לומדים עם הדר

 m 4 lomdim

איתמר חייקין, ראש מכינת רוח השדה ומרכז תורת חיים ברשת אמי"ת. בעבר מנהל ומחנך של הדר בביה"ס התורני-טכנולוגי בכפר בתיה.

הלימוד המסורתי בליל שבועות נקרא "תיקון ליל שבועות". אנו נשארים ערים כל הלילה, תיקון לליל מתן תורה שבו בני ישראל פשוט הלכו לישון במקום להכין את ליבם כהלכה למעמד הנשגב . תיקון נוסף שאנו מבקשים בליל זה הוא הבאת חיילים שיצאו להגנת עמנו וארצנו ונפלו, לקבר ישראל. ולשם כך אנו קוראים לייחד פרק זמן ללימוד מסילת ישרים יחד עם דבריו של הדר גולדין הי"ד בליל זה.

הרבה תלמידים היו לי במהלך השנים. יחיד ומיוחד שבהם היה הדר. לצד שמחת החיים והכישרונות הרבים שבהם נתברך, יקדה בהדר תשוקה תמידית ללימוד, לשיפור עצמי ולהתעלות. ביטוי מובהק לכך נמצא בספר מסילת ישרים שאותו למד באהבה ובהתמדה ואשר בשוליו הוסיף הערות מהשיעורים של הרב קשתיאל והערות אישיות. חבריו של הדר הוציאו את הדברים כספר "איך לבנות חיים, חברותא במסילת ישרים עם הדר גולדין". אנו ממליצים מאוד על לימוד הספר ביחידות, בחברותא או בחבורה. בלימוד זה נתמקד בקטעים מתוך מסילת ישרים של הרמח"ל, ונוסיף מדבריו של הדר ובעיקר בשאלות ששאל את עצמו. במסגרת מצומצמת זו ליקטנו כמה נקודות העוסקות כולן במלאכת הלב.

         א.         למה לא זז?

כותב הרמח"ל (בהקדמה למסילת ישרים):

"אמר המחבר: החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול. כי לא תמצא ברוב דבריי, אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכול, כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשכחה רבה. על כן אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חידושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו, אלא מעט; אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה. כי ייזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, וישים אל ליבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה".

כולנו זוכרים את המשל המפורסם על התחרות בין הצב לארנבת (שבה הצב בסוף ניצח). אפשר שהארנבת היא השכל המהיר וקל התפיסה ואילו הצב הוא הלב האיטי בהרבה, שתמיד נזקק לזמן ותרגול ממושכים, על מנת לקבל את מה שלא הורגל בו, או להסכים לדבר העומד בניגוד לאינסטינקט הראשוני שבו. הרמח"ל אומר שלעיתים דווקא הפרסום גורם לשכחת אותם עניינים שבלב. השכל אומר "אני מכיר את זה" ורץ הלאה לחפש את החידוש הבא, אבל באמת הלב לא קיבל ולא הסכים לדברים ונשאר סתום כשהיה. ולכן רק לימוד חוזר של אותן חובות הלב, יצליח באמת לפתוח פתחים בלב, לחבר את הדברים, ולאט לאט לשנות לטובה.

אנו מזכירים שלוש פעמים ביום (ב"עלינו לשבח") את הפסוק: "וידעת היום – והשבות אל לבבך..." (דברים ד, ט). שני תהליכים נפרדים הם – שלב הלמידה, רכישת הידע, שבו נכון להשהות את הצד האישי. גם אם "אני לא מתחבר" שווה להמתין, להישאר קשוב ופתוח למידע החדש. אחריו מגיע השלב "והשבות אל לבבך", שלב החיבור ללב, השאלה כיצד הדברים פוגשים אותי, איך הם מתיישבים על הלב. זהו שלב ההפנמה.

הדר כתב: "כל אחד צריך לכתוב לעצמו ספר מוסר לדברים שהוא צריך לתקן. אדם שלא מתאמץ כל הזמן לחיות וללמוד על עצמו, לא יצליח ללמוד מאחרים". הכוונה היא שאין להסתפק רק ב"וידעת היום" – בלמידה והבנה של המקורות, ועלינו להמשיך גם ל"והשבת אל לבבך" – מה אני לוקח ללב שלי, לחיים שלי, לתיקון העצמי. הדר נאה דרש ונאה קיים.

בשולי ההקדמה כותב הדר: "למה לא זז? כי שכחת! שכחת את המילה! איך שכחת? כי היא לא הייתה אצלך, נפגשת בה רק חיצונית. היא לא חלק מהתודעה שלך, היא לא חלק מזיכרון החיים שלך. ההבנה שלך הייתה חיצונית, לא נכנסת למילים, לכן לא קנית. אין הבנה אז אין רצון, צריך להביא את זה לתודעה, התמודדות היא לימוד הידוע. לשוב אל ה'".

  • מהם החסמים הנוספים שהדר מדבר עליהם?
  • נסו לשאול את עצמכם את אותה שאלה ששאל הדר, "למה לא זז".
         ב.         שלמות הלב

כותב הרמח"ל (שם): "ומי שיתבונן בם, יראה שאין החסידות תלוי באותם הדברים שיחשבו המתחסדים הטיפשים, אלא בדברי שלמות אמיתי וחכמה רבה, הוא מה שמשה רבנו עליו השלום מלמדנו באומרו (דברים י יב): "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצוות ה' ואת חוקתיו". כאן כלל כל חלקי שלמות העבודה הנרצית לשמו יתברך, והם: היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלמות הלב, ושמירת כל המצוות... שלמות הלב הוא: שתהיה העבודה לפניו יתברך בטוהר הכוונה, דהיינו לתכלית עבודתו בלבד ולא לשום פנייה אחרת. ונכלל בזה שיהיה שלם בעבודה, ולא כפוסח על שתי הסעיפים או כעושה מצוַת אנשים מלומדה, אלא שיהיה כל ליבו נתון לזה".

בניגוד לכל ההישגים והמדדים החיצוניים, בניגוד לחברה השופטת על פי ראייה חיצונית, אלוקים יראה ללב כמו שאמר לשמואל: "כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א טז ז). אלוקים חפץ בכוונת הלב, כמו שלימד רבא: "רחמנא ליבא בעי" (הקב"ה רוצה את הלב). ולכן מלמד הרמח"ל שעל אדם להקדיש זמן להתבוננות פנימית ולעבודה על שלמות הלב. המאמץ הזה אינו קל והוא גם אינו מסתיים לעולם אלא נמשך כל החיים.

כותב הדר: "לעבוד את ה' 'בכל לבבך ובכל נפשך' – מעבר מפנימי לחיצוני. יש התמודדות עם היצר. שלמות הלב, טוהר הכוונה"

  • התבוננו בעצות של הדר, הוסיפו עצות משלכם ושאלו את עצמכם – איזה מהלך פנימי עלינו לעשות על מנת להתקדם במלאכת שלמות הלב?
          ג.          חיים של צימאון

כותב הרמח"ל: "ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה (תהלים צ י): "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואוון", בכמה מיני צער וחולאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת, המוות. אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלווה אמיתית. וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם.

ולא עוד אלא שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה, לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל כך חשובה ועליונה שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם, כל שכן שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם. והוא מה שלימדונו זכרונם לברכה במדרש קהלת, זו לשונם (קהלת רבה ו ו): "וגם הנפש לא תימלא, משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים".

הרמח"ל מצביע על כך שבאדם ישנו מרכיב השייך לעולמות העליונים והוא הנשמה, ניצוץ אלוקי. ומכאן הסיבה לגעגועים הטמירים שבהם האדם העדין מרגיש בתוכו צימאון שאי אפשר להשקיט אותו בשום אמצעים של העולם הזה. צימאון זה טוב הוא כי הוא מלמד על פעילות תקינה של הנשמה. הוא טוב בכך שמכוון אותו לעיסוק בעולמו הפנימי ולרצון להרוות אותו. ולחלופין, אם אדם יתעלם ממנו וישקיע עצמו רק ברדיפה אחרי תאוות, הישגים חומריים, תדמית חיצונית וכדומה, הוא יצליח אולי להשקיט את הצימאון לזמן מה אבל לא באמת יצליח לדכא את נשמתו לגמרי. וכאשר תתבע את עלבונה, זה יהיה בדמות ייאוש ושנאת החיים. לכן מוטב להכיר באותו צימאון נשמתי ולתת לו מענה הולם.

כותב הדר:

"לפתח צימאון, מי שלא צמא לא יפיק תועלת. כפי הצימאון בעולם הזה כך הוא מרחב המימוש בעולם הבא. חיים מתוך צימאון לחיים, ערגה לחיים, מפתחים רצינות, מגדילים את טווח החלומות, 'פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון'. כך מגיע האדם להיות בן עולם הבא כאשר הוא מלא חסדים, צמא לחסד".

והוא מוסיף בהמשך ושואל שאלות המופנות גם אלינו:

"איפה תחושת החיים שלך? איפה החיים שלך ממוקמים? מהי זהותך? שאיפותיך? אכזבותיך? שמחה, התרגשות, על מה אתה יוצא לקרב? איפה החיים שלך פורחים?"

  • נסו להתבונן בשאלות גדולות אלו, לאן הן לוקחות אתכם?
         ד.         תיקון עצמי

כותב הרמח"ל:

והנה שָׂמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החומריות אשר אם יימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל ענייני העולם בין לטוב בין למוטב (לרע) הנה הם ניסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כעניין שאמר שלמה (משלי ל ט): "פן אשבע וכיחשתי ואמרתי מי ה', ופן איוורש וגנבתי וכו'". השלווה מצד אחד והייסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו, ויצא מן הפרוזדור הזה וייכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו, כן ישיגהו וישמח בו.

ואם תעמיק עוד בעניין תראה כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו".

האדם נידון בעולם הזה להתמודדות. התמודדות זו מלווה את כל חייו והיא אשר מזכה אותו להיות ראוי לעולם הבא, בזכות ולא בחסד. אי אפשר לברוח מהתמודדות כי כל ויתור ובריחה יעמידו לפניו התמודדויות קשות יותר. אם נמשיל את זה לקו חזית, תמיד ישנו אזור שנתון לגמרי בשליטתו, אזור שלגמרי מחוץ לשליטתו ויכולותיו ואזור שעליו הוא מתמודד. אם ינצח יוסיף חלקים לשליטתו, אם ירים ידיים יאבד שטחים שפעם היו בשליטתו וכעת גם עליהם הוא ייאלץ להתמודד. מוטב לקבל עובדה זו ולשפר כל העת את יכולותיו מאשר להתעלם ממנה.

אולם לא רק גורלו האישי נתון על כף המאזניים ונתון לבחירותיו, אלא גם גורל העולם כולו. כאשר הוא בוחר בטוב ועושה טוב הוא משפיע טוב ומעלה את העולם שניתן לו על מנת לעבוד בו את ה'. ולהפך, כאשר חלילה הוא חוטא ונכנע ליצריו הוא משחית לא רק את כוחותיו שלו, אלא גם את כל הכוחות והאמצעים שניתנו בעבור עבודתו.

על כך מוסיף הדר:

"עילוי של העולם הוא בירור הייעוד. תיקון האדם הוא תיקון העולם. אדם איננו שיפוצניק המסתובב בעולם ומחפש מה לתקן. הוא מתקן את עצמו ואז את עולמו מקבל שם ומתקן. כדי לתקן עולם במלכות ש-די צריך לעסוק בתיקון עצמו".

  • אם כן, לפני שאנחנו מבקשים לתקן את העולם צריך להתחיל בתיקון עצמנו (ובמיוחד בתיקון ליל שבועות...). אז במה מתחילים?
מה לימד אותנו משה?

שמחה גולדין

ארבע שנים ועשרה חודשים אנחנו עמלים להביא חלל לקבר ישראל, לקיים את המצווה. סגן הדר גולדין, לוחם ותלמיד חכם, הוגה דעות, צייר ומחנך, נהרג כשנשלח להגן על מדינת ישראל, ונחטף בידי חמאס. אני מבקש כעת להזכיר את מה שכולנו שכחנו.

כשעם ישראל מתארגן לצאת משעבוד מצרים לחירות שתהיה בארץ ישראל, משה רבנו, המנהיג, עסוק בקיום השבועה שנשבע עם ישראל ליוסף – לקבור אותו בארץ ישראל. "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם"׃ מי שעומד מאחורי השבועה – "השבע השביע" – הוא נפקד. משה לוקח את עצמותיו של יוסף למסע לארץ ישראל. משה עומד במשימה, הוא לוקח את המצווה.

בתוספתא סוטה שואל המדרש מה פירוש הצירוף "וייקח... עימו"? התשובה היא שמשה קיים את המצווה, היא הייתה עימו, וכך אפילו בשעה שכל עם ישראל עסק בביזה אחרי מפלת מצרים על ים סוף, משה לא זנח את המצווה של הבאת החלל לקבר ישראל. על כך דרשו את הפסוק במשלי "חכם לב ייקח מצוות" – זה משה שהוא לוקח את המצווה: וייקח משה, בעצמו, את עצמות יוסף עמו. ומי הוא "אויל שפתיים ילבט"? זה העוסק בביזה, ומדבר הרבה. יש שתי אפשרויות – או לעסוק במצוות החסד של הבאת חלל לקבר ישראל, או לעסוק בביזה. בחג מתן תורה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה עשינו במשך ארבע שנים ועשרה חודשים האחרונים? האם לקחנו על עצמנו את מצוות השבת חלל לקבר ישראל, או עסקנו בביזה ודיברנו גבוהה גבוהה?

בסוף ספר דברים, כשמשה מת, נאמר עליו "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ". מלמד אותנו התלמוד (סוטה א, ט) שאין בישראל גדול ממשה, שהקב"ה בכבודו ובעצמו התעסק בקבורתו. ואיך זכה בכך? לא בגלל צדיקותו, לא בשל קרבתו לקב"ה, לא משום מנהיגותו, ולא בזכות היותו נביא. הוא זכה בכך משום שדאג למצוות השבת החלל לקבר ישראל, שנאמר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ".

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
פגע וברח

  הנשים שנפגעו מעזרא שיינברג...

על ברווזים וניצים

  צער בעלי חיים בשידור...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם