חכם מה הוא אומר?

 9 neriya
"דווקא הפחות 'תורניים' הם אלו שמתגעגעים לסבא"
הסכם אוסלו הכה בחוזקה בבריאותו, בני עקיבא הייתה אהבתו ובאותה נשימה מושא לביקורתו, הוא חינך את כל מי שהיום 'זקני הציונות הדתית', וגם את בניו של פרופ' ליבוביץ * השבוע יכריזו במוסדות החמ"ד על הרב משה צבי נריה כדמות המופת לשנה הקרובה. ארנון סגל נפגש עם בנו ונכדו של אבי הכיפות הסרוגות כדי לנסות לנתח לאן צמח מפעל חייו של האיש שהמציא את הישיבה התיכונית ובפועל הצמיח את עולם החינוך הדתי-לאומי * לא הצלחנו להתאפק מלנחש 'מה היה אומר היום' על הסוגיות שמטרידות אותנו

ארנון סגל

להלוויית הרב משה צבי נריה בי"ט בכסלו תשנ"ו הגעתי כתלמיד כיתה י' בישיבה בירושלים. גשם זלעפות ירד אז בכפר הרא"ה ולאורך כל הדרך חזרה ממנו. בהלוויה, מתחת לאין-ספור מטריות, האזין הקהל לדברי חנן פורת ז"ל שסיפר על דבריו האחרונים של הרב, שהולחנו מאוחר יותר: "קדושה אני מבקש, קודש הקדשים אני מבקש, תנו לי קדושת ארץ ישראל, תנו לי קדושת אהבת ישראל, תנו לי אהבת ארץ ישראל".

אלה היו ימים קשים מנשוא לציונות הדתית, הקהל שהרב נריה יותר מכל רב אחר – יותר אפילו ממורו ורבו הרב קוק – חתום על הופעתו והצמחתו. זה היה חודש וקצת אחרי רצח רבין, והאצבע המאשימה הופנתה בימים ההם היישר לעבר הציבור הזה. הגשם שירד בהלוויה רק העצים את התפאורה העגומה. בנו של הרב, הרב נחום נריה, משוכנע גם היום שהסכמי אוסלו שרבין הוביל קיצרו את ימיו של אביו, "זה עלה לו בבריאות". הוא ובנו הרב יצחק נריה, כיום ראשי ישיבת 'תורה בציון' באפרת, מעריכים שגם בהתנתקות, לו היה חי, היה האב-הסב הרב נריה חותם על הקריאה לסרב פקודה לנסיגה משטחי ארץ ישראל, ממש כפי שחתם עשור קודם לכן על קריאה כזו יחד עם הרב אברהם שפירא והרב שאול ישראלי זצ"ל.

כפר הרא"ה הוקם החודש לפני 85 שנים, עוד בחיי הרב קוק שעל שמו קרוי המושב, במקום שנקרא אז 'ואדי חווארית'. הישיבה הגיעה לשם שש שנים מאוחר יותר, בי' בחשוון ת"ש (1939). כפר הרא"ה היא אם ישיבות בני עקיבא. כולן צמחו מכאן. בכפר הרא"ה נבנתה גם התשתית להקמת ישיבות ההסדר.

הרב נריה עצמו נולד בשנת 1913 בלודז' שבפולין, אז בתחום האימפריה הרוסית. ברית המועצות של סטלין לא הייתה מקום אידיאלי ללימוד תורה, וכשמשה צבי הצעיר שמע שהרב הראשי לארץ ישראל עוסק בהצלת בני ישיבות מברית המועצות, שלח מכתב לבנו, הרב צבי יהודה, צירף חידושי תורה וביקש שיסייעו להעלותו ארצה. האישורים המיוחלים אכן הגיעו וכעבור חודשים אחדים, בקיץ תר"ץ (1930), הגיע הצעיר לירושלים. ראשית הלך להודות לרב שהביא אותו ארצה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "לא ידעתי עליו שום דבר כמעט", אמר בריאיון לעיתון 'נקודה' לפני שלושים שנה, בחורף תשמ"ט. "שמעתי רק שהוא מין רב מודרני, רשמי כזה, ופתאום עומד לפניי רבי, לא רב. אישיות. אדם עם עיניים גדולות ואור בעיניים. כולו הדרת קודש. אנשים בכובעים שחורים עומדים סביבו בדחילו וברחימו. כל התיאורים הקודמים נמוגו".

בארץ הצטרף משה צבי נריה להובלת תנועת בני עקיבא זמן קצר מאוד אחרי שיחיאל אליאש ז"ל הקים אותה. בני עקיבא נוסדה בתרפ"ט, עוד בטרם עלה הרב נריה ארצה, אך בשנת 1932 כבר כתב הצעיר הנמרץ בן ה-19 את המנון התנועה 'יד אחים'. כשגילה שאין לבני עקיבא שירים משלה, כתב והלחין בעבורה כמה וכמה שירים. הוא היה מעין מדריך בוגר שהעניק גאוות יחידה לנוער הדתי הציוני שמנה בשנים ההן מתי מעט.

כשהתברר לו שלתנועה חסר עיתון, הקים את 'זרעים', שקיים עד היום הזה. "כיצד ייתכן שלנוער העובד, לצופים ולמחנות העולים יהיה עיתון ורק לנו לא? אין לנו אנשים שיודעים לכתוב?" הקשה בישיבת ההנהלה הארצית. בפתח הגיליון הראשון הופיעה תמונתו של הרב קוק, שלושה שבועות בלבד לאחר פטירתו בקיץ תרצ"ה. בגיליון ההוא הופיע גם מאמר של הסופר ש"י עגנון. לפני סגירת הגיליון הלך העורך להראות לעגנון את החומר. הסופר לגלג על השם שבחר הרב נריה לביטאון: "זרעים? זה שם של משנה, אין לכם שמות אחרים לעיתון?" בגיליון השני מחה הרב נריה על ההתעלמות של האליטות הארץ-ישראליות מפטירת הרב קוק, וגם התנבא שבעוד כמה עשורים כש"מי יודע מי מהסופרים הקיימים ייזכר או ייפקד, תיפקד תורתו של הרב ורבים ילכו לאורה".

תמך במדיניות ההכלה

בגיל 26, בעודו רווק, בחר משה צבי נריה לרדת לחור הנידח שבעמק חפר. בירושלים הוא היה אז מדריך נערץ, וחניכיו היו משוכנעים שעוד יסיים כראש ממשלה במדינה היהודית העתידה לקום, אבל הרב נריה הלך לכפר הרא"ה. יחד איתו ירדו לכפר 13 נערים. בתחילה עיקר מזונם היו התפוזים שגדלו בשפע על העצים. מזון אחר כמעט לא ניתן. המגורים והלימודים היו ברפת נטושה שהכפר ייעד לטובת הישיבה.

הרב נריה הוא קודם כול ואחרי הכול מתרגם תורת הרב קוק הערטילאית לשפת ההמונים, מביא דברה ומי שפרט אותה לדפוסי פעולה ממשיים בעולם המעשה הארץ-ישראלי. הרב נריה הוא שגיבש את הקהל הדתי-לאומי ההולך ומתעצם סביב דמותו של הרב קוק, ומי שהעניק לציבור הזה זהות וכיוון. הנערים משה לוינגר, חיים דרוקמן, חנן פורת, צפניה דרורי, צבי טל ורבים אחרים, גדלו בישיבתו. מקרב בוגרי כפר הרא"ה קמה גם הקבוצה שבחרה לשוב לישיבת האם, מרכז הרב, ולגאול אותה מהתרדמת שאפיינה אותה בעשרות השנים שאחרי פטירת הרב קוק. אפילו ישעיהו ליבוביץ' שלח את ילדיו ללמוד אצל הרב נריה בכפר הרא"ה. עוד הרבה לפני שריקודי "עוצו עצה" שימשו תפאורה להפגנות גוש אמונים, רקדו אותם בסעודות ליל שבת בישיבה הזאת.

בתחילה למדו כאן לימודי קודש בלבד. "מוסד זה יכיל בקרבו אך ורק לומדי תורה", החזיק הרב נריה בדעתו גם במסיבת הסיום של בוגרי מחזור תש"ח. רק בתשט"ז ניגשו ראשוני בוגרי כפר הרא"ה לבחינות בגרות. "אחרי שישיבות אחרות התחילו עם הבגרות והוקמו כמה בתי ספר תיכוניים דתיים", הסביר הרב נריה ל'נקודה' בתשמ"ט, "הבנו שאם לא נכניס לימודי חול, נאבד את רוב הנוער של בניֹ עקיבא. בהתחלה הסתפקנו בתוכנית לימודים אקסטרנית, אבל בהמשך, ולא בלב קל, נאלצנו לעבור למסגרת רחבה יותר של לימודי חול.

"פעם ביקר כאן האדמו"ר מוויז'ניץ", המשיך וסיפר אז הרב נריה. "אחרי מנחה אמר לי שהלימוד והתפילה מאוד מוצאים חן בעיניו, ומה שמפריע זה רק הצ'ופצ'יק שיש לתלמידים בראש. הוא התכוון לבלורית. אמרתי לו שאבא ז"ל, אשר מאוד אהב להתרחץ בנהר, לימד אותנו שאסור לתת יד לטובע, אלא רק לתפוס בשערות ולמשוך. רבי, פניתי לאורח, הילדים האלה טובעים וצריך קצת שערות כדי שיהיה במה למשוך".

הנוהג המקובל בקרב הנוער הדתי בימים ההם כלל שחייה מעורבת וריקודים מעורבים. הרב נריה מעולם לא תקף ישירות את התופעות הללו, ועיקר מאמציו החינוכיים, בעיקר בשיחות ליל שבת, כוון לכך שהתלמידים ישימו בעצמם קץ לתופעות הללו, כפי שאמנם קרה בסוף. כעבור שנים הסביר לכתב 'נקודה' את ההיגיון במדיניות ההכלה שלו: "באותו יום שביטלו בסניף תל-אביב של בני עקיבא את הריקודים המשותפים 15 חברים פרשו ממנו לבלי שוב".

מכפר הרא"ה נשלחו כוחות חלוץ להקמת ישיבות בני עקיבא נוספות. כך הוקמו הישיבות במירון ובנחלים, כך הוקמה נתיב מאיר בירושלים. כך בנתניה, בחדרה, ברעננה, בכל מקום שהיה אפשר לדחוף ר"מ ועשרה תלמידים. כך הוכתר הרב נריה, אם כי מעולם לא באופן רשמי, כראש ישיבות בני עקיבא. מידת ההצלחה של כל ישיבה ברשת נמדדה בעיני הרב על פי מספר הבוגרים שהיא הזרימה לישיבות ההסדר.

כן, יבורך הטשטוש המאחד

23 שנים חלפו מאז פטירת הרב נריה. הרבה השתנה מאז. בעדינות רומזים הבן הרב נחום נריה והנכד הרב יצחק נריה שייתכן שמפעל חייו של האב-הסב, ישיבות בני עקיבא, כבר איבד את ההובלה בציונות הדתית.

"אפשר לתלות זאת בשינוי של דור ואפשר לתלות זאת בשינוי רוח המפקד ובשינוי האווירה", אומר הרב יצחק, "אבל כך או אחרת אם לפני 23 שנה ישיבות בני עקיבא הובילו את הציונות הדתית, לא בטוח שזה כך כיום. היום קיימות ישיבות אחרות בראש הפירמידה".

הרב נחום מצטרף לדברי בנו ומבהיר שאביו מעולם לא השקיע את כל מניותיו במפעל כזה או אחר: "אני התחלתי ללמוד בכפר הרא"ה, אבל ביוזמתו של אבא ובעזרתו עברתי לישיבה אחרת, ישיבת קול תורה. אז נשאל אבא איך זה שבנך לא ממשיך בישיבה שלך, והוא השיב: 'הישיבה שהקמתי מיועדת לאלו שלא רצו להגיע לישיבה מסורתית, אבל לא בשביל כאלו שרצו ויכולים להגיע לישיבה כזו'. אבא דאג שבציבור שלנו יהיה מרחב של גוונים וזה ייתן לכל אחד את המרחב המתאים לו. ברור לי שהיה אומר זאת גם במציאות של היום. הוא דגל בריבוי חזיתות".

נוהגים לטעון שהוא לא ראה כאידיאל את תפיסת תורה ועבודה אלא כאילוץ. זה נכון?

הרב נחום: "זו טענה מוטעית. בכל דבר הוא ראה את הדבר לפי צורך השעה. בשעתו הצורך היה תורה ועבודה, ובתור צורך שעה זה היה אידיאלי. לכל דור קיימים צרכים משלו".

מה הרב נריה היה חושב על מה שמכונה 'דתיי הרצף'?

הרב יצחק: "גם בזמנו היו כאלה. זה לא דבר חדש. היום לכל דבר ניתן מינוח, אבל במציאות היו גם היו כאלה. צריך לראות איך כל אחד מוצא את מקומו בתוך המשפחה הגדולה של הציונות הדתית".

הרב נחום: "בתחילת הדרך השיעורים של אבא היו הרבה יותר חברתיים מאשר תורניים. רק לאחר מכן, בתוך השירה הוא הכניס גם את ענייני התורה וכיבוש הארץ. וכך החדיר לאותם רחוקים יותר את האהבה, את השמחה ואת הזהות העצמית".

הוא לא היה יוצא נגד תופעת הדתיים-לייט?

הרב יצחק: "לחלוטין לא. הוא היה מחבק אותם. לומד איתם, מדבר איתם".

הרב נחום: "ושר איתם".

"הוא ידע להעביר ביקורת מתוך לב אוהב", מוסיף הרב יצחק. "מי ששמע את הביקורת הבין מעצמו את הכוונה. זה היה אחד מסודות הקסם שלו. היו לו תלמידים שעד היום הזה אינם 'תורניים' אבל זוכרים בערגה את השיעורים שלו ואת החיבה שלו. סבא תמיד ציטט את המימרא שצִבור הוא ראשי תיבות של צדיקים בינוניים ורשעים, והוסיף שההבדל בין צִבור לצבר הוא ו"ו החיבור. סבא היה ו"ו החיבור. הוא כל הזמן דאג לחבר. גם היום אנחנו צריכים כל הזמן לחבר. לגדל תלמידי חכמים שיהיו מחוברים לעם. לא רק כאלו שיגידו שדרכם היא האמת ואין בלתה.

"דווקא הציבור הפחות-תורני הוא זה שהכי מתגעגע לסבא, כי באופיו התורני סבא היה גם תלמיד חכם אידאולוג וגם מחנך. היום קיים בציבור שלנו פער גדול מאוד בין אנשי אידאולוגיה לבין אנשי חינוך. אנשי אידאולוגיה באים ומניפים דגל גבוה בראש ההר, וצועקים 'מי לה' אליי'. הם אינם מתפשרים, לא סוללים מסילה ולא מראים את הדרך. הגישה שלהם היא 'אתם תתאימו את עצמכם אליי'. מצד שני, קיימים בימינו הרבה אנשי חינוך מסורים בלב ונפש שיורדים אל העם ואל תוך הבוץ, אבל מתוך התעסקות עם המציאות לפעמים גם נכנעים לה. השילוב הנדיר הזה שמצד אחד לא מתבלבל ולא עושה אידיאליזציה לכל דבר, ומצד שני יודע היכן נמצא הדור ואיך אפשר להוביל אותו שלב אחרי שלב מתוך אהבה וחום, זה סוג אישיות שחסר לנו מאוד".

היום נדמה שהתבדלות גדלה והולכת. ה"חרד"לים" חיים בקהילות נפרדות מה"לייטים".

הרב יצחק: "זה נכון, כי ברוך ה' הציבור הדתי-לאומי גדל והתרבה. הנקודה איננה הקהילות המשותפות. השאלה החשובה היא אם עדיין מרגישים כמשפחה. אז יש אריאל ויש בני עקיבא וגם תלמודי תורה, אבל השאלה היא אם אחרי כל זאת עדיין מרגישים כאן את האחריות לכלל הציבור. כי גם לציבור החרד"לי יש הרבה מאוד מה ללמוד מהלייטים. זו נקודה שבערה בסבא. תחושת השותפות והמשפחתיות בוודאי קיימת בקרב רבנים שזה עניינם ומהותם, אבל היא לא נוכחת מספיק בדיונים הציבוריים. טבעם של דיונים היום הוא שהם נועדו בעיקר ליצור כותרות, וממילא מדגישים בהם את המפריד ולא את המאחד.

"לאחרונה דיברתי עם שר החינוך נפתלי בנט על בעיה חינוכית מסוימת, ובמסגרת הזאת אמרתי לו שאם יראה בציונות הדתית משפחה ולא יחידה אחת שצריכה להיות בעלת גוון אחיד – הבעיות ייראו נוראות פחות. הוא הבין היטב את כוונתי. במשפחה לכל ילד יש הכישרונות שלו והייחודיות שלו והוא חייב להיות מחובר לשורשו ולהתפתח לפי האופי שהקב"ה חנן אותו. השיח הנוכח בתקשורת הדתית היום משנן את הטענה שאנחנו כבר איננו ציבור אחד, ואותי האמירות הללו מדאיגות ומחרידות".

הרב נחום: "אבא נהג לומר: מאז שהצטרפתי לבני עקיבא, מיומי הראשון, אני לא מרוצה, אבל עד היום הזה אני בטוח שהמקום היחיד שבו אני יכול וצריך לפעול הוא בני עקיבא".

"סבא ידע לדבר לקהל בשפתו", מוסיף הרב יצחק. "הוא עצמו אמר שאחת הסיבות שאוהבים אותו היא שהוא יודע לדבר בשבעים לשון. הוא נהג לומר 'יבורך הטשטוש המאחד'. זה לא נאמר ממקום זול, אלא מתוך אמונה עמוקה שרב המאחד על המפריד".

סלד מלהיות קישוט

לרב יצחק נריה זיכרון אחד בולט במיוחד מסבא שלו: "בתחילת הדרך לא רציתי לעסוק בחינוך. חשבתי שאני צריך לפנות לתחום אחר בחיי, אבל סבא לחץ עליי מאוד לעסוק בחינוך. הוא הביא אותי לישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה וביקש ממני לשמש מדריך במשך חודשיים. הוא שלח אותי לריאיון אצל מנהל הפנימייה, ואחר כך הלכתי לביתם של סבא וסבתא לארוחת צהריים. כשישבנו לשולחן, הוא שאל אותי איך היה הריאיון. עניתי: 'בסדר גמור, אבל זה לא מתאים לי'. הוא שאל למה, ועניתי שקודם כול אני צריך לחנך את עצמי ורק אחר כך אתחיל לחנך אחרים. הוא שמח והשיב לי: 'מצוין. התקבלת'. זה מבטא הכול. אדם שמרגיש שהכול מושלם אצלו לא יתקדם הלאה וגם לא יקדם הלאה".

הוא מוסיף ומספר עד כמה הראייה של הרב נריה הייתה ציבורית ולא התמקדה ב"אנשי שלומנו". "יהודי שנפטר לאחרונה הותיר בעיזבונו כמה מכתבים שקיבל מסבא. הוא שלח לסבא המחאה על סכום עצום של כסף. סבא שלח לו מיד מכתב שבו כתב שזהו סכום גדול מדי מכדי להיות בידיים של אדם פרטי, והוסיף שהוא מפקיד אותו בידי ארגון מסוים ומציע להשקיע את הכסף בישיבת קריית שמונה ובישיבת ימית שקמו באותו זמן. אלו לא היו ישיבות ששייכות לרשת שסבא ייסד, אבל מה שהטריד אותו היה רק טובת כלל ישראל".

הרב נחום זוכר במיוחד את ההתרגשות הגדולה של הרב נריה כשירושלים העתיקה שוחררה. "אלו היו ימי אתחלתא דגאולה לאבא, ונוצרה אצלו ציפייה גדולה להמשך התהליך. הסכמי אוסלו, לעומת זאת, היו ימי הדרדור. הבריאות של אבא נפגעה, וזאת בגלל ההתייחסות של הממשלה לירושלים. השאיפה להר המוריה ולבית המקדש טושטשה וצוירה כפוליטית".

הרב יצחק: "באותה שנה של הסכמי אוסלו צלצלתי לסבא בבוקר יום העצמאות לאחל לו מועדים לשמחה לגאולה שלמה [ברכה שהרב נריה עצמו ניסח, יחד עם נוסח תפילות יום העצמאות שחיבר ושמקובל כיום בציבור. א"ס], והוא שאל אותי: יצחקל'ה, איך חגגת את יום העצמאות? סיפרתי לו מה עשו בישיבה בלילה. הוא שאל: ואיך אפשר לשמוח? הבנתי שהוא שואל כי יש לו תשובה. שאלתי אותו: איך, סבא? הוא ענה: פשוט מאוד. אנחנו שמחים על המדינה, ועצובים ומתפללים על הממשלה".

כמי שהיה בעצמו חבר כנסת (במפד"ל, בשנים 1969-1973), מה היה הרב נריה חושב על התנהלות הבית היהודי של היום?

הרב נחום איננו משוכנע שאפשר להסיק משהו מכהונתו של אביו בבית הנבחרים: "אבא הלך לכנסת בעל כורחו ואמר ששם הוא היה בגלות".

"בזה הייתה מחלוקת בינו לבין הרב דרוקמן", ממשיך הנכד. "אבא סבר שהכנסת איננה מקום לרבנים ואילו הרב דרוקמן מתבטא בספר החדש שיצא על אודותיו שהכנסת היא דווקא כן מקום לרבנים. מבחינת סבא המקום הזה דרש יותר מדי התפתלויות וויתור על האמת".

הוא עדיין היה מוצא היום את מקומו בבית היהודי?

הרב יצחק איננו בטוח בכך, ומביא כראיה את הקמת מפלגת מצ"ד בידי סבו ובידי הרב דרוקמן. מצ"ד, ראשי תיבות של 'מחנה הציונות הדתית', הייתה מפלגה שפרשה מהמפד"ל בשנת 1983 על רקע הישארות המפלגה בממשלה לאחר החרבת חבל ימית. אם למישהו הדברים מזכירים במשהו את אירועי השבוע בבית היהודי זה כנראה לא במקרה, אם כי הבן והנכד לבית נריה אינם חד-משמעיים באשר לדרך שבה היה נוקט הרב נריה בשאלות הפוליטיות של ימינו.

הרב יצחק: "תמיד קיימת תסיסה, והיא דבר בריא ומעיד על חיים. האם סבא היה מרוצה מהבית היהודי? קשה לומר. האם הוא היה יוצא נגד ובאיזה אופן? קשה לדעת".

הרב נחום: "כמו לגבי בני עקיבא: הוא תמיד לא היה מרוצה, אבל מצד שני, כאמור, אין שדה פעולה אחר שבו אפשר לפעול. הוא לא רק היה משתף פעולה, אלא היה ללא ספק שותף מלא משום שזה מקום העשייה. האם גם היום הבית היהודי הוא מקום העשייה? מעשיהם יקרבום ומעשיהם ירחיקום".

אם הבנתי נכון, גם אם הרב נריה לא היה מרוצה מכל מעשה ספציפי, הוא חשב שצריך ללכת עם מה שיש.

הרב יצחק: "נכון, אבל זאת בתנאי שקיימת אפשרות להוביל ולשנות. אם לא נותנים לך להוביל ולשנות, אינך שותף ואינך מוביל אלא סתם קישוט. סבא סלד מלהיות קישוט. היו כל מיני מצבים שבהם ראיתי כמה הוא סלד מזה".

הרב נריה שימש גם עורך עיתון. מה הוא היה חושב על העיתונות הציונית-דתית של ימינו?

הרב יצחק: "ברור לי שמ'עולם קטן' הוא היה מאושר, בייחוד ממדור 'רשות הדיבור', וזאת בגלל עצם היצירה. הוא האמין עמוקות ביצירה ובתסיסה, והאמין מאוד בנוער, כי הנוער חי ומתקדם ולא מלטף את כרסו. ברור לי גם שאם היו שם דברים שלא היו לרוחו, הוא היה שולח מכתבי תגובה, אבל עם זאת הוא ראה משמעות רבה בעצם היצירה. עליי הוא כעס בגלל שלטענתו הכתב שלי היה בלתי קריא בעליל, ולדעתו חייבים 'ללמד את בני יהודה קֶסֶת', כלומר מוכרחים לדעת לכתוב. היה חשוב לו לא רק שהכתב יהיה קריא, אלא גם להנחיל את הידיעה איך לסגנן את הדברים. פעם אחת השקיע כמה וכמה דקות כדי להסביר לי איך נכון לעמוד מול קהל. סבא, אגב, כתב את שיריו הראשונים עוד כילד, ומיען אותם לכלב שלו שנקרא 'נבחז'".

הוא היה מסכים עם קריאתו של עורך אחר של זרעים, אורי אורבך ז"ל, "הטובים לתקשורת"?

הרב נחום: "הוא בהחלט חשב שיש להגיע לתקשורת".

ביום שלישי הקרוב, י״ט בכסלו (27.11) יום פטירתו של הרב משה צבי נריה, תקיים קרן ׳אחד לאחד׳ יום התרמה מיוחד לפרויקט ׳מאה האברכים המצטיינים׳. לתרומות: 1-700-707-099

צילום: מרים צחי

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הדור הבא של השו"ת

  הרב אברהם סתיו במאמר...

מיוחד לעשרה בטבת

  המאבק בנצרות, שלא הכרתם

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם