מתנחלים בעם

m 4 mitnahalim

אפילו בשביל מי שמשמש כתב 'עולם קטן' זה שנים ארוכות, המאחזים היו משהו שמעבר לאיזה קו בצבע ירוק, אבל גדליה יצא לעשות לניתוק הזה סוף ובחר לבקר בשלוש נקודות מתוך ה-70 שהמדינה עצמה הקימה * לא ברור איך הפכו בחברה ציונית חלוציות לפשע, אבל הגיע הזמן שנכיר באמת כמה מיושבי המאחזים שמוכנים לגור בגבעות ומבקשים רק כמה דברים בסיסיים * ביום שני הקרוב יתקיים דיון בוועדת הפנים של הכנסת על יישום החלטות הקבינט להסדרת היישובים האלה, והתמונות מהכתבה הזאת צריכות לעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות

נדב גדליה

כל חיי ידעתי שיש מושג כזה 'התנחלויות', אך מעולם לא ביקרתי בהן. חששתי שאמות איכשהו. רגע לפני שיצאתי לבלות את יום המחרת בהתנחלויות הארץ, חיפשתי בגוגל צירופי מילים אלימות כמו 'פיגוע' בצירוף תוואי הדרך שאליה יוליך אותי הווייז. גוגל לא אכזב וסיפר לי שבדרכים שאני אמור לנסוע התרחשו זוועות עולם. ניסיתי להתגבר כי יש לי עורך על הראש, אך בבוקר קמתי, שמתי נפשי בכפי ועטתי אל ההתנחלויות. יהיה מה שיהיה. מבט אחרון לצעצועי הילדים הפזורים בסלון. לך תדע. לזוגתי לא גיליתי להיכן פניי מועדות. אם איעלם אי שם, הצוואה גם ככה מונחת על שולחן העבודה. לחיים!

כלכלנית בחברת החשמל מנופי נחמיה: "כואב שחברים מהעבודה לא באים לבקר"

את רמית בלנקנשטיין (34) אני פוגש בביתה שבנופי נחמיה, יישוב שבו 50 משפחות, חציין כבר גרות במבני קבע, השוכן כשלושה קילומטרים מאריאל. רמית היא כלכלנית בכירה בחברת החשמל במשרדי החברה בתל אביב, ובעלה אורי הוא מהנדס תעשיה וניהול בבנק דיסקונט. אף הוא נוסע בכל יום לעבודתו בעיר הגדולה.

רמית נמצאת כעת בחופשת לידה, ובעריסה מנמנמת חן בת החודשיים. שולחן הסלון מוקף בילדיה הנוספים של רמית, ארבעה במספר, המנשנשים חביתה ומפטפטים בעליצות. רמית מוזגת אייס-קפה על קוביות קרח כדי להפשיר את המתח שלי מעברו השני של הקו הירוק.

"היישוב הוקם על ידי נעל"ה, חבר'ה מברית המועצות", פותחת רמית בהיסטוריית המקום. "שלחו אותם לפה כדי להפריח את השממה. הם קיבלו שני קרוונים ומכל מים. אחר כך הם הורדו על ידי הממשלה, ובהמשך, באישור שר הביטחון בנימין (פואד) בן אליעזר, עלו בחזרה לקרקע. מאז לאט-לאט היישוב גדל".

אתם זוג 'רגיל', עובדים בעבודות נחשבות. למה בחרתם לגור דווקא כאן?

"התחתנו כשהיינו בני 21, וחיפשנו קהילה שנוכל להיות בה משמעותיים ולהגשים את האידאולוגיה. האמת, בעלי ואני צוחקים הרבה על שאם היינו קונים דירה קטנה ביד אליהו בתל אביב היינו חוסכים הרבה זמן נסיעות והולכים לעבודה בבוקר ברגל. רצינו לגור בשומרון במקום שנוכל להשפיע. לא בקהילה גדולה, שנאבדים בה לפעמים, אלא במשהו שנהיה שותפים בבנייה שלו. מצאנו את נופי נחמיה, הרבה פשטות ואיכות חיים יש כאן, ונשארנו. לפעמים אני מרגישה שאין מה לעשות, המקום בוחר בך יותר משאתה בוחר בו.

רמית, נופי נחמיה: "האתגרים בזוגיות ובחינוך ובתחומי העניין של רוב בני האדם דומים. השאיפות במקום העבודה להגיע למיצוי דומות. מהר מאוד, בזכות קשר אישי לא חד-פעמי, כמו שקורה עם חברים מהעבודה, הם מסתכלים עליי מעבר למקום המגורים"

"הרגשנו בהתחלה חזון מטורף לצד קשיים כמו לעלות על הקרקע. אין כאן תב"ע מאושרת והיינו צריכים למצוא את התזמון הנכון מבחינה פוליטית. לאט-לאט הקמנו את המעון ואת הגנים, באו משפחות, הציבו עוד קרוון ועוד קרוון, והיום אנחנו ב"ה חמישים משפחות".

אילו קשיים עומדים בדרככם היום, אחרי שכבר צמחתם יפה?

"כל עוד אין בנייה יש קשיים", אומרת רמית. "זה מתחיל לפני הכול בזה שאי אפשר לייצר משהו בעל בסיס חזק. הבנייה היא המנוף של היישוב, ובלי בנייה היישוב יתקשה להתקיים. יש קהילה מקסימה שסוחבת על עצמה את כל הנדבך הקהילתי, אנשים בעלי אופי טוב, נכונות להירתם לבניית החינוך, ועדת חסד, מיזמים סביבתיים, מזכירות בהתנדבות שפועלים בה חמישה חברים, אבל אין מה לעשות, אנשים מתקשים לגדל משפחה בקרוון גם כשהוא מורחב: הבידוד גרוע, חדר השירותים היחיד שיש בקרוון משמש משפחה שלמה. אנשים מחכים לבניית קבע וקצה נפשם, הם רוצים להרגיש קביעות. אם אין אופק לבנייה יש חשש ליישוב רכבת, שאנשים יבואו וילכו.

"למשל, בחורף מונהגת פה משמעת חשמל. זה אומר שבשעות השיא, בין ארבע אחר הצהריים לתשע בערב, כשהקור עז מאוד, אסור להדליק יותר ממוצר חשמל אחד. זו ההקצאה של החשמל שמוקצית לנו כדי שלא כל החשמל ביישוב יקרוס. היו גם שנים שבקיץ התשתית של המים ניזוקה מהחום".

זה משפיע על קליטת משפחות חדשות?

"ב"ה, אנחנו כעת לא במצב של יישוב רכבת. החבר'ה מחזקים ומגבשים זה את זה, אבל בסופו של דבר צריך גם את הבסיס הגשמי. אנשים לא יגידו 'טוב, יש קהילה טובה אז אגור ב-45 מ"ר בלי אופק לשינוי ולבניית קבע'".

את עובדת בתל אביב. האם את מרגישה שמסתכלים עלייך אחרת כשאת מספרת היכן את גרה?

"הרבה פעמים אנשים מסתכלים עליי, בעבודה נניח, ואומרים לי: 'אה, את מהמשוגעים!'. אנחנו חלק מהעם, אנחנו לא משוגעים. אנחנו חיים פה ככל האדם גם אם אנחנו שונים מבחינה דתית. יש פה משפחות ששולחות את הילדים לתלמודי תורה, אבל יש כאלה שיקראו להם בציבור שלנו 'לייט'".

איך את מצליחה להסביר מי את באמת מעבר לתדמית המתנחלת?

"לא צריך להסביר. לדעתי המפגש הטבעי של לב מול לב ופנים מול פנים מגלה שהאתגרים בזוגיות ובחינוך ותחומי העניין של רוב בני האדם דומים. השאיפות במקום העבודה להגיע למיצוי דומות. מהר מאוד, בזכות קשר אישי לא חד-פעמי, כמו שקורה עם חברים מהעבודה, שאני אתם שמונה שעות ביום ואנחנו חווים הכול יחד, החל מסיום כיתה ו' של הילדה ועד ילודה, הם מכירים אותי היטב, ופשוט שהם מסתכלים עליי מעבר למקום המגורים ויוצאים מהקטע של 'המשוגעים האלה'. אם אותו אדם אחז בדעה כזאת היא נשברת לו מהר. קשה לשקר ולשחק אותה.

"הרבה אנשים מישראל הקטנה אוהבים את השומרון ורוצים לבוא לכאן, אבל הסביבה לא משתפת פעולה ולא באים לטייל אתם כי אנשים מפחדים לעבור את הקו הירוק".

חברים מהעבודה לפחות באים לבקר?

"לא, וזה כואב מאוד", אומרת רמית בעצב. "המגורים כאן הם חלק חשוב כל כך מאתנו. בנינו את המקום, היישוב הוא אני, בעלי, הילדים, הערכים. וכשיש פער בין החברים, כי הם שותפים בהרבה דברים בחיים אבל לחלק הזה הם לא מכוונים להיכנס וגם לא מבינים את השפה, זה כואב. הם לא מכירים קהילה יישובית, הם לא צריכים להתמודד עם הפוליטיקה, ואצלי עצם מגוריי פה הם עמדה פוליטית. זה מגביל אותי מבחינת החשיפה והפתיחות לחברים. אין לי ספק שאם הם היו באים פעם אחת ונחשפים לצורת החיים שלי, הרבה סטראוטיפים היו נשברים והם היו מתעניינים יותר בחיים בהתנחלות. אבל עזוב, אני לא מהלוחצים".

מה הציפיות שלך להמשך?

"הדבר הטוב הוא שהיישוב פה נמצא על אדמות מדינה. אין צפי לא במנהל ולא בממשלה שיפנו את המקום מתישהו. הציפייה שלי היא שיאשרו לנו בנייה. הרי אין ספק בנוגע לאדמות כאן, אז למה לא לתת לנו לחיות בצורה נאותה?! למה להעמיד את הקהילה בסיכון שהיא תצטרך להישאר מינימליסטית?! הציפייה שלי היא שיאשרו לבנות כאן ונקים יישוב מן המניין במועצה האזורית שומרון עם בתים ומבני ציבור. יש פה שטחים שמחכים לזה; הם יכולים להיות שטחים לחקלאות או למסחר ותיירות. יש מזג אוויר מעולה ונוף מטריף ומעיינות. גם מבחינה ביטחונית זה חשוב: אנחנו יושבים על ציר חשוב בין אריאל לירושלים, לא רחוק מציר 60, וחשוב שיהיו כאן יישובים יהודיים".

נגר לא דתי משדה בועז: "צריך להתייחס להתנחלויות כאל פריפריה מבחינה תקציבית"

בגוש עציון, כשני ק"מ צפונית ליישוב נווה דניאל, נמצא היישוב הצעיר שדה בועז, אחד היישובים היהודיים הגבוהים ביותר בארץ.

בנופי נחמיה המצב אולי שפיר מבחינת איומי הפינוי מאחר שמדובר בקרקעות מדינה, אולם בשדה בועז המצב הפוך כמעט לגמרי. גידי קלמן (45), נשוי ואב לארבעה, מתגורר במקום משנת 2006, עת הוקם היישוב. גידי אינו חובש כיפה ואינו מגדיר את עצמו דתי. במקצועו הוא נגר ומורה דרך לתיירים. אשתו היא פסיכולוגית בהכשרתה ומנהלת את עסק הצימרים המשפחתי. כשגידי ביקש להגשים חלום ולגור בנבכי הטבע הבראשיתי, הוא החליט ללכת עד הסוף ולייסד את שדה בועז.

"אני מנצל את המקום הפראי הזה שאנחנו גרים בו כדי להגשים את החלום שלי לגור במקום מדהים כזה, טבעי, גן עדן של ממש", הוא אומר בהתלהבות. "אני יודע שאני אדם קיצוני בקטע של הגשמת חלומות, ובחרתי לגור בחלום שמתאפשר לי לחיות את החלום. גם אם הייתי גר במקום 'נורמלי' לא הייתי עורך דין. זה האופי של האנשים שגרים פה, חבר'ה שמחפשים להיות שותפים ליצירת משהו מההתחלה. באותה מידה יכולתי לגור בחור בנגב. פה רציתי לקדם מקום עם אג'נדה של לחבר חילונים ודתיים. בכל מקום אחר חבר'ה בגילי הם היום עבדים לבנק לשלושים שנה כדי לקנות דירה קטנה בארמון הנציב. במקום זה בניתי את הבית שלי בשתי ידיי".

עם כל הכבוד לערך המערבי של הגשמת חלום, החברה הישראלית לא מסתכלת עליך כעל נורמטיבי. אתה מתנחל.

"החברה הישראלית עוברת תהליך טוב מאוד, מסע להתנחלויות. עד לפני כמה שנים המתנחל היה צועק 'זכות אבות!' ו'דרך האבות!' ו'ה' הבטיח לנו!', והחילוני אמר שזאת אדמה גזולה. היום אנשים פותחים את האוזניים. גם המתנחלים הבינו שלא כל הערבים עומדים ללכת מפה. שמאלנים הגיעו לגבעה פה ואמרו לי שאולי הם יפנו אותי יום אחד, ואמרתי להם: 'סבבה, אבל לפני זה נשב על קפה ונקפל הכול יחד'. אני מעריך סוציאליסטים שמאלנים גם אם אני לא מאמין בשיטה שלהם, ומצפה שגם הם יעריכו אותי".

אף שהעלייה לקרקע והמגורים בשדה בועז אינם מאושרים מבחינה חוקית, גידי בחר לבנות את ביתו בעשר אצבעותיו, והשקיע בכך עד היום כמיליון ומאתיים אלף שקלים. "שום דבר לא מאושר, אבל אנחנו לא בונים בתי עראי, רק בתי קבע!" הוא מכריז. "יש לנו פה 34 משפחות. עזרתי להקים את זה אחרי שהקמתי את מעלה רחבעם. לשמחתנו הרבה יש צווים והוראות מלמעלה, שר הביטחון ומפקד הפיקוד מגדירים בכל פעם מחדש באילו סכנות הורסים בתים, וככל שההוראות שלהם דרקוניות ומסכנות אותנו יותר, אנחנו חייבים לבנות בקטן, מתחת לרדאר, בלילה. פעם אמנה היו מביאים שמונה קרוונים על בלוקים, והיום אם תביא אותם הם לא יישארו 24 שעות, לכן בונים מבני קבע".

גידי קלמן, שדה בועז: "אני לא אגיד לך שאין לי שום חשש. אני לא אדם דתי, אבל אני מאמין שאם אתה מאמין במשהו שהוא טוב, הוא יחזיק מעמד. כמו באהבה, מצאת אישה שאתה אוהב? אל תעשה הסכם ממון. לך עם זה עד הסוף. התחתנתי עם האדמה ויש לי עסק עם אלוקים, ושנינו עושים הכי טוב שאפשר. חוויתי נסים, המון, דברים שהם מעבר להיגיון. אני מאמין שמי שלא מאמין בנסים הוא לא ריאליסטי"

יש חששות שהכול ירד לטמיון, ויום אחד, חלילה, תפונו מכאן לצמיתות?

קולו של גידי נסדק לרגע. "אני לא אגיד לך שאין לי שום חשש. אני לא אדם דתי, אבל אני מאמין שאם אתה מאמין במשהו שהוא טוב, הוא יחזיק מעמד. כמו באהבה, מצאת אישה שאתה אוהב? אל תעשה הסכם ממון. לך עם זה עד הסוף. התחתנתי עם האדמה ויש לי עסק עם אלוקים, ושנינו עושים הכי טוב שאפשר. חוויתי נסים, המון, דברים שהם מעבר להיגיון. דברים שהצילו לי את הבית מפינוי לפחות עשר פעמים. אני מאמין שמי שלא מאמין בנסים הוא לא ריאליסטי".

מה הציפייה שלך מהמדינה ובכלל?

"הציפייה שלי היא שאת התנאים הבסיסיים שכל אזרח במדינה מקבל, גם אנחנו נקבל. שיהיה לי קו טלפון, זה חלום. דיור מוסדר, חיבור לחברת החשמל ולא לחשמל של נווה דניאל הסמוך, מים ממקורות ולא מנווה דניאל, אספלט לא גרוס. נורמלי. דברים אלמנטריים. וחשובה לי גם ההכרה שמקום כזה ייחשב פריפריאלי, כולל ההטבות הכוללות לפריפריה, כמו שיש ברחבי הארץ. יש בני נוער שאין להם איפה לצאת לבלות. איך מייצרים פה תנועת נוער שתתאים למקום? דברים כאלה שלא מתייחסים אליהם כאן".

כיצד לדעתך צריך לפעול פוליטית כדי לשפר את המצב?

"אני לא הולך לשכנע את כולם לשנות את דעתם הפוליטית. מה שכן, צריך להפסיק לצעוק ולהתחיל לדבר. אותו דבר עם הערבים. אם הערבי רואה שאני לוחץ לו יד ומבטיח לו את הכסף על הסחורה מחר ובאמת עומד במילה, הוא לומד. רואה עדינות. אותו דבר אצלנו. לא צריך כל הזמן להילחם על תקציבים כי זה מייצר אנטי אלינו, כמו שמתייחסים לחרדים שרוצים תקציבים. זה לא טוב לתדמית של המתנחלים ויוצר שם רע. הפוליטיקאים צריכים לבקש בשביל הפריפריה כולה, לא רק להתנחלויות. אני לא מעריץ גדול של בנט, אבל הוא עושה את זה יפה. גם דרעי מקדם את הפריפריה. צריך לבוא בהגינות".

היי-טקיסטית מאש קודש: "להפוך את ההתנחלויות לעסקיות"

יעל זאבי בת ה-36 ובעלה יונה הם ממקימי מאחז אש קודש בגוש שילה. ביישוב גרות היום כ-60 משפחות. "בעלי הגיע מהראשונים כשהיה רווק, ואחר כך התחתנו פה והיינו המשפחה השנייה ביישוב", נזכרת יעל בערגה. "אנחנו כבר 15 שנה שנה כאן. אני עובדת בהיי-טק ובעלי מנהל מיזמי בניה בתל אביב. במתחם השוק הסיטונאי, מגדלים, כל מיני כאלה".

למה באמת לגור דווקא כאן?

"הגענו לפה כשלא היה כלום, זה היה מקום בראשיתי. אנחנו אוהבים מאוד נוף וטבע ומחוברים לרעיון שיבת ציון, לזכות שיש לנו בדור שחוזר לגור בארץ. יש פה משהו משמעותי. אילולא היינו פה המקום הזה לא היה קיים. היו חמש-שש שנים בהתחלה שהיו פה רק חמש משפחות, והחיים היו מאוד אינטנסיביים. אירחנו בכל שבת חבר'ה כדי שישלימו מניין, לא היה חשמל וחיינו על גנרטורים והיו גם הפסקות מים. בעלי שמר בכל לילה, לא היו חיילים ושמרנו לבד".

איך אפשר לתפקד ככה ולנהל חיים ביומיום?

"אנחנו קשוחים, מסתדרים", מחייכת יעל. "בסוף אנחנו מרגישים סיפוק גדול לראות את הפריחה של האזור. כשבאנו הכול היה שומם, והיום הכול גפנים, בתים, ילדים. אני זוכרת את היום הראשון שהגיעה ההסעה לאסוף את האחיין שלי לגן... הוא היה ילד בודד כאן, והיום יש שני אוטובוסים של ילדים. וזה רק באש קודש".

מה הציפיות להמשך?

"יש הרבה ציפיות להמשיך להתפתח. אני חושבת שההתיישבות צריכה להסתכל גם על הפן העסקי. להפוך מערי שינה למקומות שמפתחים בהם את הכלכלה ומספקים מקומות תעסוקה. אחד הדברים שתורמים לביסוס מקום הוא כלכלה מפותחת. ביהודה ושומרון לצערי אין התפתחות בהשוואה לכלל המדינה. בתל אביב מרגישים בעולם המודרני, ופה מרגישים בשנות השמונים בתעסוקה ובכבישים".

איך עושים את זה בפועל?

"מייצרים מנועים לצמיחה עסקית. אני מאמינה שבגוש שילה צריך להקים עיר כדי שתתפתח הקפיצה הזאת, ורק אז נגיע לנקודת אל-חזור אמתית. גם ביהודה ושומרון על מקומות כמו אריאל אין מחלוקת אף על פי שהיא בעומק השטח בזכות היותה עיר. עיור הוא הפיתוח הגדול ביותר שהאדם יכול לעשות בעולם. עיר היא לא רק בנייה לגובה אלא תרבות, עסקים, מקום חי".

איך התודעה להיות אנשים נורמטיביים לגמרי במקום מגורים שנתפס לא נורמטיבי בעליל?

"בדור שלנו לא פשוט ורגיל שאדם מקדיש מהיומיום שלו למשהו ערכי, לאו דווקא ארץ ישראל. עכשיו זה קל יותר, כי היישוב גדול ונדרשת פחות מסירות נפש. אני שמחה שאלו החיים שלי ואין לי בעיה עם אנשים שרואים את זה כלא נורמטיבי. זכיתי להיות מהלא נורמטיביים", היא צוחקת. "כולם רוצים להיות מיוחדים, לא?"

אני יוצא לכיוון ביתי ומביט לסירוגין בנוף המדהים; נוף בתולי לצד צמתים מרובי דמים. לבי נחמץ, אך איום המוות כבר אינו מרחף בנשמתי. אלו רצים ואלו רצים. בזמן שמפגעים מוסרים את נפשם למען חזון האדמות, בני דודם היהודים מסכנים את חייהם למען רעיון אידאולוגי דומה כמעט. כולם רוצים את האדמה הזאת ושמים נפשם בכפם, והיא ברובה עומדת שוממה בעוד הנדל"ן בארצנו היפה מאמיר. כמה חבל.

לו יכולתי לגור כאן הייתי מאושר יותר.

לתגובות נדב גדליה בפייסבוק

***

מאחורי המאחז

מהם המאחזים?

המאחזים והיישובים הצעירים כוללים כ-70 יישובים ובהם כ-3,000 משפחות שרובן הגדול אינו 'נוער גבעות'. רוב המאחזים הוקמו לפני כעשרים שנה, כמעט כולם על אדמות מדינה ובסיועה. היישובים לא הוכרו עד היום מכיוון שהממשלות, בלחץ ארצות הברית והעולם, אמרו כלפי חוץ שאינן מקימות יישובים חדשים ביהודה ושומרון.

המציאות כשאין הסדרה

התושבים מקופחים כי הם אינם יכולים לקבל שירותים בסיסיים הניתנים בכל יישוב: אספקה נורמלית של מים וחשמל; אוטובוס; דואר; גן ילדים; בית כנסת; מועדון; מקווה, ההתיישבות מפסידה כ-70 יישובים שממשיכים להיות 'בלתי מוכרים', והחמור ביותר: על כל היישובים האלה מאיימים לעתים קרובות צווי הריסה, כי אי אפשר לבנות בהם באופן חוקי (אין תב"ע), והם נאלצים לבנות כי אינם יכולים לגור בקרוונים עשרים שנה.

השלב הפוליטי החדש לכאורה

היום המצב המדיני שונה: הוקמו מגרון החדשה ועמיחי, הוכרה חוות גלעד והתקבלה החלטת קבינט להסדיר את המאחזים. רובם ניתנים להסדרה כשכונות של יישובים ותיקים, ורק מיעוטם כיישובים עצמאיים.

האם אפשר ליצור הסדרה?

לעומת דו"ח טליה ששון, שקבע שיש להקפיא את המאחזים, דו"ח אדמונד לוי קבע שיש להסדירם, ודו"ח חיה זנדברג נתן ארגז כלים משפטי שמדריך איך בדיוק לבצע את ההסדרה. ואולם ההסדרה אינה מתבצעת מכיוון שהמנהל האזרחי, שצריך היה לבצע אותה, נטול מוטיבציה וחסר כוח אדם.

צוות ההסדרה וההחלטות שטרם יושמו

לאור כל אלו הוקם צוות ההסדרה בהחלטת קבינט רשמית ב-21 במאי 2017. לפי ההחלטה היו אמורים להיות בו עשרה תקנים ולהשקיע בו עשרה מיליון שקלים, והוא אמור היה לבצע את כל ההסדרה בתוך שלוש שנים. בפועל כמעט כלום לא קרה. אחרי שמונה חודשים מונה יו"ר הצוות, פנחס ולרשטיין, ואחרי עוד ארבעה חודשים הוא הצליח למנות רכזת. זהו. מביני עניין אומרים שיש ניסיון מתמשך לתקוע לוולרשטיין מקלות בגלגלים, והניסיון הזה מצליח. חלון ההזדמנויות המדיני, הפוליטי והמשפטי מתבזבז.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היסטוריה על סולם אחד

  הטור האישי של סיון...

מנהלי בית ספר, לכאן

  אבינועם הרש ביוזמה חדשה...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-5764476

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם