מבצע סבתא

8 savta

משנפטר סבו של נדב גדליה, חרב עולמה של סבתו והיא מיאנה להתנחם * נדב ניסה להמציא לה מזור, ומשלא הצליח נסחף בשטף החיים * אחרי ביקור אצלה עם ילדיו שהסב לה מעט אושר בבדידות, יצא נדב למסע בעקבות הסבתות של כולנו – ששמחות ממש כשאנחנו באים לבקר, אבל גם כל כך אוהבות אותנו שהן מלמדות עלינו זכות כשזה לא קורה * הגיע הזמן לענות ביושר: מתי בפעם האחרונה הלכת לבקר את סבתא?

נדב גדליה

"אני הכי אוהב את יום שלישי", אמרתי לאלי וולפסון בבית הספר היסודי לפני 25 שנים, "כי בימי שלישי אנחנו עושים משהו מיוחד במשפחה". וולפסון לחץ. רצה לדעת במה בדיוק מדובר, אך אני הייתי 'ילד חסוי' ולא העזתי לגלות לו על המנהג המשפחתי לנסוע כל יום שלישי לסבתא מכפר סבא. תמיד היה כיף שם. בית גדול, חצר, חבילות חטיפים, מתנות קטנות ואווירה משוחררת יותר מזו שהייתה בבית. ללא ספק, הביקורים הללו היו בעבורי "העונג השבועי לילד".

בשלהי בית הספר היסודי שלי הפכה סבתא למעין אלמנה בחיי-בעלה, עת סבי חטף אירוע מוחי ששיתק חצי מגופו. היא טיפלה בו במסירות מופלאה שנים ארוכות, כמעט עשרים שנים. סבא ז"ל לא הסכים שמישהו אחר יטפל בו, מלבד בני המשפחה שהתגוררו בערים אחרות.

אחר כך, כשמצבו הידרדר, הוא העביר את שארית חייו בבית אבות סיעודי, כשגופו ונפשו לא מתפקדים כמעט לגמרי. גם לשם סבתא הגיעה. התעקשה להיות לו לסעד. למרות נוכחות הצוות הרפואי, היא הגיעה לפחות פעם-פעמיים ביום כדי להאכיל אותו בעצמה בכפית. שבע שנים קשות חלפו עד שסבא השיב את נשמתו לבוראנו. 

ההלוויה הייתה כואבת במיוחד. סבתא לא יכלה לשאת את הסיטואציה והתפרקה בדרך אל חלקת הקבר. התברר לי למפרע כי גם כשלא תפקד, הוא היה כל חייה. היא נותרה לבדה, ממאנת להינחם על בעלה כי איננו. היא כבר לא יכלה עוד להיאחז בטיפול בו, שמילא את חייה. 

בשבעה הורדו הדיפלומות של הילדים מעל הקירות והריקנות טיפסה על קירות הבית הגדול כצמח בר. גם בחצר אחז השיממון. הדשא נגוז. ועצי הפרי, באין מי שיתחזק אותם - נעקרו.

חמלה גדולה ויתרה ליפפה אותי באזכרת השלושים. הבטחתי לעצמי כי בוא אבוא לסבתא. לא אתן לה לנבול. ניסיתי לארגן את המשפחה לכדי קבוצה שתפריח את שממת החצר שתחַיה (כך הנחתי) את נפשה הדואבת של סבתי, אך ללא הועיל. סבתא לא הייתה מעוניינת לצמוח מחדש.

אחרי אזכרת השנה, כשניסיתי לשאול את סבתי לשלומה, קיבלתי בפניי פרצוף בין המצרים וצרור מלל שפיצח את ראשי בבת אחת. ללא פוליטיקלי קורקט. "אני רוצה למות", אמרה. "שתהיו בריאים", בירכה. לא את כל דבריה הבנתי במדויק. הטיות מגוונות של משפטי ייאוש, זה מה שהיה בפיה. בתחילה ניסיתי לעודדה, אך מהר מאוד שמתי לב שנכנסתי למלכודת הפתטיות. אין סיכוי להיות קואוצ'ר של סבתא שלך, הרהרתי ושקעתי בחיי, מעשה אדם מודרני עסוק להתפאר.

אזכרה ללא משפחה

לאזכרת השנה שהתקיימה בביתה של סבתי האלמנה, הלכתי בגפי. ללא אישה וילדים. לא חפצתי להכניסם לצינוק העצב הדומע. קראתי את המשניות ופרקי התהילים כמקובל והבטתי סביבי, לחפש בני משפחה נוספים מלבד דודיי, אמי ואבי. משלא מצאתי, לא התאכזבתי. הבנתי את יקיריי. מתגוררים די רחוק, עסוקים. אלו החיים.

האמת, שאף אני לא חשתי כי הועלתי במשהו לסבתי בכך שבאתי לאזכרה. ובכל זאת, אף בשנה הבאה מצאתי את עצמי רוכב על אופנועי לבית העלמין בכפר סבא. מניין לא היה שם, השמש קפחה על ראשי שהצטרף לשני דודיי, אמי ואבי ועוד אדם לא מוכר שעדיין העריך את סבי הטוב, שצניעותו וטוב לבו היו לשם דבר בשכונת 'עלייה' התימנית בכפר סבא.

בטוח הייתי כי מִשמים הוא מביט בנו ואין בו זעם על אזכרתו המצומצמת. עולם כמנהגו נוהג ובוודאי היה אומר לנו, נכדיו, כי אין טעם שנגיע לאזכרתו ועדיף שנשקיע את חיינו בלימודים, השכלה ועבודה. שמא השקטת מצפוני כיכבה במעשיי והביאתני להתעקש לבוא אצל קברו; כך שאוכל למות בבוא העת בשלווה ולזכור שיצאתי 'בסדר' מבחינה משפחתית. ואולי הייתה זו הקארמה הטוענת שאם לא תבוא לאזכרה של סבך, אף נכדיך לא יבואו לאזכרתך שלך. ולי, אוהו, מדורדר בין-דורי שכמוני, נורא חשוב שנכדיי הלא קיימים לעת עתה יגיעו גם יגיעו להניח אבן על מצבתי ואף יבטלו לימודים ועבודה בשביל לחלוק לי כבוד. 

משפחתי המורחבת כנראה שפויה וחיה את החיים, ללא פחד מקארמות. ובינינו, ייתכן שהם צודקים.

אני עבד למצפון שלי, ואולי בשל כך כשנזכרתי שוב בסבתי הבודדה, הרכבתי את זוגתי על האופנוע לביקור קצר ובלתי מחייב. לסמן וי של 'היינו אצל סבתא לעת זקנתה'. והאמת, היה נחמד. לא כי סבתא חשקה לפתע בחיים. ממש לא. תחינתה הייתה ונותרה דומה: משאלת מוות. הידיעה על בדידותה התהומית של סבתי לא הרפתה ממני. אך הנחתי כי פתרון אין בנמצא.

מתנה לסבתא: תצוגת צאצאים

יום אחד הלכתי לבקר את הוריי עם ילדיי הקטנטנים. הגענו בהפתעה, וכשראיתי את האושר על פניהם מחמת נכדיהם, הבנתי הכול. בתחילה התגוששתי עמם על כך שהם שמחים בנכדיהם יותר ממה שהם שמחים בי, כך היה נדמה לי.

אחר כך נפלה בראשי ההבנה בקול רעש גדול: אין מה להתקרבן. אתה, נדב, מוכר להוריך, אתה לא מרגש ולא מפעים. תן להם ליהנות מצאצאיהם החדשים והמעניינים ההולכים וגדלים. הופכים כל ביקור לחגיגה. וכך יצאתי למבצע סבתא רבתא. העמסתי את שני הקטנים על רכב קטן שהשגתי ודהרתי לבקר את סבתא. והנה, ראו זה פלא, משאלות המוות פסקו כלא היו. סבתא חייכה וצחקה עם נכדיה ולי לא נותר אלה לצאת החוצה אל החצר הגדולה ולהעלות תמונות לאינסטוש. אותי סבתא לא צריכה, הבנתי. היא זקוקה לראות רק לראות את ניניה, וזה הכול. טוב, גם לחבק ולנשק קצת, להראות להם תמונות משפחתיות, להעביר לעדן בן השנה פיסת נייר ולקבל אותה בחזרה ממנו ולתת לטליה במבה שחיכתה לה משום מה, מוכנה ומזומנה לנתינה. 

כמעט שנדרתי בו ביום לבוא לסבתי לפחות פעם בזמן קצוב, אך לא הצלחתי. כל מה שיצא ממני מול זוגתי היה התפתלות מילולית. כי בכל זאת יש חיים, ואין זמן וכו' וכו'. ככה אנחנו נראים. אין לנו הפנאי לתת שעה של קורת רוח למי שבזכותו אנחנו נמצאים בכלל בעולם הזה. כי זה לא כיף. לא זורם. אנחנו רוצים להיפגש עם סבתא רבתא ששומעת היטב, שתספר סיפורים על השואה או על חייה כעולה מתימן. לא מתחשק לנו לעמוד מול אחת כזאת שצריכים לצעוק לה באוזן כדי שתשמע אותנו, כי היא לא מסתדרת עם מכשיר הגברת השמיעה שלה. זה לא אטרקטיבי. 

אמיר, מחנך: "אנחנו הולכים לסבתא וסבא רבא של אשתי פעם בחודשיים. זה יפה אבל אני מרגיש כל פעם שעדיין יש בזה ביזיון. כי אדם צריך לא 'לעשות טובה' פעם בחודשיים, אלא להיות נוכח. בעיניי, החסד שלנו לקוי. אנחנו מעדיפים לעשות חסד לאו דווקא במקום הראשון שאנחנו צריכים לעשות אותו. אני אעשה חסד עם האנשים בחוץ ופחות עם משפחתי הקרובה"

אוי לי שביציאתנו מביתה של סבתא, כשניסיתי לנפח לעצמי קמעה את האגו וביררתי אם עכשיו הכול בסדר ושמחת החיים עוטפת את כל ישותה בזכותי, חטפתי שוב את משאלת המוות הוותיקה שלה באוזניי התקינות. "הכי טוב לי לנוח, יש לי כבר קבר ליד סבא, הכול מוכן, רק להגיע", אמרה סבתא. אוף, כמה קשה לעשות מעשה טוב ולדעת שלא שינית כלום בעולם מלבד אותה שעת המעשה.

"בלילה לפעמים אני חושבת במיטה על הימים של פעם", המשיכה סבתא לספר לי על מעשיה בלילות בבית הגדול והריק. "הכול היה אחרת. לא היה חשמל. התחתנתי עם סבא בגיל 16. לא שאלו אותי כלום. לא האמנתי שאראה בחיים שלי נינים, חשבתי נכדים זה מספיק", הוסיפה. לפתע פלש לריאותיי אוויר צלול והצלחתי לנשום לרווחה בסיפוק. אולי הלילה סבתא לא תחשוב על העבר הקשה ועל סבא הנפטר ותהרהר מעט בניניה המופלאים שזכתה לראותם. ואם זכיתי להעניק לסבתי רגעים של הרהורי שמחה, שרק אני יכול להעניק לה, בשלהי חייה - יימשכו אינשאללה עד 120 מתוך בריאות - דייני.

אני עבד למצפון שלי, ואולי בשל כך כשנזכרתי שוב בסבתי הבודדה הרכבתי את זוגתי על האופנוע לביקור קצר ובלתי מחייב. לסמן וי של "היינו אצל סבתא לעת זקנתה". והאמת, היה נחמד. לא כי סבתא חשקה לפתע בחיים. ממש לא. תחינתה היתה ונותרה דומה: משאלת מוות. הידיעה על בדידותה התהומית של סבתי לא הרפתה ממני, אך הנחתי כי פתרון אין בנמצא
"הנכדים הם היחידים שמתייחסים אליך"

את אברהם (שם בדוי) אני פוגש בשיעור אקדמי. הוא אוטוטו בן 70 ונהנה לספר לי על נכדיו. "הם היחידים שמתייחסים אליך", הוא אומר בטון שמשלים עם המצב. אין באברהם כאב או טרוניה על כך שילדיו לא מוצאים בו עניין. "הנה, תראה", הוא אומר לי ומציג לי יישומון קניות של 'עלי אקספרס'. "מפה אני קונה לנכד שלי דברים. הוא הכי אוהב אותי, כי אני קונה לו בדיוק את מה שהוא מבקש, אתה יודע, גיבורי-על וכל זה", הוא מתגאה ומלהטט בגלריית התמונות בסמארטפונו ומציג את נכדו בתוספת אביו, שעמו הקשר רופף ועייף. אני בוהה בתמונות ומהרהר כיצד ייראו חייו העתידיים של אברהם, ככל הנראה. אין לו נינים עדיין ואיני רוצה להעציב את לבו ולעמת אותו עם המציאות ההולכת לבוא לחייו, בעוד כ-15-20 שנה לערך, כשאת הנכד כבר לא יעניינו בובות גיבורי-על מ'עלי אקספרס'.

"גם ככה קיים ניתוק רגשי בין הדורות במשפחה", מסביר לי אמיר (29) העובד כמחנך. "יש פער גדול והוא מתבטא בסופו של דבר בעניין הזה. הרי הסבתא או הסבתא רבתא לא 'תרביץ לי', אין איום ואף אחד לא יגיד לי משהו על זה שלא אשמור על קשר אִתה, וכך המצב הולך ומחמיר עם השנים.

"לי אין סבא וסבתא ואני רואה מה שקורה בעניין הזה מהצד של אשתי. לה יש סבתא וסבא רבא בני יותר מ-90 שנה. אנחנו הולכים אליהם פעם בחודשיים. זה יפה אבל אני מרגיש כל פעם שעדיין יש בזה ביזיון. ממש ככה. כי אדם צריך לא 'לעשות טובה' פעם בחודשיים, אלא להיות נוכח. בסופו של דבר הם לא גרים רחוק, כולה 20 דקות. אין סיבה לא לבוא יותר".

אז למה באמת אנו בוחרים להתחפר בתוך חיינו ולהזניח את ה'זקנים', גם כשהמרחק לא רב?

"בעיניי, החסד שלנו לקוי. אנחנו מעדיפים לעשות חסד לאו דווקא במקום הראשון שאנחנו צריכים לעשות. אני אעשה חסד עם האנשים בחוץ ופחות עם האישה והילדים הקרובים אליי. גם אם בתכל'ס 'עניי עירך קודמים'. יותר חשוב לנו איך ידברו עלינו בחוץ. אם אני אעזור לסבתא שלי אף אחד לא יגיד לי כלום. אם אסייע לזקנה ברחוב - יעריכו אותי.

"כשאנחנו הולכים לסבא וסבתא של אשתי, אני מרגיש הרגשה של אומץ ונתינה, אבל יש כבדות, אני עושה את זה במאמץ גדול. תמיד יש מחסום והתלבטות אם לבזבז את השעתיים האלה עליהם או לא, וזה בדיוק 'היצר הרע'. בדיוק במקום שצריך לעשות את החסד האמתי - הוא מונע ממך".

יש פתרון?

"אני חושב שהעלאת הנושא לתודעה יכולה לעזור לנו לעשות חשבון נפש באופן כללי, ולשאול כל הזמן: האם אנחנו עושים את החסד במקומות הנכונים בכלל? יש לי תלמיד שההורים שלו מארגנים שיעורי תורה ונותנים הרבה חום לילדי השכונה, בשעה שהילד שלהם לא מבין איפה הוא בכל הסיפור הזה. הוא מרגיש שחסר לו חום הורי, ובזמן שהוריו נותנים תשומת לב לזרים הוא נשאר בודד. זה לא מתחיל מהדילמה אם לבקר את סבתא או לא, זה נקודת מבט רחבה הרבה יותר על המושג 'חסד'".

סבתות לא מתלוננות

אני מנסה להבין איך הדברים עובדים אצל סבתות מקבילות, נוטל את שאלותיי בכפי ופונה לסבתות זרות.

יהודית הירשברג בת ה-81 מזכירה לי קצת את סבתא שלי. גם היא אלמנה ובערך באותו גיל, רק שאצל יהודית מספר הילדים כפול, וששת ילדיה הביאו לעולם 38 נכדים שיש לה מהם 17 נינים, לא פחות, בלי עין הרע. היא מתגוררת בדיור המוגן 'בית שלום' בתל אביב, וגם בזה היא שונה לגמרי מסבתי שלא מוכנה לעזוב את הבית בשום אופן. יהודית מדברת במהירות, משל הייתה בת 18 אביבים. התלהבותה הנוכחית מרוכזת בנינה החדשה, שנולדה לפני יומיים. "זה אושר גדול", היא אומרת וסופקת כפיה בסיפוק, אך מיד מתזזת לכאב גדול.

"שבעה ילדים היו לי ואחד נפל בלבנון", היא אומרת ושותקת רגע ארוך. מרימה את עיניה וממשיכה לספר לי על נכדיה האהובים. "היום כל הנכדים שלי לומדים משהו והנחת גדולה".

מה הם לומדים?

"זה בדיוק מה שגם אני רוצה לדעת", צוחקת יהודית. "כל אחד לומד משהו אחר וכבר קשה לעקוב. בהחלט. כולם ברוך ה' עסוקים. יש הרבה נחת".

אני מברר עם יהודית את תדירות ביקורי הצאצאים. "אני גרה בתל אביב והם די רחוקים. אבל הם באים לבקר, בוודאי. קשה להגיד את התדירות, אבל מגיעים. כן. ברור שהייתי רוצה שיבואו יותר אבל אני לגמרי מבינה את זה שהם באים פחות. לכל סבתא נוח שהתדירות של הביקורים תהיה גבוהה, אבל אין מה לעשות, צריך להבין את זה... אנשים עסוקים ורחוקים ופשוט לא יוצא. זה שיש לי כעת שישה ילדים עוזר קצת, כי כל פעם מישהו אחר מגיע".

איך גורמים לצעירים לבקר יותר את סבתא?

"מה אפשר לעשות? לאהוב אותם. זה הכול. אם הם יודעים את זה – הם יבואו. אהבה היא דבר גדול.

"יש לי הרבה מה לספר לנכדים שלי. דברים שעברתי, שבעלי עבר אתי. הרבה פעמים הקשר מתבטא בסיפורים, אבל גם בשיחות, ושוב - הרבה אהבה. אתה יודע, אדם מרגיש שאוהבים אותו בלי תנאים והוא בא לבקר אותך ולשבת אתך".

עד כמה המקום של הנכדים דומיננטי בחייך העשירים בחיי חברה ופעילויות בבית האבות?

"לצערי בעלי נפטר, והנכדים הפכו להיות מקום חשוב ומרכזי יותר. גם כשהם לא מגיעים – זה הטלפון שהם מרימים לסבתא. זה חשוב ומשמח. כל יום הם מתקשרים. מישהו מתקשר. אני מאוד משתדלת להיות זמינה ובדרך כלל אנחנו קובעים שעות שבהן הם מתקשרים. ברוך ה' שיש טלפונים היום. אני לא כל כך מתמצאת במיילים ורשתות, אבל וואטסאפ אני מכירה. יודעת לקבל תמונות, לשלוח קצת פחות. אני מהמאה הקודמת, בכל זאת".

תרצי לנצל את הבמה ולקרוא להם לבוא לבקר יותר?

"דווקא לא", מפתיעה סבתא יהודית, "לא הייתי אומרת תבואו יותר, כי אני יודעת שכשהם יכולים - הם באים. לא, אני לא רוצה למנוע מהם לעשות דברים חשובים בחיים בשבילי ואני לא חוששת מזה שיבואו פחות פתאום. כשהם יכולים - הם באים וזה בסדר גמור".

אין כמו עוגה של סבתא

רותי מולנר בת ה-82 החליטה לפני ימים אחדים לעשות מעשה ולפתור את בדידות הגיל המתקדם וקשיי המפגש עם הילדים והנכדים. נטלה סבתא רותי את חפציה ממודיעין ועברה דירה היישר לפתח תקווה, שם מתגוררת בתה. מאז, חייה סוערים. אוריה, הנינה היחידה, קופצת רבות מאורנית הסמוכה. ועדיין, סבתא רותי רוצה קצת יותר.

"נראה לי שהנינה שלי - שאני משוגעת עליה - אוהבת יותר את בעלי מאשר אותי, לא יודעת למה זה ככה", צוחקת רותי. על הנכדים יש לרותי רק מילים טובות. "אני מאוד אוהבת שהנכדים באים. גם כשהם בסביבה, וגם הרחוקים מגיעים ברוך ה'".

רותי, תני לי את העצות שלך, איך אני גורם לנכדים העתידיים שלי לבוא אליי?

"לא יודעת, אני לא עושה משהו מיוחד. הם פשוט אוהבים לבוא. מה שכן, אני הולכת לקחת אותם ברכב מהרחוב הראשי אם הם באים באוטובוס. לפעמים הם גם ישנים אצלי, אוכלים יפה כמובן. אני מכינה להם אורז צהוב וטעים במיוחד שהם אוהבים, עם אפונה וגזר, ואיך לא, עוף. דברים כאלה. ולא פחות חשוב: עוגות סבתא. ככה הם קוראים לזה. זה כולל עוגת שמרים עם שוקולד ועוגת בראוניז, גם עם שוקולד.

"בסופו של דבר, אני לא יכולה להגיד שהנכדים לא באים הרבה. זה בסדר. אני לא מתלוננת חלילה. הגדולים באים פחות, ברור. אבל זה ממש לא מציק שבאים פחות, הם גדולים ועובדים וגרים רחוק, זה המצב".

מצד שני, פתרת את הבעיה באופן מעניין ועברת פשוט לגור ליד הבת שלך.

"נו, אבל לא כולם יגורו ליד הבת שלי. אז נכון שאת הבת ואת הנכדים שגרים באזור אני רואה יותר, אבל אי אפשר לגור ליד כל הילדים... יש לי שלוש בנות וברוך ה' הרבה נכדים. לא אומרים כמה, זה מין עניין של סבתות", היא צוחקת.

את עדיין בנינה הראשונה. יש חשש שעם הנינים הבאים תראי פחות ופחות את הנכדים?

"אין לי פחד שלא יבואו. אני מכבדת את כל מה שהם רוצים. יש לנו וואטסאפ, הם מצלצלים הרבה וזה נחמד. אני סומכת עליהם שתמיד יהיו בקשר ומקווה שלא אצטרך חס וחלילה עזרה או משהו. בביקורים - אני סומכת עליהם. לגמרי".

סבתות לא מעטות קוראות 'עולם קטן' ורוצות לשמוע מה סוד הקסם של סבתא רותי בפיתוח היחסים עם הנכדים.

"לפני הכול, לא להעביר ביקורת! רק לעודד ולהגיד לנכדים דברים טובים. להיות בקשר בטלפון, בוואטסאפ. לזכור שאין לי פה תפקיד לחנך אותם. ההורים מחנכים ואני רק נהנית מהם. הנכדים לעולם לא ישמעו ממני ביקורת, לא! האמת היא שזה לא טבעי לא להגיד ביקורת, רואים כל מיני דברים ויש מה להגיד, אבל נו, אני מתאפקת לא להגיד, במיוחד לא לנכדים ולנכדות".

קשר טהור בלי 'טובות הנאה'

החיים המודרניים עלי אדמות נותנים לנו את כל הלגיטימציה לשכוח ממי שלא מועיל לנו איכשהו. סבתא וסבא רבא הם לרוב דמויות מהסוג הקשיש, כאלה שהכי קשה להשקיע בקשר אתם. מקסימום 'עושים טובה' ומרימים אליהם טלפון. ככל שהגיל עולה העיסוקים מתמעטים והבדידות - חונקת. זקן או זקנה מבינים יותר כי לא נותר לאדם בעולמו אלא ד' אמות של משפחה וצאצאים. רק על זה אפשר להתרפק ולינוק קמצוץ נחת. ובדיוק אז - צעירי המשפחה בשיא עיסוקי חייהם.

סבי מצד אבי לא נותר רגע לבדו עד יום מותו. המשפחה המורחבת חיה עמו בפתח תקווה, וגם כשכבר כבדו עליו חייו, כל פעם קפץ נכד או נין אחר לביקור קצר. לא היה צריך לנסוע כדי להשקיע בתצוגת צאצאים שתרחיב את לבו. המודל המודרני יותר המאפיין את החיים היום, דומה יותר למה שמתרחש עם סבתי: כל ילד עוקר מִנוף ילדותו ובונה את ביתו אי שם. אין סנטימנטים לקרבה גיאוגרפית והקשר המשפחתי באופן כללי בנוי על הכרזות "צריך להיפגש יותר". קשה להקפיד על ביקורים סדירים אפילו בין בני המשפחה הצעירים. ובתווך, העיסוק האינטנסיבי של כל אחד בענייניו מחפה על הקשר המשפחתי הרופף יחסית.

אבל הי, אצל סבתא וסבא רבא אין עיסוקים שמחפים על חוסר הקשר המשפחתי. ההפך. זמנם בידם והם כמהים לראות את צאצאי המשפחה שהקימו בעמל. עומס החיים והמרחק הגיאוגרפי והמנטלי מצריכים השקעה גדולה כדי להציג לסבא-סבתא שאתם קיימים ופורחים, ולשמח אותם בכך. 'הזקנים' מצדם אומרים תמיד: "אל תטרח". ממרקים לנו את המצפון. אך בסתר לבם מה שהכי משמח אותם הוא שתטרחו גם תטרחו. לא ברור מדוע אדם שהקים משפחה ענפה מוצא את עצמו בשלהי חייו כשידו האחת אוחזת בשלט טלוויזיה והשנייה בעיתון.

הפתרון הפשוט הוא לעשות סבב תורנות שבו כל אחד מבני המשפחה, כולל הנכדים ובני הנכדים, מגיעים אחת לזמן מה לבקר את סבא רבא וסבתא רבתא (לרוב, סבא-סבתא 'רגילים' יודעים לדרוש היטב את הביקורים שלהם). פשוט להגיע. להיות שם. להציג את הצאצאים, לתת להם להכיר את מי שבזכותם הם נולדו ולהרוות בליטר וחצי נחת רוח תוססת את האנשים היקרים האלו, רגע לפני שהם נעלמים מן העולם ואתם מבכים מול הקבר על כך שלא ביקרתם אותם מספיק.

לתגובות: נדב גדליה בפייסבוק.

ביקרתם את סבא וסבתא בחופש? שלחו תמונות לדף של "עולם קטן" בפייסבוק. מבטיחים להשתדל לפרסם כמה שיותר!

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
משל המערה

  הטור של אבינועם הרש...

על נבואות ורעידות אדמה

  מאמר מאת הרב יואל...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם