בנפשו

 10 engelman
איך שלא נהפוך את זה, מי שמנסה לכתוב מנסה לחנך אותנו. הרב ליאור אנגלמן ידע לאורך כל כתיבת הספר שלו שהדבר הזה נכון אפילו יותר למי שמגיע מבית המדרש, ושהסיכוי שלו להצליח תלוי באופן כמעט מוחלט בריסון הנטייה הזו * איך בונים דמות בעלת מטען שלילי באופן שמקבילתה במציאות הייתה חותמת על כל מילה, ואיך מצליחים להציג עולם ערכי תורני עמוק וחודר ביצירה אותנטית ומינימום זיופים בדרך * שיחה עמוקה על יצירה במשלב גבוה

רועי אהרוני

כבר שנתיים הוא עומד שם בערבי שבתות, ברחבה שמחוץ לבית הכנסת. רחוק מספיק כדי להרגיש בטוח להתייצב כשכלבו רובץ למרגלותיו, וקרוב דיו בכדי שקולות השירה והריקודים שבוקעים מן החלונות ייכנסו באוזניו.

הוא לא הניע את גופו לקצב הצלילים ולמען האמת לא הניע את גופו כלל, גם שפתיו נותרו חתומות בנוקשות ושיניו הטוחנות נטחנו זו בזו. פיו לא הפיק מתוכו אף לא מילת תפילה אחת. הוא רק עמד בדום ובדממה. גם כשנשמע מן החלונות קול הקדיש ומענה הציבור, לא ענה "אמן".

אל מקומו הקבוע היה מגיע מיד עם הישמע קולות שירה ראשונים. רגליו העמידו אותו כשגבו אל בית הכנסת, פניו אל הרחוב, וידיו לצידי גופו. כך עמד, בלי סידור. מימיו לא החזיק סידור. מיד עם דעיכת קולות השירה, עוד בטרם תמה התפילה, משך מעט את הרצועה והסתלק לביתו.

אחד המתפללים שהבחין בו עומד ומתבונן, יצא לקראתו. "יש מקום", פנה אליו, "תיכנס". "אני... אני מחכה למישהו", ענה לו, ולא לגמרי שיקר.

***

הסצנה הזו לא פותחת את ספרו החדש של הרב ליאור אנגלמן, "קשורה בנפשו". אבל היא כמעט פתחה אותו. למעשה, היא הייתה כתובה בעמוד הראשון של הקובץ שהכיל את ספרו במשך חודשים ארוכים בטרם הוסרה. הסצנה הזו, שהתרחשה באמת באחד מבתי הכנסת בכפר סבא, היא גם זו שדחפה את הרב אנגלמן להתחיל לכתוב ספר חדש.

"כל השבת שתקתי, ובמוצ"ש אמרתי לאשתי – אני חייב להתרחק מפה כדי להתחיל לכתוב", מספר הרב אנגלמן. "התקשרתי לכל המקומות שהייתי אמור להעביר בהם שיעורים, התנצלתי ואמרתי שאני נעלם. נסעתי לשבוע לחברים בקיבוץ לביא וכתבתי במשך 18 שעות ביום, בלי לדעת לאן אני הולך. אבל יש שלב בכתיבה, שקשה להגדיר אותו, שאתה פתאום אומר – 'זה זה'. כמו בשידוכים, שיש שלב שאתה אומר – איתה נכון לי".

ההליכה בדרך לא נודעת הייתה גם זו שהובילה אותו להחליף את הפתיחה. "סצנת הפתיחה שהורדה בסוף הייתה חשובה, כי התחלתי מהשאלות שהיא מעלה – מיהו אותו אדם מסתורי? מדוע הוא לא נכנס לבית הכנסת? האם יש משהו שקושר בינו לבין מתפללי בית הכנסת? כך נולד אמנון, שאת סיפורו סיפרתי ב'קשורה בנפשו'. עם הזמן גיליתי על אמנון שהוא בכלל לא מגיע לבית הכנסת. התברר לי שאת הספר הזה אני צריך להתחיל דווקא מהעמוד השני".

להוריד את האקדחים

הספר "קשורה בנפשו" הוא סיפורן של שתי משפחות שתהום פעורה ביניהן. משפחת לב ארי היא משפחה שמאלנית אתאיסטית מתל אביב. הורי המשפחה הם תרצה, מעצבת פנים, וד"ר אמנון, איש אקדמיה מפורסם שנלחם בכיבוש, ולהם תאומים בשם עידן ומיקי וסבתא דומיננטית בשם חנה. מן העבר השני של הקו הירוק: משפחת הייצלר. הורי המשפחה הם בלהה, רופאת היישוב, ואשר, המשמש מזכיר היישוב הדמיוני "מצפה עודד", ולהם בת בכורה בשם הילה שמניעה את העלילה למחוזות בלתי צפויים. שתי המשפחות ניצבות משני צידי המתרס, שתיהן חדורות אידאולוגיה הפוכה אך גורלן נקשר באמצעות טרגדיה איומה. אם אספר יותר מזה, אעשה לכם קלקלן. נו, ספוילר בלעז.

איך היה להיכנס לראש של משפחה שמאלנית חילונית?

"כשאני כותב על משפחה שמאלנית שנלחמת בכיבוש, אני קודם כול חושד בעצמי", עונה הרב. "שאני אינטרסנט, שאצייר אותם כפי שהעיתונים שלי מציירים אותם, שאהפוך אותם לקריקטורה. אני כל הזמן בודק את עצמי.

"אני רוצה שאדם כמו ד"ר אמנון השמאלני יוכל לתת אמון בסיפור הזה. קל לי לייצר אמון אצל ציבור הקוראים הבסיסי שלי, כי אנחנו מאותו הכפר וחושבים באותו ראש. אני רוצה שמי שיבוא מהעולם של אמנון יוכל להזדהות עם הסיפור ואולי גם לקבל ממנו משהו".

לשם הכרת הצד השני התייעץ הרב אנגלמן עם חברים שהם "דומים לאמנון" ויותר מכול עם העורכת של הספר, "שהיא עיתונאית ב'הארץ', עם כל המטען האידאולוגי המתבקש; היא גם דתל"שית שגדלה ברובע היהודי, ומכירה את שני העולמות".

אני מבקש מהרב אנגלמן לתת לי דוגמה לאתגר שעמד בפניו. "שני הצדדים בספר, כמו אלה במציאות, היו מעדיפים את הפתרון שנוח להם: שהשמאל החילוני יחזור לנקודת השורש היהודית, או שהמתנחל יוותר על מגורים מעבר לקו הירוק. כלומר, שמישהו אחר יצטרך לקפל את הדגל שלו, והוויכוח הוא איזה דגל יתקפל. אני חתרתי בספר לכך ששום דגל לא יתקפל, ועדיין יהיה סיכוי שיקרה משהו גדול.

"תוך כדי תנועה הבנתי שאם משהו יחבר, זה יהיה התמודדות עם השאלה מהו הצד השני בשבילי. הכרה שלמרות שאני יכול להביס אותו, אני בוחר שלא לעשות זאת. השמאל הישראלי יכול היה לרצות בעקירת גוש קטיף אבל לא לדרוס את המתיישבים כפי שנעשה. גם כשהימין מחוקק למשל את 'חוק הנאמנות בתרבות', הוא צריך להיזהר מלדרוס את הצד השני; צריך לשמוע איך הם מרגישים עם האקדח שהצמידו להם לרקה, ויכול להיות שבעקבות ההקשבה נצטרך שנינו להוריד את האקדחים".

היו דברים שקשה לכתוב? קשה לקרוא למשל את הסצנה הראשונה בספר, שבה מתוארת תרצה רואה טלוויזיה דווקא בליל שבת. אפשר היה לבחור יום אחר.

"לא היה נכון לבחור יום אחר. היה לי קשה מאוד לכתוב דברים שדורכים על מה שיקר לי. קשה לכתוב סיטואציות של חילול שבת, או את הקטע שבו אמנון פותח טלוויזיה באמצע ליל הסדר, אבל הכי קשה היה לכתוב את ההתבטאויות של סבתא חנה בספר", מוסיף הרב, כאילו לא היה זה הוא שהכניס את המילים בפיה. "כניצולת שואה שכפרה היא מרשה לעצמה להגיד דברים בלתי נסבלים. הרגע שבו היא משווה בין ריבון העולמים לגדול הצוררים, מקפיץ בספר את בלהה כי הוא מקפיץ אותי.

"אבל לא הייתה לי ברירה. אתה חייב לספר את הסיפור מכל עבריו. אני חושב שאפשר להגיד כל מה שאותנטי מבחינתם, ובלבד שיהיה ברור שזוהי אמירה של דמות. לא אשתמש באמירות נמוכות, אבל אמירות אנטי-אמוניות יקבלו את מקומן כפי שהן נשמעות במציאות. עם זאת, אני גם אהדהד את הזעזוע דרך הדמויות האחרות".

כשאני מבקש מהרב אנגלמן לנסות להגדיר על איזו שאלה הספר מנסה לענות, הוא מנסח שתי שאלות: "הראשונה היא המשפחה מול האידאולוגיה – מה עושה אדם שאהבת משפחתו מתנגשת בערכים שהוא מאמין בהם. השנייה היא שאלה בסיסית יותר – מה הסיכוי שלנו כחברה מלאת קרעים וחיתוכים.

"כמו הרבה אנשים בחברה הישראלית, אני רואה כבר שנים רבות את ההתבצרות של הקצוות בכל מחנה בעמדתם בצורה בלתי מתפשרת. הרבה זמן בוער בי לכתוב משהו שיחדד באומץ את המתח הזה, אבל גם יגלה שורש מתחת לפני השטח שאי אפשר לפגוע בו. זה לא שאתה כותב ספר עם מסקנה מראש; אתה יוצא למסע פתוח, אבל יש לך מגמה שקטה ברקע.

"תוך כדי הכתיבה אני מגלה עד כמה שני הקטבים הללו דומים, עד כמה כולנו 'דוסים': דוסים חילונים ודוסים דתיים. לכולנו יש אידיאה מאוד חזקה שמניעה אותנו, וכולנו מאוימים מהצד השני, חוששים שהוא הולך לבלע את כל מה שיקר לנו. אולי בסוף נגלה שמה שיקר לנו לא פחות הוא הצד השני".

למרות התהום הפעורה בין המחנות המצטיירת בסיפור, הרב אנגלמן נותר אופטימי. "אם לא הייתי אופטימי, לא הייתי כותב את זה. אני אופטימי כי אני לא מאמין שהקדוש ברוך הוא החזיר אותנו לפה כדי שניצור עוד שנאת חינם ונלך מפה.

"אבל אני חושב שלא יהיו הנחות בדרך. הדברים יחודדו עד שניאלץ להיפגש ממקום מאוד מברר ועמוק. אנחנו הולכים וקורעים, אבל גם חוזרים ותופרים. האינסטינקט הישראלי הוא לקרוע רק עד מקום שעוד אפשר לתפור".

"נכון שדרך ספרי קריאה אפשר לקדם את הגאולה לפעמים אפילו יותר מספרי קודש, כי יש בהם ממד של 'שיחתם של עבדי אבות'. ועדיין, תורה היא הדבר עצמו וחשקה נפשי בתורה. העוגן שיש לי בבית המדרש הוא העיקר וזה גם השורש ליצירה"
הכל התחיל בתפילת נעילה

רוב הזמן, הרב ליאור אנגלמן (46) לא אוחז בעט או במקלדת, אלא נמצא בבית המדרש. הוא למד בישיבות שבי חברון וקריית שמונה, שימש ר"מ בישיבת עטרת ירושלים, למד בבית המדרש לדיינות בפסגות והוסמך לדיינות. מאז הוא מעביר שיעורים רבים ברחבי הארץ, ומשמש ראש בית המדרש הקהילתי בכפר סבא ור"מ בישיבת "בינות". לכתיבה הגיע בשלב מאוחר יותר.

"זה קרה ביום כיפור, ביישוב פסגות, התפללתי נעילה בבית כנסת אשכנזי והרגשתי שהכול ננעל עליי, לא הצלחתי להתפלל כראוי. עברתי באמצע התפילה לבית הכנסת הספרדי ושם הרגשתי שנפתח לי.

"במוצאי הצום אמרתי לאשתי – הסוכה תחכה, אני חוזר עוד שעה. לקחתי דף ועט, עליתי לבית הכנסת הספרדי, וכתבתי שם את הסיפור הראשון שלי 'עורי צפון', שזכה בתחרות הסיפור הקצר של 'מקור ראשון' ופורסם לימים בספר 'שקופים'. בער לי לכתוב את החיבור בין אשכנזים לספרדים, כמו שבער לי בספר הזה לכתוב את החיבור שבין שמאל לימין. אני רוצה דרך הדף לתת פתח של תקווה לחיבורים הללו".

אחרי אוסף הסיפורים "שקופים" התיישב הרב אנגלמן לכתוב רומן ראשון – ובחר לעסוק בתופעת המקובלים, קמעות, סגולות וכל הקשור. "כתבתי מאה עמודים ממנו, ואז אמרתי לעצמי – מרוב שרציתי להעביר מסר, לא יצא לי סיפור, אלא מניפסט. הבנתי שהכישרון שלי צריך ליטוש, והלכתי לסדנת כתיבה".

לאחר מכן הוציא הרב אנגלמן את הרומן הראשון והמצליח שלו, "לא מפסיקים אהבה באמצע", שיצא לאור לפני כארבע שנים. מאז לקח קצת זמן עד שהתיישב לכתוב את הרומן השני. "אחרי גודש של כתיבה, הייתי צריך קצת הפוגה", הוא מסביר. "הנחתי לזה ואמרתי – אם משהו צריך לקרות, הוא יקרה".

וזה קרה. מאותו אירוע בתפילת "קרליבך" התגלגל הרב לשלוש שנים של כתיבת הרומן החדש "קשורה בנפשו". אולם למרות הזמן שעבר, הוא דווקא טוען שיש קשר בין שתי היצירות: "חדי העין ישימו לב שבספר 'קשורה בנפשו' נשתל הסוף האמיתי של 'לא מפסיקים אהבה באמצע'", הוא אומר במסתוריות ולא מוכן להוסיף.

להצליח לאהוב קטסטרופות רוחניות

מלבד היותו חשוד בהטיה ימנית, רב יכול להיתפס גם כחשוד בהטיה רבנית. כלומר, שהקורא יבחן כל הזמן אם הרב מנסה לחנך אותו ולהעביר לו מסרים סמויים. "אני אגיד דבר והיפוכו", הרב אנגלמן מתייחס לסוגיה. "אני חושב שכל סופר הוא מחנך, גם אם הוא אומר לעצמו אלף פעם שהוא לא. לסופר יש שופר מילולי שהוא משתמש בו כדי להעביר את עולמו ואת תפיסותיו. ברור שדרך הספר הוא רוצה להגיד משהו לקוראים – אחרת הוא לא יכתוב, ובטח לא יוציא זאת לאור.

"הצד השני הוא שבעיני עצמי אני לא רב; אני ליאור, וכך אני כותב. אני מנסה לא להכתיב לסיפור מה יקרה. מבקש להתבונן בכנות על המציאות ולחשוב, להוליך את העלילה למקום שנכון לה. אדם שמתאמן בכתיבה משתפשף לכתוב את העלילה ולא לכפות את המסרים שלו על ההתרחשות; גם אם מאחורי הקלעים של כל עלילה הסופר בוחר להגיד משהו, במודע או שלא במודע. אני מאמין שממילא אני מביא את עצמי ואת עולמי דרך מה שנכתב בלי להכתיב מסרים לקורא".

עכשיו אני אשאל מהכיוון השני – מה נורא כל כך שהסיפור ינסה לחנך את קוראיו?

"בספרות 'פדגוגית' יש טובים ויש רעים והרעים תמיד יחליקו בסוף על בננה. אם אתה בא לשתול אצלי את מה שאתה חושב, תגיד לי מה שאתה חושב וזהו.

"הרעיון של סיפור הוא מפגש חווייתי עם המציאות. אני מאמין שכתיבה, כמו כל סוגי האומנות, יכולה לעשות משהו ששיעורים לא יכולים לעשות. שיעורים מדברים לשכל, והשומע צריך להיות בעמדה מקבלת. הדרך להגיד אמת גדולה שהיא לא רק שכלית אלא הופכת לחיים – היא דרך האומנות בכלל והסיפור בפרט.

"הסיפור יוצר הזדהות. אמרת לי במהלך שיחתנו שהדמות שהכי אהבת בספר היא זו של סבתא חנה. אבל סבתא חנה היא קטסטרופה רוחנית! אלא מכיוון שהיא דמות חיה, ואתה מאמין לאותנטיות שלה, אתה מסוגל להקשיב לה ולאהוב אותה.

"בשיח בתקשורת בין שני צדדים, אני רק שומע כמה הצד השני טועה. אם ד"ר אמנון היה מדבר ברדיו על הכיבוש לא היינו סובלים אותו. אבל כשאתה פוגש אותו באופן חווייתי כדמות שלמה, אתה יכול לאהוב אותו גם אם לא תסכים איתו. אני מבין שיש שם בן אדם מהעבר השני, ואז אנחנו יכולים באמת להיפגש".

סופר המחויב להלכה צריך להתמודד עם הגבולות התורניים. האם יצירת אומנות של סופר שאינו מתחשב בגבולות הללו תהיה משוחררת יותר?

"אם משוחרר זה לכתוב על כל מה שקורה בחיים בכל חדר בבית, אז הוא משוחרר יותר. אבל באופן יסודי אני לא חושב שזה נקרא 'שחרור'. כל סופר בוחר על מה לשים את הפוקוס, בכך הוא בעצם מכריע מיהו האדם. האם האדם הוא הזמן שהוא מבלה בשירותים, במחילה? כל סופר צריך לשאול את עצמו מדוע הוא בחר להפנות את אלומת האור אל מה שהוא בחר.

"מבחינתי, אין חשיבות גדולה מאוד לכתוב כל מה שיש בין איש לאשתו. וגם אם ארגיש שיש מרחב שאי אפשר להיכנס אליו, אני מעדיף כך. גם ספרותית זה משבח את הספר. כמו שסטנדאפיסט רדוד יצחיק במילים גסות אך איכותי ממנו יצליח גם בלי זה, כך לכתוב אהבה בלי כל ביטוייה הפיזיים מחייב אותך לאיכות אחרת. נדמה לי שאנשים שקוראים את הספר מבינים את הזוגיות שבין הזוגות בספר היטב, מבלי להציץ למה שצנוע ביניהם".

יש ביקורות בסגנון "מה פתאום רב כותב על אהבה"?

"בעיניי, אהבה היא לא מילה גסה. הרב קוק כותב שספרות צריכה לעסוק בזעזועי הנפש שמצד רגשי האהבה הטבעית, אבל מזהיר להישמר מפני הנטייה לצד השיכרון שיש ברגשות הללו. אהבה ואמונה הן כוחות החיים הכי חזקים שלנו; אם אי אפשר לכתוב על אהבה – אז אי אפשר לכתוב על החיים בכלל.

"עם זאת, אני נזהר שלא לכתוב שום דבר שעלול למשוך את הקורא אל המקום היצרי. יש הבדל בין ביטוי חיבה שמתבונן מהצד יגיד 'איזה יופי' ויחוש עדינות, לבין ביטוי חיבה שמעורר תאווה. זה תמיד אתגר, אבל כשיש ספק – מבחינתי עדיף לצעוד צעד אחד פחות".

"ספר קודש אתה כותב מתוך יישוב הדעת, וספר פרוזה אתה כותב מהמיית הלב"

העיסוק הספרותי של הרב אנגלמן הוא לא רק צורך נפשי. יש לו משנה אידאולוגית בנושא שמפיחה בו רוח לכתוב ולגדל דור של כותבים חדשים בסדנאות כתיבה, כדי לפתח את מה שהוא קורא "אלטרנטיבה לספרות העכשווית".

"העולם החילוני יצר סדר שמבחינתו הוא בריא", פורס הרב אנגלמן את משנתו. "אנשי הרוח יושבים באקדמיה והוגים תפיסה ליברלית-פלורליסטית, והם מעופפים במגדל השן ולא מגיעים אל הציבור הרחב העוסק במקצועות חופשיים. מי שלקח על עצמו את משימת התיווך בין השכבות הם האומנים, שמתווכים את האידיאולוגיה אל החיים דרך האומנות.

"גם בעולם הדתי יש תלמידי חכמים והוגי הדעות שיושבים בבית המדרש. אבל רוב הציבור המאמין קורא בשעות הפנאי שלו את נשאי התרבות של הצד השני. הוא מתפלל עם הרב שלו בבוקר, והולך לישון בלילה עם ספר מההיצע שמצוי היום.

"אני רואה ערך לייצר חוט שדרה שיתווך בין בית המדרש לציבור הרחב, מי שיכתוב את החיים בעיניים של תורה. דעתי היא שצריך להפשיל שרוולים, גם אם יהיו טעויות בדרך".

לפי המישורים הללו, נראה שהרב ערק מבית המדרש אל חוט השדרה המתווך.

"כשיושב בית המדרש יוצא למילואים הוא עריק? תלוי את מי שואלים. ישיבה שלהבנתה צבא ותורה מתנגדים זה לזה, יאמר לך שהוא עריק; ישיבה שרואה ערך בתחיית האומה תאמר שמכוח לימודו בישיבה הוא משרת. כך אני מרגיש לגבי הכתיבה. רוב יומי בלימוד, לשמחתי, ואני שמח להקדיש פיסת זמן כדי ליצור מתוך הרוח הזאת ובעזרת מתנת הכתיבה שקיבלתי משמיים".

ויש גם דברים בתווך: כתיבה בתחום התורני, כמו הספר "כיסופים" שהוציא לאחר הגירוש מגוש קטיף. "כתבתי אותו בתוך שבועיים", הוא מגלה. "הרגשתי שנפער חלל, שיש פצע נורא שצריך לטפל בו. הספר הזה הכי יקר לי, הוא נכתב מדם ליבי. אם היו אומרים לי למחוק את כל ספריי ולהשאיר אחד – הייתי בוחר בו".

גם הספר הבא שהוא מתכנן יהיה כנראה ספר קודש. "ספר קודש אתה כותב מתוך יישוב הדעת, וספר פרוזה אתה כותב מהמיית הלב, קצת כמו ההבדל בין תורה לתפילה. כשכתבתי את סיפור השבועה של סבתא חנה (כשתקראו תבינו, ר"א), אני ממש זוכר את רגע הכתיבה, אני כותב את הסיפור ובוכה. זה לא משהו שקורה בכתיבת ספר קודש".

אם התרבות האלטרנטיבית מקדמת את הגאולה, מדוע לא להשקיע בה את רוב היום?

"נכון שדרך ספרי קריאה אפשר לקדם את הגאולה לפעמים אפילו יותר מספרי קודש, כי יש בהם ממד של 'שיחתם של עבדי אבות'. ועדיין, תורה היא הדבר עצמו וחשקה נפשי בתורה. העוגן שיש לי בבית המדרש הוא העיקר וזה גם השורש ליצירה".

"כמו הרבה אנשים בחברה הישראלית, אני רואה כבר שנים רבות את ההתבצרות של הקצוות בכל מחנה בעמדתם בצורה בלתי מתפשרת. תוך כדי הכתיבה אני מגלה עד כמה שני הקטבים הללו דומים, עד כמה כולנו 'דוסים': דוסים חילונים ודוסים דתיים. לכולנו יש אידיאה מאוד חזקה שמניעה אותנו, וכולנו מאוימים מהצד השני"

 

למה הספרות החילונית מגיעה פעמים רבות למקומות הנמוכים?

"זו טעות מוחלטת שלהם, פשלה גדולה. חבר שלי שהוא סופר אמר לי שבתו, נערה בגיל ההתבגרות, ראתה טיוטות שכתב, ואמרה לו – 'אבא, זה מגעיל'. אמרתי לו – 'אם הבת שלך אומרת שזה מגעיל, אולי זה באמת מגעיל?' הוא ענה – 'כשאני כותב אני מנקה את עצמי, ולא אכפת לי מה יגידו בתי, אשתי או כל אדם אחר'. יש לנו מחלוקת על המושג ניקיון, אתה מבין...

"יכול להיות שכדאי לאותו סופר לשמוע את התום של הבת שלו, ולהבין שהספרות אמורה להביא כוח, לגעת בטוב. אפשר לגעת בקושי, אבל לא בלכלוך. גם התורה נוגעת בחושך, אבל היא עומדת באור כדי להתבונן בחושך, ואז יש סיכוי לעשות איתו משהו. בספרות החילונית לפעמים הסופר טובע בתוך הבוץ ומתמכר לחושך. זו הסיבה, בין השאר, שאני רוצה שיגדל דור חדש של כותבים שייצרו אלטרנטיבה.

"המציאות היא שכותבים היום יותר ויותר. סדנאות הכתיבה כל הזמן מתמלאות, כולל חילונים שיודעים את גבולות הגזרה של הסדנה, וזה דווקא מסקרן אותם".

לסיום, שו"ת sms: לאדם יש שעה פנויה – מה עדיף, שיקרא את "קשורה בנפשו" או ילמד מאמר של הרב קוק?

"אם לא מדובר באדם שלא מש מן הסטנדר, אז בדרך כלל ההתלבטות שלו היא לא בין קשורה בנפשו למאמר של הרב קוק, אלא בינו לבין תכנית ריאליטי או עוד שנת שינה, ואז הקרב שלי קל. אבל אפילו אדם שלא מש מן הסטנדר, לא יהיה נורא אם יקרא ספרות שמגלה את התורה בתוך החיים. במחשבה שנייה, אומר לו שיקרא את ההתכתבות של הרב קוק עם הסופר אז"ר, אחר כך מעצמו הוא יקרא את 'קשורה בנפשו'".

 

 
 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הדור הבא של השו"ת

  הרב אברהם סתיו במאמר...

מיוחד לעשרה בטבת

  המאבק בנצרות, שלא הכרתם

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם