החיים על פי בודו

 10 bodo
כשרואים על הבמות את השחקן המוכשר והמצחיק יעקב בודו, זוכה פרס מפעל חיים לתיאטרון, אי אפשר לראות זכר לילדותו האיומה ולהיותו ניצול שואה * בשיחה על הסט עם נדב גדליה הוא נזכר איך עבד בשביל הגרמנים ובשביל הרוסים, כיצד אביו נאלץ לעבוד בקבורת יהודים ואיך הם ניצלו משליחה למשרפות * את בר המצווה, שלא חגג בגלל ההפצצות, השלים כשהיה בן 38 מול קהל האורחים של שחקני הבימה * גם בגילו (88) הוא ממשיך לשחק על הבמות בעברית וביידיש, בעיקר בקומדיות – כי הרבי שלו אמר לו בילדותו שלמצחיקים יש מקום בגן עדן * הוא שמח בנס שנקרא מדינת ישראל אבל מתגעגע לחגים היהודיים בעיירה, חושב שהאנושות חייבת להאמין בא‑לוהים ומספר איך בשינון הטקסטים לבמה גילה שעדיין יש לו 'חדר' בתוכו

נדב גדליה

על הסט בסדרה ישראלית חדשה שאני משחק בה פוגש אותי רבי זקן, בהיר עור, שזקנו יורד על פי מידותיו. עיניים טובות בנות 88 שנים מביטות בצעירי הצאן המפטפטים בעליצות בפינת הקפה. רובם לא יכירו את השחקן יעקב בודו המסתתר מאחורי התחפושת גם אם תוסר ממנו אף שהוא מחזיק בצקלונו פרס מפעל חיים בתחום התיאטרון וחתום על עשרות תפקידים ראשיים בקריירה בת כשבעים שנה. "אני נראה עכשיו בדיוק כמו הרבי שלי מהעיירה", הוא אומר לי בשלווה.

אני תוהה איך מרגיש שחקן נחשב בתפקיד לא מרכזי. מקשה כיצד האגו בן ה-88 לא נותן בו את אותותיו. "במקצוע המשחק, אמרו את זה גדולים ממני, אין תפקיד גדול או קטן, יש שחקן גדול ושחקן קטן", עונה בודו. "אני כמו אופה לחם: לפעמים עושה מהקמח בייגלך, לפעמים לחם. לוקח כל דבר, קטן או גדול, ומעצב את התפקיד היטב. לא משנה באיזה אורך הוא ואם זה על הבמה או בטלוויזיה".

תכף אצלול איתו למעמקי הנושאים שעליהם מדברים עם בחורים צעירים בני 88: מוות, השקפת חיים, גן עדן, וכמובן נגיע גם לשואה. בינתיים מספר לי בודו על תיאטרון היידישפיל שבו הוא משחק בעשורים האחרונים. "שחקן הוא שחקן, מה זה משנה באיזו שפה אתה משחק?" הוא תמה כשהוא נשאל איך זה, עם כל הכבוד ליידיש, לשחק בתיאטרון שוליים.

"לא שואלים שחקן שנוסע לגרמניה או לארצות הברית איך זה לשחק בשפה אחרת. שחקן הוא שחקן. באופן אישי חזרתי לשחק ביידיש לפני הרבה שנים כי רציתי לחזור בתשובה. למקורות. לדבר בשפה שדיברתי כשהייתי בן שבע. עד גיל שבע למדתי ב'חדר': תורה, סידור, קריאה. החזרה ליידיש היא החזרה בתשובה שלי".

אפשר לחזור בתשובה כמו שמקובל, אתה יודע, כיפה, ציצית, מצוות.

"אם לא הייתי שחקן יכול להיות שהייתי נשאר דתי. אהבתי מאוד את הדת. גם ההורים שלי אהבו. רוב העיירה שלנו היו דתיים. אבל אני במקצוע שקשה מאוד לשמור על הכול. כיום אני מסורתי, שומר על החגים, הכול בתוכי. כל היהדות בתוכי. ברור שהייתי רוצה לקיים יותר, אך המקצוע לא מאפשר לי, לצערי. התיאטרון בדמי, ואני לא יכול לעזוב. לפעמים התיאטרון סובל משבת, לפעמים להפך, השבת סובלת מהתיאטרון. כשאני לא מופיע בימי שישי התיאטרון סובל. מצד שני, כשאני צריך לנסוע לפעמים בשבת הדת סובלת".

איך אתה מסביר את זה שאנשים איבדו לגמרי את אמונתם במלחמה וחלק ממש לא?

"כך חונכתי. הכול עניין של חינוך. הוריי האמינו בא‑לוהים, וגם אני מאמין בו מרגע שנולדתי, ואני חושב שהאנושות צריכה להאמין בא‑לוהים. מבחינת הדת קשה לי מאוד. אני מסורתי, וגם ילדיי מסורתיים. הם ינקו את זה מאשתי ז"ל וממני, ומעבירים את זה הלאה כמו שאני מעביר את היידיש. הרי היום כל דוברי היידיש כמעט אינם בחיים. אומנם לומדים בבתי ספר ובחוגים, אבל השפה דורכת במקום, לא מתקדמת".

היידיש תיכחד מתישהו לדעתך?

"אני לא חושב. כל זמן שהשפה פעילה ויוצרים בה היא תישאר. הסופר הידוע יצחק בשביס זינגר, זוכה פרס נובל, אמר שכל עוד יש יהודי אחד שמדבר ביידיש, הוא יכתוב ביידיש. האומנות משמרת את השפה הלא מדוברת. יש צעירים אצלנו ביידישפיל שבאים לשחק. הם לא יודעים יידיש, הולכים ללמוד אותה ומדברים בה אחר כך באופן שוטף לא פחות ממני".

עיירת גבול על זמן שאול

חשוב לבודו שהיידיש לא תיכחד, אך האנטישמיות בגולה וזיכרון השואה העכשווי מטרידים אותו הרבה יותר. "אני מרגיש לא הכי הכי טוב. נראה שהגויים לא למדו מהעבר וממשיכים להתנפל עלינו בכל מיני מקומות. האנטישמיות לא פסחה על שום תקופה בהיסטוריה".

מה הזיכרון האנטישמי הראשון שלך?

"כשהייתי בן 10 הכריז ראש העירייה בשטפנשט, העיירה שבה גדלתי, שכל היהודים צריכים לעזוב את העיירה. המליצו לנו לעזוב מרצון. הסבירו שהיות שהרוסים יפציצו את העיירה מוטב שנעזוב. למעשה התברר שהם רצו לשדוד אותנו. זה מה שאכן קרה. הלכנו, חזרנו אחרי שלושה שבועות וכבר לא ראינו עוד את הדברים שהשארנו מאחור. זאת הפגישה הראשונה שלי עם האנטישמיות.

"מה שעושים היום בטקסים ובשירים זה בסדר, אבל צריך יותר", הוא אומר. "לאו דווקא שירים וסיפורים, גם ללמוד את זה כהיסטוריה, מה היה ואיך היה. בשביל זה אני מופיע בהצגה שמספרת על מי שחיבר את 'העיירה בוערת', גיברציק. הוא היה נגר וכתב שירים ביידיש למרות שלא היה כותב ידוע כל כך.

"השנה אנחנו עושים שתי הצגות בטבריה לחבר'ה מכיתות י"א–י"ב. הם גם נסעו לפולין כדי להבין היטב את הסיפור של השואה. צריך שבסופו של דבר יבוא יום ואנחנו נזכור את השואה. לא רק אני, אתה, הנכדים שלך, אלא גם הרבה אחרי זה, כמו שזוכרים את מצדה ואת הפוגרומים שעמנו עבר".

כשפרצה מלחמת העולם השנייה היה בודו בן 10. סנדוויץ' בין שתי אחיות, בן למשפחה מבוססת שהחזיקה בחברת הסעות. "ב-1933 עלו ארצה סבי וסבתי מצד אימי ועוד דוד ודודה והקימו את כפר חסידים, ומשם התפשטה משפחה ענקית בכל הארץ. אנחנו נשארנו בשטפנט.

"כשהמלחמה פרצה הייתי בן 10. ארבע-חמש שנים עבדתי במטבח אצל הגרמנים והרוסים: מנקה, מקלף תפוחי אדמה. כוח עבודה. העיירה שטפנשט הייתה על הגבול. כך יצא שעבדתי עבור הגרמנים שלוש שנים, ואחר כך כשנתיים אצל הרוסים. בזמן המלחמה עבד אבי אצל הגרמנים, כמו להבדיל חברא קדישא. כשהם היו הורגים יהודים הוא היה מתבקש לקבור אותם".

יהודי עיירת הגבול חיו על זמן שאול. זה היה עניין של זמן לא קצוב שהפריד בין גורלם לגורל מי שכבר נספו על קדושת עמנו בחלקים אחרים של המדינה. "כבר היינו מוכנים למשלוח למשרפות, אבל המלחמה לא התקדמה. הרוסים הפציצו את כל פסי הרכבת, ולא היה איך לשלוח אותנו למשרפות. לו היינו קרובים יותר ולא ממש על הגבול, הכול היה יכול להיגמר אחרת".

כיצד מרגיש ילד שחי בסכנת חיים תמידית?

"הייתי בן 11–14, ולא הרגשתי את סכנת החיים. חשבתי לתומי שככה העולם צריך להתנהג. לא הכרתי מציאות אחרת.

"ביום שבו תכננו לחגוג לי בר מצווה, כבר היינו בדרך לבית הכנסת, שוב הפציצו את העיר. הרבי של העיירה שם לי יד על הראש ואמר לי: זה כאילו הנחת תפילין, אי אפשר עכשיו לחגוג. הוא אמר שכשהבן שלי יהיה בר מצווה כבר אחגוג איתו, וככה היה. כשהייתי בן 38 בערך עשיתי בר מצווה לבן שלי ולי יחד. כמו שהרבי אמר. היה מאוד מרגש. כל שחקני הבימה דאז באו".

מה ההבדל בין יהדות העיירות של פעם למה שקורה כעת בארץ?

"זה אחרת לגמרי", פוסק בודו. "בעיירה שבת וחגים היו קודש קודשים לא רק אצל דתיים. לא נסעו בשבת, בית הכנסת היה מלא, החגים היו חגים. לא רק הדתיים, גם החילונים. שמרו כדי לא להפריע לדתיים. אפילו הגויים היו מכבדים. שמרו על הפסח, על החגים. הגויים אכלו חמץ, כמובן, אבל לא היו מעיזים למכור ליהודים".

יש משחק אחרי המלחמה

כשהיה בן 17 החל לשחק בחוג דרמה בבוטושאן. "אני זוכר את ההצגה הראשונה. הצגה של שלום עליכם. שיחקתי שם את החייט", הוא מפתיע בזיכרונו. באותה שנה עלה ארצה, התגייס לחטיבת גולני ושירת בה שבעה חודשים. "הייתי ילד מאוד מפונק, והשירות מאוד חישל וחיזק אותי", הוא נזכר בשירותו הקצר בחטיבה הנחשבת. "אני מודה לא‑לוהים שהייתי שם שבעה חודשים".

חיידק המשחק לא הרפה מהלוחם הצעיר שכבר צבר ניסיון יפה בהצגות בחוג הדרמה בגולה. בקשתו להתקבל ללהקה צבאית נענתה בחיוב, והוא עבר בטבעיות ללהקת פיקוד הדרום. משם קפץ לייסד את להקת פיקוד הצפון. "ההצגה הראשונה הייתה מוישה ונטילטור, והיא רצה כאלף פעמים".

משם קצרה הדרך למגוון תיאטראות, וגולת הכותרת של הקריירה הענפה של בודו הייתה בתיאטרון חיפה, שבו ביסס את הקריירה שלו כאחד השחקנים המוערכים בישראל בזכות אינספור תפקידים ראשיים במחזות גדולים שהובילו למגוון תפקידים בקולנוע ובטלוויזיה, לתוכניות בידור משלו ולמחזות יידיש, שאחר כך הפכו למשלח ידו העיקרי. "מהמצחיקן בלהקת פיקוד הצפון לפרס מפעל חיים", פולט בודו צחוק ארוך שמפשיט מקמטי עורו לפחות שני עשורים וחצי.

איך אתה מצליח לשמור על כושר עבודה?

"זאת הרוטינה, מה שלמדתי, מה שאני יודע לעשות. אני לומד את הטקסט לפי מה שלמדתי ב'חדר'. אתה אדם דתי, אתה יודע איך זה כשלומדים דף יומי. ככה אני עושה. בכל יום לומד דף אחד של טקסט, וכך התרגלתי לזכור. כנראה עדיין יש 'חדר' בתוכי. בארבעים יום אני לומד ארבעים דפים של טקסט. עשרות שנים אני ככה. מצלם בראש את הטקסט על ידי שינון, וככה זוכר אותו ואת המנגינה הנכונה של היידיש בטקסט".

תסביר לי אחת ולתמיד את הטענה 'ביידיש זה טוב יותר'.

"יידיש היא שפה עם הומור עצמי מאוד גבוה. הגויים לקחו את ההומור שלנו והכניסו את זה אצלם. הכול ביידיש הגיע מהחיים עצמם: מהרבי, מאנשי מקצוע למיניהם. זה לא הומור כמו היום, שממציאים. את השפה הזאת אי אפשר לזייף, יש מנגינה מסוימת, ואם אתה לא אומר נכון את הדברים, הקהל מרגיש בזה".

מה דעתך בענייני שמאל וימין?

"אני חושב ששחקן שמופיע גם לפני ימנים וגם לפני שמאלנים צריך להיות ניטרלי. יש לי דעה משלי, אבל אני לא חושב שצריך לספר אותה. אף פעם לא תקפתי שום דעה אחרת לא על הבמה ולא בפומבי. לא צריך להתבטא בדברים כאלה. יש לך דעה משלך? תביע אותה בקלפי. לא לנסות לשכנע דרך המשחק שלך שאנשים יפנו ימינה או שמאלה. צריך לשמור על האומנות טהורה".

איך מחברים בין חלקי העם השסוע?

"עם ישראל לא שסוע", מרגיע בודו. "כשיש צרות אנחנו מאוחדים. זה מראה שבתוך תוכנו אנחנו אוהבים זה את זה. למה אנחנו רבים בכל זאת? זאת שאלה לפילוסופים. לא יודע. המדינה מתפתחת יפה. עובדה ש-71 שנה שלנו הביאו אותנו למצב שבו אנחנו כמו מדינה ותיקה שקיימת כבר 200 שנה. לא חלמנו שהמדינה תתפתח למה שהיא היום. המדינה היא הנס השני הכי גדול שקרה לעם היהודי, אחרי קריעת ים סוף. אנחנו עם יוצא מן הכלל למרות שאנחנו במריבה מתמדת".

מה אתה צורך בתרבות?

"אני לא רוצה לבקר את מה שמתרחש", בורר בודו את מילותיו. "כל אחד בהתקדמות שלו. הסרטים, הקולנוע, הטלוויזיה, התיאטרון, הכול התקדם מאוד, וזה יפה מאוד. כמו ההיי-טק. אישית, אני רואה הכול מהכול כשיש לי קצת זמן פנוי. אני פריק של חדשות, לפני הכול. יכול לראות בערב אחד חדשות בשלושת הערוצים. אני אוהב".

עולם התיאטרון בארץ לא ממש מדבר אל הצעירים, והם נוהים למחוזות הקולנוע והטלוויזיה.

"בחוץ לארץ אפשר לראות בהצגה זוג הורים עם ילדים. בארץ פחות. יכול להיות שנגיע לזה מתישהו, כשמדינה תהיה בת 100–120. לנו אין מסורת של תיאטרון כמו במקומות אחרים בעולם, מה לעשות".

לכל אורך שלושת שיחותנו בודו מקפיד על סבר פנים יפות. נמנע מלהצית אש בשדה קוצים ישראלית ולבתר גדרות תיל. על דבר אחד הוא קובל: מינויי התיאטראות בישראל לא מוצאים חן בעיניו. "המינויים שמוכרים זה לא טוב. כך למעשה מכריחים את האנשים לבוא לתיאטרון. הבן אדם לא בודק את ההצגה, הוא קונה מראש כרטיס כניסה כי יש לו מינוי שצריך לנצל, וזה הורס. היה צריך להיות מחיר אחיד, כמו בקולנוע. להכריח אדם לשבת באולם ולבדוק הצגה, אם זה מצחיק אותו או לא?! בן אדם צריך לבוא להצגה כי הוא רוצה לראות תיאטרון טוב. ככה רואים תיאטרון".

היו בעשרות שנות הקריירה שלך תקופות יובש?

"לא הייתי מובטל יום אחד", מפתיע בודו. "אומנם היו תקופות שהיה יותר עומס והיו תקופות שפחות, אבל נראה שהכישרון עשה את שלו. אם רציתי, לקחתי זמן לצאת לחו"ל ולבלות עם אשתי והילדים. לא כי לא הייתה לי עבודה. אם לא עסקתי בטלוויזיה, עבדתי בתיאטרון או בתוכנית יחיד או במופע בידור. ברוך ה' התפרנסתי יפה מאוד. אני לא חייב לאף אחד גרוש, והילדים שלי מסודרים".

עולם המשחק מוצף בשחקנים מחוסרי עבודה. מה המלצתך לצעירים?

"אם הם אוהבים את זה, ללכת. לא אוהבים? לברוח".

וכסף מנלן?

"צריך להילחם. אם תהיה טוב, תרוויח. אם לא, תעזוב את המקצוע. תילחם להיות הכי טוב, עד הסוף. משחק זה מקצוע כמו 'יצאת צדיק'. אם אתה עובד ביושר, לא מגזים במחירים, לא מרמה במשחק, תמיד משחק את הטוב ביותר גם מול קהל של 20 איש, אתה תצליח. כי ככה צריך, אסור לזלזל בקהל. ערב ערב אני עושה את זה, ולא משנה מה גודל הקהל".

מקום שמור בגן עדן

בגיל הזה יש שאיפות, או שהתחושה היא שהגעת למנוחה ולנחלה?

"לא הגעתי למנוחה ולנחלה!" מוחה בודו. "כל זמן שאני הולך ברחוב מרימים את העיניים, מביטים עליי וצוחקים, עשיתי את העבודה שלי, וזה יומיומי. אף פעם לא נגמר.

"אין לי שאיפה לשחק במקום מסוים או לעשות תפקיד ספציפי. אני אומנם אוהב יותר קומדיה כי הפידבק הוא במקום, מיידי. בדרמה אתה לא נהנה ככה כשהפידבק מגיע בכפיים בסוף ההצגה. אבל ברוך ה' אני עושה גם דרמה וגם קומדיה.

"א‑לוהים נתן לי זיכרון וכישרון להצחיק אנשים. אין מצווה טובה מזאת. האדם המשמח אנשים על האדמה, המקום שלו, כמו שאמר הרבי שלי, בגן עדן (תענית כב ע"א)".

איך אתה מתאר בראשך את גן העדן?

"יש כל מיני תיאורים, אבל מי יודע מה יהיה שם? אני חושב שיש שם אנשים מלומדים ואווירה שמחה. מספרים ביידיש על אחד שעלה לשמיים וראה בגן עדן חבר'ה שיושבים ולומדים, כולם מלומדים. אחר כך בא לבקר בגיהינום, וראה שם מסיבות ותזמורות. כל אחד רואה את מה שהוא מדמיין כבר כאן כגן עדן או גיהינום. השאלה היא מה אתה בוחר: את הצד של התזמורת או את השולחן ערוך ושיחות ועניינים רוחניים. אני בוחר במלומדים. נמצא ביניהם כבר עכשיו. זה המקום שלי".

יש חשש מהמוות?

"אני חבר של המוות", צוחק בודו. "כמה שנים שא‑לוהים ייתן לי אני אקח. רק אני מבקש ממנו שכשיגיע הזמן אני לא אסבול. בגיל שלי כבר לא מפחיד לחשוב על מוות. אם הייתי יותר צעיר, אולי כן.

"אני כיום בשיחה עם המוות יומיום", הוא צוחק. "כשאבי היה חולה הייתי מבקר אותו. פעם הגעתי והוא אמר לי: 'ששש... תהיה בשקט. ראית מודעת אבל בחוץ? זה בגלל שהיה פה מלאך המוות אתמול. למעשה הוא הגיע אליי, נתתי לו בקבוק שמפניה – והוא הלך לשכן'. גם אני מחזיק איתי תמיד בקבוק שמפניה", הוא צוחק. "בינתיים זה עובד".

לתגובות: נדב גדליה בפייסבוק ובאינסטגרם

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
החגיגה נגמרת

  מחשבות של אחרי הארוויזיון....

עדיין חג'דומטים

  תשעים שנה לבני עקיבא....

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם