שמור על עצמך, ילד

10 lavnun
נדב גדליה יצא בפעם הראשונה בחייו לבדוק מה באמת קורה בחוף לַבְנוּן בכינרת *כשיצא מהאוהל של 'נקודה טובה' בליווי ד"ר נירית ראוכברגר ממכללת 'אורות ישראל' הוא גילה סמים, אלכוהול, בנים ובנות * תופעה מדאיגה או עוד כמיהה נערית לאוזן קשבת?

נדב גדליה

בנערותי מעולם לא ביקרתי בחופי הזהב של הכינרת, ששמעם הרע הלך לפניהם מאז הכרתי את עצמי. לא חיפשתי צרות. "תסגרו אותי בחדר עם פיפ"א 2000 ופנטיום 2 – מספיק לי", הצהרתי באוזני חבריי, שהקפידו להתעופף בכל קיץ לכל עבר, מותירים אותי מרוכז בשחקנים המרצדים על המסך.

לפני כעשור פרסמנו ב'עולם קטן' כתבה כואבת שעסקה במצב הנפשי-רוחני של הבנים והבנות של החוף המיתולוגי דוגית, והשנה נשלחתי אל החוף הטרנדי-בעייתי העדכני: ברוכים הבאים לחוף לַבְנוּן. אחרי נסיעה קשה בכבישים מפותלים ללא תאורה הגעתי סוף סוף אל קצה האור. את פניי קיבלו בצהלות התעניינות שלושה חבר'ה צעירים בפרצופי זומבים ממוסטלים. אחר כך התברר לי שצהלות התעניינות בכל זר הן חלק מהמשחק כאן.

אני שואל כלאחר יד לגילם, ומתברר לי שבין שני הצעירים הכחושים בני העשרה עומד ה'דוד' (שמץ קשר משפחתי באמת), האוחז ביתרון של עשר שנים. המבוגר בן השלושים מיהר להסביר לי "אני עוזר להם; אנחנו גרים באותו אזור בארץ והם פעם עבדו אצלי", מספר לי ההלך בעיניים מצועפות. "גם אני הייתי פעם צעיר כמוהם, ואני מכיר את הבעיות של הגיל הזה", הוא מוסיף. כשאני מביט אל תוך עיניו החלולות ומסיט את מבטי הדל אל בני העשרה אני לא יודע אם לבכות או לבכות. החיוך הלא טבעי שמרוח על פרצופם כל העת בתוספת בהיות העיניים גורמים לי לחשוד: מה הם לקחו ומי נתן להם את מה שהם לקחו? הידו של ה'דוד' במעל?

כשלוש מאות מטרים משם משתרע אוהלם של החבר'ה מ'נקודה טובה' (מיזם של התכנית הלאומית לנוער בסיכון), שהגיעו הנה כדי לפתור את בעיות החוף הידועות: אלכוהול, סמים, אלימות וניצול. מהאוהל הצבעוני והמזמין שר מישהו 'ואן דיי' של מתיסיהו ומנסה לנסוך תקווה בשעמום החוף. הולך לו לא רע, אני מוכרח לציין. כשייגמר השיר יתחיל משחק דמקה בכלי המשחק הפזורים אף הם באוהל של 'נקודה טובה' לצד שתייה קרה וחמה וחשמל להטענת ניידים. החבר'ה של 'נקודה טובה' יעשו הכול כדי שהנוער כאן יעבור את הקיץ בשלום.

ד"ר נירית ראוכברגר: אנחנו עובדים בשני ממדים: 'חדר מיון', שבו מטפלים בבעיות נקודתיות שמצריכות טיפול מידי, לדוגמה אם מישהי תשתה ויבוא מישהו, היא טרף קל. אנחנו מעמידים מקום יציב שנותן ביטחון של מבוגר אחראי שנמצא כאן על כל צרה שלא תבוא; הממד השני עמוק יותר: אנחנו מנסים עם הצוות שלנו לפתוח שיחה עם נוער בסיכון שמגיע לכאן כשהוא במצוקה אבל לא מוכן לקבל עזרה פורמלית כל השנה. לפעמים הם נפתחים דווקא פה, בגלל האווירה המשוחררת והלא רשמית"

 

רגע חולף והנה יוצאת לקראתי ד"ר נירית ראוכברגר ממכללת 'אורות ישראל', ואנו מסיירים על קו החוף כדי לפגוש בני נוער שירצו לשתף אותנו בתחושות הקיץ שלהם ובמעשיהם בחוף המדובר. רוח בריזה מנשבת על פניי והחוף שקט מאוד, רחש לא נשמע. אין זכר לבוקסת קריוקי אחת. על החוף ועל הדשא הסמוך אליו יושבים בני נוער, בנים ובנות, ומשוחחים כאילו הורידו את השלטר לפייסבוק וקבוצות הוואטסאפ שבקו חיים.

"החוף די שקט ותמים", אני אומר לד"ר, "תסלחי לי, על מה כל המהומה שבשבילה צריך את האוהל הזה שבניתם כאן?' "זה רק נראה תמים", ד"ר ראוכברגר סופקת את כפיה. "עדיין הכול יכול לקרות כאן. מאז הותקנו כאן מצלמות אבטחה והחוף הוכרז 'חוף שקט' שאסור להפעיל בו מוזיקה בקול רם אמנם יש שקט, אך הבעיות האחרות שהיו כאן כל השנים לא נפסקו. אנחנו עובדים בשני ממדים: האחד הוא 'חדר מיון', שבו מטפלים בבעיות נקודתיות שמצריכות טיפול מידי, לדוגמה אם מישהי תשתה ויבוא מישהו... היא טרף קל. אנחנו לא פיקוח, לא משטרה, רק מעמידים מקום יציב שנותן ביטחון של מבוגר אחראי שנמצא כאן על כל צרה שלא תבוא.

"הממד השני עמוק יותר; אנחנו מנסים עם הצוות שלנו לפתוח שיחה עם נוער בסיכון שמגיע לכאן כשהוא במצוקה אבל לא מוכן לקבל עזרה פורמלית כל השנה. כאן יש סיכוי שהוא ייפתח ואנחנו נכוון אותו לאנשי סיוע מקצועיים שאני מכירה מתחום החינוך. לפעמים הם פותחים את ההתלבטות שיש להם כל השנה דווקא פה, בגלל האווירה המשוחררת והלא רשמית".

ראיתי קודם מבוגר שנראה קצת מחשיד, אבל הנערים שהיו אתו לא נראו במצוקה. מה עושים?

"היה פה לא מזמן בחור שעלה לטרמפ עם מבוגר, ואחר כך המבוגר התחיל להסתובב אתו כאן. קלטנו אותם וניגשנו כדי לתת לנער מספר טלפון שלנו. בשלב מסוים הנער נסע עם אותו מבוגר. זה הזמין שאלה, אבל לא היה מה לעשות. רק כשכבר סגרנו את המתחם בארבע לפנות בוקר הילד התקשר אלינו בלחץ. הוא סיפר שהוא מרגיש לא בנוח. מוזר. הוא סיפר לנו שהמבוגר הלך להביא את החברה שלו, ורק אז, כשהיה לבדו, הוא קלט שמשהו לא בסדר בקשר הזה עם המבוגר. ב"ה שהיה לו למי לפנות כי הוא שמר את הטלפון שלנו. עירבנו את קצין העיר בתל אביב וטיפלנו בסיפור הזה, והוא נגמר בטוב, ב"ה".

אל החוף

אני פונה לאחד הנערים, בחור שנזם באפו ונראה כחפץ לעשות חיים כרצונו. על גופו מוטלת הגיטרה ופיו מזמר שירי יוטיוב עדכניים. "היי", אני פונה אליו בחשש, שוכח לרגע שכולם אחים פה. "מה קורה אח?" שואל הנער ומזמין אותי להצטרף לחגיגת הנגינה. כיפה אין לו, לנער שנכנה כאן אלי, כפי שנבדה את שמותיהם של יתר בני הנוער, שהעדיפו מטעמים מובנים שלא להיחשף בשמם.

כשאלי שומע שמדובר בריאיון לכתבה הוא משתבלל וכל שחרורו המלאכותי מתאדה באוויר החמים. "ואללה, לא מתאים, עזוב", הוא אומר ומרכין את ראשו. גם אחרי שהוא ניאות לדבר אתי בשם בדוי הוא מצווה עליי לסגור את יישומון ההקלטה הניצב מול עיניו והורס לו את תחושת החופש. הוא מסכים שאכתוב את אמרי פיו בסימולטניות על המחשב. "היית דתי עד לפני שנה וחצי, כשהייתי בן 16", הוא מספר בפנים קורנות באופן חשוד. אלכוהול או סמים, אלוקים יודע.

"באלוקים אני מאמין, פשוט עכשיו אני לא הכי רוצה את זה", הוא מסביר ומגרד לרגע את נזם אפו המוזהב. "חופש, אתה נהנה מהחיים, אין דאגות בגיל הזה, אז למה הכאב ראש של הדת? זה גדול עליי ואני לא מאמין בזה בלב שלם. אז מנגנים בגיטרה, כל החברים פה, כיף. גם בנות יש, בטח. אבל בעיקר מנגנים".

אלי לא באמת חוזר בשאלה. "כשאני אאמין בדת בלב שלם אני אתן את כל הכוח בזה. אני בכלל שונא חצי דתיים", הוא מפתיע. "אני לא אוהב חצי דתיים כמו שאני לא אוהב קיצונים. אם אתה עושה משהו, תעשה אותו ברצינות. כשאהיה גדול אני אהיה דתי, חד-משמעית. אני אגדל את הילדים שלי בחינוך דתי".

ובינתיים בחוף, מה מצב הסמים?

"יש. יש חשיש, יש גראס, ואתה יודע מה? יש גם דלקות (כינוי לאקסטזי). אבל זה לא קשור לחוף בכלל. בטח שיש פה דברים בעייתיים, אבל לא נעים להגיד כי אחר כך ילדים קוראים את זה בעיתון שלך וזה מוציא שם רע לחוף. תשמע מה אני אומר לך: בכל מקום בארץ יש סמים, אלכוהול ובנות. גם בירושלים. יצא שם רע ללבנוּן דווקא כי זה מה שכותבים ב'עולם קטן'".

אני מוצף בהרהורים באשר למקומה של התקשורת בהעצמת תופעות. "אנחנו לא חיים באשליה", מתפרץ לשיחה עדי בן ה-18. "אין תיכון בארץ, דתי או חילוני, שאין בו סמים ובנות. בחבר'ה שלי במקרה לא היה", מודה עדי, "אבל זה קיים".

ההורים בסדר עם זה שאתם כאן?

"בהתחלה הם העדיפו שלא אבוא לכאן, אבל אמרתי לאבא שלי שהשם ה'לא טוב' של לבנון פשוט לא נכון. הוא כמו כל חוף אחר. חברה טובים יושבים ומשחקים, מנגנים". עדי שותק לרגע ארוך.

"טוב", הוא אומר לבסוף. "אני לא חי בסרט, חסרונות יש בכל מקום, אם תחפש את הרע תמצא בכל מקום, ובשביל זה יש חינוך מהבית. אני למשל גדלתי על שמירת נגיעה, ומאוד מקפיד על זה גם כאן. יש לי כבוד לאישה".

ניסית פה סמים?

"לא ניסיתי, והאמת היא שזה קורץ לי מאוד. אי אפשר לשקר שלא. אבל זה לא טוב, ואני בדעה שלא פותחים פתח לדברים לא טובים. יותר קל להתמכר לסם מלהתמכר לאלכוהול, כי הסם זמין יותר, אתה יכול בכל מקום לעשן, בניגוד לאלכוהול, שלא תפתח עכשיו בקבוק בתחנת דלק... סמים זה גם סטלה שיכולה לבוא לך עוד כמה שעות בהפתעה. פתאום יעלה לך. אין לך שליטה בזה. מסוכן יותר מאלכוהול".

אז בוא תסביר לי למה לַבנוּן נחשב שם נרדף לבלגנים?

"אולי יש לפעמים אלימות, אבל לא מעבר לממוצע שיש בעיר בדרום שבה אני גר. השם הרע לחוף הזה יצא בגלל הסיפור של הטביעה פה בשנה שעברה. חבר'ה שטו, עלו על מזרן מתנפח וטבעו. יצא לחוף שם של מקום ששותים בו, נכנסים למים וטובעים. לפני עשר שנים דוגית היה חוף לא טוב, ועכשיו הוא חוף משפחות. בכל פעם שמים את האצבע על חוף אחר, והוא החוף ה'לא טוב'.

"גם בכיכר החתולות יש בלגן של נוער, אבל זה בסך הכול מפגש של חבר'ה בערב. הכול תלוי באיך אתה מסתכל על תופעות. מה, כל מי שבא לכיכר החתולות בא לעשות סמים? לא. אבל יש כאלה שכן... נכון. צריך לדעת שרע יש בכל מקום. צריך להיות מודעים לרע. אני נזהר ולא נכנע ללחץ החברתי בזכות החינוך מהבית".

בחור ישיבה נטול כיפה מתבונן בעולם

דוד, בן עשרה, יושב לידי ושותק. עיניו נראות ממוקדות, מחזה נדיר בדקות האחרונות. למעשה נראה כאילו עיניו של העלם יצאו מעטיפת ישיבה כלשהי. "הכיפה באוטו", הוא מגלה לי. "אני אהיה אתך הכי דוגרי. אני מודע למי שאני. אני לומד בישיבה שבאתי אליה כדי להתחזק ולדעת במה אני מאמין. קיבלתי תשובות והכול, אבל יש דברים שצריך לתחזק יותר, כמו הכיפה. יומיים פה מספיקים לי. יש פה אנשים שבורים מבחינה דתית, חברתית, הורית, כלכלית. סמים, אלכוהול. אני רואה אותם, מסתכל על עצמי וככה לומד להעריך את מה שיש לי בחיים. משפחה טובה, אחים, כסף, דברים שיש לי ואני לא שם לב אליהם ביומיום".

יש בחוף כאן יותר טוב או יותר רע?

"לא נכון לשאול אם יש פה יותר רע או טוב", כועס לרגע דוד. "הכי דוגרי? יש פה יותר סמים ואלכוהול מחבר'ה ופאן. שישים אחוז סמים ואלכוהול מול ארבעים אחוז חברים וכיף חיובי. אבל בלי קשר לחוף, הסמים הפכו במדינה למשהו שהוא הרבה יותר נגיש. כמו בכל מקום ברור שיש פה אנשים שמעשנים ושותים".

והיו לאיש שתי נערות

רגליי כושלות על החול ושעות הלילה נוקפות, אך הנה באה לקראתי קבוצת נערות בנות עשרה ונער אחד שקוקו כרוך על ראשו. הבנות מהצפון, הנער מהמרכז. "הכרנו אותו עכשיו", מתלהבת אחת הבנות ומצביעה על הנער.

"כן, כן", מאשרת חברתה, העונה לשם אדווה. על פניי מונח אוטומטית הפרצוף ה'לא מאמין' החביב עליי. "ברצינות, שאלנו אותו מה השעה ו... הכרנו".

ממש סיפור זיווגים קלסי. יש סיכוי לחתונה עם מישהי מכן?

"בטח", פוצחת מישהי בנעימה, אך תוך כדי דיבור חוזרת בה. "לא באמת, סתם, פשוט התחלנו לדבר ואז נהיה דיבור יותר עמוק על החוף, ככה נהיינו 'בסט פרנדס'".

ואתן מהצפון. מה יש לכן לחפש כאן בחצות לילה?

"האווירה פה אחרת", פותחת אדווה, "הים התיכון לא אותו דבר". "הים מלוח, ופה בכינרת המים מתוקים. אם אתה בולע מים זה פחות טעים בים", מצחקקת מישהי. "זה השם, 'כינרת', תחושה של להתנתק קצת. אבל האמת גם בגלל ששמעתי שהרבה דתיים באים לפה", מגלה אדווה.

איך אתן בענייני סמים ואלכוהול?

"למה, יש פה סמים?!" פוערת את עיניה אחת הבנות, שירית. "אנחנו באמת תמימות", היא נלחצת לרגע. "תגיד לי", היא פונה לנער, החבר החדש: "חוף לבנון זה מקום ששותים בו ועושים בו סמים?!" "הן תמימות!" מסביר לי הנער, "הן נראות כאלה. נו, בטח שיש פה סמים ואלכוהול", הוא מביט לעבר הנערה התוהה.

אלי: "אני לא אוהב חצי דתיים כמו שאני לא אוהב קיצונים. אם אתה עושה משהו, תעשה אותו ברצינות. כשאהיה גדול אני אהיה דתי, חד-משמעית. אני אגדל את הילדים שלי בחינוך דתי"

למה לא סיפרת להן?

"למה לדבר על דברים רעים על תחילת הקשר עם בני אדם?!" סונט בי הנער. "זה לא משהו שאנחנו מתעסקים אתו", אדווה מנסה להרגיע. "הציעו לי פה אלכוהול ולא רציתי. אין סיכוי שאנסה בכלל. ממש לא".

אז מה מדבר אליכן בלבנון?

"צחוקים", מכריזות הבנות כמעט יחד. "באנו כמה חברות לכאן היום בפעם הראשונה בחיים. סתם רצינו לצאת, זרמנו עם החברות". אני פונה לנער.

היית שולח את הילד שלך לכאן?

"אני אסמוך על הילד שלי ואשלח אותו לכאן אם הוא ירצה", מצהיר הנער. "להורים שלי אין בעיה עם זה. טוב נו, מה זה 'אין להם'? אולי יש להם, אבל לא תמיד אתה יכול להגיד משהו לבן שלך כשהוא בן 17. גם את הקוקו שלי אבא שלי לא אוהב, אבל אני רוצה לתרום את השיער לחולים שצריכים אותו", הוא חותם בחיוך, ספק מאמין לעצמו.

"גם בשבילי זאת הפעם הראשונה בחיים שאני בלבנון", אני חושף בפני הקבוצה. "מה?! אז מה עשית כל הילדות שלך אם לא באת לחופים?" תמה הנער. "פיפ"א 2000 בעיקר". "שמע, אתה חייב לצאת לראות עולם, להכיר את הארץ, לגלות אנשים חדשים", מורה לי הנער. "אל תישאר מקובע!" מזהירה אותי אדווה.

רוב החבר'ה בלי טלפונים

כשוך השיחה הסוערת עם הנער ונערותיו מתיישב לידי בספונטניות ראויה להתפעלות אורי בן ה-17. חשוב לו להציג בפניי צד אחר של לבנון, נטול קשרי בנים–בנות והס מלהזכיר אלכוהול או סמים.

"מעולם לא עישנתי אפילו סיגריה רגילה", הוא מצהיר. "הסביבה משפיעה, אבל יש לי עקרונות ואני גם מנסה לעזור לחברים שלי לצאת מהסמים וכל זה. החוף נותן לי דברים חיוביים כמו שלווה להכיר בספונטניות עוד נוער. אני מאוד מאמין בלהקשיב לגוף. אלכוהול זה לא טעים, הגוף לא רוצה את זה, אז למה?!"

איך הגיבו הוריך כשסיפרת להם שאתה נוסע לכאן?

"אמא שלי עובדת סוציאלית ונורא בעייתית בקטעים האלה של החופים", צוחק אורי. "בסופו של דבר אם אני לא ארגיל אותה... נו, זה לא ילך. גם טרמפים היא לא אהבה, אבל התרגלה. אני היפראקטיבי ויש לי דיסלקציה והצלחתי לעשות בגרות טובה. בשנה הבאה אלך למכינה בעלי, ובצבא ברור שאהיה קרבי. אני הולך לתת מאה אחוז איפה שלא ישימו אותי".

בשונה ממך, לא לכולם החוף עושה טוב.

"הבלגן היה פעם, כשבחופים היו ערסים. בזמנו אפילו לא יכולתי להגיד להורים שלי שאני בא ללבנון, אמרתי להם שאני הולך לחוף כורסי, שנשמע יותר טוב והוא פה ליד. השנה האווירה אחרת לגמרי. החוף הזה הפך חוף שקט, אסור לשים פה בוקסות עם מוזיקה, יש פה אוהל של 'נקודה טובה' ואין בלגן".

הערסים נכחדו.

"לא נכחדו, השתנו לטובה. ערס הוא לא אדם רע. מוזיקה זה כיף, אבל שים ברגוע. אם אבוא למישהו ששם מוזיקה בטלפון ואבקש להנמיך, הוא גם ינמיך. הנוער משתנה לטובה, בעיניי. אנשים רוצים להכיר זה את זה ומוכנים להיות טובים בשביל זה, להסתכל על האחר. רוב האנשים פה בלי טלפונים. זה לא ייאמן. אנשים באים לפה כדי לדבר. זה מה שהם מחפשים".

אני מבקש מהחבר'ה שנדפוק איזו תמונת סלפי למזכרת כמקובל בעולם הנוכחי. הם מסרבים. כולם. משום מקום מישהו קושר לצווארי בובת קוף סגולה שקנה לעצמו בתחנת דלק ב-30 שקלים כדי שלא להרגיש בודד. "קוראים לקוף סטיב", אומר ברצינות הנער וכורך את הקוף לצווארי בחמלה השמורה לחיות בר נדירות, וכך הוא שולח אותי אל ארץ לא זרועה: להצטלם לבד.

לתגובות: נדב גדליה בפייסבוק

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חורבן הבית

  אבינועם הרש במאמר על...

מכתב גלוי לבני נוער

  הרב יונה גודמן קורא...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם