בני הדודים נשארו ניאו נצים

 8 motty
"בני הדודים שלי נאו-נאצים, אבל המשפחה שלי היא עם ישראל"
הסיפור של מוטי לינהרט רחוק מלהיות סיפור גרים רגיל, ולו מפני שהיהודי המיוחד הזה הוא נצר למשפחה גרמנית שורשית שתמכה בגלוי בהיטלר. חלקה אף נמנה עד היום עם תנועות ניאו-נאציות * בתום מסע מהילדות דרך המיסיון הנוצרי, ומשם אל היהדות הרפורמית – שטענה שהוא דתי מדי בשבילה - היום הוא חלק בלתי נפרד מהרחוב החרדי בבית שמש * טוב, לא לגמרי – גם היום גר בישראל סובל מגילויי פירוד כואבים ומבישים * עַמכם עמי ואלוקיכם אלוקיי

איתמר מור

המשפחה של מוטי לינהרט היא כנראה הגדולה ביותר בעולם. "מכיוון שאין לי משפחה, עם ישראל הוא המשפחה שלי. אמנם זו משפחה קצת מסוכסכת בתוך עצמה, אבל זו עדיין המשפחה היחידה שיש לי עלי אדמות". את ההצהרה המרגשת הזאת הוא משמיע באוזניי בתום מפגש של שעתיים שבמהלכן גולל סיפור אישי לא-ייאמן שגם הסופר המוכשר ביותר לא יכול היה להעלות על הדעת.

הוא נולד בשם מרקו לינהרט לפני 41 שנה בגרמניה. נצר למשפחה גרמנית שורשית וגאה שבשנות הרייך השלישי תמכה בגלוי בהיטלר, בתורת הגזע והמשטר הנאצי. שני אחיה של סבתו היו קציני אס-אס שאת הונם עשו, בין השאר, מהחרמת רכוש של יהודים וגירושם למחנות המוות. עד גיל מאוחר יחסית לינהרט לא היה מודע לחלקה של משפחתו בשואה. הוא כן היה מודע לאהבתו לדת. בני משפחתו, הנוצרים-מורמונים, תמכו בו באהבתו זו, שבאה לידי ביטוי בפעילות אקטיבית בכנסייה המורמונית ולבסוף בהצטרפות למיסיון. במקביל לעניין בנצרות הוא גילה עניין וסקרנות גדולה גם בדת היהודית. מה שהחל כאפיזודה הסתיים לפני 11 שנים בתהליך גיור ארוך וסבוך במיוחד. קרוביו הגרמנים, צאצאי הדודים ששירתו באס-אס, מחזיקים עד היום בדעות נאו-נאציות, וכן במפעלים ועסקים שהוקמו בזכות ההון היהודי הגזול שנותר במשפחה. הם ניתקו כל קשר מלינהרט מאז התגייר. הניתוק כולל ניכור מוחלט, נידוי משפחתי ונישול מכל רכוש שהוא.

אנחנו נפגשים בקפה רימון בקניון "ביג" בבית שמש, העיר שבה הוא מתגורר בארבע השנים האחרונות עם אשתו וחמשת ילדיו. ריחו של חג הסוכות המתקרב עומד באוויר. בחניה דוכנים למכירת ארבעת המינים ובמרפסת בית הקפה עמלים כמה מלצרים על בניית הסוכה. על איחורו הקל מוטי מתנצל ממושכות. כשמדובר בזמנים יקה נשאר יקה. בלבושו החרדי, פאותיו הארוכות וזקנו, אין שום דבר שמזכיר את המקום שממנו הוא בא. בבית שמש החרדית הוא נטמע ברחוב בקלות. הדבר היחיד שעשוי להסגיר את הסיפור היא העובדה שאנו משוחחים באנגלית. הוא שולט בגרמנית, בצרפתית ובאנגלית בצורה שוטפת. עברית הוא עדיין לא יודע.

"כשהייתי ילד בן תשע בגרמניה למדתי בבית הספר בפעם הראשונה על יהדות", הוא מספר. "לימודי דתות הן חלק מובנה מתוכנית הלימודים בגרמניה. עד היום אני זוכר את השיעורים הללו כמרתקים. גדלתי בעיירה קטנה בגרמניה. מעולם לא ראיתי או הכרתי יהודי. מסביבי כולם היו גרמנים. ידעתי שיש בעיירה בחור אחד טורקי ועוד אחד יווני. על יהודים לא שמעתי עד אז. היו לי קשרים טובים מאוד עם סבתא שלי ואליה הגעתי עם השאלות שלי. גם היא לא ידעה לומר לי יותר מדי. היא כן סיפרה לי שאחרי שסבא שלי נפטר במלחמת העולם השנייה, היא יצאה לכמה דייטים עם חייל אמריקני יהודי מכוחות הכיבוש שהגיעו לגרמניה. הוא חזר לארה"ב אחרי שמשפחתו שלו לא ראתה בעין יפה את הקשר הרומנטי שלו עם בחורה גרמנית. לפני שהוא נסע בחזרה הוא השאיר לסבתא שלי מזכרת. סבתא הוציאה מהארון ספר מתפורר, כתוב בשתי שפות - אנגלית ועוד שפה מוזרה שלא הכרתי. זה היה סידור יהודי בהוצאת צבא ארה"ב. לקחתי את הסידור הזה ושמרתי אותו אצלי. אפשר לומר שכך הכול התחיל".

העניין שגילית ביהדות קשור לעבר הנאצי של קרוביך?

"ממש לא. אמנם ידעתי בצורה שטחית שיש לנו ברקע המשפחתי קשר כלשהו לאס-אס, אבל לא קישרתי את זה ליהודים. בילדותי, סבתא שלי הראתה לי תמונות מיום חתונתה. באחת התמונות היא הייתה בשמלת כלה ומשני צידיה קצינים נאצים במדים מלאים, עם סרטי צלב קרס על הזרוע וסמל גולגלת המת של האס-אס על הכובעים. בתמונה הם נראים עומדים בחזית כנסייה שגם עליה מתנוסס דגל צלב הקרס. כששאלתי אותה מיהם שני האנשים, היא אמרה שמדובר בשני האחים שלה. יותר מכך לא ידעתי, וגם אסור היה לשאול. בגרמניה אסור בחוק לשמור או להציג תמונות שמופיעים בהם סמלים נאציים. כששמעתי לראשונה בצורה מפורטת על הפשעים שהדודים שלי עשו במהלך המלחמה נגד יהודים, כבר הייתי עמוק בתוך תהליך הלמידה של היהדות. כך שלא התגיירתי מטעמי מצפון או תחושת אשם. מהרגע הראשון היה לי עניין ביהדות מצד עצמה.

"בניגוד לשני אחיה, סבתי הייתה אנטי-נאצית. היא תמכה במפלגה הקומוניסטית הגרמנית שנרדפה בידי השלטון הנאצי. כשהיטלר הגיע לראשונה לעיר שבה היא התגוררה לאחר שנבחר לקנצלר, היא סירבה להציב את דגלי צלב הקרס בחזיתות הבית והעסקים של המשפחה. זה נשמע עניין של מה בכך, אבל באותה תקופה התנגדות כזאת נתפסה כהתרסה שיש בה סכנת מוות. סבתי לא גורשה למחנה ריכוז באשמת התנגדות לשלטון רק משום ששני אחיה שהיו באס-אס הגנו עליה. בשנת 1942, באמצע המלחמה, אחיה באו אליה ואמרו לה שאם באותו לילה היא לא עוזבת את גרמניה הם עצמם ירצחו אותה. ואכן היא וסבא שלי נמלטו לשווייץ ללא כל רכוש. בזכות האזרחות השווייצרית של סבא שלי הם שהו בציריך עד לסיום המלחמה".

איך קיבלו במשפחתך את העניין שלך ביהדות ולאחר מכן את ההחלטה להתגייר?

"מבחינת המשפחה הגרעינית הקטנה זה לא היה עניין גדול. כשהחלטתי להתגייר שני ההורים שלי כבר לא היו בחיים. אחותי ואחי אמנם היו קצת המומים בהתחלה, אך גם לפני כן לא היו לנו קשרים הדוקים מדי. צאצאי אחיה של סבתי, הבנים של אותם קציני אס-אס, ניתקו ממני קשר מהרגע שהודעתי על כוונתי להתגייר. הם מזהים את עצמם כיום עם מפלגות נאו-נאציות של הימין הקיצוני בגרמניה. מדי פעם אני נכנס לחשבונות הפייסבוק שלהם ומשם אני לומד על דעותיהם ובמי הם תומכים. אחד מהם עדיין מדבר איתי מדי פעם, אני מניח שזה בעיקר משום שאין לו ילדים ומבחינת החוק בגרמניה אני ואחי נחשבים יורשיו. גם הוא וגם אחיו אנשים עשירים מאוד, בעלי מפעלים ורכוש. רובו ככולו של הרכוש מקורו ביהודים גרמנים שגורשו אל מותם ורכושם נגזל בידי האבות של הדודים שלי. מובן שכל ההון הזה עבר 'הלבנה' לאחר המלחמה וכיום אי אפשר להוכיח שמקורו ביהודים שנרצחו. כשהדוד הזה מדבר איתי מדי פעם, השאלה היחידה שהוא שואל היא 'האם אני עדיין נותן ליהודים לקחת את הכסף שלי'. זו הדרך שלו לברר אם אני עדיין דבק ביהדות או שהתפכחתי מ'הטעות', מה שיעשה אותי ראוי מחדש לרשת את רכוש המשפחה".

"נוצר מצב מוזר שבו אני עוזר ליהודי להפוך לנוצרי, והוא עונה לשאלות שלי על יהדות. הסידור שקיבלתי מסבתא שלי היה איתי וביקשתי ממנו שיקרא לי ממנו ושיסביר לי מה כתוב בו"
 
"אתה מקלקל את המיסיונרים הצעירים"

בשנת 1990, כשלינהרט היה בן 13, אימו נישאה בפעם השנייהוהמשפחה עקרה מגרמניה לצרפת לעיר מגוריו של אביו החורג. המעבר לצרפת וכן הנישואין החדשים של אימו, הביאו אותו לשקוע בתחום הדת שעניין אותו והוא הפך לפעיל בכנסייה המורמונית. במקביל, התעוררה אצלו גם סקרנות בנוגע ליהדות. שעות על גבי שעות הוא היה מבלה בספרייה העירונית בקריאת היסטוריה יהודית ובעיקר פרשנות תנ"ך. כשניגש לאימו ושאל אותה היכן יוכל למצוא עוד חומר על יהדות, היא סיפרה לו בצורה אגבית כי ראתה שבהמשך הרחוב שבו הם מתגוררים יש "בית תפילה של יהודים". זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראה לינהרט בית כנסת.

אחרי כמה ביקורים במקום, הוא תפס את הרב המקומי ושאל אותו בצורה הכי פשוטה: איך הופכים להיות יהודי. הרב, שהיה רפורמי, הרים טלפון בהול לגברת לינהרט, והיא הגיעה לבית הכנסת, תפסה את הילד בידו והעבירה אותו אל הכנסייה המורמונית שמעבר לכביש. "פה אתה יכול להיות דתי כמה שאתה רוצה", אמרה ולא יספה, וחזרה הביתה. הכומר המקומי לקח את המתבגר הצעיר תחת חסותו ומהר מאוד מצא לינהרט את עצמו אחד הפעילים הנמרצים ביותר בכנסייה. ההתחזקות הדתית הביאה אותו להחלטה להצטרף למיסיון כשהיה בן 17. ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1998, כשהוא בן 21, מצא את עצמו על מטוס בדרך לשליחותו המסיונרית הראשונה באנגליה.

"במהלך השליחות שלי באנגליה פגשתי בחור יהודי שביקש להפוך לנוצרי מורמוני", הוא מספר. "נוצר מצב מוזר שבו אני עוזר לו להפוך לנוצרי והוא עונה לשאלות שלי על יהדות. הסידור שקיבלתי מסבתא שלי היה איתי וביקשתי ממנו שיקרא לי ממנו ושיסביר לי מה כתוב בו. הוא לימד אותי מה זה 'קדיש', איך מבטאים בעברית חלקים שונים בתפילה כמו 'שמע ישראל'. זה יישמע מוזר, אבל באותה תקופה ראיתי את העניין שלי ביהדות כחלק מהמשימה המיסיונרית שלי. הצטיינתי כל כך בעבודתי עד שבשלב מסוים מוניתי בידי הכנסייה לאחראי חניכה של מיסיונרים חדשים שעבדו תחתיי. במסגרת החניכה לימדתי אותם גם את הדברים שידעתי לקרוא בעברית.

"זה היה עניין של זמן עד שהשמועה על כך שאני מלמד מיסיונרים תפילות יהודיות תגיע לראש המיסיון שאליו השתייכתי. נקראתי לבירור, ובו הודיעו לי שעליי לחדול מכל פעילות יהודית באופן מיידי. הפסקתי ללמד את התפילות היהודיות, אבל משהו בתוכי לא נרגע. בהשתלמויות בכנסייה הייתי מקשה שוב ושוב, והשאלות שלי לא מצאו חן בעיני הכמרים. גיליתי בנצרות סתירות רבות והן לא קיבלו תשובות. בשלב מסוים נקראתי לבירור נוסף ובו דרשו ממני להפסיק להגיע להשתלמויות של המיסיון. נאמר לי שהשאלות שלי מבלבלות את אנשי הדת ואת המיסיונרים האחרים. זה קרה בערך בשנת 2002, הייתי אז בן 25 והבנתי שאני חייב למצוא לעצמי דרך אחרת.

"באחד הימים נתקלתי באינטרנט במונח 'שבע מצוות בני נח'. התחלתי לקרוא, וככל שקראתי הבנתי שיש פה אמת שאותה אני מחפש. בשלב הזה הפניתי סופית עורף לכנסייה והתחלתי לחפש דלת כניסה ליהדות. הקהילה הראשונה שהגעתי אליה הייתה קהילה יהודית-רפורמית והיא קיבלה אותי בחמימות. אחרי כמה חודשים, כשידעתי שאני רוצה להתגייר, רב הקהילה יעץ לי בצורה כנה מאוד לפנות לקהילה אורתודוקסית. 'כבר עכשיו אתה יותר מדי דתי בעבורנו', הוא אמר לי בחיוך ונתן לי את כרטיס הביקור של הרב האורתודוקסי המקומי. כשהגעתי אליו, הוא העיף בי מבט אחד ואמר לי 'תחזור לרפורמים. תתגייר אצלם. אם אחרי כן עדיין תרצה להיות יהודי תבוא אלינו'.

"הבנתי שכנראה זה סוג של מבחן. אמרתי לרב: 'תשמע, אני גרמני. אני לא עושה חצי עבודה. אני עושה הכול פעם אחת כמו שצריך'. הרב לא ידע מה לעשות איתי. הוא ידע שאני איש דת נוצרי. זה היה כנראה כבד מדי בשבילו, אז הוא שלח אותי לקהילה של חב"ד. החבר'ה של חב"ד יעצו לי לעבור למנצ'סטר, לבית הדין של העדה החרדית, כך שהגיור שלי לא יעורער בידי אף אחד. הרגשתי כמו תפוח אדמה לוהט שאף אחד לא רוצה להתעסק איתו. תהליך הגיור שלי הושלם אחרי ארבע שנים.

"גיור נמשך בדרך כלל שנתיים מקסימום, אבל העבר שלי כאיש כנסייה גרם לבחינה מדוקדקת, ארוכה וחשדנית בנוגע למניעים שהביאו אותי לגיור. בין השאר הייתי צריך להמציא לבית הדין הוכחות שאין לי יותר קשר לכנסייה. נאלצתי לעבור בכנסייה המורמונית טקס שבו התרו בי שאני עתיד לרשת גיהינום ושמלכות שמיים לא תסלח לי לעולם על נטישת דת האמת. רק לאחר הטקס הזה, שהיה קשה ומשפיל, קיבלתי מסמך רשמי שאומר שהכנסייה לא מכירה בי יותר ושהוּצאתי רשמית אל מחוץ לשורותיה. המסמך הזה היה הבסיס שבלעדיו לא היו מוכנים בכלל להתחיל ללמד אותי יהדות במסגרת הגיור".

כשרות בזכות הגיס המוסלמי

ארבעה חודשים לפני סיום הגיור הכירו למוטי בשידוך את מי שעתידה להיות אשתו, גיורת מצרפת שסיפורה האישי, לפחות בפן המשפחתי, מזכיר מאוד את שלו: משפחה צרפתית גאה שלא יכולה להשלים עם הגיור ובעקבות כך מתנכרת לבתה.

"לאשתי יש שמונה אחים ואחיות, כולם ניתקו ממנה קשר בעקבות החלטתה להתגייר. כך גם ההורים שלה", מספר לינהרט. "יוצאת דופן מבחינה זו אחות אחת שהתחתנה עם מוסלמי, שהמשפחה מתנכרת גם לה, שהיא נמצאת עד היום בקשרים מצוינים עם אשתי. לפעמים מצחיק לראות איך בעלה המוסלמי דואג לנו לאוכל כשר ולכלים חד פעמיים בכל פעם שאנחנו נפגשים או מגיעים לביקור. מבחינת השידוך אנחנו קצת כמו זוג יתומים שחיתנו אותם. באופן כללי, הבדידות והנתק מהמשפחה הם פן שאנשים כמעט לא מכירים ולא נותנים עליו את הדעת כשמדובר בגרים. גר הוא כמו מהגר. אנחנו נשכבים על הגדר, כשביד אחת אנחנו אוחזים בעולם הישן שממנו באנו, וביד השנייה את הילדים היהודים שהבאנו לעולם. מדובר בחיים מורכבים שיש בהם הרבה בדידות. אין בקהילה מערכת תומכת לגרים. אנחנו לא רוצים להיות תלויים בקהילה מצד אחד, מצד שני אין לנו קבוצת התייחסות, ויותר גרוע מכך - אין לנו משפחה. אין לילדים שלי סבא וסבתא משום צד. אין לנו אפשרות להשאיר את הילדים אצל ההורים ולצאת חופש. החגים שלנו הם תמיד רק עם עצמנו. אין לנו קרובים. יש חברים, אבל להם יש משפחה.

"לקראת החגים, הילדים שלי הכינו בבתי הספר כרטיסי ברכה לסבים, לסבתות, לדודים ולדודות. הם שואלים אותנו - למה לנו אין סבא וסבתא? למה לנו אין דודים? אני נחנק בתוכי מכאב ועצב. הבת שלי חזרה מבית ספר עם שני ספרי תהילים; אחד לאימא ואחד לסבתא. היא שאלה אותי למי היא תיתן את ספר התהילים המיותר. בכיתי בדמעות מהשאלה שלה. גם בתוך הקהילה כמעט אין לנו עם מי להתייעץ. אנשים לא מכירים את מורכבות החיים של גרים. אני מניח שבשלב כלשהו בעתיד ייווצרו קהילות של גרים, כמו שקמו קהילות של בעלי תשובה. יש לנו מאפיינים ייחודיים משלנו, צרכים ייחודיים. בשנים האחרונות אני מלווה לא מעט גרים. כשיש לידך מישהו שכבר הלך בדרך, 90% מהפחדים נעלמים.

 

"כשבאתי לרשום את ילדיי לתלמודי תורה, נתקלתי בסירוב. אמרו לי 'אתם גרים. ואנחנו לא יכולים לקבל ילדים של גרים ולהסתכן שהם יכניסו איתם רעיונות מוזרים לכיתה'. היום הילדים שלי לומדים במוסדות פרטיים"

"המון גרים שמגיעים ארצה חוזרים בסופו של דבר לחו"ל כי הם לא מסתדרים פה. יש גם מקרים הפוכים, של גרים שעברו את התהליך בבתי דין חרדיים בארה"ב או בדרום אמריקה, והם מגיעים לפה והמדינה לא מכירה בגיור שלהם. אז הם נשארים בישראל בצורה לא חוקית עם אשרת תייר שפג תוקפה. אם תראה אותם ברחוב לעולם לא תדע שהם גרים. הם עם זקן, פאות וחליפה. הם מחויבים להלכה יותר מהרבה יהודים שאני מכיר, אבל מבחינת המדינה הם שוהים בלתי חוקיים".

את תהליך הגיור סיימו מוטי ורעייתו יחד. אחרי החתונה הם התגוררו זמן מה במנצ'סטר, ולאחר מכן עברנו לצרפת. ההכרה כי גם צרפת אינה המקום בשבילם הגיעה לפני שש שנים. ערב אחד, כשמוטי חזר עם בנו בן ה-5 מבית הכנסת, מהגר מוסלמי חסם להם את המדרכה.

"המוסלמי הזה נעמד מולי, ותוך כדי שהוא מסמן תנועה של עריפת ראש הוא אמר לי 'יהודי, אם אתה לא רוצה למות, תעוף מצרפת. אנחנו נשחט אתכם, אני אערוף לכם את הראש'. כשהגעתי הביתה אמרתי לאשתי 'אנחנו לא נשארים פה עוד יום אחד. אין עתיד ליהודים בצרפת'. רציתי לחזור לאנגליה, אבל אשתי קבעה ואמרה: או צרפת או ישראל. לקחו לנו עוד שנתיים לעשות את הצעד ולהגיע לישראל. ארבעה ימים לאחר שעלינו היו פרעות בפריז, באזור שבו התגוררנו. שרפו חנות מכולת כשרה, סופרמרקט כשר ובית מרקחת בבעלות יהודית. זה היה כמו סימן משמיים שהחלטנו ההחלטה הנכונה.

"עזבנו בחיפזון. החלטנו שנטפל בכל העניינים הכספיים והרכוש אחרי שנגיע לישראל. הגענו ארצה חסרי כול. מכיוון שהכספים מצרפת עוד לא הגיעו ולשנינו אין משפחה תומכת ברקע, כל מה שקנינו בהתחלה היה בהקפה או באשראי. דאגנו לילדים בשלב הראשון. אשתי ואני ישנו בחמשת החודשים הראשונים שלנו בארץ על מזרנים על הרצפה".

איך באמת מוצאים פרנסה במצב כזה?

"נכנסתי מהר מאוד לתחום הכשרות. אני שולט שליטה מוחלטת בשפות גרמנית, צרפתית ואנגלית, וזה יתרון גדול במקצוע הזה. התחלתי לעבוד כמשגיח של בד"ץ העדה החרדית בחו"ל. בארבע השנים שאנחנו בישראל, כמחצית מהזמן לא הייתי בפועל בארץ. הייתי נע ונד בין מפעלי שוקולד בגרמניה ובשווייץ ומגיע גם לאורוגוואי כבודק שחיטה. בין לבין היו נסיעות גם לסינגפור ולסין. רוב הזמן אתה במטוס, אבל ברוך ה' נמצאה לנו פרנסה די מהר. לפני כחודשיים עזבתי את הבד"ץ ועברתי לתחום השיווק והמכירות. כיום אני עובד בעיקר מול השוק הגרמני".

ותודה לאדמו"ר מסאטמר

לחרדים יש דימוי של מי שלא מקבלים לתוכם בקלות גרים. מה הניסיון שלך בעניין?

"זה קיים בעיקר בקהילות חרדיות בחו"ל, למרבה הפלא. קרה לי לא פעם ולא פעמיים באנגליה שניגשתי לעמוד כדי להיות חזן, ומישהו סימן לי להוריד את הטלית, ואפילו אמר מפורשות: 'עדיף שהחזן יהיה מישהו שנולד יהודי'. כשנולד בננו הבכור אנשים הרימו גבה כששמעו שאנחנו רוצים לעשות פדיון הבן. אמרו לנו 'אתם גרים, נולדתם גויים ואתם לא צריכים לעשות פדיון הבן'. הלכתי אל בית הדין שגייר אותי, ואב בית הדין אמר בצורה ברורה ומפורשת שאנחנו חייבים לעשות פדיון.

"לצד החריגות הללו, חייבים להודות שבשונה מהדימוי - אצל החרדים יש גם הרבה הכלה וחמימות. אני כנראה מרגיש פחות קיפוח כי למזלי רב הקהילה החסידית של סאטמר, שבה התגיירנו, אימץ אותי כמו בן. הוא שילם על החתונה שלנו שנערכה באחד המלונות הכי מפוארים בפריז. עד היום בכל פעם שמישהו מנסה להצר את צעדיי בגלל היותי גר, אני משתמש בשמו והדברים מסתדרים. לא נעים להשתמש בקשרים, אבל לומדים לחיות עם זה".

ומה קורה בקהילה החרדית בארץ?

"פה מתנהגים אלינו יפה מאוד, בעיקר על רקע הקשרים שלי עם האדמו"ר שאליו אני קשור. הוא עשיר מאוד ותורם הרבה מאוד צדקה ובונה מוסדות בארץ. אז לכאורה אין לנו בעיות, אבל עדיין כואב שלא מתייחסים אליך בזכות מי שאתה אלא בזכות מי שאתה נסמך עליו. כשבאתי לרשום את ילדיי לתלמודי תורה פה בארץ, נתקלתי בסירוב. אמרו לי 'אתם גרים. ואנחנו לא יכולים לקבל ילדים של גרים ולהסתכן שהם יכניסו איתם רעיונות מוזרים לכיתה'. היום הילדים שלי לומדים במוסדות פרטיים מכיוון שאני יכול לשלם את שכר הלימוד הגבוה שהם דורשים.

"ועדיין יש בעיות. בבית הספר עדיין יכול לקרות שיקראו להם 'צרפתים'. הבן שלי חזר יום אחד מהתלמוד תורה ואמר שאם אנחנו שולחים אותו לשם שוב, הוא מעדיף למות. מדובר בחינוך עצמאי שאין למשרד החינוך שום דרך לפעול נגדו. הוצאנו אותו מהמוסד ורצינו להעביר אותו לבית ספר אחר, אבל כבר הספיקו להוציא עלינו שם רע ולחסום בפנינו את כל האופציות. אנחנו ב'רשימה האדומה' של כל המוסדות פה בבית שמש. שני הבנים שלי היו בבית במשך חצי שנה. בסופו של דבר רק אחרי שהרב שלי, האדמו"ר, התערב והפעיל פרוטקציה, רק אז בתי הספר היו מוכנים לקבל אותם". 

הקשיים האלה גורמים לך לפעמים להתחרט על הדרך שבחרת?

"אני לא מתחרט אבל אני בהחלט מתגעגע למשפחה שהייתה ואין לי עוד. אמנם שני ההורים שלי כבר לא בחיים, אבל העובדה שהקרובים שעדיין יש לנו מתנכרים לנו ולא רוצים איתנו קשר, כואבת מאוד. ברור שגם אם המציאות הייתה שונה לא הייתי שולח את הילדים שלי לבד לדודים שלי או למשפחתה של אשתי, אבל בהחלט הייתי מגיע יחד איתם לביקורים. לא מתעלמים ממשפחה, לא משנה מהי המשפחה. כמו שיש לי אחריות לילדיי שידעו מהי הזהות שלהם כיום, יש לי אחריות כלפיהם שידעו ויכירו מהיכן הם באו. זה לא פשוט.

"אחי שאל אותי לפני כמה שנים אם אהיה מוכן לאמץ את ילדיו ולדאוג להם אם משהו יקרה לו ולאשתו חלילה. עמדתי במבוכה גדולה מאוד. הנטייה הטבעית היא לומר כן. מצד שני, אני לא רואה מציאות שבה אני מכניס אליי הביתה ילדים גויים ומגדל אותם להיות מי שהם, כשבמקביל אני ממשיך לגדל את ילדיי כחרדים. נאלצתי לסרב בכאב גדול. אחי הבין אותי אבל הוא כועס קצת עד היום. אלו דילמות שרוב האנשים לא מכירים אותם. אגב, גם עם הדוד שלי, הנאו נאצי, אני ממשיך לנסות ולהיות בקשר. בעיניי שמירה על קשר עם המשפחה היא חובה דתית ואפילו קידוש השם. אני עדיין אותו אדם, מתחת לזקן, הפאות והחליפה השחורה. לצערי הדוד שלי הוא זה שמתנכר לי ולא רוצה קשר איתי. המשפחה שלי כיום היא העם היהודי. זו הסיבה שבגללה קשה לי מאוד עם הקיטוב והשנאה בתוך החברה הישראלית".

לא מעמיס אידאולוגיה על המדינה

איך אתה מתייחס למדינת ישראל מבחינה דתית ופוליטית?

"עד כמה שזה עשוי להישמע מוזר, אני חושב שהעובדה שבישראל אין הפרדה בין דת למדינה היא לא פחות מאסון. העירוב הזה יוצר המון מתח, והפרדה יכולה לפרק חלק גדול מהשנאה שקיימת היום בחברה הישראלית לדת. אני אמנם למדתי גיור בחצר חסידית של סאטמר, אבל מכיוון שאני אירופי בהווייתי נותרתי עד היום מעורה מאוד מבחינה פוליטית. אני מצביע בבחירות ואני מחשיב מאוד את ההצבעה שלי.

"עם זאת, אני לא מייחס למדינת ישראל תוכן אידאולוגי, דתי או רוחני. בעיניי המדינה היא לא יותר מגוף משילותי, המצפון שלי מכתיב לי הצבעה תועלתנית דווקא משום שאני לא מעמיס על המדינה אידאולוגיות. יש לי הערכה גדולה לאנשים אידיאליסטים, אבל בכל מה שקשור להצבעה בבחירות בישראל, חלקם נראים לי כמו עדר של חמורים. אני לא מצליח להבין איך אפשר לשוב ולהצביע למפלגות שהיו אחראיות לפינוי יישובים ולגירוש יהודים מבתיהם, תוך נאיביות תמוהה שהפעם הן יפעלו אחרת. לעשות שוב ושוב את אותה פעולה ולקוות לתוצאה שונה, זה חוסר שפיות. אנשים אומרים לי שבישראל להצביע לפי צו המצפון זה לזרוק קולות לפח, כי ישנן מפלגות שלא יעברו את אחוז החסימה. אבל להצביע למי שהכזיב ולהבטיח כך שהוא ייבחר שוב זה יותר הגיוני? אדרבה, אם מישהו פישל תצביע הפעם למישהו אחר ותן לו הזדמנות להוכיח את עצמו. זה ההיגיון שלי.

"באירופה הצבעתי למפלגות קטנות שלא חשבו שהן יעברו, ובסופו של דבר הם נכנסו לפרלמנט. אם רוצים שהמדינה תשתפר חייבים להצביע למי שישפר אותה. הבנתי שבישראל לא אוהבים שינויים. אמנם קורים פה שינויים קטנים בטווח של עשרות שנים, למה לא לאפשר להם לקרות תוך שנתיים? המדינה צריכה לאפשר את התשתית ולא להתערב בתוכן. האזרח צריך לגלות אחריות לגורלו ולהיות אדם יצרני ומפרנס ולא ליפול כעול על המדינה".

כאירופי, בעל שורשים גרמניים, מה אתה חושב על המנטליות הישראלית?

מוטי מחייך במבוכה. "נראה לי שעדיף שלא אגיב לשאלה הזאת", הוא אומר. "אתם נורא רעשנים. נראה לי שהחיים במזרח התיכון גרמו ליהודים לספח אליהם כל מיני דפוסי התנהגות מקומיים שלא עושים איתם חסד, בלשון המעטה. אווירת בזאר טורקי. הדחיפות בתורים. ההתנפלות על שער היציאה למטוס בטרמינל. הצפירות בכבישים. העצבים של נותני השירות. לכל זה עדיין לא התרגלתי וכנראה לא אתרגל. אני זוכר שבאחד הימים הראשונים שלי בישראל, עליתי לאוטובוס בלי לדעת מילה עברית. נתתי לנהג שטר של עשרים שקלים והוא התחיל לצעוק עליי. עד היום אני לא יודע מה הוא אמר ועל מה הוא צעק. הייתי בהלם מהאגרסיביות שלו.

"מצד שני, בהזדמנות אחרת, מצאתי את עצמי תקוע באוטובוס בירושלים עם עוד נוסעים בגלל שחסמו את הכביש במסע ההלוויה של אריאל שרון הנהג התרומם, שלף מתחת לכיסא שלו כיפה ומהתיק גמרא קטנה, והתחיל ללמד שיעור דף יומי בספונטניות. גם זה לעולם לא היה קורה באירופה, וזה מקסים. לפעמים אני מבועת. לפעמים אני מוקסם. כך או אחרת, בסופו של דבר - היום העם הזה הוא המשפחה שלי".

 

 


 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הדור הבא של השו"ת

  הרב אברהם סתיו במאמר...

מיוחד לעשרה בטבת

  המאבק בנצרות, שלא הכרתם

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם