האס נחשף

8 zovel
נדב גדליה פגש לשיחה חשופה את כוכב הילדים אסי צובל לרגל השקת הצגתו החדשה העוסקת בפוסט-טראומה קרבית * מה הילדים שלו רואים במסכים? מיהו הרב שהציל אותו כשהיה בן 28? איך נולד ערוץ מאיר? ויש גם סקופ: עוד מעט הוא יוצא להציג בברודוויי * אסי שלא הכרתם

נדב גדליה

מאחורי החיוך השובב של כוכב הילדים אסי צובל ('אסי וטוביה') מסתתרת הלֶמֶת (טראומת) קרב שאפילו הוא לא ידע עליה. רגע לפני הופעה משעשעת לילדים החליטה הפוסט-טראומה לבקר וליפפה את נפשו. "הייתי רגע לפני הצגת טרום חנוכה בתפקיד ראשי, ופשוט לא תפקדתי", הוא משחזר. "בהרגשה הנפשית הייתי בצוק איתן, 500 מטר מהגדר, רגע לפני הכניסה לעזה. ככל שניסיתי להתגבר על ההרגשה היא התגברה. דיסוננס. כאילו פוצלתי לשניים".

ומה ראה המוח שלך?

"'פוסט-טראומה של שטחי הכינוס'. זאת לא תמונה מסוימת של מישהו פצוע אלא התקף חרדה משתק. אמנם ירו עלינו ופצמרו אותנו והיו ימי לחימה מפחידים, אבל אצלי הפוסט-טראומה הייתה ההרגשה שהמלחמה קורית כאן פתאום. שכפול רגשות.

"יש התקף חרדה ויש חרדות. לפני בכורה יש חרדות. חששות. התרגשות. כמו חתן ביום חתונתו, אישה לפני לידה. דברים טבעיים ונשלטים. לעומתם התקף חרדה הוא בלתי נשלט. רגע לפני ההצגה ישבתי ודיברתי עם פנינה גפן, תסריטאית וחברה, וסיפרתי לה חוויות מהמלחמה לצורך איזה מיזם. משם נסעתי להצגה, ומאחר שנגעתי בנושא של המלחמה הכול קפץ החוצה והחזיר אותי למקום שבו הייתי צריך לקחת את הטלפון ולהתקשר למשפחה, ומבחינתי זאת הייתה השיחה האחרונה שלי אתם לפני הכניסה לעזה".

וכך, רגע לפני שעלה צובל לבמה צפו ועלו תמונות מול מנהרות והודעה שעוברת לפלוגה על חמאסניק מחופש לחייל צה"ל בדרכו לתקוף את הכוח. "לא נורמלי. מוציא מאיזון. אתה לא יכול לסמוך אפילו על חייל במדים, ועם כל זה אתה צריך להילחם. ואז נכנסנו לשטח והתחלנו להבין: יורים עלינו בחולות של גוש קטיף. אין לאן לברוח. שוכבים על הקרקע ומקווים שלא ניפגע".

איך שרדת בהצגת הילדים?

"התקשרתי ל'יחידה לתגובות קרב', שמטפלת בפוסט-טראומה ובהלומי קרב בצה"ל. אמרתי להם: 'חבר'ה, אני צריך טיפול מידי'. באמצעות דמיון מודרך המטפלת הרגיעה אותי. הצלחתי לעלות להציג, והתקף החרדה חזר מיד אחרי ההצגה. אחרי חנוכה התחלתי טיפול רציני, והוא נמשך עד יום ראשון האחרון. פעם בשבוע, שנה וחצי, חצי שנה הפסקה ואז עוד שנה טיפול. שנתיים וחצי בסך הכול".

איך הצלחת ללחום בצוק איתן למרות הצפת הרגשות?

"עד היום אין לי מושג", אומר אסי בקול שקט. "אולי בזכות החברים בצבא, המדינה, החינוך שקיבלתי. יש לי שאלה כזאת בהצגה: הרי אני יכול שלא לחזור מהמלחמה, הילדים שלי יכולים להפוך יתומים, אשתי אלמנה, אני יכול לחזור פצוע. איך תיראה הקריירה שלי? בלי להיות גרפי מדי, יכולה לעוף לי יד או רגל, אני יכול להישרף. במצב של מלחמה אני מסכן את כל מה שבניתי. עם כל כמה שאוהבים אותי, מי ייקח אותי שרוף?! האם מותר לי להמר על החיים של הילדים שלי כדי להגן על המדינה?!"

יש תשובה לזה?

אסי מהרהר רגע ארוך. "מי שלא רצה להיות שם, לא היה. אנשים באו לשטח וחזרו הביתה בתוך יום. יצאו מהשטח בזכות סיפורים כמו 'כואב לי', 'יש לי לימודים'. אני חייב לומר שאין לי שום דבר בלב על החברים שלי שחזרו הביתה מפחד. אני לא שופט. אבל ידעתי שלא אהיה מסוגל לחיות עם עצמי אם לא אהיה שם".

מה ההבדל בינך ובין מי שלא יכלו להכיל את המתח?

"אני לא יודע. אולי זה אבא שלי ז"ל, שנפטר השנה, והמנטרה שלו הייתה שהצבא הוא קודש. הוא תמיד אמר: 'אל תדבר על הצבא'. כשאנחנו אומרים שהצבא קודש, זה זורק אותנו ל'מרכז הרב'. אבא שלי לא מגיע מהמקום הזה, הוא היה מהמזרוחניקים של קריית אתא בכלל. יש משימה – צריך למלא אותה. זה חינוך שנטבע בי. כמו ביצירה: צריך לעשות משהו, ומתמודדים עם הקשיים שבדרך. אפילו מול המוות – החינוך ניצח".

אתה מתכנן להמשיך להגיע למילואים?

"בוודאי, יש לי מילואים בספטמבר", מפתיע אסי. "הייתי בהפסקה שנתיים, אך היה לי חשוב לחזור למרות שהיו נותנים לי פטור אם הייתי רוצה. בצוק איתן עלינו על איזו דיונה והתייבשתי לחלוטין, התעלפתי, נגמרו לי המים. משכו אותי משם, ואחר כך חזרתי לקרב. התעקשתי אף שאפשרו לי לפרוש. בסופו של דבר החבר'ה שהיו אתי, הדיבוק של חיילים, זו החוויה שנמצאת רק בקרבי".

"רוצה לכתוב? לך תלמד כתיבה. אין שנה שאני לא הולך בה להשתלמות בתחום מסוים שקשור למקצוע. למדתי באספקלריא שנה איך להיות שחקן, אבל התייחסתי לזה כאל חוג. לא יכולתי להתייחס לעצמי כאל שחקן. איך אני משחק היום? חרשתי את החיים וצברתי ניסיון. ועדיין, בהצגה החדשה הבמאי לימד אותי כמו תינוק: איך ללכת, איך לעמוד, איך לדבר. התבטלתי לגמרי מול הבמאי, רק שידריך אותי כמו שצריך"

אחרי מה שעברת תעודד את הבן שלך לשירות קרבי?

"אין כמו שירות קרבי בצה"ל, נקודה. אני בשיטה של לתת לילד לבחור את הנתיב שלו, אבל אני מיושן בתפיסה ששירות קרבי הוא הטוב ביותר. הסיפור שלי בהצגה אופטימי למרות הכאב. לא קל להיחשף עכשיו, כשאני מוכר כדמות הציבורית השמחה שלי, הילד הדביל עם הקול המנאפף מ'אסי וטוביה', אבל הקפדנו על חמישים אחוזי קומדיה בהצגה. הילד שלי צייר את הפוסטר של חייל מצויר מתקשר הביתה, וזה שם ההצגה, 'חוזר הביתה'. אופטימי.

"יש סדרות מדכאות על פוסט-טראומה. המסר שלי הוא שיש חיים, איש שאוהב את אשתו ואת הילדים משלם מחיר כבד אבל עושה הכול כדי לחזור הביתה, וחוזר בסוף בשלום. ההצגה שמה בראש מעייניה לא שהצבא הוא קודש אלא שהמשפחה היא קודש".

הכול מאחוריך?

"לחלוטין. ב"ה אין חשש שזה יחזור. לא היום. אין לי תסמינים של פוסט-טראומה. זה מקרה נדיר, עד לפני כמה שנים פוסט-טראומה נחשבה חשוכת מרפא".

מה כלל תהליך הטיפול שלך?

"השיטה נקראת EMDR – טיפול בתנועות עיניים; מחזיקים בראש זיכרון מהמלחמה ועוקבים אחרי חפצים בתנועות העיניים ימינה ושמאלה. המוח שלנו מקבל המון מידע כל הזמן, מעבד את כמות המידע המטורפת ומסנן את מה שרלוונטי. במצב של סכנת חיים המוח פועל במתכונת חירום וקולט כל פרט בלי לעבד, כי ייתכן שיעלה מידע רלוונטי להצלה. בשבריר שנייה במלחמה המוח שלי נכנס למצב חירום. כמו שמושיטים לך יד לעין ואתה בשבריר שנייה ממצמץ כדי להגן עליה. נוצרו במוח חלקים רגשיים שלא עובדו, ולא היה אפשר לשחרר אותם. הטיפול בתנועות העיניים מגרה את המוח, שעובד על ידי זרמי חשמל, והזיכרונות הרגשיים ההם מעובדים ונהיים זיכרון שפוי ונורמלי. הכאב לא ייעלם, אך הזיכרון לא ישתק את הגוף כאילו הוא בסכנה כאן ועכשיו בכל פעם שתעלה איזו תחושה מהמלחמה ההיא".

איפה פגשו אותך הזיכרונות ביומיום בבית, עם הילדים?

"הילדים שלי יקראו את הכתבה, ולכן אני מבקש לא לענות על השאלה. אני עונה עליה בהצגה, כי הילדים שלי לא יבואו אליה. ההצגה מתאימה לחבר'ה בכיתות י"א–י"ב ומעלה, אבל גם כשהבת שלי תהיה בת 18 אתלבט אם מתאים לה לראות את ההצגה. הילדים יודעים על הפוסט-טראומה, אני לא מתבייש בה. בוא נאמר שהשתמשתי לא מעט בכישורי המשחק שלי כדי לחיות את היומיום.

"מי שמכיר את התופעות של פוסט-טראומה ודיכאונות ולאן הם יכולים להוביל, יבין. למקומות הנמוכים ביותר, ודי לחכימא ברמיזא. הייתי שחקן מספיק טוב כדי שהילדים שלי לא ירגישו בזה. המסר שלי לכולם הוא שאם יש משהו בפנים, תטפלו בו. הטיפול יכול להציל את חייכם ואת חיי בני משפחותיהם".

אין לך הרהורי 'כפירה', שאולי מוטב פשוט לשחור שלום ולא להתמסר למלחמות? להיות קצת שמאלני?

"אני חושב שכולם צריכים להיות גם ימנים וגם שמאלנים. יש לנו תפקיד: להיות אור לגויים. לתקן עולם במלכות שדי. להיות דוגמה. חברת מופת. אני רוצה שלום. כן! מי לא רוצה? ההצגה לא נכנסת לפוליטיקה, אני לא מדינאי.

"הרהורי כפירה לא היו לגבי הערכים שלי, אבל היה לי שיח נוקב עם הקב"ה. שאלות קשות. כעס. למה הוא דופק אותי? מה עשיתי רע? למה כל החוויות הקשות האלה? למה הוא העמיד אותי במקום שדרש בחירה בין עזה ובין המשפחה שלי? אני מאמין שזה הקשר העמוק ביותר עם הקב"ה.

"לא מזמן אבי נפטר. הייתי שבור לחלוטין בחצי השנה האחרונה, ובזמן הזה הוצאתי שתי הצגות. יש לי תחושה שלפעמים לקב"ה 'נלחץ האנטר'. זה לא פשוט. הרבה ניסיונות. אבא נפטר, אמא שזקוקה לסעד, פוסט-טראומה, פרנסה, משפחה והכול באותו הזמן.

"מצד שני אני מודה לקב"ה על כל הטוב וההצלחה. כשרע לי אני אומר לו שרע לי, נושא עיניי לשמים ומדבר אליו בקול רם, אומר לו: 'בחייאת, די!'" אסי מדגים. "אני עוד מציג לך את זה בצורה עדינה, כי בכל זאת, אנחנו במקום ציבורי. לדעתי הקב"ה מת עלינו ככה, שנדבר בצורה הזאת. הוא שם. אני זועק אליו".

ובאותה מידה אתה מודה לו?

"ברור. גם על הטובה אני זועק. צועק באוטו: 'יש! אתה אוהב אותי!' אני עובד מלא באוטו, יש לי טלפון כמו של פעם, וכל הזמן אני עושה טלפונים בדרכים. שבועיים לא שמעתי רדיו. פתאום הצלחנו למכור, להתקדם במשהו, אני עוצר הכול ואומר מזמור לתודה".

עד שהיינו מקצועיים אלתרנו טקסטים

אסי צובל (39), נשוי לשרון, מגייסת משאבים ב'בת עמי', אב לחמישה ומתגורר באפרת. הוא היה ילד יצירתי ומצחיק שלא הפסיק לחלום מופעים ובמות. אחרי לימוד בישיבת ההסדר שילה, שירות קרבי ונישואין, עבר הזוג צובל לדטרויט לשליחות ציונית מטעם 'תורה מציון' ועסק בחינוך. אחר כך הם שבו ארצה ואסי נרשם ללימודי קולנוע ב'מעלה', ויצר שם סרט קצר על המתח שבין חינוך לקומדיה. בלימודים הוא פגש את חברו הטוב אלירן מלכה ('שבאבניקים').

"כבר אז היה לו הקול הייחודי שלו", מספר אסי. "אלירן ערך שיעורי תורה בערוץ מאיר והחליט להפסיק, הציע לי את העבודה, וככה נכנסתי לעבוד בערוץ", הוא מגלה. הג'וב ההוא, עריכת שיעורים, התפתח די מהר להקמת מחלקת התוכן לילדים בערוץ, שבו הוא עובד עד היום בתפקידי מנהל תוכן, מגיש, תסריטאי ובמאי.

על הדרך הפך אסי כוכב ילדים המוכר בכל בית דתי. בתפריט: הצגות ילדים פופולריות ומופעי חנוכה לצד סדרות מושקעות כמו 'גדולים' – סדרת מסע לבר מצווה שהוא משדר בערוץ. "הסדרה עלתה חצי מיליון שקלים", הוא חושף. "אנחנו משקיעים מיליוני שקלים בתוכן. הבאתי את הבמאי של 'מונית הכסף' וצוות צילום של 'המרוץ למיליון'. אנשי מקצוע מהשורה הראשונה".

היו דיבורים על שהערוץ בקשיים. המצב כבר משתפר?

"ערוץ מאיר חי, נושם ובועט, ועדיין אנחנו ממומנים ממינויים בלבד. כמה בדיוק? עברנו את האלפים. הפכנו חלופה לציבור הדתי-לאומי. ערוץ הילדים תמיד החזיק את עצמו יפה, והשאיפה הגדולה היא שיפרוץ את גבולות המגזר ויגיע לכל בית בישראל כחלופה תוכנית".

אל תגלה למליני 'ההדתה'.

"אני לא נכנס לשיח הזה. באותה מידה אני יכול להסתכל בתכניות ילדים ולהגיד שזו 'החלנה'. אנחנו משתמשים בכל האמצעים הטכנולוגיים ומניחים עליהם מצע ערכי בלי להתבייש בו. כן, יש לנו ערכים של ציונות ויהדות. באחת עשרה השנים שאני עובד בברנז'ה אני שומע על חילונים שבחרו להוציא את הטלוויזיה מהבית: מרצים שלי לקולנוע מ'מעלה', חילונים, מאסו בטלוויזיה. הם לא רוצים את זה לילדים שלהם".

ובכל זאת צופי הערוץ הם בעיקר חרד"לים שאין להם טלוויזיה בבית?

"ההבדל בהקשר הזה הוא שהחרד"לי רואה רק ערוץ מאיר, והציבור הדתי ה'רגיל' רואה גם דברים אחרים. אנחנו מופיעים עם 'אסי וטוביה' ברמת השרון ובהרצלייה, בחריש ובקריית משה. זו לא רק בחירה של ההורים; הילדים בוחרים לראות תוכן ערכי. אנשי מקצוע אומרים לי בפירוש שאיכות התוכן שלנו יכולה להתאים לכל ערוץ ברודקאסט. לא פעם התכניות בערוץ מאיר מושקעות הרבה יותר ממה שמשקיעים בערוצי ילדים אחרים. אני לא מביא צוות שיקפוץ על בלונים בווילה; אני סוגר מתחמים גדולים בירושלים לצילומי חוץ. תכניות ילדים אחרות לא מתקרבות לזה".

ומה עם המבוגרים?

"שם החלום שלי, וההצגה היא חלק מהעניין. שוק הטלוויזיה בישראל במצוקה עצומה. אתמול התראיינתי ב'אולפננו בירושלים' של ערב חדש. נכנסתי לבניין JCS, שנותנת שירותי אולפן, ושמעתי שהודיעו להם שסוגרים אותם בסוף השנה. גם מדברים על מיזוג של רשת וערוץ 10. במצב של היום, כשגופי שידור רוצים להשקיע בתוכן הם מחפשים רק את הדברים הבטוחים. אני מאוד גאה בערוץ מאיר לילדים, שבשוק קפוץ כזה שלא מסתכן אנחנו מצליחים לעבוד ולהצליח.

"אתה יודע כמה זמן לקח לאלירן מלכה לעבוד על 'שבאבניקים'? לפני חמש שנים ראיתי את התסריט של הפרק הראשון. אני עצמי כתבתי תסריט לסרט באורך מלא, ובגלל ההצגה שמתי אותו בצד. יש לי גם אחלה נושא לסדרה קומית שעלתה לי עם העבודה על ההצגה, סיפור שהוא הסיפור של כולנו. משהו קומי וכואב. הוא עדיין בשלב הרעיון, ובעזרת ה' עוד יקרה".

האם יש לאמנים דתיים רגשי נחיתות?

"אחת המטרות שעמדו לנגד עיניי מתחילת הדרך בערוץ מאיר היא שלא להיות חאפר. הקב"ה שלח אותי לארץ לא זרועה, והייתי במקום הזה בלי לתכנן, לגמרי בסייעתא דשמיא. לא חשבתי להיות כוכב ילדים. נראינו על הפנים במסך, ואני מדבר רק על עצמי. הייתי תוך כדי לימודים ב'מעלה', ופתאום הבנתי שאי אפשר להופיע בלי תסריט... אני וטוביה היינו אשפי האלתור", צוחק אסי. "היום כמובן יש תסריט מהודק. וזה העניין: לעשות את הדברים כמו שצריך".

כשאין תקציבים די מוכרחים להגיע למחוזות החאפריות, לא?

"לא, לא, לא", מוחה אסי, "פשוט לא נעזרים בצוות מקצועי שעולה הרבה כסף. יש אנשים מוכשרים שיעשו את העבודה בסכום שאפשר לעמוד בו. לא צריך ללכת לתופרת שמכינה בגדים לאופרה הישראלית. אנחנו עם של אנשים מוכשרים מאוד, צריך רק למצוא אותם. לא צריך להתאבד על כסף שאי אפשר להוציא.

"רוצה לכתוב? לך תלמד כתיבה. אין שנה שאני לא הולך בה להשתלמות בתחום מסוים שקשור למקצוע. למדתי באספקלריא שנה איך להיות שחקן, אבל התייחסתי לזה כאל חוג. לא יכולתי להתייחס לעצמי כאל שחקן. איך אני משחק היום? חרשתי את החיים וצברתי ניסיון. ועדיין, בהצגה החדשה הבמאי לימד אותי כמו תינוק: איך ללכת, איך לעמוד, איך לדבר. אמרו לי: 'כמו שאתה עומד ומדבר, אי אפשר לדבר מול קהל מבוגר'. התבטלתי לגמרי מול הבמאי, רק שידריך אותי כמו שצריך. הייתי יוצא מהחזרות מותש. על ארבע. הייתי בחזרות 16–20 שעות שבועיות נוסף על כל מה שאני עושה בערוץ מאיר, וגם רצתי והתאמנתי ותחזקתי משפחה עם חמישה ילדים שראו אותי רק בשבת. אני עובד קשה, לא נח".

הרב שגרם לי ליצור מהמקום הערכי

למרות ההצלחה הגדולה, הפרנסה והפרסום, לא תמיד שמח אסי בכישרונותיו. כשלמד בישיבת ההסדר אפילו קבל על כך. "בישיבה הייתי רואה את החבר'ה עפים על הלימוד, ואותי עניינה הבמה. לא הבנתי: למה הקב"ה 'דפק' אותי עם הכישרון הזה, למה אני לא מצליח להיות כמו כולם ופשוט ללמוד תורה?! הרבה שנים הלכתי עם השאלה הזאת עד לפני כעשור, כשפגשתי באלון שבות את הרב שלי עד היום, הרב יאיר דרייפוס. הוא שינה לי את החיים. דרכו הבנתי שאילו כולם היו כמוני היהדות הייתה נחרבת. אי אפשר שכולם יהיו כמוני. צריך תלמידי חכמים שממיתים את עצמם באוהלה של תורה וצריך אנשים כמוני שיביאו את העולם הערכי שלנו לבמה בלי להתבייש.

"הרב הציל אותי רוחנית בבגרותי. הייתי בן 28, ועד שהגעתי אליו לא מצאתי את החיבור העמוק לעולם הרוחני", מספר אסי בעיניים מעריצות.

מה גרם לך להתחבר אליו?

"זה היה ערב ראש השנה. קמתי בשש וחצי בבוקר, השקעה גדולה, למי שמכיר אותי. הוא ישב שם מול הציבור, וציפיתי לאיזו שיחת חיזוק שתרים אותנו. ואז מה הוא אמר לנו? 'אני אגיד לכם את האמת, אני תקוע מבחינה רוחנית'. ככה. בפעם הראשונה בחיים שלי שמעתי רב שמדבר בכנות כזאת. הוא תלמיד חכם, ובכל זאת מרגיש תקוע. הבנתי שתקיעות יכולה לקרות לכל אחד.

"הבנתי שזה הקטע בחיים, רצוא ושוב. לפעמים אנחנו מרגישים מחוברים ולפעמים לא, וזו עבודת ה'. יש לנו אשליה שכשאנחנו מצליחים בתפילה, רק אז זו עבודת ה'. זו אמנם עבודת ה', אבל רק חלק ממנה. בתנועת המוסר יש טכניקות להסרת המחשבות הזרות, אבל הבעל שם טוב אמר שבמחשבות הזרות מתחילה התפילה האמתית. זה הפחית לי את הרגשי נחיתות כלפי המקום שלי בעולם הדתי. למדתי להתחבר מחדש למה שאני מאמין בו, למצוא מחדש עד כמה אני מחובר בעמקי נשמתי לקב"ה ולעולם העצום שיש ביהדות ואין לו תחליף בשום מקום אחר".

"הייתי רגע לפני הצגת טרום חנוכה בתפקיד ראשי, ופשוט לא תפקדתי. בהרגשה הנפשית הייתי בצוק איתן, 500 מטר מהגדר, רגע לפני הכניסה לעזה. ככל שניסיתי להתגבר על ההרגשה היא התגברה. זאת לא תמונה מסוימת של מישהו פצוע אלא התקף חרדה משתק. אצלי הפוסט-טראומה הייתה ההרגשה שהמלחמה קורית כאן פתאום. שכפול רגשות"

בקרוב: ברודוויי

אחרי שיחה ארוכה ניאות אסי לחשוף כי בקרוב תעלה הצגת היחיד שלו בפסטיבל הצגות יחיד בברודוויי. "אני הולך להיות שם ב-28 באוקטובר בשתיים בצהריים! תבואו!" מתלהב אסי. "לא חלמתי להגיע לשם, אבל נחמד להיות אשכרה בברודוויי! שלחנו להם טיוטה ראשונה של ההצגה, הם אהבו ופשוט הזמינו אותנו".

מה הילדים שלך רואים במסכים?

"מה שאני עושה כאבא הוא ההעדפות שלי. הם לא רואים רק ערוץ מאיר, אבל יש קריטריונים לתכנים שאנחנו רואים בבית. כל אחד מציב לעצמו את הגדרים שלו. אני לא יושב ומאשר להם תכניות, אבל יודע מה הולך בתחום. אנחנו משאירים את המחשב פתוח ואין בילוש בבית. אני לא סוגר את הילדים הרמטית ויש שיח על כל נושא. אין לי פחד מלדבר אתם על הכול. החלום שלי הוא שהילדים שלי לא יהיו מוגבלים ויגדלו כמו שגדלתי, שהכול יהיה פתוח לפניהם, שיתפרנסו בכבוד ממה שהם אוהבים ושיהיה להם הדחף לעשות את מה שהם אוהבים".

לא מדגדג לך לפעמים לצאת מהמגזריות ולקבל טלפון קטן מהפקת הפסטיגל?

"האמת היא שאילו קיבלתי היום טלפון מהפסטיגל לא הייתי הולך. קיבלתי טלפון מ'האח הגדול' וסירבתי. נוח לי במגזר הדתי. מעבר לזה שאני מגיע ממנו, אני חב לו הכרת תודה גדולה על שאני מתפרנס ממנו. בכל קפיצה שלי כלפי מעלה אסתכל על הציבור הדתי ולא אוותר עליו. גם כעת, בהצגה שיראו גם חילונים, דע מאין באת. אני לא נציג של המגזר, אבל צריך להאמין במה שאני עושה. אני שואל את עצמי תמיד אם אני כצרכן דתי הייתי הולך לראות את היצירה הזאת, ורק אז עושה או לא עושה", אומר אסי.

אני מכבה את יישומון ההקלטה ואסי מגלה שהסודה שהזמין טרם נפתחה. אט-אט הוא חוזר למציאות, הטלפון חוזר לצלצל ואסי החייכן שב לחיים השלווים ונטולי זיכרונות הפוסט-טראומה. זה מזכיר לי לצלם את הסלפי המתבקש. בכל זאת כוכב ילדים דתי. זן נדיר.

לתגובות: נדב גדליה בפייסבוק.

צילום: אופיר דרעי

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הקרב על כללי המשחק

  הרב איתי אליצור על...

"נו, מה עם ילדים?"

  סקירת הצגה חדשה שפותחת...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם