אגדת רוטשילד תשס"ט

 8 kurt
האיש הזה בן ה-98 מתרוצץ במדינה בונה מוסדות חינוך, משפץ מחלקות בבתי חולים, מעניק חסות למסורבות גט ועגונות, קושר קשרים, מניח יסודות, מוודא שהכול עובד – וממשיך ליעד הבא * הנדבן קורט רוטשילד ניצל פעמיים, בשואה ובהתרסקות מטוס * איתמר מור ישב איתו כדי לנסות להבין מהיכן מגיעות היכולות לתת כל כך הרבה לאחרים, וקיבל משנה ציונית סדורה שכנראה אפשר לנסח רק כשמתקרבים לגיל 100

תודה למכללת "אורות ישראל" על העזרה בתיאום הראיון.

איתמר מור

בצעדים איטיים, נעזר בהליכון ובעובד זר, קורט רוטשילד מדדה מהמשרד שבו יושבת עוזרתו הנאמנה בטי, ללשכתו. כשהוא מגיע לבסוף אל הכיסא הגדול שמאחורי השולחן ומתיישב, האיש הקטן הזה נעלם כמעט לחלוטין. כשמכירים את היקף הפעילות של קורט רוטשילד בן ה-98, קומתו הנמוכה משווה לו נמרצות אגדית כמעט.

הוא מדבר לאט ובצורה שקולה. חושב ארוכות ומודד מילים. קורט רוטשילד, אחד מגדולי התורמים והנדבנים של העולם היהודי, נראה ונשמע כמו 98 שנות חייו. אולם ככל שהשיחה מתקדמת ופועלו מתפרט ומתפרס, אי אפשר שלא להשתאות. הקצב וההספק שלו עוקפים בקלות אנשים הנמצאים במחצית גילו.

סביר להניח שרוב הקוראים של "עולם קטן" לא התוודעו לשם קורט רוטשילד. הנדבן הקנדי שעלה ארצה לפני שבע שנים נושא בתואר הרשמי נשיא תנועת "המזרחי" העולמית, אולם בקרב ארגונים יהודיים מסביב לעולם ואין-ספור מוסדות חינוך הוא נחשב איש פלא. חוץ מקרן הצדקה הפרטית שלו, רוטשילד הוא סוג של קופה ענקית שמנתבת כספים מכמה ארגונים יהודיים ופדרציות באנגליה ובקנדה, והוא משמש נאמן מטעמם. הללו מעבירים לו בכל שנה מיליוני דולרים מתוך ידיעה ברורה שהוא כבר ידע כיצד לחלק את הכסף ולאילו מטרות הוא יועבר. כבר 31 שנה קורט רוטשילד לא עושה שום דבר חוץ מחסד. מאות מיליוני דולרים עברו דרכו בעשורים הללו והושקעו בחינוך, בהתיישבות, במוסדות חינוך תורני ובישיבות – הכול במדינת ישראל.

עסקי-ענק – והסבה מקצועית

הוא נולד בשנת 1920 בקלן שבגרמניה למשפחה דתית-אורתודוקסית. את שנות ילדותו בקלן הוא העביר בלימודים בבתי הספר "יבנה" ו"מוריה". כשהיה בן 13, בשנת 1933 , עלה היטלר לשלטון והנאצים החלו להצר את צעדיהם של יהודים בגרמניה. הממשלה הנאצית הכריחה את אביו של קורט, שהיה סוחר גדול, למכור את עסקיו, מה שהביא את ההורים להחלטה לשלוח את בנם ללימודים באנגליה. בשנת 1937 הוא הגיע לבריטניה לשם השלמת לימודיו התיכוניים. שלוש שנים מאוחר יותר, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, גורש קורט מבריטניה עם עוד 5,000 בעלי אזרחות גרמנית. הבריטים, שחששו מפלישה גרמנית, ביקשו למנוע מצב שבו בעלי הנתינות הגרמנית החיים בקרבם יהפכו לגייס חמישי. מחצית מהקבוצה גורשה לאוסטרליה, והמחצית האחרת, ובה רוטשילד הצעיר, גורשה לקנדה.

שנה מאוחר יותר הוחזרה לו אזרחותו הבריטית, אולם רוטשילד בחר להישאר בקנדה. הוא נרשם לאוניברסיטה ללימודי הנדסת חשמל, וסיים אותם בהצטיינות. בשנת 1950, כשהוא בן 30, הוא פגש את מי שנמצאת על ידו עד היום, רעייתו אדית. שמונה שנים אחר כך הוא ייסד את החברה הראשונה שלו במונטריאול, שעסקה בהנדסת חשמל, והחברה חתמה על חוזי-ענק. ההצלחה האירה פנים לרוטשילד והוא קנה חברות נוספות בתחום והפך עד מהרה לאחד השמות הגדולים בצפון אמריקה בתחומי ההנדסה והבנייה. הפרויקטים שהחברות שלו היו מעורבות בהם התפרסו לכל רוחב קנדה וארה"ב.

בשנת 1987, כשהגיע לגיל פרישה, החליט קורט רוטשילד לעשות הסבה מקצועית. הוא פרש מעסקים והחל לעסוק במשרה מלאה בנדבנות ובקידום מוסדות ופרויקטים בתחומי החברה והחינוך בקהילות השונות בארה"ב, בקנדה ובישראל. הוא נחשב תומך מובהק של מוסדות חינוך בציונות הדתית וידיד ההתיישבות. את ההתמקדות במגזר הסרוג הוא תולה בחינוך שקיבל בבית, וכן בתנועת הנוער "עזרא" שאליה השתייך בגרמניה ובתנועת "המזרחי" שאליה הצטרף לאחר שהגיע לבריטניה. לדבריו, הוא מאמין גדול בגישת "תורה עם דרך ארץ" ובגישור בין עולם התורה לחיים המודרניים. "כך גדלתי ובזה אני מאמין עד היום", הוא אומר. בין המוסדות והארגונים שבהם הוא תומך אפשר למנות את מכללת אורות ישראל, אוניברסיטת בר אילן, בית החולים שערי צדק, מכון לב, יד שרה ולא מעט ישיבות הסדר בכל רחבי הארץ.

הקשר בין רוטשילד למכללת "אורות ישראל", שסללה את הדרך לריאיון הנדיר הזה, החל בזמן שמייסדה, הרב ד"ר יהודה פליקס, היה שליח בטורונטו והקים את ישיבת "אור חיים" ואולפנת "אורות" בעיר. בעקבות התרשמותו של קורט מהרב פליקס, הוא החל לעזור להקמת המכללה באלקנה, ומסייע לה רבות עד היום בגיוס תורמים ובפיתוח, במלגות לסטודנטים ובייעוץ.

פרופ' יובל סיני, נשיא מכללת אורות, מספר כי רוטשילד עומד עד היום בראש קרן המלגות המסייעת לתלמידי המכללה. "על אף עיסוקיו הרבים קורט פנה לרבים מידידיו בטורונטו וביקשם לתרום למכללה באופן אישי. הוא שותף עימנו בחזון ובמעש, שותף בקידום החינוך בישראל ואהבת עם ישראל תורת ישראל וארץ ישראל".

לצד תפקידו כנשיא תנועת המזרחי העולמית, רוטשילד משמש גם נשיא הפדרציה הציונית בקנדה, חבר הנהלה של הישיבה-יוניברסיטי, הפדרציה היהודית של טורונטו ועוד. על אף גילו המתקדם, הוא משתדל לבקר בכמה שיותר מוסדות שבהם הוא תומך. הוא מתעניין בהחלטות ניהוליות ואף מרשה לעצמו לייעץ פה ושם.

רוטשילד תורם לא רק למוסדות גדולים. הוא מעניק תמיכות ומענקים נדיבים גם לאנשים פרטיים שנקלעו למצוקה או למצבי דחק. כך למשל הוא נחלץ כבר שנים רבות לעזרתן של מסורבות גט, עגונות ונשים הסובלות מאלימות במשפחה.

"אחד מרגעי השיא של חיי, עוד כשהתגוררתי בחו"ל, היה הרגע שבו שמעתי ברדיו בקנדה את ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל. זה קרה לפני 71 שנה. ההתפעמות הזאת ממשיכה ללוות אותי לאורך כל השנים. במונחים של היסטוריה, לכל מי שגר בישראל יש זכות גם אם הוא לא מכיר בה".

"נשים שנקלעות למצבים כאלה עוברות תהליכים שדורשים לא פעם משאבים גדולים הקשורים בחיפושים ושכירת עורכי דין", הוא מסביר. "לא לכולן יש היכולות האלה".

לפני כמעט שמונה שנים, בשנת 2011, כשהוא בן 91, החליטו רוטשילד ורעייתו אדית לעלות ארצה. מבחינתם ההשתקעות בארץ הייתה אקורד חיתום לחיים של הגשמה. רבים מבני המשפחה מתגוררים בארץ, בכלל זה ילדים, נכדים ונינים.

קורט שומר על סדר יום אינטנסיבי: הוא מתעורר בכל בוקר ב 5:30. לאחר שהוא מתלבש ומתארגן מסיעים אותו לתפילה. לאחר התפילה הוא לומד את הדף היומי. משם הוא ממשיך ישירות למשרדו שבבניין תנועת "המזרחי". הבניין נטול המעלית דורש ממנו לטפס בכוחות עצמו במדרגות לקומה הראשונה, מאמץ כביר מבחינתו. את המשרד הוא עוזב לא לפני 16:30 אחה"צ, "ויכולתי ללכת מאוחר עוד יותר כי העבודה פה לעולם לא נגמרת".

"חינוך הוא תעודת ביטוח"

הפרספקטיבה שבה הוא מביט על החיים היא עשירה וכוללת יותר משל רוב האנשים. "כשאני מביט על הניצחונות והאסונות של העם היהודי במאה השנים האחרונות, ברור לי שאנחנו חיים בתוך נס", הוא אומר. כששואלים אותו מהם הנושאים שיש לחזק כדי לשמר את הנס הזה, הוא עונה ללא היסוס: "ביצור ביטחונה של מדינת ישראל וחוסנה, מלחמה באנטישמיות מחד גיסא ובמגמת ההתבוללות מאידך גיסא, וחיזוק הזהות היהודית בארץ ובתפוצות. חינוך הוא המפתח להבטחת ההמשכיות של העם היהודי, אך החינוך חייב להיעשות בדרכי נועם. זו הסיבה שבגללה אני תומך בעיקר במוסדות חינוך, באקדמיה ובפרויקטים שמקדמים צעירים בסיכון. חינוך הוא תעודת ביטוח, אך אסור שחינוך ייעשה בכפייה. אם יש משהו שהדור הנוכחי סולד ממנו, הרי שהוא כפייה. אנשים לא אוהבים שכופים עליהם דעות ואמונות".

באילו פרויקטים אתה רואה סוג של פסגה מבחינת עשייתך?

"קשה לי לדבר במונחים מוחלטים, אבל אני גאה במיוחד בסיוע הרב שהעברנו לאורך השנים לבית החולים 'שערי צדק' ולארגון 'יד שרה'. יש גם פרויקטים קטנים יותר שעוסקים בסיוע ושיקום של נשים שעברו התעללות במשפחה במגזר הדתי והחרדי. אלימות במשפחה היא נגע שכמעט לא מדברים עליו בחברה הדתית. ההשתקה של הנושאים הללו מעצימה את הקושי גם בעבור הנשים וגם לילדים. לקחתי על עצמי משימה לשבור את קשר השתיקה סביב הנושא, לא רק כדי להציל את הנשים והילדים שנופלים קורבן לאלימות, אלא גם לגברים שזקוקים לעזרה וכלים.

"לשמחתי הפרויקטים הללו זוכים לאורך השנים לתמיכת הרבנים. התמיכה שלהם חשובה לא רק כדי להצדיק את העשייה, אלא כדי להציף את הנושא. כשמנהיגי ציבור מעורבים, מכוונים ומחווים דעה, יש לזה אפקט. לפעמים רבנים גם מפעילים את סמכותם כדי לכפות על גברים שנוטים להתנהגות אלימה, לשתף פעולה ולקבל סיוע. זו המשמעות האמיתית של שלום בית בעיניי".

בנאומים שלך אתה מזכיר את הזכות הגדולה שיש לכל מי שגר בארץ ישראל. מדוע אתה חוזר על הנקודה הזאת שוב ושוב?

"אחד מרגעי השיא של חיי, עוד כשהתגוררתי בחו"ל, היה הרגע שבו שמעתי ברדיו בקנדה את ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל. זה קרה לפני 71 שנה. הייתי אז בחור צעיר בן 27, ועד היום אני זוכר את תחושת הישועה והשמחה ששטפה את כולנו. דווקא משום שהייתי אז בגלות, הרגשתי את גודל הבשורה. אחרי אלפי שנות נדודים ברחבי העולם, רדיפות, רציחות ופוגרומים, פתאום יש לנו מדינה משלנו. ההתפעמות הזאת ממשיכה ללוות אותי לאורך כל השנים. התפעמתי כשראיתי את גלי העלייה הבלתי נתפסים מגיעים לישראל מצפון אפריקה, ממזרח אירופה, מאתיופיה ומברית המועצות. ממש כמו שהנביא אומר 'כולם נקבצו באו לך'. כך שבמונחים של היסטוריה, של ראייה נצחית, לכל מי שגר בישראל יש זכות גם אם הוא לא מכיר בה.

"אנחנו חיים בתוך נס מתמשך, נס שהדורות שלפנינו לא יכלו אפילו לדמיין. מאז חורבן בית המקדש השני לא הייתה מדינה יהודית. מי שזוכר את זה לא יכול לדבר סרה במדינה. מי שזוכר את העובדה הזאת לא יכול שלא להכיר בזכות העצומה של לגור במדינה יהודית. אני הולך היום ברחובות ירושלים ורואה אנשים, בחורים, בחורות וילדים הולכים ברחוב בפשטות. האנשים הללו לא יודעים, לא מכירים ולא מבינים מה זאת אנטישמיות. זה נפלא! מתי יהודים חיו כך ב-2,000 השנים האחרונות? הרי גם כיום, מחוץ לישראל, יש אנטישמיות כמעט בכל מקום בעולם, אפילו בארה"ב, באנגליה ובמערב אירופה. פה בישראל אנחנו הבוסים של עצמנו. אנחנו מחליטים מי ייכנס למדינה, מי ראוי, מי עומד בקריטריונים. אפשר להתווכח על קריטריונים, אך עצם העובדה שהשלטון והכוח הוא בידי יהודים הוא פלא. אתה ואנשים כמוך, שנולדו בישראל, לעולם לא תבינו זאת. מבחינתכם זה מובן מאליו, וזה מקסים".

בזכות הלהט

האם יש לך דעה בסוגיות הנוגעות לדמותה היהודית של ישראל?

"הדעות שלי מתבטאות בפרויקטים שבהם אני תומך. מסוגיית דמותה של המדינה היהודית תמכתי ועודי תומך ברב דוד סתיו. רציתי מאוד שהוא ייבחר לתפקיד הרב הראשי. אני חושב שמה שהוא עושה בכלל ובארגון 'צהר' בפרט, הוא ייחודי וחשוב. אני תומך בפעילותו של הרב יוסף כרמל מכולל 'ארץ חמדה' בפרויקט הצבת בדיקות די-אן-איי כבסיס הלכתי לקביעת יהדות. אני תומך בפעילות ארגון 'שורשים של 'צהר' להוכחת יהדות של ישראלים שהם צאצאים לעולים ממדינות חבר העמים. זה מסביר פחות או יותר את עמדתי בנושא".

אם היה באפשרותך לייסד היום ארגון או פרויקט, באיזה תחום היית בוחר?

"אני בן 98. כל חיי לא יסדתי אלא באתי בעקבות אחרים ועזרתי להם להגשים. זו השליחות שלי בעולם. אני אמנם מעורב בניהול של חלק מהפרויקטים שבהם אני תומך, אך מעולם לא הייתי היוזם או המוביל. זה לא הסיפור שבשבילו הגעתי לעולם".

כשאני שואל את רוטשילד אם הוא מעורב בעשייה פוליטית, הוא ממהר להצהיר ללא כל סייג במי הוא בחר בבחירות האחרונות. "הרב רפי פרץ, הרב הראשי הצבאי לשעבר, הוא בחור טוב", וגם חולק לא מעט שבחים לראש הממשלה – "נתניהו הוא ראש ממשלה יוצא דופן, בעיקר בכל הקשור למדיניות החוץ וניהול משברים בינלאומיים". מבחינתו, תוצאות טובות של הבחירות יהיו ממשלה בהנהגת הליכוד שבה שותפות המפלגות הימניות, הדתיות והחרדיות.

כיצד מזהים פרויקט שראוי לתמוך בו? מה אתה שומע ורואה שגורם לך להחליט ללכת עם מיזם מסוים?

רוטשילד חושב ארוכות לפני שהוא עונה. הוא מחייך מעט ואומר כי "זאת שאלה שקשה לענות עליה. אחרי כל כך הרבה שנים יש לך כבר חושים לעניינים האלה ואי אפשר להסביר במילים. אם בכל זאת צריך לסכם, אני חושב ששני הדברים העיקריים שאני מחפש באנשים שמגיעים אליי הם מסירות נפש ותשוקה. לפני כמה שנים הגיעה לכאן בחורה צעירה. היא הייתה מאוד נחמדה, אבל אני הייתי עסוק ולא יכולתי להתפנות לאף אחד. היא לא ויתרה. נותרה להמתין במסדרון. איכשהו, אחרי כמה שעות, היא הצליחה לתפוס אותי במדרגות. היא סיפרה שהיא מנסה לקדם פרויקט לקידום צעירים פגועים מבחינה פיזית ונפשית על מנת שירכשו השכלה ומקצוע. הקשבתי לה, אך בעיקר התפעלתי ממסירות הנפש שלה. מכך שהיא לא הייתה מוכנה לוותר ולעזוב לפני שהיא תפגוש אותי. מסירות הנפש שלה גרמה לי להפוך לתומך בפרויקט שלה.

"סיפור אחר שאני זוכר הוא של בחור שהתקשר וביקש להיפגש. שאלתי מי הוא והיכן הוא מתגורר. הוא סיפר שהוא במקור מליברפול שבאנגליה, ומתגורר כרגע באוסלו שבנורווגיה. זה נשמע לי מספיק מעניין כדי להזמין אותו להיפגש בירושלים. הוא הגיע, ומולי אני רואה בחור צעיר, מגולח, שמציג את עצמו כחסיד חב"ד. הייתי מופתע מאוד. הוא סיפר שהוא ואשתו הגיעו לאוסלו כדי להגביר את היהדות במקום. אמנם יש קהילה יהודית באוסלו, אך היא רחוקה מלהיות שורשית. הוא סיפר שראשי הקהילה לא אוהבים את הנוכחות שלו ושל חב"ד באוסלו. כל כך לא אוהבים, שמונעים מאשתו לטבול במקווה של הקהילה והיא נאלצת לנסוע בכל חודש לשטוקהולם באוטובוס כדי לטבול.

"הסיפור הזה העציב אותי והסעיר אותי מאוד. אני אמנם משייך עצמי לציונות הדתית, אבל החלטתי לעזור לבחור הזה מחב"ד. התמיכה הראשונית אפשרה לו ליזום אירועי יהדות באוסלו שהגיעו אליהם אנשים. לאחר שזה צבר תהודה, יצאנו למסע התרמה נוסף להקמת בית חב"ד, בית כנסת ומקווה באוסלו. במקביל אליי, גם הוא אסף כספים בקהילות יהודיות בסקנדינביה ובאנגליה. המאמץ המשותף הביא להקמת קומפלקס ענק של כמה קומות – אולם הרצאות, חדרי אירוח, מקווה ובית כנסת בעלות של כמה מיליוני דולרים. כיום הוא מביא לשם בכל ליל שבת מאות אנשים, רבים מהם ישראלים ואנשי עסקים שמגיעים לנורווגיה.

"לשני הפרויקטים הללו לא התכוונתי מלכתחילה להירתם. מצאתי את עצמי מעורב בזכות מסירות הנפש והלהט של האנשים שעומדים בראשם. כשאני מזהה אנשים שיש להם לב, שיש בהם תשוקה, יצירתיות, מקוריות ודחף להצליח, אני נרתם".

"אנחנו חיים בתוך נס מתמשך, נס שהדורות שלפנינו לא יכלו אפילו לדמיין. אני הולך היום ברחובות ירושלים ורואה אנשים, בחורים, בחורות וילדים הולכים ברחוב בפשטות. האנשים הללו לא יודעים, לא מכירים ולא מבינים מה זאת אנטישמיות. פה בישראל אנחנו הבוסים של עצמנו. אנחנו מחליטים מי ייכנס למדינה, מי ראוי, מי עומד בקריטריונים. אפשר להתווכח על קריטריונים, אך עצם העובדה שהשלטון והכוח הוא בידי יהודים הוא פלא. אתה ואנשים כמוך, שנולדו בישראל, לעולם לא תבינו זאת".

 

פריעת חוב

מה דעתך על פרויקטים שעוסקים בקירוב רחוקים?

"זו מטרה חשובה מאוד, בעיקר בעידן שלנו. בימינו קל לוותר ולהיגרר לחילוניות או לתפיסות עולם שמנוגדות ליהדות. אפילו במשפחות אורתודוקסיות יש כיום כאוס ותחושה של ניתוק מהקדושה. זה לא קשור רק בצעירים. גם מבוגרים נופלים בזה. כל נושא המיניות, הבלבול המגדרי ובעיקר השיח הפרוץ והפופולרי נותן לגיטימיות לכל מיני תופעות כמו זוגיות חד-מינית. השינויים האלה מבהירים עד כמה אנו צריכים לחזק את הגישה התורנית מבחינה אידיאולוגית. הנושא של משפחות חד-מיניות מעציב אותי מאוד, דווקא משום שאני שייך לדור שחי עוד לפני השואה. ראיתי בעיניי את השלכות השואה. יותר ממיליון ילדים יהודים נרצחו בשואה. את הפער הזה עדיין לא סגרנו ולא שיקמנו, ולא נוכל לעולם לסגור אותו כשיש שיח ואווירה שמאדירים נושאים כמו זכויות של חד-מיניים. תנועות הקירוב הן אלה שצריכות לעמוד בשער ולהציע אלטרנטיבה שורשית ואינטליגנטית לשיח הרדוד של הרחוב שסוחף לצערי הרבה מאוד אנשים גם בתוך הציבור הדתי".

חגגת לא מזמן יום הולדת 98. אתה ממשיך לעבוד בכל יום עד שעות מאוחרות ומכריח את עצמך לעלות במדרגות למרות הקושי ללכת. מה מעניק לך כוח?

"ריבונו של עולם מעניק לי כוח. זכות עצומה להגיע לגיל מופלג שכזה. אנחנו מכירים אנשים שנפטרים בגיל צעיר בהרבה. העובדה שאני עדיין בסביבה מחייבת אותי להעניק לחיי משמעות. אדם שחי את חייו מתוך משמעות, גם אם חס וחלילה הוא נפטר בגיל צעיר, הוא עוזב את העולם מתוך מלאות והוקרה. התביעה הזאת, לחיות חיים של משמעות, הולכת ומתחזקת ככל שאתה מאריך ימים. כשאתה מגיע לעשור התשיעי, או במקרה שלי לעשור העשירי לחיים, התביעה מתעצמת בשל הניסיון וחוכמת החיים שצברת. זה גם מה שאמרתי לסטודנטים באירוע שעשו לי במכללת אורות ישראל ליום הולדתי. אמנם לא קל לטפס במדרגות למשרד בכל בוקר, אבל יש לי מזל שאני ממשיך לנסות ומצליח.

"אני מבקש שלא תציג אותי בכתבה כ'סופרמן'", אומר רוטשילד ממש לפני שאנו נפרדים. "העשייה שלי היא לא יותר מפריעת חוב. חיי ניצלו יותר מפעם אחת. הפעם הראשונה הייתה כשהוריי שלחו אותי מגרמניה. הפעם השנייה הייתה בביקור הראשון שלי בישראל, ביולי 1955. יומיים לפני הטיסה שלי ארצה התגלה שישנו שינוי שמחייב אותי להקדים את הטיסה לארץ. טסתי מטורונטו ללונדון כדי לתפוס משם את טיסת 'אל על' ללוד. למפרע התברר שהשינוי הזה הציל אותי ממוות בטוח. טיסת 'אל על' המקורית שבה הייתי אמור לטוס יורטה ביום למחרת בידי חיל האוויר הבולגרי, לאחר שחדרה בטעות לשטח האווירי של בולגריה שהייתה אז בשליטה קומוניסטית. כל הנוסעים ואנשי הצוות נספו.

"כשאתה מקבל את חייך במתנה פעמיים – אתה חייב להעניק להם משמעות. לעולם אינך יודע. כולנו מקבלים הזדמנויות יום יום ואנחנו לא שמים לב. אמשיך בעשייתי כל עוד ה' יאפשר. תרומה ועשייה הן מפתח לאריכות ימים. לכולנו יש יכולת לתת משהו: כסף, זמן או כישרון. המניע העיקרי שהביא אותי לעשייה ונתינה היה זיכרון השואה. הבורא גלגל את הדברים כך שהעברתי את שנות הרעה של השואה בקנדה. זה סוג של חוב שאתה חייב לפרוע. הגעתי למסקנה שאין דרך טובה יותר לפרוע את החוב הזה מלהבטיח את המשכיות עמנו בעתיד באמצעות חינוך והושטת עזרה למי שזקוק לה".

 

 


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
עיר בלי חומה

  מאמר מאת הרב אברהם...

רונן, תודה

  הרב עמיחי גורדין מוקיר...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם