לעומקם של שקרים Featured

 8 bendror
כשעיתונאי כמו בן דרור ימיני, שהגדיר את עצמו כאיש מחנה השלום, מצליח לאסוף כל כך הרבה נתונים על האנטישמיות בעולם ועל השקרים שבהם מתבוססת האקדמיה –זה כבר לא איזה-כיף-הנה-עוד-הוכחות-שמחנה-הימין-צודק, אלא גילוי שמשהו פה חולה באופן עמוק * ימיני טוען שאדם שאכפת לו מזכויות אדם צריך להיות בעד הכיבוש, ואף שהוא לא מצליח לוותר לחלוטין על פתרון שתי המדינות, הוא מבין שדו-קיום יגיע דווקא מאנשי ההתיישבות

רועי אהרוני

"הכול התחיל בחשבון הנפש שעשיתי אחרי כישלון הסכם אוסלו ושאר ההצעות הישראליות", מסביר בן דרור ימיני, מבכירי העיתונאים בארץ, איך החל פרויקט הדגל שלו – חשיפת תעשיית השקרים ביחס לישראל. בשנים האחרונות הוא העיתונאי הלוחם המרכזי בתעמולה האנטי-ישראלית במערב. הוא בודק כמעט כל מאמר אקדמי שמתפרסם על הסכסוך הישראלי-ערבי, מתעדכן במתרחש בקמפוסים ברחבי העולם ועוקב אחרי עיתונים בינלאומיים יוקרתיים כדי לבחון את יחסם לישראל. את מסקנותיו הוא שוטח בטורו השבועי במוסף שבת של "ידיעות אחרונות" ובספרו "תעשיית השקרים", וגם בהרצאות בארץ ובחו"ל.

אל תטעו בשמו: ימיני הוא לא איש ימין. פעם הוא היה איש שמאל מובהק, היום הוא יגדיר את עצמו שמאל-מרכז. "הייתי ממחנה השלום", הוא מספר לי במשרדו בבניין המערכת של 'ידיעות אחרונות'. "נפגשתי לפני אוסלו עם הרבה מאוד פלשתינים, בהם ערפאת ואבו-מאזן. שמעתי דברים צורמים כבר אז".

באותה תקופה, העוסקים במלאכה טאטאו את הצרימות הללו מתחת לשטיח, וניסו להציג את ערפאת כתומך שלום נלהב.

"אתה צודק, אבל מתחת לפני השטח החל כבר אז הפיצול במחנה השלום. היו כאלה שקיבלו את הכול בהכנעה וסייעו לפלשתינים, והיו שאמרו, ואני ביניהם, שאנחנו רוצים לקדם שלום מכיוון שאנחנו אוהבים את מדינתנו ולא מפני שאנחנו חושבים שהיא פושעת. כבר אז לא הבנתי מדוע אם הם רוצים שלום, הרטוריקה שלהם נשארת עוינת".

הנורות האדומות נדלקו כבר אז, אבל ימיני החל לחקור את הנושא ברצינות רק בתחילת שנות האלפיים. "התרחשו כמה אירועים – הצעת קמפ-דיוויד, האינתיפאדה השנייה והצעת קלינטון – שאמורים היו לעורר תהיות אצל כל אדם חושב. זה גרם לי לשאול – ריבונו של עולם, הציעו להם מדינה, הפתרון הכי טוב בעבורם כפי שאנחנו הבנו אותו, והם דחו הכול על הסף. הם תמיד דחו את תוכניות השמאל, והוא מסרב להשלים עם זה".

השמאל אוהב לטעון שלא באמת ניסינו.

"זה קשקוש. כל מי שקרא את ספרו של פרופ' שלמה בן-עמי יודע שהשמאל ניסה הכול. זו טעות שחזרה על עצמה: בואו נציע להם עוד ועוד, אבל זה לא עזר. הם לא רצו מדינה פלשתינית; הם רצו את מדינת ישראל.

"פארוק קדומי, שהיה מעין שר החוץ של הפלשתינים וייצג את ערפאת בפסגת קמפ-דיוויד, ניסח זאת בצורה ברורה כשאמר – 'אנחנו לא רוצים מדינה, אנחנו רוצים זכות שיבה'. זה האתוס הפלשתיני הגדול. לכן ברטוריקה הם משתמשים בביטוי 'שתי מדינות', אבל לא מוסיפים 'לשני עמים', כי מדינת ישראל לא תהיה לעם היהודי. מי שבאופן נדיר פולט פה ושם את הביטוי 'לשני עמים' – מיד מתקן את עצמו".

הזכות להטיל מום

ימיני מספר שבעקבות הדברים הללו הוא החל לערוך חשבון נפש שהוביל אותו לבדוק את הדברים ברמה המחקרית. כמה ציוני דרך הבהירו לו את המצב החמור של התעמולה האנטי-ישראלית. הראשון היה ועידת דרבן בשנת תשס"א (2001). "בדרבן היה ביטוי של שנאה תהומית לישראל", מסביר ימיני מדוע הוועידה הייתה בעבורו נקודת מפנה. "לא מאבק למען פתרון כמו שהכרנו בשנות התשעים, אלא שלילת זכות הקיום. מי שדיבר על שתי מדינות לשני עמים בוועידה נחשב לפשיסט קיצוני; וזה היה רגע אחרי שהצענו לפלשתינים שתי מדינות לשני עמים והם סירבו".

ימיני מציין שני מאמרים שהיו "מכוננים" בעבורו, שפורסמו בשנת תשס"ב (2002). הראשון היה של פרופ' אילן פפה, שהיה בזמנו מרצה למזרח תיכון ולמדעי המדינה באוניברסיטת חיפה עד שירד לבריטניה. "זה היה מאמר רצוף שקרים", מספר ימיני. "הוא טען ששרים במפלגת העבודה הציעו לבצע טרנספר, ורק מתי מעט מעיזים לדבר נגד הרעיון. התקשרתי אליו ושאלתי אותו – 'השתגעת? מה זה השקרים האלה? אתה יכול לתקף משהו ממה שכתבת?' זה היה מביך, לא הייתה לו שום תשובה רצינית.

"כמה ימים לאחר מכן אני קורא מאמר של איציק לאור (פובליציסט וכותב ישראלי, ר"א) בכתב עת יוקרתי באנגלית. במאמר הזה כתב לאור כי 'תאי גזים הם לא הדרך היחידה להרוס אומה... די לפתח שיעורים גבוהים של תמותת תינוקות'. במילים אחרות, אנחנו עושים לפלשתינים מה שהנאצים עשו ליהודים. בתור פריק של נתונים, אני בודק את העובדות ומגלה שתמותת התינוקות אצל הפלשתינים מאז 1967 ירדה בצורה דרמטית, בדיוק הפוך ממה שהוא כתב. כלומר – האיש פרסם עלילת דם".

ימיני מחליט לרדת לעומקם של דברים, או יותר נכון – לעומקם של שקרים. "לא לחינם קראתי לספר 'תעשיית השקרים', כי גיליתי שמדובר פשוט בתעשייה אדירה. אני מדבר על שקרים בוטים, על דברים שלא היו ולא נבראו".

הוא מדגים: "איש אקדמיה מפרסם שהוועדה הרשמית שבחנה את פיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית, קבעה שהם היו בעקבות הטבח שישראל ביצעה בג'נין. כמה שקרים בטיעון אחד: לא היה טבח בג'נין, הסיפור שכן היה בג'נין שאליו הוא מתייחס קרה שנה אחרי הפיגוע, וזה ממש לא היה כתוב בדברי הוועדה. אלו שקרים בוטים כל כך שאתה פשוט עומד מולם נדהם".

הם לא חוששים שיעמתו אותם עם האמת?

"לא. מכיוון שהם משקרים נגד ישראל, הם יודעים שהם מוגנים. בשנה שעברה יצא הספר 'The right to maim' (הזכות להטיל מום) של פרופ' ג'סביר פואר מאוניברסיטה יוקרתית בניו-ג'רזי. היא טוענת בספר שישראל לא הורגת את הפלשתינים אלא פוצעת אותם בכוונה – מטילה בהם מומים. אתה מחפש בספר נתונים כלשהם – למשל, סטטיסטיקות ההרוגים והפצועים בקרבות באפגניסטן ובעיראק מול סטטיסטיקות דומות בישראל, אבל אין שום נתונים בספר, רק תיאוריה עלובה, פמפלט ארסי ואנטישמי. ובכל זאת, הספר הזה זוכה בפרס בארצות הברית. זה המצב באקדמיה, חולניות אנטישמית".

מתברר שלא מדובר רק בשקרים בוטים; ימיני טוען שלפעמים לוקחים דבר שיש בו גרעין קטן של אמת, מנפחים אותו, ובאמצעות מניפולציות משחירים את דמותה של ישראל: "התעמולה של הנכבה היא דוגמה למניפולציה. האמת היא שהייתה נכבה, היה גירוש של ערבים ב-1948. אבל המניפולציה היא להפוך את זה לאחד הפשעים הגדולים ביותר בהיסטוריה המודרנית.

"60 מיליון בני אדם עברו את חוויית הגירוש. יותר יהודים גורשו ממדינות ערב מאשר ערבים מפלשתינה. היום זה נחשב פשע נגד האנושות, אבל באותה תקופה זו הייתה הנורמה – גם הפרקטית וגם המשפטית. לכן כשהופכים דווקא את הגירוש הזה לאסון הגדול ביותר בהיסטוריה – זו מניפולציה".

כשחיפה ויפו כללו רק 200 מ"ר

אני מנסה להבין עם ימיני איך הוא מבין את המניע העמוק שמוביל את האקדמיה במערב להגיע עד כדי שקרים ומניפולציות כמו שהוא מתאר בכתביו. "סוג של עדריות", הוא עונה. "אסכולת החשיבה הפוסט-קולוניאלית השתלטה על מדעי הרוח והחברה בארצות הברית. ישראל מייצגת בעיניהם את השריד הקולוניאלי האחרון. העדריות הזו, שסחפה בשני העשורים האחרונים את החשיבה האקדמית בארצות הברית, גרמה לכך שבעצם הם לא חושבים יותר. להפך – הם הפכו לצנזורים. כל מי שלא חושב כמותם, הוא לא מספיק פרוגרסיבי ומתקדם, וסיכויי הקידום שלו באקדמיה הולכים ופוחתים. לעומת זאת, כל מי שמדבר נגד ישראל, הוא פרוגרסיבי ונפלא.

"בצורה כזו אתה יכול לשקר או להגזים, וגם אם יעמידו אותך על טעותך, תתרץ את זה בכך שתאמר – לא חשוב אם טועים פה ושם כי העיקר הוא הרעיון, והרעיון הוא נכון – ישראל היא מפלצת".

אנשי תנועות החרם, ה-BDS, טוענים שהם אינם אנטישמים. הם מבקרים את מדינת ישראל, לא את היהודים.

"שלילת זכות היהודים להגדרה עצמית היא אנטישמיות. היום כבר הכירו בזה, אפילו האיחוד האירופי. כמו שבעבר שללו מהיהודים את הזכות להתקיים כפרטים, כקהילה, היום שוללים את הזכות להגדרה עצמית של היהודים. אין ערעור על שום עם, אפילו הפלשתינים הם עם – רק היהודים הם לא עם.

"זה מגוחך שהם טוענים שזו לא אנטישמיות, מכיוון שהם חוזרים על אותם דפוסים אנטישמיים. כשאתה רואה את הדפוסים של התעמולה, אתה מבין שמה שאמרו פעם על יהודים אומרים היום על מדינת ישראל. פעם אמרו שהיהודיםהם הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם, והיום הפרוגרסיבים אומרים שישראל היא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם.

"ישראל הפכה להיות שק החבטות המרכזי בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית. לא תשמע מהם את אותה רמת ביקורת ולא באותו נפח כשמדובר באזורי עימות אחרים. במצעד המדינות בעימות שיש בהן הפרת זכויות אדם, ישראל נמצאת אי-שם למטה; אבל מבחינת הפרסומים נגדה – ישראל נמצאת במקום הראשון".

איך הם מצדיקים את שלילת הזכות הזו דווקא לישראל?

"הם הצליחו להצמיד את הציונות לקולוניאליזם ולאימפריאליזם של המאה ה-20, ומכיוון שזהו החטא החמור ביותר – מותר לנו לשלול להם את הזכות. אבל זה כמובן לא נכון.

"הציונות צמחה בדיוק על הרקע ההפוך, כחלק מהעניין האנטי-קולוניאליסטי והאנטי-אימפריאלי. היהודים, כמו עמים רבים תחת שלטון האימפריות, אמרו שהם רוצים זכות להגדרה עצמית. בלי להבין את הרקע הערכי של אותה תקופה, אי אפשר להבין את הציונות".

ובכל זאת, יש שוני: שאר העמים ביקשו זכות להגדרה עצמית בטריטוריה שבה הם ישבו, ואילו עם ישראל ביקש להגר לטריטוריה אחרת.

"יש המון תיאורים של המצב בארץ ישראל בשנים שבהן החלה הציונות. המפורסם הוא התיאור החווייתי של מארק טוויין, שמראה עד כמה הארץ הזו הייתה ריקה. אבל הביטוי הבולט ביותר הוא דווקא של משלחת החקר של הבריטים לאזור".

ימיני מראה לי במחשב שלו את המפות ששרטטו הבריטים במשלחת שהגיעה לארץ ישראל בשנת תר"ל (1870), בזמן שהאימפריה העות'מאנית שלטה בארץ ישראל. במפה מצוירות נקודות קטנטנות של יישובים – ירושלים, שכללה רק את העיר העתיקה ובה היה רוב יהודי מאז ועד היום, וכן חיפה ויפו, כל אחת מהן רק 200 מטרים רבועים. אלו היישובים שאליהם הערבים מבקשים את 'זכות השיבה' – ל-200 המטרים הרבועים הללו.

"בלי לראות את המפות הללו, אתה לא מבין כלום", אומר ימיני. "אני מציג את זה בעולם כי אלו מפות בריטיות, לא תעמולה ציונית. ככה רואים בבירור שלא הייתה פה שום מדינה, שום ישות פוליטית, קצת ערבים בתפזורת, בין 100 אלף ל-400 אלף בין הים לירדן. אחד המקומות הכי לא מאוכלסים באימפריה העות'מאנית. זה מה שמסביר את הצהרת בלפור. ג'יימס פין, הקונסול הבריטי בארץ ישראל במאה ה-19, כותב במפורש שהארץ הזו מחפשת גאולה".

לדעת ימיני, לא רק שהתעמולה הבינלאומית נגד ישראל היא שקרית ברובה, אלא שהיא גם לא יעילה. "הרבה פעמים אני אומר להם – לצורך העניין, תצאו מתוך הנחה שאני פרו-פלשתיני ממחנה השלום הישראלי. כל מה שאתם עושים מרחיק אותנו מהשלום. בגלל כל מיני אופנות מחשבתיות כמו פוסט-קולוניאליות, אתם מנציחים את הסכסוך ומעכבים את השלום. אם אתם באמת רוצים לעזור למחנה השלום הישראלי, אתם צריכים להגיד לפלשתינים – מספיק עם בלבולי המוח שלכם על זכות השיבה. לצערי, ב'מחנה השלום' אני כמעט לבד. לא לבד, אבל כמעט לבד".

"לא לחינם קראתי לספר 'תעשיית השקרים' – כי גיליתי שמדובר פשוט בתעשייה אדירה של שקרים בוטים. למשל – איש אקדמיה מפרסם שהוועדה הרשמית שבחנה את פיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית קבעה שהם היו בעקבות הטבח שישראל ביצעה בג'נין. כמה שקרים בטיעון אחד: לא היה טבח בג'נין, הסיפור שכן היה בג'נין קרה שנה אחרי הפיגוע, וזה ממש לא היה כתוב בדברי הוועדה. אלו שקרים כל כך בוטים שאתה פשוט עומד מולם נדהם"
ממחנה השלום לארגוני זכויות

אז מה קרה ל'מחנה השלום' של שנות התשעים? מהם התהליכים שעבר השמאל הישראלי מאוסלו ועד תמר זנדברג? התשובה של ימיני במשפט: המחנה עבר משלום לארגוני זכויות.

"מחנה השלום עמד בפני שוקת שבורה ברגע שהפלשתינים אמרו לא לכל ההצעות מרחיקות הלכת", אומר ימיני. "חלק מהשמאל עבר תהליך התפכחות מסוים, אבל החלק הדומיננטי והבולט בו הפך להיות הרבה יותר אנטי-ישראלי. זה מה שהאיץ את פריחתם של כל הארגונים של 'הקרן החדשה' ועוד המון ארגונים לא-ממשלתיים, שלא עוסקים בהבאת שלום, אלא בלהצביע על ישראל ולומר שהיא פושעת".

איך זה מתבטא מבחינה אלקטורלית?

"מרצ הלכה לגמרי לכיוון של הזכויות. הם עסוקים במה שהם קוראים 'סוף הכיבוש', והם שותפים של 'הקרן החדשה' ושל כל מה שהיא מייצגת. מפלגת העבודה עוד לא ממש בחרה את זהותה. יש בה גורמים שיותר קרובים לציונות ויש בה גורמים שיותר קרובים למרצ".

אם נלך לפי הייצוג הפוליטי, התומכים בארגוני השמאל הם ארבעה מנדטים ממרצ ועוד שניים מהעבודה – איפה שאר מחנה השלום?

"חלק גדול ממחנה השלום של פעם הפך להיות מרכז, פחות או יותר כמוני. לצורך העניין, אני מייצג מבחינה חשיבתית את הצד של רוב מפלגת העבודה ומפלגת כחול-לבן. לא כולם שם אוהבים את הרטוריקה שלי, אבל הם יותר קרובים אליי מאשר ל'שוברים שתיקה'. אני בעד ויתורים, לא שיניתי את דעתי. אני לא רוצה מדינה אחת".

אז איך דווקא אתה רוצה שתי מדינות, אף על פי שאתה יודע שהערבים לא רוצים?

"פה אני צריך להיות זהיר. פעם תמכתי בשתי מדינות; היום אני לא יודע, כי הם לא רוצים. אני לא בטוח שרעיון שתי המדינות נמצא עדיין על הפרק. אני רוצה הפרדה אבל עם שליטה ביטחונית עד הירדן – שלא נחזור על הטעויות של עזה. בניגוד לאחרים בשמאל, אני חושב שהימין צודק בעניין הזה, לפחות ברמה הפרקטית – אם תאבד את השליטה זה יהיה הרבה יותר גרוע".

האם נכונות לפשרה טריטוריאלית לא שומטת את הקרקע מתחת לזכותנו על הארץ? הרי הזכות שלנו על תל אביב היא כמו על חברון.

"יש לנו זכות; אבל נוצרה מציאות דמוגרפית מסוימת. לפעמים אתה צריך לבחור בין נבלה לטרפה, בין מדינה דו-לאומית על כל ארץ ישראל ובין מדינה יהודית על חלקים ממנה. מציאות דו-לאומית היא סוף החזון הציוני. מצד שני, אומרים לי בצדק – אם תיתן להם את השטחים, הם יהפכו לעזה. צריך לקחת את זה בחשבון. יש פה דילמה איומה ונוראה".

"מחצית מחבריי הפסיקו לדבר איתי"

אני שואל את ימיני אם אין נקודות אמת אצל ארגוני זכויות אדם, רצון אמיתי לדאוג לערבים שגרים ביהודה ושומרון. "מי שתומך בזכויות אדם, צריך לתמוך בהמשך הכיבוש הישראלי", הוא עונה נחרצות. "ברור לחלוטין שברגע שיהיה שם שלטון עצמי, המצב שלהם יהיה הרבה יותר גרוע. לכן אי אפשר לטעון שהארגונים הללו דואגים לזכויות אדם ולהפסקת הכיבוש בנשימה אחת.

"הארגונים הללו לא דואגים לזכויות אדם; ארגוני זכויות האדם נכבשו על ידי אותה אסכולה פוסט-קולוניאלית שרואה בישראל כובשת קולוניאליסטית אימפריאליסטית. הם לא מקדמים את זכויות הפלשתינים, הם רק מקדמים דמוניזציה של ישראל. הם מסייעים לסרבנות הפלשתינית, לא להשגת שלום.

"הפסקת הכיבוש היא רק אינטרס ישראלי, כי זכויות האדם של הפלשתינים נשמרות הרבה יותר טוב תחת הכיבוש הישראלי, עם כל מגרעותיו. זה לא אומר שהארגונים לא מצביעים פה ושם על דברים נכונים. יש חוליגנים גזענים, אבל הם אחוזים בודדים. יש אחוזים כאלה בכל חברה – גם בשוודיה ובדנמרק. לא צריך את ההתנחלויות בשביל שיהיו לך שוליים כאלה.

"הטעות הגדולה של המתנחלים היא שהם לא מספיק נאבקים בחוליגנים שבתוכם. זו החוליה החלשה אצלם. בלעדיהם, המתנחלים יכולים להציג דווקא דו-קיום אמיתי. יש מפעלי תעשייה משותפים, שבהם ערבים עובדים ומגיעים לתפקידים בכירים, והם גם בוסים של יהודים".

'שוברים שתיקה' בעיניך הוא ארגון טוב שמצביע על כשלים או שהוא חלק ממסע הדמוניזציה?

"הארגון הזה התחיל בסדר – יש תקלות בצה"ל וצריך לטפל בהן. אבל עם הזמן הוא הפך מניפולטיבי. ארגוני הזכויות מציבים יותר מצלמות בחברון ובשטחי יהודה ושומרון מאשר בכל אזור עימות אחר בעולם. פעם בכמה חודשים הם מצליחים לתפוס משהו, ואז 'שוברים שתיקה' מציגים את זה כאילו זה צה"ל. אבל זה לא צה"ל, זה החריגים של צה"ל.

"אבל הם לא רק עושים מניפולציות – הם גם משקרים. הצגתי רשימה של שקרים שלהם. הם רצים מקמפוס לקמפוס בארצות הברית כדי להציג את ישראל כמפלצת. זו האנטישמיות החדשה".

השמאל כועס עליך על ההחלטה להיות לוחם נגד הארגונים הללו?

"לגמרי. אצל חלקים בולטים וקולניים בשמאל, אני מוקצה מחמת מיאוס. מבחינתם אני פשיסט-ימני-ציוני, יותר גרוע מ'אם תרצו', מעצם הביקורת שלי על תעשיית השקרים שאותו חלק מהשמאל שותף בה.

"חברים שלי ניתקו קשר. איבדתי כמה חברים טובים. חצי מהאנשים שהיו בחתונה שלי, היום לא מדברים איתי. הם לוקחים את זה אישי, בלי להבין שאני לא נגדם, אלא נגד העניין. רבים מהקולגות של אשתי באקדמיה ניתקו קשרים מאיתנו, כך שגם היא שילמה מחיר. אבל העור שלנו עבה מספיק בשביל לספוג את זה".

השקר שנשאר

לאור הממצאים הללו מתבקשת השאלה – אם יש כל כך הרבה שקרים ומניפולציות, איך אנחנו יכולים לסמוך על דברים היוצאים מתחת ידה של האקדמיה?

"אנחנו באמת לא יכולים לסמוך עליה בהרבה מאוד תחומים. האקדמיה במדעי הרוח והחברה מייצרת כל כך הרבה שקרים וכל כך הרבה סתימת פיות שזה פשוט מפחיד".

מה חלקה של התקשורת בתעמולה הזו?

"התקשורת די חופפת עם האקדמיה. באקדמיה אתה אמור להעמיק ולתת פרספקטיבה רחבה יותר; כשהתקשורת מדברת על כל מיני אירועים, היא ממילא נקודתית ולא יכולה להעמיק. במובן הזה, הביקורת שלי היא יותר על האקדמיה מאשר על המדיה.

"אבל גם המדיה עושה לפעמים מניפולציות. גם היא לא תמיד נותנת את התמונה המלאה, למרות שהיא יכולה לעשות זאת. יש גם המון שקרים ומאמרים זוועתיים שמתפרסמים, למשל בניו-יורק טיימס האמריקני, בגרדיאן הבריטי ובלה-מונד הצרפתי.

"גם ברמת נפח הסיקור. בעיתונות הצרפתית אתה יכול למצוא יותר כתבות שמדווחות על אירוע שבו נפגעו שני פלשתינים מכתבות שמדווחות על תשעה אפריקנים שנהרגו בעימות על ידי צבא צרפת. התקשורת הבריטית ב-2011 עסקה יותר בישראל ובפלשתינים מאשר במספר העיראקים והאפגנים שצבא בריטניה הרג – והם היו רבים יותר. סוג של טירוף דעת. תתעסקו עם עצמכם, עם מה שעושים החיילים שלכם".

באשר לתקשורת הישראלית, ימיני שם את רוב המשקל הבעייתי על עיתון 'הארץ'. "עיתון 'הארץ' הפך להיות הבמה המרכזית של התעמולה, עם שורה של עיתונאים מובילים שהפכו לפופולריים מאוד בעולם, מפני שהם מפרסמים שקרים. יש גופים שעוסקים בהפרכת השקרים – בארץ ובעולם. אבל כשעיתון מסוים מפרסם שקרים, נחשפים לכך איקס קוראים. כשאחד הגופים המפריכים את השקרים מפרסם את ההפרכה – נחשפים לזה אולי חמישה אחוזים. ההפרכה פורסמה – אבל השקר ניצח".

עלי התאנה היהודיים

ימיני נולד לפני 65 שנים בערב ליל הסדר, וזו הסיבה לשמו המיוחד 'בן דרור'. הוא למד באוניברסיטה היסטוריה ומשפטים, ועסק כמה שנים בעריכת דין לפני שהגיע לעולם העיתונות. "תמיד הייתה לי כתיבה בקצה האצבעות", הוא מספר. "בסוף התגלגלתי לעיתונות. הייתי כותב מדי פעם, עד שאמנון דנקנר ז"ל הציע לי לעבוד במשרה מלאה כבעל טור וכעורך עמודי הדעות".

הוא מגדיר את עצמו כמסורתי, ופוקד את בית הכנסת עם ילדיו. "אנחנו מקיימים בבית אורח חיים מסורתי, והילדים שלי הלכו לחינוך דתי. היה לי ברור שזה לא יהפוך אותם לדתיים, אבל חשוב לי שיהיה להם בסיס. זו הזהות שלנו. חשוב לי שהילדים שלי, גם בלי להיות דתיים, יהיו שומרי כשרות ויבדקו את המסעדות שהם אוכלים בהן. זה חשוב לי".

בכל השיח הבינלאומי, טיעונים בדבר זכותנו על הארץ הנובעת מהתנ"ך או מאלוקים לא נשמעים לאוזן הדיפלומטית.

"קודם כול, מותר לדבר על זה. היסטורית, אי אפשר לנתק את הלאומיות היהודית מהעבר התנ"כי. הערגה היהודית שהחזירה אותנו לכאן היא ערגה לאומית-דתית.

"היהודים ניסו ללכת על כל אופציה קוסמופוליטית – מקפיטליזם גלובלי ועד לקומוניזם. גם ה'בונד' התנגד לציונות וחשב שנהיה סוציאליסטים אזרחי העולם. אז עכשיו חושבים שאמריקה היא פתרון, אבל גם שם יש סדקים של אנטישמיות.

"מה שברור הוא שהזרם האנטי-ציוני, שהוא בעצם הזרם האנטישמי, הולך ועולה. העובדה שיהודים כמו נורמן פינקלשטיין, נועם חומסקי וג'ודית באטלר הם חלק מהזרם הזה באקדמיה לא תעזור להם. אלה תופעות שדווקא יחזקו את האנטישמיות ולא ימנעו אותה. הם רק עלי תאנה בשבילם, כדי שהם יוכלו להמשיך להיות אנטישמים".

ליברמן הציב מראה לחרדים

בשנות השמונים היה ימיני פעיל במפלגת תמ"י (תנועת מסורת ישראל) שרצתה להילחם בשסע העדתי. "אני מודה שאני כמעט שלא מתעסק בשסע העדתי היום", הוא אומר, "גם בגלל סוג של עייפות עם עצמי בעניין, וגם בגלל שבניגוד לטענות המזרחיסטיות, הפערים כן הולכים ומצטמצמים. יש חדירה משמעותית של המזרחים לעשירונים הגבוהים. יש עדיין איים של מצוקה, אבל כשהנתונים משתנים – אתה לא יכול להמשיך עם אותו פזמון כמו פעם".

"מי שתומך בזכויות אדם, צריך לתמוך בהמשך הכיבוש הישראלי. ברור לחלוטין שברגע שיהיה שם שלטון עצמי, המצב שלהם יהיה הרבה יותר גרוע. לכן אי אפשר לטעון שהארגונים הללו דואגים לזכויות אדם ולהפסקת הכיבוש בנשימה אחת. הארגונים הללו לא דואגים לזכויות אדם; ארגוני זכויות האדם נכבשו על ידי אותה אסכולה פוסט-קולוניאלית"

אם כך, מפלגת ש"ס היא מפלגה שכבר אבד עליה הכלח?

"בהחלט. זו מפלגה שגורמת היום להגדלת הפערים ולא לצמצום הפערים, מעצם העובדה שהחינוך שהיא נותנת הוא לא מספיק טוב. מספר המנדטים המכובד שהיא קיבלה בבחירות האחרונות לא משמח אותי".

מה אתה חושב על כך שנאלצנו ללכת לבחירות חוזרות?

"בגדול, הגיע הזמן שמישהו יציב מראה לחרדים ויגיד – סליחה, גם אנחנו יודעים לסחוט. לליברמן יש אולי רק חמישה מנדטים, אבל הוא מייצג את רוב הישראלים, בהם חלק גדול מהימין, שאומר – אנחנו בשום אופן לא בעד הפיכת מדינת ישראל למדינה ששבויה בידי החרדים. במובן הזה יש לו קייס, כך שגם אם היו לו כוונות פוליטיות, מתוך שלא לשמה – בא לשמה".

גם אם נניח שמדובר במחלוקת ערכית אמיתית – השאלה היא אם היה צריך לגרור אותנו למערכת בחירות נוספת.

"נתניהו היה צריך להציע לכחול-לבן להקים ממשלת אחדות, והם היו צריכים להסכים. הביקורת שלי היא על שני הצדדים. כתבתי לכחול-לבן – תרדו מהעניין של השחיתות; תפסיקו לפסול את נתניהו באופן אישי. ככל שתדברו יותר נגד נתניהו, כך הוא יותר יתחזק. החוק מאפשר לו להיות ראש ממשלה, ואם אתם בעד שלטון החוק – תהיו בעד החוק עד הסוף".

לימיני היו לא מעט הצעות להצטרף לפוליטיקה, חלקן גם פורסמו. אבל הוא תמיד סירב. "ידעתי שברגע שאהיה בפוליטיקה, אפילו אם אהיה במפלגת מרכז, אצטרך לעשות ויתורים שאני לא רוצה לעשות. למשל, ידעתי ששום מפלגה במרכז-שמאל לא תוכל לקבל את הדעות שלי בגנות האקטיביזם השיפוטי. היום אני חופשי יום אחד לכתוב מאמר ימני ויום אחר לכתוב מאמר שמאלי. העיתון נותן לי חופש מלא".

אתה תומך בכל השינויים שהימין רוצה לעשות במערכת המשפט?

"לא רק שאני תומך בהם, אלא שפרסמתי מאמרים בעד הדברים האלה הרבה לפני שהם הגיעו מהימין. הדרישה שלי לריסון האוליגרכיה המשפטית היא בלי קשר לעמדות מדיניות; היא בגלל שאני דמוקרט, ומה שעושה האוליגרכיה המשפטית הוא אנטי-דמוקרטיה. לכן יש לי ויכוח ארוך שנים עם חסידי תיאוריית 'קץ הדמוקרטיה', שהרי זה בדיוק הפוך.

"אבל יש גם קו אדום לדברים. ברגע שנתניהו כרך את פסקת ההתגברות שאני תומך בה כחלק מאותה עסקת חבילה עם חסינות אישית – זה קו אדום. כי חסינות אישית זה ארדואניזציה של ישראל. כל הצעדים שרוצים לעשות במערכת המשפט נכונים – בתנאי שאין בהם חקיקה אישית.

"אני מהתומכים הוותיקים בחוק הצרפתי (חוק המקפיא חקירות פליליות נגד ראשי ממשלה מכהנים מתחת לרף עבירה מסוים, ר"א). כתבתי הרבה מאוד מאמרים בעדו. כתבתי אותם בתקופה של אולמרט, וסייגתי שזה בתנאי שהחוק יחול מראש הממשלה הבא. הליכוד אז היה נגדי".

לפני שטיפת המוח הפסבדו-אקדמית

באחת ההרצאות של ימיני הוא הזכיר שבלימודי המשפטים הוא למד שלוש הצדקות לחופש הביטוי, שהמרכזית שבהן – אם כל הדעות יושמעו ב-"Marketplace of ideas", בשוק הרעיונות, תתגלה בסופו של דבר האמת. נער הייתי וגם זקנתי, אמר ימיני באותה הרצאה, וגיליתי שבסוף השקר מנצח.

"מה שלימדו אותי במשפטים ממש לא נכון", אומר ימיני כשאני מצטט את דבריו בהרצאה ההיא. "בפועל זה לא עובד; השקר מנצח הרבה מאוד פעמים, והאמת מובסת".

אבל אם לא היית מאמין שסוף האמת לנצח, לא היית מכלה את כוחותיך במאבק נגד תעשיית השקרים.

"נכון. אני לא מאלה שמוותרים. אני מנהל את המאבק הזה מכיוון שאני לא מוכן להרים ידיים. אני לא אשכנע את האנטי-ישראלים, אבל אני חושב שהדברים שלי משפיעים על מי שפתוחים לשמוע; אלו שהם לפני שטיפת המוח הפסבדו-אקדמית. כרגע השקר מנצח, אבל זה לא אומר שזה לנצח. אני חושב שהצטברות של הוגי דעות בתוספת הפרכת תעשיית השקרים ומלחמה נגד התַקינות הפוליטית המסרסת, יכולה לשנות לאט לאט את התמונה. אולי אני אופטימי מדי, אבל אני רוצה לפחות לנסות".

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שבת של מי?

  מאמר מאת איתמר סג"ל

אז למה מצווה ועושה

  מאמר מאת יאיר שח"ל,...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם