האלוף ובנו

 8 almog
"ערן אחי הביא אותי לתובנות קיומיות בשאלת הפצוע המדמם שנשאר בשטח ולא הגיעו אליו. ערן הבן שלנו שימש תיבת תהודה ענקית לאחי. גם הוא פצוע מדמם בחברה ששואל את השאלות העקרוניות: איזו מין חברה אתם?"
אין הרבה אלופי צבא שזכאים לתואר הזה גם על מה שהם מחוללים כאזרחים: חוץ מפועלו בשולחן המטכ"ל דורון אלמוג עסוק בתיקון העולם האזרחי בשתי ידיים, ולא בחתימה על עצומות * את כוחו הוא שואב משני הערנים של חייו, ודומה שכל מה שהאיש הזה עובר מופנה למקום אחד: אל הרצון לפעול למען החברה * אלמוג, חתן פרס ישראל למפעל חיים, הקים במו ידיו את כפר הנוער השיקומי 'עלה נגב' בהשראת העלה הקטן שלו, בנו ערן, שזכה להתגורר בכפר חודשים אחדים לפני פטירתו * אדם פז ביקר בכפר השיקומי ושוחח עם אלמוג על החברה הישראלית ועל הירתמותה למען החלשים, על גיוס חרדים ונשים לצבא ועל איך מביאים לתיקון עולם, דרך הפוליטיקה או דרך החברה

אדם פז

"תיקון עולם לא יכול להיות פעולה נספחת. המיזם שלנו מכוון למיינסטרים, להיות משנה תפיסה ולא פרויקט צדדי לכפר. המטרה היא להפוך את החברה כולה לחברת מופת. כדי שזה יקרה אנחנו צריכים מצוות עשה פרקטית".

כך שח לפניי דורון אלמוג, מפקד פיקוד הדרום לשעבר וחתן פרס ישראל לשנת תשע"ו על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. במרכז פעילותו החברתית: הקמת הכפר השיקומי 'עלה נגב – נחלת ערן' והפעלת תוכנית חברתית חדשה, 'תיקון עולם', בבתי ספר ברחבי הארץ, שעניינה מקומם של בעלי המוגבלויות בחברה. התוכנית החלה לפעול השנה בקרב עשרת אלפים תלמידים במערכת החינוך, והיא עתידה להתרחב בשנים הבאות למאה אלף תלמידים ויותר.

"התלמידים עוברים לאורך כל השנה שינוי בהבנה שלהם", מספר אלמוג, "הן בשיעורים ובשיחות בתוך בתי הספר, הן בפעילות בקהילה שלהם למען האחר, הן בניהול יומן מסע אישי והן בהשתתפות פעילה בצעדה עם אנשים עם מוגבלויות. אם נתחיל ב'תיקון עולם' כבר בבית הספר היסודי ונכוון לא רק ללמידה אלא גם להתנדבות ולעשייה עם אנשים שנמצאים בבית אבות או שסובלים מתאונה או מלְקוּת, החברה כולה תשתנה מבפנים.

"חברה מצליחה היא לא חברה מצליחנית. ודאי שיש בה שני דגלים, ומצוינות אישית היא דגל חשוב, אבל הוא לא ילך בלי הדגל השני: מצוינות חברתית. קולקטיביות. שהחזק לא ידרוס את החלש אלא יפנה אליו וילך איתו יחד. עוצמתנו מתוך הכוח החברתי, הערבות ההדדית. בלי זה אין מדינת ישראל"

 

"יש סביבנו הרבה אנשים נזקקים, בכל מקום. השאלה היא האם אני לומד להסתכל על האחר? האם בזמן הפנוי שלי אני עושה משהו מעבר למה שאני 'צריך'? ה'אני' שלי צריך הרבה דברים שהם הכרח. אבל מתי קורה 'עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה'? כשאני מחליט לעשות מעבר לצרכים האישיים שלי".

מצד שני אפשר בהחלט להבין את התנועה בחברה שאומרת שעם כל ההבנה וההזדהות, כשאתה מבקש ממני להשקיע תקציבים באנשים עם מוגבלויות אתה מעכב את החברה כולה מלהתפתח... זה נכון גם ברמה הכלכלית-מעשית.

"הפוך!" מזדעק אלמוג, "הבעיה היא ממש לא תקציבים. מדינת ישראל עשירה, יש לה הרבה כסף. הבעיה אנושית, ערכית. השאלה שחברה צריכה לשאול את עצמה היא מי במרכז? האגו, האני? האם החיים שלנו הם סביב האדרת החזק והמצליחן, או שאנחנו רוצים לבנות חברת מופת? חברה מצליחה היא לא חברה מצליחנית. ודאי שיש בה שני דגלים, ומצוינות אישית היא דגל חשוב, אבל הוא לא ילך בלי הדגל השני: מצוינות חברתית. קולקטיביות. שהחזק לא ידרוס את החלש אלא יפנה אליו וילך איתו יחד.

"אנחנו לא בתחרות על המקום הראשון ולא סיפור של אנשים פרטיים. אנחנו חלק מחברה. עוצמתנו מתוך הכוח החברתי, הערבות ההדדית. בלי זה אין מדינת ישראל. לא יעזור לנו שום דבר חוץ מעוצמה חברתית. העוצמה של החברה נמדדת בעוצמתן של החוליות החלשות שבה. יש לנו אחריות חברתית. אחרת אנחנו פוגעים בערך עמוק, יסודי ומהותי בקיום שלנו. הערך שאיתו שרדנו תמיד".

לבנות עולם מכיל

חמישה מבני המשפחה שלו נרצחו במסעדת מקסים בחיפה ואחרים נפצעו. ערן בנו, ז"ל, שנולד עם מוגבלות, נקרא על שם ערן אחיו, שנפל במלחמת יום כיפור. כשדורון נלחם בנגב ערן אחיו דימם למוות בגולן.

אלמוג המשיך בצבא עד שפיקד על פיקוד הדרום, ובשנת תשס"ד עזב את הצבא אגב ויתור על ריצה לרמטכ"לות. "יהיו הרבה רמטכ"לים טובים", הוא הסביר, "אבל אם לא נקים את 'עלה נגב – נחלת ערן', פשוט לא יהיה מקום כזה. אין מישהו אחר".

אלמוג עשה זאת כי בערה בו העשייה החברתית, טיפול בבעלי צרכים מיוחדים. הוא הקים את הכפר השיקומי המיוחד בנגב – ממניעים ציוניים כמובן – כדי שיהיה בית לבעלי צרכים מיוחדים. בשנת תשס"ו נכנסו לכפר השיקומי הדיירים הראשונים, ובהם גם ערן בנו. כעבור חודשים אחדים נפטר ערן ממחלת קסטלמן והוא בן 23 ("אנשים לומדים רפואה כל החיים ועדיין לא מכירים את המחלה הזו בכלל").

חרף פטירת הבן נותר אלמוג פעיל בעמותה, וביום העצמאות תשס"ו היה במדליקי המשואות לאות הוקרה על פעילותו למען האוטיסטים ופגועי המוחין בחברה. עשר שנים לאחר מכן קיבל את פרס ישראל למפעל חיים. בנימוקי הוועדה נכתב: "האלוף במיל' דורון אלמוג פנה במעבר חד משירות בצה"ל לעולם העשייה הטיפולית [...] והוביל למהפכה בתחום הטיפול החברתי באוכלוסייה בעלת הצרכים המיוחדים. הוועדה ראתה בפועלו עשייה בעלת ערך ראשון במעלה המהווה תרומה לאוכלוסיות מיוחדות במדינת ישראל, וכן דוגמה ערכית וציונית לכלל האוכלוסייה".

את השיחה שלנו אנחנו מקיימים אחרי סיור ב'עלה נגב', שהוא קמפוס ענק ויפהפה, שלמרות השמש הדרומית הקודחת בהחלט ניכרת בו עבודת הגינון וכל הצמחייה מלאת חיים. גם הגננים, אגב, הם בעלי מוגבלות שלא מצאו תעסוקה בשום מקום אחר. "עמדתי בכנס מול 256 מועצות מקומיות בארץ", מספר אלמוג. "אמרתי להם : דמיינו לעצמכם מה יקרה אם בעלי מוגבלות היו עוסקים בגינון הציבורי בכל הארץ?"

אנשי התחזוקה המקומיים מסתובבים בחולצות "יש בי אהבה והיא תנצח", והאווירה הכללית במקום מראה צדדים יפים של בני אדם מכל העדות והמגזרים, כמובן. מנכ"ל הכפר זה שלוש שנים וחצי, מאז פרש מהכנסת, הוא אבי וורצמן.

בחודש שעבר אישרה הממשלה הקמת יישוב חדש סמוך לעלה נגב, והוא עתיד להיקרא מרחבי דניאל, על שם הילד דניאל טרגרמן בן ה-4, שנהרג בצוק איתן מפגיעת פצמ"ר בביתו בנחל עוז. על פי התוכנית יגורו בו עובדים בפרה-רפואי ועוד. זוהי קליטת כוח אדם איכותי שעוסק במקצועות חשובים, היות שבפועל אין היום בנגב מענה טיפולי לאוכלוסייה שצריכה שיקום.

מוכנים לגולת הכותרת? ב'עלה נגב' יקום בקרוב בית חולים שיקומי בעל אופי חם וביתי, והוא ישרת את כל תושבי האזור, שמניינם עומד היום על שמונה מאות אלף איש ולפי התחזיות יעמוד על יותר ממיליון בעוד עשרים שנה. כבר היום כל תושבי הדרום באים לכפר לקבל טיפול שיקומי, מכיוון שהוא המקום היחיד בדרום המאפשר טיפולי שיקום.

אין הרבה יישובים בנגב, ופתאום החלטת ממשלה כזאת: הקמת יישוב, הקמת בית חולים, שלא לדבר על המהפכה האזורית שעשה הכפר השיקומי. מאיפה כל זה מגיע?

"יש שני צווארי בקבוק לפיתוח הנגב: כסף וכוח אדם, וכולם מבינים שכוח האדם חשוב יותר. בשביל להביא אנשים טובים לנגב צריך לתת איכות חיים, סביבת חיים גבוהה, בפרט אם אתה רוצה כוח אדם איכותי ברמה גבוהה. במקרה שלנו אנחנו רוצים רופאים, פסיכולוגים, פיזיותרפיסטים, קלינאי תקשורת, הידרותרפיסטים.

"הכפר נבנה מתוך ראייה הוליסטית המתייחסת לחברה הישראלית כולה. הכול נובע מערן הבן שלנו, שעצם קיומו שאל אותי כל הזמן שאלה: זאת המדינה שחלמתם לבנות? שזורקת ילדים כמוני? שמתעלמת מהחלשים שבה?

"אנחנו חיים בבועה שלא מוטרדת מהמצב שבו נמצאים ילדים עם מוגבלות קשה. אלו אמירות עקרוניות וערכיות באשר לחברה כולה. איזה מין אנשים אנחנו? אם היית מוצא את עצמך במצב שלי, גם היית רוצה שיממנו אותך בתת-תקצוב? שיעבירו אותך למדינה אחרת? זה לרוקן מתוכן את האמירות היהודיות הכי בסיסיות, כמו 'ואהבת לרעך כמוך' וערבות הדדית.

"כשאתה מגדל ילד כמו ערן אתה רואה יומיום את ההתמודדות עם הקושי ואתה מבין את החברה כולה, את הנגישות, את החוקים, דרך נקודת המבט שלו. בסופו של דבר עדיין לא בנינו עולם מכיל לאנשים כמותו".

מאיפה המוטיבציה לפעול ביוזמה ענפה וכוללת כל כך? בטח אחרי שאיבדת בעצמך אח ובן.

"משם בדיוק הכוח שלי: משני הערנים שלי. אחד מערן אחי ששכב פצוע מדמם בשטח, וגם הוא הביא אותי לתובנות קיומיות בשאלת הפצוע המדמם שנשאר בשטח ולא הגיעו אליו, ואחד מערן הבן שלנו, שנתן לי כוחות עצומים ושימש תיבת תהודה ענקית לערן אחי. גם הוא פצוע מדמם בחברה ששואל את השאלות העקרוניות: איזו מין חברה אתם?

"אם אתה נותן תשובה שמתעלמת מהחלש ביותר, מעבר לזה שנתת תשובה בעייתית מאוד שאסור להסכים איתה מסיבות של אפליה, ניכור והתעלמות, פספסת את תכלית היהדות. היהדות מנסה לאתגר אותנו להגיע למקום אחר לגמרי".

החברה משתנה מבפנים

לפני כמה שנים נתגלה כי אין די גני ילדים במועצה המקומית, והועלתה הצעה בפני תושבי המקום לפתוח גן ילדים בכפר השיקומי. בהתחלה ההורים התנגדו, אבל היום זה הקונצנזוס. "אם הילדים רואים אחר כך מישהו עם נכות או מישהו שמרייר בגן השעשועים, הם קמים ועוזרים לו. הילדים של הגן הזה רגישים יותר", מספר אלמוג.

בתאוריה הדברים הללו מקובלים על כולם, אולם לצערנו בפועל רוב הציבור לא רוצה לגור בשכנות לאנשים מוגבלים או ללמוד איתם. סקר שפורסם ב'ישראל היום' מראה ש-90 אחוזים מההורים אינם רוצים שילדיהם ישתתפו בפעילות עם אנשים עם מוגבלויות. אני שואל את אלמוג איך הגענו לניוון המוסרי הזה ואיך יוצאים ממנו.

"לימוד בלי עשייה הוא חסר ערך", הוא משיב. "אם לא תתרגל שפה לא תדע אותה. כנ"ל בלימוד מחשבים, מוזיקה או ספורט. בלי תרגול לא תתקדם. העשייה היא ליבת הלמידה, ולא התאוריה. מה צריך לעשות עם הבעיה? כשאתה עושה תוכנית הכשרה, תיקון, הליבה שלה חייבת להיות עשייה. לכן יזמנו את תוכנית תיקון עולם, שהיום שלושה עשר אלף בני נוער מגיעים להתנדב בה. אנחנו חיים בעולם שבו החזק לא רואה את החלש. הוא מחפש מימוש עצמי. הוא רוצה להתקדם ולא מעניינים אותו אחרים. אנחנו יוצרים דגם שבו האנשים בחברה נפתחים זה לזה.

"כולנו באנו מרחם אישה. אישה היא כמו מאגיסט: היא עולה בזמן ההיריון בעשרים קילו לפחות ועושה את כל זה תוך כדי סחיבה. אתם רוצים שאשת חיל תישאר רק בבית? נשים מוכשרות יכולות לעשות הכול, הן יכולות להיות טייסות, לוחמות, מדעניות וראשי ממשלה. יש שונות כמובן בין גברים לנשים, אבל אנחנו מדברים על קולקטיביות ועל קבלת השונה"

"יש היום יותר סולידריות ויותר עזרה הדדית בינינו. מצד שני, כשהמצב משתפר מבחינה כלכלית, צבאית, מדינית, יש איזו נטייה לגאוות לב, לשיכרון ניצחון. כמו קבוצת כדורסל שמצליחה ברצף, יש לה פתאום שיכרון ואז היא מפסידה, או כמו במלחמת יום כיפור שקרתה אחרי זחיחות מלחמת ששת הימים. זו התנשאות, גאווה, התעלמות מראיית הדברים נכוחה. זאת תפיסה ששמה אותי במרחב לא נכון של זלזול באחר. פתאום אתה מוצא את עצמך נכשל".

המדיניות הרווחת בישראל היא שהאחריות היא על המדינה ולא על האזרחים. ייתכן שהמודל האמריקני מעודד יותר התנדבות, מכיוון שלא המדינה יוזמת כפרים שיקומיים אלא החברה?

"ובפועל בישראל יש הרבה יותר התנדבות".

אבל זה קשור לנרטיב הפנימי.

"נכון. אבל ודאי שמערכת החינוך היא רק חלק, עיקר העשייה מגיע מאיתנו. האם אנחנו מלמדים 'ואהבת לרעך כמוך' כאמירה פרקטית או כפלפול בשיעור גמרא? הלימוד צריך להיות דרך הירתמות לעשייה קבועה, רציפה, שיטתית, של כמה שעות בשבוע. זה לא יקרה בבת אחת. זה יכול לקחת זמן, אבל בסוף החברה משתנה מבפנים".

אפשר לומר בימינו שדווקא תנועות שמאל מתייחסות יותר לנושא החברתי?

"אני לא אוהב לתייג שמאל–ימין. זה תלוי מאוד בחינוך. יש חברות שמתקדמות יותר. דווקא בבני עקיבא, נניח, אני רואה יותר דגש על ערבות הדדית. יש היום מכינות קדם-צבאיות שעוסקות בזה. זה קיים ברבדים גדולים בציבור הישראלי. אתה רואה ערכים, אכפתיות, יוזמה. גם בחברה החרדית".

לא משאירים חלשים מאחור

אלמוג מזכיר את החברה החרדית כידועה בגמילות החסד שלה, אבל למי ששנים רבות לבש מדים והגיע עד שולחן המטכ"ל, גמילות החסד של השירות הצבאי חשובה לא פחות. "לחלק מהחברה החרדית יש אומנם בעיה עם הממלכה ועם ההחלטה של מה קודם למה, לימודי קודש או עשייה ציבורית וגיוס, שהממלכתיות מחייבת. אבל כמה באמת בציבור החרדי לומדים תורה בלבד? גם שם יש רצף רחב מאוד וגם הם עוברים תהליכי שינוי, גם ביחס למדינה".

מניסיונך הצבאי, אתה חושב שהצבא ערוך לקליטה של חרדים? האם הצבא רוצה בזה?

"צריך לשאול את הצבא. הדבר הראשון שהצבא צריך לספק הוא ביטחון. נוסף על כך הוא צריך לבנות את עצמו כצבא העם, שכן הרבדים החברתיים בצבא הם מיקרו של המדינה כולה. משום כך כמפקד עסקתי גם בפעילות חברתית רבה.

"צה"ל של היום מתקדם יותר מבחינה חברתית, יש יותר רגישות ומודעות לכור ההיתוך הזה. אני מרצה המון בצה"ל, ומפקדים שמגיעים ל'עלה נגב' רואים בעיניים חינוך לערבות ואהבת אדם, לאמירה 'לא משאירים חלשים מאחור'".

ואתה לא חושב שאפשר לזהות בצה"ל תהליכים שגם פוגעים בנו מבחינה ביטחונית?

"אני לא מודאג. יש כל מיני אמירות על שמורידים את הסטנדרט בגיוס נשים. ראיתי לוחמות שהרגו מחבלים והתעשתו לפני לוחמים, ואני עצמי חילקתי להן צל"שים. אחד הפרמטרים שלא יודעים לאמוד הוא אומץ לב. חיילים רבים לא תפקדו בזמן אמת, ומצד שני חיילות מתפקדות במצבי לחץ.

"כולנו באנו מרחם אישה. אישה היא כמו מאגיסט: היא עולה בזמן ההיריון בעשרים קילו לפחות ועושה את כל זה תוך כדי סחיבה. אתם רוצים שאשת חיל תישאר רק בבית? נשים מוכשרות יכולות לעשות הכול, הן יכולות להיות טייסות, לוחמות, מדעניות וראשי ממשלה. יש שונות כמובן בין גברים לנשים, אבל אנחנו מדברים על קולקטיביות ועל קבלת השונה. הסטנדרט הפיזי הוא לא הפרמטר החשוב ביותר מבחינתי בשביל לנצח במלחמה".

המקום שבו החברה הישראלית יכולה לשוב ולהתאחד

כשמדברים על שילוב השכבות החלשות אין ספק שאלמוג הולך על כל הקופה: תוך כדי סיבוב במתחם נתקלנו ביוסוף (שם בדוי), אסיר שיקומי שמשלב התנדבות בכפר כחלק מתהליך חזרתו לחברה. מיזם שיקום האסירים בכפר משלב אסירים משמונה בתי סוהר בארץ, ולפני שש שנים זכה בפרס ראשון מטעם ארגון אמריקני שבדק תוכניות לשילוב אסירים בקרב מאה מדינות נחשבות.

"מהתקשורת אנחנו מכירים אסירים לרעה", מורה בפניי אלמוג, "אבל יש הרבה אסירים חיוביים שמשתנים באמת ורוצים ויכולים לפתוח דף חדש. הם מגיעים לפה לסעוד אנשים עם אוטיזם או ילדים עם נכות, ומרגישים איך שהלב שלהם נפתח".

יוסוף עצמו מספר: "אני אסיר עולם עשרים ותשע שנה, וכשהגעתי לכאן בפעם הראשונה הרגשתי עד כמה אני חופשי. אנשי הכפר קיבלו עונש קשה יותר ממני. אני לעומתם מצחצח בכל בוקר את השיניים בעצמי".

אלמוג מתרחק מהבעת עמדות פוליטיות, אבל אני מבקש שישרטט לי את תפיסת העולם המדינית האוטופית שלו. "החזון שלי הוא לעשות את כל מה שאמרתי לך בהיקפים גדולים במדינה, כדי שבסופו של דבר נשפיע על החינוך ועל כל תא משפחתי, בחבר'ה, בשכונה, בקהילה, ביישוב, בבית הספר ובצבא", הוא עונה. "שכל מקום ומקום יבטא את מערכת הערכים שלנו ויתמודד איתה התמודדות כנה ואמיתית.

"'עלה נגב' הוא מקום ששואל אותנו כחברה שאלות נוקבות: האם אנחנו בסך הכול מחזיקים דימוי? האם השאיפה שלנו היא להיות הדוגמנית שמצולמת בגובה חמישים מטר באיילון, כלומר לבטא משהו חיצוני, או להגיע למדרגת 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו'?

"אני לא בעד להגיע לפוליטיקה. אני חושב שהפוליטיקה בעיקר מפלגת ומוציאה מאנשים איכותיים את הפנים היפות פחות. היא עלולה להביא אנשים למצבי קונפליקט יומיומיים קשים מאוד, לבחירה בין רע לרע יותר.

"מצד שני היא חשובה מאוד. הייתי רוצה שבפוליטיקה יהיו אנשים טובים, אבל מהותית היא מעמידה אנשים במצבים קשים. אתה צריך להבטיח דברים שלא קשורים למה שאתה רוצה לתמוך בו, עד שהיא מביאה אותך למצבים שאתה עשוי אפילו למעול בחלק מהערכים שאתה מאמין בהם.

"אני רוצה להישאר הכי קרוב למערכת הערכים שלי. למקום שבו הדברים נעשים, ולא להגיע לשורה התקציבית. 'עלה נגב' מבחינתי הוא מקום שמעיר ומאיר את הסביבה שלו. מעיר את החברה כולה ויכול להיות מגדלור שההשפעה שלו חורגת בהרבה ממה שאנחנו מייחסים למקום שאין לו כוח פוליטי".

זה אומר שיש תקווה למקום שבו החברה הישראלית יכולה להתאחד? מקום שהוא לא המלחמה של הקיץ הבא?

"אמר לי מישהו ששמע אותי בפרס ישראל: מדהים איך כל האנשים מכל הזרמים התחברו לדברים. מה זה אומר? זה צריך לעודד אותנו, זה אומר שהדברים נפלו על מקום שחסר היום. שיש כמיהה לסוג מסוים של דברים שבמקום הכי עמוק שלנו הוא משמעותי הרבה יותר ממה שאנחנו מייחסים לו ביומיום".

החברה הישראלית – לאן היא הולכת?

"התובנות שלנו מנותקות מההתנהגויות המעשיות שלנו. הסולידריות שלנו לא מתבטאת רק במצבי מצוקה. מנקודת התצפית שלי אני אופטימי. מגיעים לכאן בכל יום קרוב למאה איש. אני מבקר ממש בכל מדינת ישראל. אנחנו צריכים להיות יותר אופטימיים ממה שמשתקף בעיתונות ובתקשורת.

"בתקשורת מוכרים סיפורי קיצון. מה התמונה המלאה? אי אפשר לדעת, גם לא ממדגם מייצג. החברה מלאה ברבדים שונים ובתפיסות שונות שמבקשים להשתייך למשהו טוב יותר. בהחלט יש כאן קרקע בשלה לעשייה חברתית משותפת. החברה כולה כמהה לזה".

יכול להיות שאתה יוצא דופן?

אלמוג חושב מעט ועונה: "מה זאת מנהיגות? לצאת דופן, להרים את הנורמה, להוביל לדרך חדשה. הנביאים שלנו הוכיחו את העם כדי להוביל אותם למקום הבא. אני משתדל מאוד להיות גם 'נאה מקיים'. צריך שיפוט לפי מצפן ערכי ודוגמה אישית לכל דבר. אני חושב שבישראל יש לזה בקשה גדולה, בעיקר דרך הנוער. יש הרבה תופעות שליליות ומכוערות, אבל הן לא צריכות להרתיע אותנו. המגמה הכללית חיובית".

מה האידיאל מבחינת ההנהגה המדינית? איך נראה הישראלי השלם?

"כל הנהגה שתהיה במדינת ישראל חייבת לדאוג לאינטרסים של המדינה, לביטחונה ולקידומה.
ואני אומר, במאבק היומיומי של העשייה, סדר העדיפויות והתקציבים, בליבה צריך לשים את ערך חברת המופת. הרבה יותר ממה שיש היום. לא דרך התייפייפות של כותרת אלא מעשית, כזו שמטפחת בפועל ביומיום את הערבות ההדדית.

"בשביל ליצור את השינוי צריך ללכת בצעדים קטנים. הצגת חזון גדול תמיד עלולה להיתפס כגשר אחד רחוק מדי. מטרה רחוקה אינה מטרה כלל. אנחנו צריכים להציב לעצמנו יעדים בני השגה בעשייה יומיומית שיטתית ורצופה. ובסוף בסוף, בפתחו של הצינור, הכול מתנקז לחינוך בבית הספר ובתא המשפחתי של כל אחד מאיתנו".

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חורבן הבית

  אבינועם הרש במאמר על...

מכתב גלוי לבני נוער

  הרב יונה גודמן קורא...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם