שגרירים בחופשת שחרור

 6 shagririm
רבים רואים במזרח אסיה ובדרום אמריקה חיילים משוחררים בטיול אחרי צבא * גילי כהן ראה במקומות הללו משהו אחר: שליחים בפוטנציה שמגיעים לקצווי תבל ויכולים לתקן עולם ולשנות את ההסברה הישראלית * הוא לקח שני חברים ויחד הם הקימו את עמותת לוחמים ללא גבולות. אחרי עשרות משלחות, בצל רשימות ההמתנה ההולכות ומתארכות, הם מתיישבים לשתף בחוויות * איך מסתדרים מצביעי הבית היהודי ומרצ באותה משלחת, מה הם עונים לטענת "עניי עירך קודמים" ואיך המטיילים מגייסים את האוכלוסייה המקומית להיות השגרירים של ישראל

איתמר מור

אחת התמונות שגילי כהן, מנכ"ל עמותת לוחמים ללא גבולות, הכי אוהב לראות, היא ההתקבצות של החבר'ה ביום הראשון של המשלחת, בנקודת האיסוף בבית חב"ד המקומי. אחד-אחת הם מתקבצים, תרמילאים ותרמילאיות מכיוונים שונים, מיעדים שונים במדינה שבה הם מטיילים, כדי לצאת למסע קצת אחר שעומד לשנות את פניו של הטיול הגדול שאחרי השחרור.

"אני מרגיש קצת כמו במרוץ למיליון כשאני רואה אותם רצים, מגיעים מכיוונים שונים, נאספים לעברי נרגשים, עוד לא ממש יודעים לקראת מה הם הולכים, ואני יודע שהם עומדים לחוות את אחת החוויות הגדולות שהיו להם עד כה", הוא מספר.

אם עדיין לא שמעתם על לוחמים ללא גבולות, נראה שאתם כבר אחרי הטיול הגדול של השחרור או שאתם חיים ביקום מקביל. הקונספט החדש של משוחררי ישראל משלב טיול גדול עם עשייה ערכית והתנדבות. העמותה מפעילה היום עשרה יעדים ברחבי העולם ומאפשרת לצעירים שמטיילים בארצות היעד להתנדב שבועיים. בכל משלחת נכללים גם חמישה תקנים לבנות שירות.

המיזם מתחיל עוד לפני הטיסה, בהתנדבות במוסד פה בארץ, ונמשך בטיול. ההתנדבות בחו"ל מורכבת משבוע התנדבות בקהילה יהודית ושבוע נוסף בקרב האוכלוסייה המקומית. כל יעד ומשלחת מנציחים את שמו של אחד מחללי צה"ל שנפלו בצוק איתן. הצלע השלישית של המיזם היא הסברה, ובה הצעירים הישראלים הופכים לשגרירים לכל דבר. רק שבשונה מהסברה מילולית, כאן מדובר בדוגמה אישית ובמעשים שמצליחים לעשות את מה שפקידים מנוסים ומעונבים במשרד החוץ לא הצליחו במשך שנים.

עמותת לוחמים ללא גבולות נולדה במגזר הדתי-לאומי. היזם והאבא הוא גילי כהן, בוגר הישיבה הגבוהה באיתמר, ששימש קצין ומפקד צוות בדובדבן. כהן, נשוי ואב לילדים, מתגורר בפתח תקווה אך מבלה חלק ניכר מהזמן מסביב לעולם במסגרת תפקידו כמנכ"ל העמותה.

שני חבריו לפרויקט, יאיר אטיאס ובועז מלכיאלי, גם הם יוצאי בתי מדרש באיתמר ובעלי, שירתו כקצינים ביחידות מובחרות. כמעט שנה הם גיבשו יחד את המיזם מההיבט הערכי והלוגיסטי. היום, כשברזומה שלהם עשרות משלחות ורשימת המתנה של מאות צעירים שרק הולכת ותופחת מיום ליום, ברור לכול כי מדובר בהצלחה.

כמו כל הדברים הגדולים, גם לוחמים ללא גבולות נולדה ברגע של השראה: כהן החליט לפרגן לאשתו ולו מעין טיול שחרור סמלי אחרי שמונה שנים של שירות אינטנסיבי וקשה כמפקד צוות. באמצע יולי 2013 הם הפקידו את בתם אצל הסבתא וטסו לתאילנד לשבועיים וחצי. שם הכול החל.

"בנינו את כל הטיול סביב בתי חב"ד כדי להסתדר עם אוכל כשר", הוא מספר. "כשהגענו לקוסמוי התיידדנו עם הרב ישראל, שליח חב"ד המקומי, ולקראת שבת הוא ביקש מאתנו להגיע לסעודות יחסית מאוחר. לא הבנו למה הוא מתכוון עד שבשישי בערב הגענו לבית חב"ד וראינו יותר מ-500 ישראלים צובאים על הדלת ותורים שמשתרכים לרחוב. הסתובבנו וחזרנו אחרי שעה. מרחוק ראיתי את הרב ישראל מסמן לי עם האצבעות להסתובב שוב ולחזור בעוד שעה.

"בפעם השלישית הצלחנו להיכנס, כי היו איתנו רק עוד 250 חבר'ה. שבת רגילה באמצע השנה באי נידח בתאילנד, ומסביבנו אלפי ישראלים. פתאום חדרה להכרתי ההבנה שזאת התמונה בהודו, בנפאל, בדרום אמריקה. הצעירים הכי טובים שלנו מסתובבים במקומות הכי חלשים בעולם, ואף אחד לא חושב לעשות עם זה משהו. הדימוי שעלה לי היה של באר נפט שפורצת מהאדמה ואף אחד לא טורח לאסוף את מה שמתפזר מסביב.

"בכל שנה יוצאים 40 אלף צעירים ישראלים לטיול הגדול. אנחנו מדברים על חצי מיליון צעירים בעשור. טירוף לא לנצל את זה. שם, באותו ערב שבת, נולד הרעיון של העמותה. אמרתי לאשתי: 'אני הולך להקים ארגון של מתנדבים מבוסס על לוחמי צה"ל שייקרא לוחמים ללא גבולות, והוא הולך לשנות את התדמית של מדינת ישראל בעולם'. גם הלוגו היה לי ברור: הכנפיים של יחידת דובדבן באמצע הגלובוס, ובמרכז מדינת ישראל, באמירה שעם ישראל הוא מרכז החסד של העולם".

מפקד ביום, סמנכ"ל בלילה

הנפט, המשאב שכהן ראה לנגד עיניו, היה קודם כול הסברתי. בעופרת יצוקה עשו כהן ולוחמיו ימים קשים ומסוכנים מאוד ברצועת עזה והתעקשו לנהל לחימה מדויקת המצמצמת למינימום את הפגיעה בבלתי מעורבים. תחושת הסיפוק האדירה שעימה יצא מהלחימה התחלפה בהלם ובתחושת בגידה כשחזר לעורף ושמע באמצעי התקשורת דיווחים שהציגו את צה"ל כבריון של השכונה. בעוד הוא וחייליו גילו מוסריות על-אנושית, התברר שהעולם ראה משהו אחר. הדיווחים בתקשורת דיברו על פצצות מצרר שהוטלו על אוכלוסייה אזרחית, על ענישה קולקטיבית ועל חוסר הבחנה בין מעורבים בטרור לאזרחים סתם. את זה הוא ביקש לשנות.

כשחזרו כהן ואשתו לארץ, הוא החל לחפש את השותפים שאיתם יוכל להרים את הפרויקט. בערבים הוא ישב ובחיקו מחברת והחל לרשום שמות, לסנן ולמחוק. בסוף נשארו שני שמות: יאיר אטיאס ובועז מלכיאלי. את אטיאס הוא הכיר מהיחידה. את מלכיאלי, ששירת ביחידה מובחרת מקבילה, הכיר בקורס קצינים. כהן הצליח בקלות להדביק בחיידק את שני חבריו.

"ידעתי שאותם אני רוצה לידי במסע הזה. אטיאס עוד היה אז בתפקיד. הייתי מגיע אליו לבסיס בלילות, היינו מחליפים ממדים לחליפות ויוצאים לפגישות עם תורמים בתל אביב, ומשם חזרה לבסיס. החיילים שישנו באותן שעות לא ידעו שהמפקד שלהם ביום הופך בלילות לסמנכ"ל עמותה מתהווה. פעלנו יחד, וכל אחד הוסיף דגשים, רעיונות ועקרונות. לדוגמה, אטיאס התעקש שכל משלחת תתחיל בהתנדבות משמעותית בישראל".

"חשוב לעזור לעולם, אבל לפני הכול אנחנו יהודים וישראלים", מסביר אטיאס את הרעיון של ההתנדבות בארץ. "יש בזה משהו מאזן. ההתנדבות בארץ יש בה סוג של הכוונה פנימית. אם ההתנדבות הייתה רק בחו"ל, זה עלול היה להצטייר כאילו הכול קרה 'על הדרך', כי אנחנו כבר בחו"ל אז בואו נעשה גם משהו טוב תוך כדי טיול. האמת היא שאנחנו עושים טוב כי זאת המהות שלנו. זה האופי שלנו כישראלים וכחיילים.

יאיר אטיאס: "אני יודע שזה מעלה אוטומטית את השאלה למה לא להתנדב רק בארץ. זו שאלה מתבקשת, אבל יש בה הרבה נאיביות. המציאות היא שכולם טסים. היום אנחנו יודעים שחוויית הנתינה בחו"ל מחזקת גם את חוויית הנתינה בארץ"

"אני יודע שזה מעלה אוטומטית את השאלה למה לא להתנדב רק בארץ. זו שאלה מתבקשת, אבל יש בה הרבה נאיביות. אם הייתי מצליח לשכנע את כולם לטייל רק בשביל ישראל, היה לשאלה בסיס. המציאות היא שכולם טסים. היום אנחנו יודעים שחוויית הנתינה בחו"ל מחזקת גם את חוויית הנתינה בארץ. המשלחות נשארות קשורות למקום בו הם עשו את ההתנדבות בארץ. הבוגרים חוזרים להתנדב במקומות האלה, משום שנתינה היא מעשה שמחלחל.

"אני לא בטוח כמה מהם היו מתנדבים כסטודנטים אם הם לא היו עוברים את החוויה של לוחמים ללא גבולות. התעדוף של עניי עירך קודמים בא לידי ביטוי בבחירת היעדים. אנחנו נתנדב רק במקום שחיה בו קהילה יהודית. בחלק מהקהילות המתנדבים שלנו הם הקשר היחיד לישראל. למשל, בגוואטמלה הקהילה מחכה לכל משלחת ועושים לה קבלת פנים מטורפת. החבר'ה נכנסים לבתי הספר. מלמדים את הילדים על ישראל, על הלאום ועל צה"ל. היהודים המקומיים שואלים אותנו את השאלות שמטיחים בהם בנוגע לישראל. פתאום יש מישהו שנותן רקע ותשובות.

"לפעמים החיבורים עם הקהילה היהודית מולידים זוגיות. יש כבר שלושה מתנדבים שהכירו בני זוג בקהילות היהודיות שהתנדבו בהן. אומנם לא מדובר במטרה מוצהרת, אבל בחלק מהמקרים זו ממש הצלה מהתבוללות".

הנתינה היא הנרטיב של העם שלנו

חוויה יהודית שכזאת חווה כהן עם המשלחת הראשונה שיצאה להתנדב במומבאי שבהודו. בשבת בבית הכנסת, לאחר שירד מן הבימה מברכת כוהנים, החלה תכונה בבית הכנסת. אנשי הקהילה החלו לגשת אליו אחד-אחד, חלקם ממררים בבכי. לשאלתו סיפרו היהודים המקומיים כי כבר 13 שנה שלא נישאה ברכת כוהנים בבית הכנסת.

"הייתי בשוק מוחלט", הוא מספר. "מומבאי היא עיר מרכזית שבה נמל תעופה ענקי שעוברים בו מאות אלפי ישראלים בכל שנה. כמעט כולם ללא יוצא מן הכלל ממשיכים הלאה לתוך המדינה, כי מומבאי היא לא יעד מבחינתם. כל זה בזמן שבמרחק של 9 ק"מ מנמל התעופה יושבת קהילה יהודית שצמאה לקשר, למגע, למילה בעברית, לחיוך".

למה היה חשוב לכם לשלב במיזם הנצחה של חללי צה"ל?

גילי: "לא מזמן אמרה לי אם שכולה שמשנה לשנה היא רואה איך פחות חברים מגיעים לאזכרות. אנשים מתחתנים. מתחילים לימודים. עוברים דירה. זה תהליך טבעי. כשנופל מונצח במיזם, חברי המשלחת הופכים חלק מהמשפחה. בכל שנה יוצאת משלחת חדשה על שם אותו חלל, מה שמבטיח שמעגל הזיכרון ועטיפת המשפחה רק ילכו ויגדלו. האימא ההיא אמרה לי: 'אתם מוודאים שהילד שלי לעולם לא יישכח, גם לא בעוד 30 שנה'. הזיכרון הוא הדבר המשמעותי ביותר למשפחות שכולות".

מאיפה נבע הביטחון שתצליחו לגייס את החבר'ה להתנדבות כשהראש שלהם בכלל בטיול?

אטיאס: "ביחידה שבה אני משרת הלו"ז דחוק תמיד. אני לא מדבר בכלל על הקושי הפיזי. רוב הזמן החיילים עייפים ברמות שאי אפשר לתאר. הם מתים להגיע הביתה, לראות את המשפחה, את החבר'ה, את החברה. ובכל זאת כמעט בכל סופ"ש חיילים היו באים אליי ואומרים לי 'יש איזה הוסטל לפגועי נפש שאחד מהחבר'ה היה מתנדב שם לפני השירות, אכפת לך אם נעבור קודם שם ורק אחרי זה נמשיך הביתה?' בפעמים הראשונות שזה קרה חשבתי שהחבר'ה ביחידה משוגעים. לקח לי זמן להבין שזה לא משהו מיוחד לדובדבן. ההתנהגות הזאת היא חלק מנרטיב של עם. רובנו מחכים שייתנו לנו הזדמנות לעשות טוב".

מה הפרופיל האופייני של החבר'ה שמתנדבים בתוכנית?

גילי: "אין דבר כזה. יש פה חבר'ה בוגרי הסדר ומכינות שמצביעים לבית היהודי וקיבוצניקים שמגיעים מהשומר הצעיר ומצביעים למרצ. יש במשלחות בנות שירות לאומי ובוגרות תפקידי לחימה. אומנם שלושתנו, המייסדים, בני"שים, אבל לכור ההיתוך הזה מגיע כל עם ישראל. יש פה חבר'ה מאלקנה ומקיבוץ שער העמק.

"החיבור מתאפשר בין היתר מהחלטה עקרונית שכל המשלחות ישמרו שבת ויאכלו רק כשר כסטנדרט. בחלק מהיעדים זו לוגיסטיקה מורכבת. באתיופיה אנחנו משנעים אוכל כשר עשרות קילומטרים. הרעיון הוא שכל מי שרוצה יוכל להשתתף. אוכל כשר עולה פי חמישה מאוכל מקומי, אבל על עקרונות נלחמים, וברוך ה' עד כה זה מצליח לנו.

"מי שמאוד חיזק אותי בדרך היה הרב רונצקי זצ"ל, ראש הישיבה שבה למדתי, שהמשיך להיות איתי בקשר כל השירות. בשמונה שנות השירות שלי היינו לומדים חברותא 45 דקות בטלפון ביום שישי לפני כניסת שבת. חלק גדול מהשיחות שלנו היה סביב הנסיעה שלו להודו, לבית היהודי. רוחו בהחלט שורה על הפרויקט".

מה התשתית העיקרית שמאפשרת לעשייה של העמותה להמשיך ולגדול?

אטיאס: "הבסיס שלנו, מעבר לרוח ההתנדבות הישראלית, הוא בתי חב"ד בכל רחבי העולם. הם השותפים העיקריים שלנו. בלעדיהם לא יכולנו להרים את הפרויקט הזה. כל יעד חדש שאנחנו רוצים לפתוח מתחיל בטלפון לשליח חב"ד המקומי. קוסטה ריקה, לימה, פרו או אתיופיה, לא משנה איפה נאתגר אותם, הם יהיו שם בשבילנו עם כל המידע ואוכל כשר.

"לחב"ד יש 4,000 בתים ברחבי העולם. זו עוצמה שאי אפשר להבין או לתאר. אם יפנים היו רוצים להרים פרויקט כזה לצעירים יפנים שמטיילים בעולם, הם לא היו מצליחים. אין להם תשתית כזאת. יתרון נוסף הוא העובדה שישראלים הם תמהיל של קיבוץ גלויות, מה שאומר שבכל משלחת יש חבר'ה שמדברים שפות זרות, לא משנה אם אמהרית, ספרדית או אנגלית. זה חשוב ונצרך וזה יתרון".

גילי כהן: "פתאום חדרה להכרתי ההבנה שזאת התמונה בהודו, בנפאל, בדרום אמריקה. הצעירים הכי טובים שלנו מסתובבים במקומות הכי חלשים בעולם, ואף אחד לא חושב לעשות עם זה משהו. הדימוי שעלה לי היה של באר נפט שפורצת מהאדמה ואף אחד לא טורח לאסוף את מה שמתפזר מסביב"

 

ההסברה הכי טובה היא כשהאוכלוסייה המקומית מסבירה

האם יש לכם דרך למדוד את ההשפעה של התוכנית בפן ההסברתי?

גילי: "אנחנו לא מומחים בתקשורת, אבל נראה לי שכשהפעילות שלנו מקבלת כותרות ראשיות בכלי התקשורת המרכזיים במדינות שאנחנו פועלים בהן, אפשר לומר שהצלחנו ובגדול. כבר שלוש שנים שיש כתבות על העמותה בעיתונים הכי גדולים במזרח; עיתונים שמופצים בעשרות מיליוני עותקים. לפעמים כתבות שער.

"זו הסברה מסוג אחר. זה לא ריאיון שבו אנחנו מספרים כמה אנחנו טובים והם מצטטים. אלו כתבות שבהן האוכלוסייה המקומית מסבירה כמה ישראל היא מדינה של טוב, נתינה וחסד. באחד המקרים בהודו התנדבנו במקום עם אוכלוסייה מוסלמית. בסוף ההתנדבות הם עשו לנו טקס פרדה, והגיעו אליו נשים עטויות חיג'אב מחזיקות דגלי ישראל. זו הייתה תמונה סוריאליסטית. אחת הנשים אמרה לי אז משפט שלא אשכח: 'כל השנים למדו אותנו שאתם השטן הקטן, וגילינו שאתם המלאך הגדול'.

"הגענו למצב שבו האפקט החיובי של התוכנית על דעת הקהל המקומית משמעותי כל כך, שמחזרות אחרינו שגרירויות ישראל מכל מיני מדינות שרוצות שנפתח את המיזם גם במדינה שלהם. יש לנו ממש רשימת המתנה. קונסול ישראל במומבאי סיפר לי ששלוש שנים הם מנסים לקדם כתבה אוהדת על ישראל בעיתונות המקומית, ולא מצליחים. החבר'ה של לוחמים ללא גבולות הגיעו, ובתוך חודש התפרסמו שש כתבות. זה המקום לציין שמשרד החוץ הוא שותף מכריע וחשוב בכל היבט, כולל הממוני, ובצורה מאוד מכובדת".

כפי שכבר אפשר להבין, בוגרי לוחמים ללא גבולות הם מועדון בפני עצמו. אף שהם נאספים לצורך ההתנדבות, כמעט כל המשלחות ממשיכות יחד בטיול, והוא מקבל פנים חדשות של אחריות, התנדבות ותודעת שגרירים.

אטיאס: "שיחת הסיכום והפרדה בסיום ההתנדבות היא תמיד אירוע מאוד מרגש. אנשים שבדרך כלל לא מרשים לעצמם להיפתח, חיילים קרביים קשוחים, פתאום מדברים ומשתפים. בדרך כלל יש גם בכי ותחושות מעצימות. האפקט כל כך גדול שכשהם חוזרים לארץ הם מספרים הכול לחברים שלהם במחזורים שעומדים להשתחרר, והחברים כמובן פונים אלינו לקראת הטיול שלהם. היום אנחנו לא מתעסקים בשיווק הפרויקט אלא בסינון, בהגבלה ובמיון, כי אין לנו יכולת לעמוד במספר הפונים.

"בצוותים יש גאוות יחידה לכל דבר. לפני כמה חודשים הייתה חתונה של זוג שנפגשו בקבוצה לפני שלוש שנים. מובן שכל חברי המשלחת הגיעו לחתונה. במפגשי הבוגרים אנחנו רואים איך חבר'ה שהתנדבו במקומות שונים מתחברים בקליק עם משלחות מקבילות. יש לבוגרים קבוצת פייסבוק מאוד פעילה, וכמעט בכל שבועיים הם יוזמים מפגש. זה תמהיל של אנשים שלא היו מתחברים ומכירים בשום צורה אחרת".

----

מרכז דניאלי

אחד התומכים המרכזיים של עמותת לוחמים ללא גבולות הוא איש העסקים מוטי זוננפלד, שהקים את קרן דניאלי, המנציחה את בתו, דניאלי זוננפלד, שנהרגה בתאונת דרכים לפני כמעט ארבע שנים. בסיוע הקרן נפתח בעת האחרונה מרכז דניאלי בפתח תקווה, שנוסף על היותו מטה עמותת לוחמים ללא גבולות מתפקד כמרכז בטיחות המעניק מידע ודגשים לצעירים טרם צאתם לטיול הגדול.

כהן: "יש היום בעיה אמיתית בהנגשת מידע בתחום הבטיחות לתרמילאים. בכל שנה נהרגים בטיול הגדול בין שמונה לעשרה תרמילאים ישראלים, וכ-1,500 תרמילאים נזקקים לטיפול רפואי הכולל אשפוז. אף אחד לא מטפל בעניין הזה בצורה מסודרת. נוצר מצב אבסורדי שבו טייסים ובוגרי יחידות מובחרות מסיימים שירות מסוכן ואז נהרגים במפולת שלגים. זו לא גזרת גורל. חלק נכבד מהפציעות האלה נובע מחוסר מודעות לדברים בסיסיים כמו תנאי שטח והכרה של תופעות טבע כמו מחלת גבהים. במרכז דניאלי אנחנו מעבירים לחבר'ה סדנאות בטיחות הכוללות תכנים של בטיחות ושמירה אישית כדי להפחית את המספרים הנוראים של תאונות בחו"ל".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הדור הבא של השו"ת

  הרב אברהם סתיו במאמר...

מיוחד לעשרה בטבת

  המאבק בנצרות, שלא הכרתם

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם