את אחיו מבקש

 8 kever yosef

יוסף רוסו

הפעם האחרונה שבה נכנסנו למתחם קבר יוסף הייתה לפני כמעט עשור, אז הכיפה שעל המבנה עוד הייתה מנופצת מפרעות הערבים. את הכניסה הזאת עשינו מתוך הנמ"ר הצה"לי, חשופים למעטפת הצבאית הרחבה שאלפי המתפללים לא מודעים לקיומה * מי שלא היה כאן, לא מסוגל לתאר לעצמו את הפנינג התפילה הלא נתפס שמתרחש 14 פעמים בשנה בפאתי העיר שכם * לא ברור מאיפה מגיעים כל כך הרבה ישראלים מכל שכבות האוכלוסייה לקבר יוסף באישון לילה * וגם: כיצד כל החגיגה הזו נגמרת תוך כמה שעות והמקום ננטש שוב עד לחודש הבא

23:00 בלילה בין מחנה הפליטים בלאטה לפאתי העיר שכם. חשוך, שקט וקר. הסכסוך הזה שמעכיר את האווירה מורגש באוויר. עוד כמה רגעים התחושה תתפוגג לכמה שעות, באופן שקשה יהיה לזכור שהייתה כאן. הצבא מכין את המבצע הכבד לעטוף את כל האירוע הזה, וכשניתן האות המציאות משתנה באחת לבלי הכר – מתחם קבר יוסף העזוב שוקק חיים. אבל מה שוקק חיים? החגיגות בקבר רשב"י במירון מחווירות לידו.

המראה הזה, שמבצבץ לו לכמה שעות בתוך המציאות, נראה כאילו לקוח מעולם אחר. אין לו שום קשר למצב המדיני של מדינת ישראל, לא לתמונה החברתית שמשתקפת בתקשורת, ובטח לא למה שאנחנו מייחסים למציאות הפוליטית בעיר שכם. כל זה לא נוגע כהוא זה ברגעי הקסם במתחם קבר יוסף באישון לילה 14 פעמים בשנה. מאות החיילים שמסתכלים על התמונה הזו מהצד, לרוב אפילו לא מתארים אותה בבית מרוב שהיא מנותקת מכל מציאות.

שאטלים של אוטובוסים הולכים וחוזרים עמוסים במתפללים מכל רחבי הארץ. 70 אוטובוסים הם המכסה המקסימלית וזה קורה בכניסה הגדולה ביותר בשנה – ביום הארבעים ואחד לעומר – 'יסוד שביסוד' – קרוב ל-5,000 איש מגיעים אז. הלילה מדובר רק על 35 אוטובוסים עם 2,000 איש... רמקולים משמיעים בעליצות מוזיקה חסידית בין הר גריזים להר עיבל. עמדות שתייה חמה. הררי רוגלך עם כמות קקאו מוגזמת. מאות קעריות צ'ולנט מפיגות את קור הלילה השומרוני. וריקודים, כל הזמן ריקודים. הרבה "תיקון הכללי" ותפילות עד לשמיים. אפילו בית המדרש המיתולוגי של ישיבת 'עוד יוסף חי' מאוכלס בחברותות שמתחשק לנשק אותן. תיירים משולהבים צועקים באמצע הלילה של שכם – "ארץ ישראל לעם ישראל". שכם 2019 היא אתר תיירותי במדינת ישראל, מי היה מאמין?

בשבוע שעבר הבנתי למה מתכוונים שהקב"ה פותח לפעמים כל מיני חלונות למה שמכונה "העולם הבא" בעולם הזה. זה בדיוק מה שמתרחש כאן – אירועים שאין להם שום קשר למקום ולזמן.

השיירה מתחילה לנוע. הכוח הראשון מגיע למתחם הקבר. אדלר מאותת למשמר הפלסטיני שמופקד על הכניסה לקבר, והם מתורגלים ומתקפלים ללא מגע ומילים, עד שאדלר יסמן להם שאחרון החיילים והמתפללים בחוץ. רק אז הם יחזרו לכאן

פסגת התעסוקה

הפלא הזה מתרחש בזכות שילוב של קבוצה ישראלית עיקשת ובעלת חזון שמסרבת לשכוח אפילו לרגע את קבר יוסף, עם מבצע צבאי רחב שצה"ל עורך מדי חודש. את הכניסה הזו אני עושה עם אביב, חיילת מדוֹבר צה"ל. כל כולה מגויסת להסברת המשימה שצה"ל עושה למען ההתיישבות בגזרת שומרון.

"תחנות דורסני כאן קודקוד", פותח שילה אדלר, מפקד גדוד המילואים מחטיבת אלכסנדרוני בקשר – "בהצלחה לכולנו במשימה החשובה לביטחון המתפללים בקבר יוסף". אדלר, שלפני זמן קצר שימש מנכ"ל מועצת יש"ע והתמודד לראשות מועצת בנימין, נמצא כעת בעיצומו של חודש מילואים אינטנסיבי בגזרת שומרון.

את המבצע המורכב הזה הוא מוביל, לא לפני שהשתתף פעמיים בחפיפה באירוע כזה עם קודמיו בגזרה. את הקו הזה תופס הגדוד שלו כמה שבועות, וזו ללא ספק משימת השיא. כבר לפני שעות ארוכות התמקמו תצפיות על מתחם הקבר וסביבתו, על ההרים שעליהם עמדו בני ישראל במעמד הברכה והקללה. שיירה ארוכה של כלים מוכנה. הכוחות הרגליים והרכובים מוצבים בשטח ליצירת ה"שרוול" שיאפשר בעוד שעתיים למתפללים להיכנס אל קבר יוסף בלי שום הפרעה. תדרוכים אחרונים לכל התרחישים - מהקטן ועד לקיצוניים במיוחד שהדוברת העדיפה להשאיר מחוץ לכתובים.

השיירה מתחילה לנוע. הכוח הראשון מגיע למתחם הקבר. אדלר מאותת למשמר הפלסטיני שמופקד על הכניסה לקבר, והם מתורגלים ומתקפלים ללא מגע ומילים, עד שאדלר יסמן להם שאחרון החיילים והמתפללים בחוץ. רק אז הם יחזרו לכאן.

כוח הנדסי סורק בקפידה את המתחם מחשש למטענים. לפני כמה חודשים התגלה מטען ממש על הכיפה של הקבר, ונוטרל שעה אחת לפני שהגיעו המתפללים. הכלבנית שאיתנו בכוח יורדת עם 'טי רקס' שלה – "לוחם עטור קרבות" כדבריה – והם סורקים את המתחם בקור רוח וביסודיות.

הכוח החלוץ – מנהלת קבר יוסף

יש לי הזדמנות נדירה אך עגומה לצפות במתחם הקבר בעודו ערום, רגע לפני שאנשי מנהלת הקבר מחזירים אליו את הקוסמטיקה הדרושה.

האם כאן אפשר לגעת מקרוב בזכרו של יוסף הצדיק? יוסף, שטבע בתוכנו את היכולת לשמור על קדושה גם מול כל העמים; שלימד אותנו שאין אתגר קיומי יותר בעבורנו מחיבור עם האחים שלנו, ושזה תמיד תמיד יהיה קשה מאוד. יוסף הצדיק, שמשה רבנו עסק בעצמו בהבאת עצמותיו ממצרים ושיהושע הביא עד לכאן כדי שלעולם לא ניפרד איש מאחיו. אני נוגע באבן הקרה שבעוד רגע תתכסה בפרוכת. אומר פרקי תהילים. מתפלל. יהי רצון שנתקן.

אל המתחם מגיעה שיירה של ארבעה טנדרים ונגררים עמוסים בציוד. "מִנהלת קבר יוסף", מסבירה לי אביב. מהשיירה יוצאת חבורה מתורגלת ותוך דקות אחדות מכשירות את המתחם לכניסת המתפללים. צוות ניקיון נמרץ מבריק את תאי השירותים והמתחם כולו בחומרי ניקוי ומגבים. אחרים פורסים פרוכות על הציון, ומקימים מחיצה בתוך המתחם. תמונות וברכות-קיר נתלות על הקירות. אפילו מדפי ספרים ייעודיים נתלים על שרשראות מעל קיבועים מיוחדים שממתינים על הקיר מלפני חודש.

מאחורי המתחם יש גם מקווה, ובעבור האנשים שטובלים לפני הכניסה מקימים מחיצה לפרטיות, מוצבים ספסלים ואפילו מונחות מגבות.

נגרר אחר הופך להיות אחת העמדות הנחשקות כאן – עמדת הצ'ולנט, ומתוכו בולטים גם ברזי תה רותח ומתוק. בצד אחר מוקמת עמדת מאפים ענקית. והנה ההגברה כבר מחוברת, וכשהאוטובוס הראשון מוריד את המתפללים הראשונים יש כבר מוזיקה והכול מתוח ומוכן. יוסף הצדיק, אנחנו כאן.

מאיפה הם כולם

אני מודה שציפיתי לראות בכניסה לקבר יוסף כל מיני יצהרניקים צדיקים וחמודים עם פאות עבות במיוחד, והם באמת היו שם, אבל הם היו המיעוט של כל האירוע החברתי-ישראלי המיוחד הזה. קבוצה ראשונה יורדת מהאוטובוס, מבוגרים וצעירים, מחזיקים נרות נשמה ועוטים כיסוי ראש סמלי. כיפות סאטן גדולות ועגילים באוזניים. אני מנסה לברר מאיפה הם מגיעים בשעה כזו, והם עונים – "אנחנו מאשדוד, למה?" "סתם", אני עונה במבוכה. מה אני אגיד, שאני לא מצליח להבין איך כל כך הרבה אנשים ונשים שאמורים להיות במיטה באחת וחצי בלילה מגיעים לעיר שכם?

ועוד קבוצה מגיעה מאשקלון, וטבריינים, וקבוצה ענקית מנתניה. לפחות שני אוטובוסים נשאו איתם תיירים מצרפת.

אני מנסה להבין איך כל כך הרבה אנשים במדינת ישראל יודעים שיש כניסה לילית לקבר יוסף ושהיא נגישה לאזרחים. בזה אחר זה הם עונים לי שהשמועה עוברת מפה לאוזן. מתברר שלתופעה חברתית יש דרכים משלה להגיע ל"לקוחות" שלה גם בלי שיווק ופרסום. מי שמעוניין מוצא באינטרנט את האתר של מנהלת קבר יוסף, מארגנים אוטובוס וקדימה ליוסף הצדיק.

רשימת האוטובוסים המתואמים של אנשי המנהלת חושפת תמונה רחבה אפילו יותר של האוכלוסייה שנמצאת כאן הלילה – אוטובוסים מרעננה, מפתח תקווה, מאריאל, מירושלים, מתל אביב, מראשון לציון, מחולון, מהוד השרון, מבת ים, מראש העין, מבאר שבע. כולם הגיעו לכאן הלילה.

האם כאן אפשר לגעת מקרוב בזכרו של יוסף הצדיק? יוסף, שטבע בתוכנו את היכולת לשמור על קדושה גם מול כל העמים; שלימד אותנו שאין אתגר קיומי יותר בעבורנו מחיבור עם האחים שלנו, ושזה תמיד תמיד יהיה קשה מאוד. יוסף הצדיק, שמשה רבנו עסק בעצמו בהבאת עצמותיו ממצרים ושיהושע הביא עד לכאן כדי שלעולם לא ניפרד איש מאחיו. אני נוגע באבן הקרה שבעוד רגע תתכסה בפרוכת. אומר פרקי תהילים. מתפלל. יהי רצון שנתקן

תולדות הכניסות

הפעם האחרונה שהייתי כאן הייתה לפני כמעט עשר שנים. הכיפה של מתחם הקבר הייתה אז מנופצת וזועקת לשמיים מהפקרת יוסף הצדיק בידי ערבים. לא תמיד זוכרים שמדובר בכלל בשטח C שעל פי הסכמי אוסלו אמור להיות נגיש באופן חופשי לישראלים.

מדהים לחשוב כיצד התגלגלו הדברים ממצב שבו פעלה במקום ישיבת "עוד יוסף חי", ושכדי לאבטח אותה לא נדרש יותר מכוח סיור, ועד לשינוי המגמה שהחל אחרי הסכם אוסלו. ב-1996 נערכה התקפה ראשונה של הערבים על המקום. שישה חיילים נהרגו בכוח שנכנס מופתע לקרב שלא תכנן. עץ התות המיתולוגי מתמונות המתחם הידועות נכרת בפרעות שהיו במקום באביב שנת 2000 (כמה חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה). למרות תוכניות הצבא להגברת האבטחה במקום, שאז לא התקרבו אפילו למה שנדרש היום, מדינת ישראל בראשות בנימין נתניהו העבירה את השליטה הביטחונית על מתחם הקבר לידי המשטרה הפלסטינית.

ארבע שנים לאחר מכן המצב מידרדר עם אירוע מדחת יוסף ונטישתו עד למותו. הצבא נסוג שוב מהמתחם לאחר הבטחות המשטרה הפלסטינית לדאוג לשלום המקום. מיד עם עזיבת הצבא הפלסטינים מחריבים את המקום. הרב הלל ליבמן הי"ד שומע על הנטישה וצועד בגפו בעיצומה של השבת אל קבר יוסף, ונרצח שם. המקום עובר ונדליזם שיטתי ובמשך שנה וחצי נותר שומם.

ב-2002, במסגרת מבצע "חומת מגן", צה"ל כובש את הערים הגדולות – וביניהן את כל שכם. במוצאי שבת שאחרי פסח תשס"ב מתחילים יהודים, בעיקר חסידי ברסלב, להיכנס למקום באופן עצמאי. בכל לילה הם נעצרים על ידי הצבא אך לא מוותרים. באופן מפתיע, דווקא עם הערבים כמעט לא נוצר חיכוך. הצבא מבין שעליו לשחרר לחץ ומוביל מדי פעם כניסות מאובטחות יותר לחסידים.

עם השנים והעיקשות של עוד ועוד קבוצות יהודים, הצבא מגביר את תדירות הכניסות, אבל הן לא מצליחות להביא לעצירת הכניסות הפרטיות. בתשע"א נמאס לצבא מהמרדפים החוזרים אחרי היהודים, והוא מבקש מהמשטרה הפלסטינית להציב במתחם עמדה משלה.

קבוצות יהודים ממשיכות להגיע למתחם גם מול איומם של שוטרים פלסטינים. יוסף ארנפלד, עיתונאי מגזרי, היה אף הוא בחלק מהכניסות האלה, והוא זוכר לפחות פעם אחת שבה הוא וחבריו עמדו מול נשקים דרוכים של שוטרים פלסטינים שאמורים לאבטח את השטח. במשך חצי שנה עברו ההרפתקאות המפוקפקות האלה בשלום, עד שביעי של פסח באותה שנה, אז נרצח בן-יוסף לבנת (אחיינה של השרה לשעבר לימור לבנת) כשנורה בגבו בדרכו החוצה. הרצח הזה מעלה מחדש את המודעות למצבו של קבר יוסף והפקרתו. מאז ייסד צה"ל 14 כניסות מסודרות למתחם במהלך השנה - אחת בכל חודש ועוד שתיים ביסוד שביסוד ובאושפיזין של יוסף.

"אנשים באים לכאן והכול נחמד ושמח", אומר לי יוסף ארנפלד שבמשך שנים משמש פעיל במנהלת קבר יוסף, "אבל לא מעלים על דעתם שהכול נטוש כאן עד הכניסה הבאה".

יותר מהבימה

החגיגות במתחם נמשכות והרוב הגדול של החיילים מוצא לעצמו כמה דקות של חילוף בעמדות כדי להיכנס לתוך הקבר ולהתפלל. חלקם אפילו משתלבים בריקודים הסוערים. אבל יש גם מי שלא מבינים על מה כל ההמולה. כוח צבאי כבד, תיאומים, סיכונים – הכול בשביל כמה תפילות שאפשר לעשות במקומות אחרים בארץ.

"עובדה שכל העם לא מגיע לכאן", אומר חייל אחד לחבר שלו כשאני מסתובב בעמדות. "למה צריך את כל זה בשביל 2,000 איש?"

"תגיד, אתה שומע מה אתה אומר?" עונה החבר, "אלפיים איש באמצע הלילה, זה יותר ממה שיש בלילה אחד בתיאטרון הבימה".

"נו, אבל להבימה לא עושים כזה בלגן כדי שאנשים יגיעו", הוא קובל.

"ברור, כי על תל אביב כבר נלחמו. אחרי שיילחמו על יוסף הצדיק כמו שצריך כבר לא יצטרכו להביא לכאן כל כך הרבה צבא בכל פעם כדי שיהודים יוכלו להתפלל כאן".

"תגיד", פונה אליי המילואימניק שלא ממש אוהב את כל הסיטואציה, "מה אתה חושב?" "אני? אני עם החבר שלך". "וואלה? תגיד, איך קוראים לך?" "יוסף", אני עונה. "נו, עכשיו הכול מובן, בגלל זה אתה בעדו".

"אחי", אני מזכיר לו, "לי קוראים יוסף בגללו" – אני מצביע על הקבר. "ותכלס, גם את הבימה בתל אביב הצליחו להקים בזכות הנאמנות לסיפור של יוסף הצדיק ולתנ"ך, לא ככה?"

הסַמל שלהם עוצר את שיחתנו. "חבר'ה עזבו דיבורים, צריך לסגור כאן את הציר". בלי להתווכח הם מניחים לדיבורים ולחילוקי הדעות והולכים יחד למשימה שלהם. דרוכים מול כל מי שיעז לנסות לקלקל את החגיגה הזו.

"שהמבקרים ירגישו שהם בשווייץ"

איש מהמתפללים והתיירים לא מעלה על דעתו שבעיצומן של התפילות ירה מפקד מחלקת המרגמות של אדלר בברך של מחבל שניסה לזרוק בקבוק תבערה. החדות ומהירות התגובה שלו סגרו את האירוע הזה באופן חלק ומהיר. כן, הסיפור של הוראות הפתיחה באש הוא סוגיה שמעסיקה את החיילים כאן. הם מודים שסיפור אלאור אזריה עדיין מטריד אותם בכל אירוע ירי, אבל אם לשפוט לפי התגובה של המ"מ מאלכסנדרוני – כשצריך לירות, יורים ועוד איך.

אני מתלווה לשילה המג"ד למקום האירוע. בדרך הוא מכניס בי את תחושת הרוממות של האירוע שאנחנו נמצאים בו: "אתה מבין שלכאן מגיע יהושע בן נון בכניסתו לארץ? הארכאולוג אדם זרטל מגלה כאן למעלה את המזבח שעליו הקריבו בני ישראל קורבנות לה'". אני מנסה לדמיין את הגדוד של אדלר למשמע הדברים המרוממים האלה. לא חוששים בצבא מטענות על הדתה בשיחות כאלה, אני תוהה מול אדלר. "הדתה שמדתה, זה תנ"ך. אלה השורשים שלנו. זה חלק מהעבודה שלנו לעשות את מה שאנחנו עושים מתוך חיבור למקורות".

אדלר הגדיל לעשות והמציא תקן מילואים מיוחד לקצין חינוך – אמיר דובדבני, איש אלוני הבשן, שלא זקוק לכיפה כדי לדבר על מורשת ויהדות. את הקו הם לא התחילו לפני סיור מעמיק על השומרון, וחלק בלתי נפרד מבוחן המחלקה הפיזי כלל גם בוחן על ידע ומורשת של המקום. אין כאן חיילים שמתנגדים לתכנים האלה? אני תוהה. "בדיוק הפוך", אומר דובדבני, "מילואימניקים צמאים לידע ולהיות מחוברים". "בסוף, אלו בוגרי חטיבת גולני", מזכיר אדלר.

קבוצת פלסטינים נראית מרחוק. החיילים עוצרים אותם הרבה לפני שהם מתקרבים. "תרחיקו אותם עם 'הלם'", פוקד אדלר בנונשלנטיות. "אל תיבהלו מהרעש", הוא מכין אותנו. הבום של רימוני ההלם – שמרעישים אך אינם מזיקים - אכן מגיע. ספק אם בקבר שנמצא 300 מטר מכאן שמעו אותו בתוך רעש הרמקולים.

"הם מכירים את התאריך היטב ויודעים שלא מתקרבים לכאן", מסביר אדלר לתהייתי היכן נמצאים כל האנשים בבניינים שמעלינו. "אנחנו מעדיפים שהכול יעבור בשקט אבל מי שמגיע או יוצא כשאנחנו כאן, זה אומר שהוא מעוניין אחרת. ובשביל כאלה אנחנו כאן – מי שירצה חיכוך יקבל חיכוך".

אנחנו ממשיכים לעמדה הבאה. בדרך אנחנו עוברים בסמטה שפונה למחנה בלאטה הידוע כאחד מקיני הצרעות באזור. זה לא הרתיע את האלכסנדרונים כמה לילות קודם לכן לרדוף לתוך תוכו אחרי רכב ישראלי שנגנב ממש מתוך המחסום. הרכב הוחזר לבעליו, אם תהיתם.

"מתפלל רגיל שמגיע לכאן לא מודע למה שקורה כאן מסביבו", מסביר לי דינר, הקשר של אדלר. "הבעיה היא שגם אחרי כל המאמץ הזה אנחנו מוצאים את עצמנו נאלצים לחסום מתיישבים שרוצים לרדת לכפרים הערביים בעקבות אירועים נוראיים כמו רצח אורי אנסבכר", הוא מסביר לי את המורכבות. "ואחר כך אנחנו שומעים שמישהו הוציא ידיעה שהוצאנו את האנשים האלה מתוך המיטות באמצע הלילה, מה שלא היה ולא נברא". ובכל זאת, הדברים האלה לא מצליחים לבלבל את הלוחמים בשטח. "המטרה שלנו היא שהמתפללים ירגישו כאילו הם בשווייץ", הם אומרים בתחושת שליחות מופגנת.

הרבה לפני שהבוקר יגיע צריך לדאוג לסיים הכול. החיילים מאיצים במתפללים האחרונים לעלות לאוטובוסים. חברי המנהלת מקפלים את כל הציוד. התמונות מוסרות מהקירות, הספרים מוכנסים לארגזים. נשיקה אחרונה לקבר יוסף לאחר שהפרוכת מקופלת.

עוד נחזור, הם מבטיחים.

ויוסף, נותר בינתיים לבד.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
לחזור לחיים

  הטור האישי של אבינועם...

מעגלים שאין לברוח מהם

  מאמר מאת ד"ר בני...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם