פיסות החיים האלה שלא מפסיקות לדרוש כל אחת את חלקה. אבל אני כן יודע שאני מתכוון השנה לא להניח לרצון הזה להידחק שוב לסוף הרשימה. כן, כולם חשובים, לעזור לזולת ולעשות מעשים טובים, והתורה היא בעצם אמצעי לחיים טובים ומוסריים, אבל בלעדיה, כבר למדתי על בשרי, הכול פשוט מאבד את האזימוט. בלעדיה אני יצירה כל כך שונה. ואיתה יש פתאום כיוון. ואיתה אני לא סתם יודע עוד קצת פרטים מעניינים בכל מיני נושאים, אלא איתה בתוכי אני הופך לאדם אחר.

אני חייב את זה לאנוסים, לחשמונאים, אני חייב את זה לרבי עקיבא. לדור המדבר. כל מי שהיה קשור אליה – נשאר איתנו עד היום, מי שהתנתק ממנה מצא את עצמו מחוץ לעם שלנו בדור כזה או אחר.

יומרני, בנלי, דוסי ככל שיהיה – יהי רצון שהשנה אזכה לעוד וואחד נתח תורה בתוכי.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מופת הגורן

  אבי רט כותב על...

התעשייה

  כל מה שרציתם לדעתם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם