אחרי הרצח: חתונה

6 kolman
"האירוע הכואב שעברנו הוא נקודה קטנה במכלול של ישועה"
לפני קצת יותר מחודשיים איבדה יעל קולמן את בנה עדיאל בפיגוע דקירה בירושלים, אך היא לא איבדה את תעצומות הרוח * שיחה עם אם שעוד לפני רצח בנה הרגישה חלק ממשפחת השכול, ובדיעבד חושבת שבנה חש שהוא הולך למות * מדוע היא נחשפת לתקשורת, איך הצליחה לעזוב את הקבר הטרי, על מה היא מדברת היום עם עדיאל וכיצד הובילה את הבת לחופה בתוך פחות מחודש אחרי הרצח

איתמר מור

כשמקשיבים ליעל קולמן אי אפשר לחמוק מהתחושה שהאישה החזקה הזאת התכוננה כל חייה לרגע שיודיעו לה שבנה נרצח.

שנים לפני שהשכול הגיע לפתחה היא פיתחה לעצמה הרגל לעקוב באדיקות אחרי כל הפרטים והשמות שמאחורי כל פיגוע טרור או אסון. "זו הדרך היחידה שבה אני מרגישה שיצאתי ידי חובת השותפות בצער על מה שקרה", היא מסבירה. "כל עוד אני לא מכירה את הסיפור הכי עמוק שאפשר, אני חסרת מנוחה. אני מסוגלת לנסוע במיוחד מהבית כדי לקנות עיתון, לנבור בפייסבוק; עד שלא אסיים ואדע הכול אין לי מנוח".

ההרגל הזה מביא עמו דרישה להרבה כוחות נפש; כוחות שבחודשים שקדמו לרצח יעל הרגישה שכבר אינם קיימים בה. כחודשיים לפני הירצחו של עדיאל נרצח הרב רזיאל שבח הי"ד, וחודש אחריו נרצח הרב איתמר בן גל הי"ד. בשני המקרים חשה יעל שאין לה כוחות. "אני זוכרת שראיתי את התמונה של הרב בן-גל הי"ד בעיתון, וממש ביקשתי ממנו סליחה על שאני לא מסוגלת לקרוא ולצלול לתוך השכול הזה", היא מספרת.

"ביום שבו נרצח עדיאל סיימתי לעבוד אחר הצהריים, נכנסתי לאוטו והדלקתי רדיו ושמעתי שהיה פיגוע דקירה בירושלים. כיביתי את הרדיו מיד כי פשוט לא היו לי כוחות. הייתי עייפה פיזית והיו לי על הראש קניות לפסח. הלאות שהרגשתי גרמה לי לבטל הכול. נסעתי הבית והלכתי לנוח.

"התעוררתי בסביבות שבע בערב. כמה דקות אחר כך הגיע הביתה אביגדור בעלי ואמר לי: 'שמעתי משהו שאין לי מושג איך אני אומר לך אותו'. הוא לא היה צריך להוסיף מילה. מיד הבנתי שמדובר בעדיאל".

כמעט חודשיים חלפו מאז הרצח של עדיאל קולמן הי"ד. עדיאל, תושב כוכב השחר שבבנימין, היה בן 32 במותו. הוא הניח אחריו רעיה, איילת, וארבעה ילדים. מחבל דקר אותו למוות ברחוב הגיא שבעיר העתיקה בירושלים, בעת שהיה בדרכו מעבודתו בחפירות עיר דוד לרכבת הקלה. עדיאל הגיע לבית החולים במצב קשה מאוד. הוא הוכנס לחדר הניתוחים, אך לאחר יותר מחמש שעות שבהן נאבקו הרופאים על חייו, הם נאלצו לקבוע את מותו.

השוטר שהגיע ראשון לזירת האירוע סיפר למשפחה כי גם לאחר שעדיאל נפגע הוא המשיך להתעמת עם המחבל, השכיב אותו והחזיק בו עד שהגיעו כוחות הביטחון. המחבל המשיך לדקור את עדיאל, אך האחיזה במחבל מנעה מבעדו להמשיך ולפגוע באנשים נוספים.

מאז היום המר והנמהר ההוא נאחזת יעל בכל סיפור, בכל אמירת ניחומים, בכל תמונה חדשה שלא הכירה ובכל עדות של אנשים שפגשו את עדיאל. ביום העצמאות האחרון הובילה משפחת קולמן אל החופה את הבת צופיה, אחותו של עדיאל הי"ד. סמיכות האירועים ועצמת הרגשות לא פגמו בשמחה הגדולה של החתונה; ייתכן שחלק גדול מכך קשור בצורך הפנימי של יעל להפוך את האסון של המשפחה לנקודת עצמה וחיזוק לא רק להם אלא לעם ישראל כולו.

מעדיפה הלוויה

"ההודעה הראשונה שקיבלנו בנוגע לאירוע הייתה שעדיאל פצוע קשה", יעל משחזרת. "אביגדור בעלי הוא חובש, ודי ברור לכולנו שמי שמוגדר 'פצוע קשה' אך מגיע במהירות לבית חולים, ברוב מוחלט של המקרים יישאר בחיים. מצד אחד זו הייתה ההרגשה שבה יצאנו מהבית לכיוון בית החולים. מצד שני בתוך הלב פנימה הייתה בי גם תחושה מאוד לא טובה. היום, ממרחק של זמן, כשאני מנתחת את הפעולות שלי ברגעים ההם, אני מבינה שהתכוננתי להודעה הקשה מכול.

"אנחנו גרים בקשת שבגולן, והיה לי ברור שלא נהיה מסוגלים לנהוג את כל הדרך מהבית לירושלים. הזמנתי מונית וביקשתי שהנהג יגיע 40 דקות אחר כך כדי שנספיק להתארגן. התקשרתי לשתי חברות שחוו שכול וביקשתי מהן שיבואו לפגוש אותנו בבית החולים. תלשתי שני דפים מהמחברת שלי, לקחתי עט ושמתי אצלי בתיק כדי לכתוב הספד. כשעלינו על המונית ביקשתי מהנהג שיכבה את הרדיו. הסברתי את המצב ואמרתי שאני לא מעוניינת לשמוע שום דבר מהתקשורת, אלא לקבל רק הודעה רשמית.

"כל מי שחווה שכול יודע שהראשונות שמגיעות לנחם הן משפחות שכולות אחרות. גם אלינו הגיעו המון משפחות שכולות, והאמת היא שלעתים הן היחידות שמצליחות לנחם. אני משווה את השבעה לשבע ברכות. כמו שבשבע ברכות נותנים לחתן ולכלה הרבה עצות לחיים אבל חשוב עוד יותר להמשיך וללוות אותם בחיים עצמם, כך גם אני אמרתי למנחמים: 'תודה שבאתם. נשמח אם תישארו בקשר גם אחרי שהשבעה תיגמר'"

 

"במהלך הנסיעה ראיתי בוואטסאפ של היישוב שכותבים להמשיך להתפלל על עדיאל כי הוא פצוע אנוש. סגרתי את הטלפון. אמרתי לעצמי: 'זה לא שלי. אני לא קיבלתי הודעה כזאת'. תוך כדי הנסיעה התקשרה אליי כלתי, שהיא עיתונאית ב'מקור ראשון', ושאלה איפה אנחנו. קיבלתי תחושה שהיא מסתירה ממני משהו, והתחלתי לצעוק.

"כשהיא אמרה שעדיאל עדיין חי עצמתי את העיניים ודיברתי עם הקב"ה בקול. אמרתי לו: 'ריבונו של עולם, אני בעוד חודש מחתנת בת. אני לא רוצה את הבן שלי בחתונה בכיסא גלגלים, לא באלונקה ולא פגוע ראש. אנא, לכבודך ולכבוד עדיאל, בוא נעשה הלוויה מכובדת מחר'. זה נשמע נורא, אבל כשסיימתי לומר את המילים האלה הרגשתי הקלה עצומה. גל של עצמה שטף אותי, והוא מלווה אותי עד לרגע זה".

איפה האמונה נמצאת ברגעים כאלה?

"בחסידות נהוג לחלק את עבודת ה' לשלושה שלבים: הכנעה, הבדלה והמתקה. בנסיעה ההיא הגעתי כביכול למקום הכי נמוך בחיי, אבל זכיתי להגיע גם להכנעה. רק ממעמקים כאלה יכולתי לדבר עם ריבונו של עולם בכנות שכזו.

"אתה שואל על אמונה, אז אומר לך שמיד אחרי המשפט הזה פניתי לבעלי ואמרתי לו: 'בוא נחליט עכשיו, ברגע זה, שאנחנו בוחרים בחיים. בוא לא נחכה להודעה, ללוויה, לשבעה. בוא נחליט כבר עכשיו, פה, שלא משנה מה יקרה, אנחנו דבקים בטוב שעוד נשאר'. רק אז הוצאתי את הדפים והתחלתי לכתוב הספד".

"הוא כאילו נפרד מכולם"

"כשהגענו לבית החולים עדיאל עדיין היה בחיים. הפציעות שלו היו חמורות כל כך שהרופא אמר לנו שאנשים במצבו לא שורדים יותר משעה וחצי. עדיאל החזיר את נשמתו אחרי חמש שעות וחצי.

"בבית החולים אספתי את הילדים וחזרתי ואמרתי להם שאנחנו בוחרים בחיים. שמעתי את המשפט הזה בפעם הראשונה ממרים פרץ. ההחלטה הזאת עזרה לנו מאוד כשהאסון השיג אותנו.

"אין לי דרך להסביר זאת, אבל כשהבנתי שעדיאל כבר איננו בין החיים שטפה אותי השלמה. בשבעה ביקשתי מאנשים שיברכו אותי שההשלמה הזאת תמשיך ותלווה אותי כך שלא אחוש כעס, טרוניה או תסכול ממה שקרה".

מה גרם להשלמה הזאת, לכך שאין בך כעס?

"יהיו אנשים שיאמרו שזה מיסטי, אבל מבחינתי היו סימנים מטרימים לכך שעדיאל עומד למות. בשבוע האחרון לחייו הוא התקשר אלינו בכל יום, ולא כמו בדרך כלל, רק בסופי שבוע. בחודש לפני פטירתו עדיאל גם נסע לניר עציון לבקר את סבתו, וביקש בפעם הראשונה לבקר בצריף שגרנו בו כשהיה תינוק.

"סיפור נוסף שמענו מד"ר פרץ כהן, הרופא של כוכב השחר. עדיאל היה מפיץ של מיץ תפוזים טבעי, והרופא היה אחד הלקוחות שלו. ביום שישי האחרון לחייו הוא הגיע אל הרופא ונתן לו 18 שקלים. הרופא שאל אותו על מה הכסף, ועדיאל אמר לו: 'אנחנו כל הזמן מתקזזים. קח את הכסף, ודע לך שמהשבוע הבא המיץ יהיה פחות מתוק'.

"במוצאי שבת, בלילה לפני שהוא נרצח, אחרי שהוא ואיילת סיימו לסדר את המטבח, הוא אמר לה: 'בואי נשב ונלמד יחד פרק מהספר "אמונה ובטחון" של החזון אי"ש'. הוא כאילו נפרד מכולם. סגר את כל מה שצריך לסגור והשאיר אחריו רק בקשה לאמונה וביטחון. בשבילי זו נחמה גדולה".

בוכה עם הקופאיות

יעל מתמודדת עם הכאב, החסר והשכול גם דרך שיחות שהיא מעבירה לפני תלמידים, משפחות וקהילות. נוסף על התרפיה שבעצם הדיבור היא מרגישה שהנכונות להיחשף חשיפה מוחלטת לצד הדיבור על עדיאל, על הנהגותיו ועל מידותיו, יש בהם כדי למלא את החלל שנוצר.

לכן גם הסכימה להתראיין לכלי התקשורת מיד לאחר הרצח, אפילו עוד לפני הלוויה. "אם יש איזשהו תיקון שאפשר לעשות, זה להמיר את חילול ה' הגדול שנוצר ברצח של עדיאל בקידוש ה'", היא אומרת. "בחסידות מובא שגדול קידוש ה' שבא מתוך חילול ה'. עדיאל נרצח על לא עוול בכפו, רק משום שהוא יהודי. זה חילול ה' נורא, ואת חילול ה' הזה החלטתי למלא בקידוש ה'.

"הנכונות שלי להתראיין לתקשורת לא נובעת מאגו. כשאדם מגיע למצב שמתו מונח לפניו, אין לו במצב הזה גרם של גאווה או אגו. ההחלטה לצאת ולספר שוב ושוב את הסיפור של עדיאל היא כדי להוסיף קידוש ה' ולהדגיש את הבחירה בחיים.

"גם היום אני מתנה את הסכמתי להתראיין בשני תנאים: שלא ישאלו אותי בכלל על המחבל, על עונש, על ראש הממשלה, על פוליטיקה או דברים כאלה. אין לי עניין להיכנס לתוך הבוץ. ברגע ששיחה עוברת לפסים כאלה אני מפסיקה לדבר. התנאי השני הוא שלא להוסיף ולא לגרוע מילה על עדיאל. חשוב לדייק ממש בכל מה שמספרים עליו, ולו משום שמבחינה רוחנית זה חשוב לנשמה של הנפטר ב-11 החודשים הראשונים.

"לא היה מקרה אחד שלא כיבדו את הבקשות האלה. בניגוד למשפחות שיצאו מצולקות מחוויית החשיפה לתקשורת, אני דווקא הרגשתי שכיבדו אותי והתחברו לכאב שלי כי גם אני כיבדתי אותם.

"החשיפה הזאת עדיין קשה. אחרי השבעה פחדתי להיכנס אפילו לסופרמרקט, כי הרגשתי שעצם הנוכחות שלי גורמת לאנשים מבוכה, שהם לא יודעים מה לומר ולעשות. לקח לי זמן להבין שלא רק אני זקוקה לנחמה; כולם מחפשים אותה. אני נכנסת לסופר בחשש, ובסוף מוצאת את עצמי יושבת ובוכה עם כל הקופאיות".

איך מצליחים להתנהל במצב איום כל כך מתוך שיקול דעת, מחושבות ותכנון מדוקדק כזה?

"כבר שלושים שנה אני לומדת חסידות ומודעות עצמית. אספתי בשנים האלה ארגז כלים ענקי. הרצח של עדיאל היה הרגע שבו סימנו לי שהגיע הזמן לפתוח את הארגז הזה.

"יש נטייה טבעית להתמסכן, להתבכיין, להיכנס לתוך עצמך. אבל היהדות מדברת על העצמה של מה שנותר. זו גם הסיבה שהחלטתי שלא להיכנס ולהיפרד מעדיאל בבית החולים. הגוף נטמן באדמה, אבל הרוח, התכונות החיוביות, הרושם שהאישיות שלו הקרינה, כל אלו נשארו אתנו ואותם אפשר להעצים. הגישה הזאת עזרה לנו מאוד בכמה וכמה נקודות זמן, גם בלוויה וגם לאורך השבעה.

הצדעה להרוגי מלכות

יעל מספרת שבסוף הלוויה נשארו סביב הקבר חברים, המשפחה הקרובה והרב קרקובר, הרב של כוכב השחר, שהיה קשור מאוד לעדיאל, ואף אחד מהם לא הצליח לעזוב. "הצעתי שכל אחד מהנוכחים יפתח את היד וכביכול ייקח בתוכה תכונה אחת טובה שהוא זוכר מעדיאל, יאמץ אותה אל חייו ויעצים אותה", יעל נזכרת.

"היה חבר שלקח את ההרגל של עדיאל להקדים שלום לכל אדם. אחר קיבל עליו את ההקפדה שלו שלא לומר לשון הרע. עד עכשיו אני שומעת באוזניים שלי את הקול שלו אומר לי 'אמא, אמא, לא! לא! לא להגיד!' כמו שהיה אומר בכל פעם שרציתי לספר לו משהו שהוא חשש שיש בו לשון הרע. חבר אחר לקח את היכולת ליהנות מהשגרה, אחר את העין הטובה.

"בחתונה של צופיה באה אליי חברה שלה וסיפרה שקיבלה עליה ליד הקבר לחדש את הקשר עם אחותה, שלא דיברה אתה כבר המון זמן. היה מדהים לראות שכל מי שעשה את זה הצליח לצאת רגוע מבית העלמין. עצם הידיעה שמשהו ממנו ממשיך אתנו הלאה נותנת גם לעדיאל המשכיות".

איפה כן היה קשה?

"היה לי קשה להודיע לאמא שלי. אמא היא אישה מבוגרת שעלתה מתוניסיה לארץ אחרי שהרב הראשי של תוניס, הרב מצליח מאזוז, נרצח בדקירות. לא ידעתי איך לומר לה שהנכד האהוב שלה נרצח בדקירות בירושלים.

"בלוויה היה לי קשה עם הפרדה. כשקראו לי לבוא ולדבר עצרתי ליד הגופה של עדיאל ועמדתי שם דקה וחצי. רציתי להצדיע לו. למה מצדיעים רק לחיילים, ולהרוגי מלכות לא? לאחר מכן אנשים אמרו שהדקה וחצי האלה היו משמעותיות כל כך.

"את ההספד, שהיה קצר, קראתי לאט-לאט. ממש לא רציתי שייגמרו לי המילים. תוך כדי הדיבור האטי והמתון הזה נזכרתי בהליכה של עדיאל, מן הליכה שהיא חצי ריחוף. נוגע לא נוגע. כל מילה כמו צעד של עדיאל".

"תוך כדי הליכה דיברתי עם עדיאל, והתחלתי קצת להתבכיין, לספר על איזו שבת זו בלעדיו. אבל אז החלטתי לשנות את הדיבור. אמרתי לו: 'בבקשה ממך, תלמד השבת את 'מאמר הדור' בחברותא עם הרב קוק"
הכנסת ספר תורה ביום הקבורה

"מיד אחרי הלוויה קיבלנו הודעה שמכניסים ספר תורה לעילוי נשמת עדיאל. לא ממש הבנתי מה אומרים לי, מה גם שזה נשמע הזוי. כשהגענו הביתה מבית העלמין שאלתי אחד מקרובי המשפחה אם יש לו מושג במה מדובר.

"הוא סיפר לי שהוא עצמו היה אמור להיות ממש באותם רגעים בטקס חנוכת בית כנסת והכנסת ספר תורה במפעל 'פרי גליל' בחצור. הוא הראה לי את ההזמנה בוואטסאפ, והבחנתי שבהזמנה לא כתוב לכבוד מי מכניסים את הספר. התברר שהיו הרבה מאוד נפטרים שדובר שהספר יוכנס לעילוי נשמתם, לכן גם לא נכתב כלום בהזמנה. כשהגיע הרגע החליטו להכניס את הספר לעילוי נשמתו של עדיאל, שבאותו זמן הובא לקבר ישראל. זה היה מרגש מאוד.

"ההשגחה הזאת המשיכה הלאה גם בימים הבאים. בשבעה ממש הרגשתי שכל המחיצות נפלו ואני יכולה לומר לאנשים באמת כל מה שאני חושבת, ושזה גם יתקבל. הגיעו לנחם חברים לא דתיים של עדיאל. בסוף היה להם קשה לעזוב. אמרתי להם: 'אם אתם יוצאים מפה ונשארים בדיוק כמו שנכנסתם, אתם לא חברים של עדיאל'.

"כשהגיעה השבת, ויכולתי בפעם הראשונה מאז הלוויה לצאת מהבית, הלכתי בבוקר לבקר חברה. תוך כדי הליכה דיברתי עם עדיאל, והתחלתי קצת להתבכיין, לספר על איזו שבת זו בלעדיו. אבל אז החלטתי לשנות את הדיבור. אמרתי לו: 'בבקשה ממך, תלמד השבת חברותא עם הרב קוק. תלמדו את "מאמר הדור" מתוך "אדר היקר"'. ביקשתי מעדיאל שגם יבקש סליחה מהרב קוק בשם כל מי שפגע בו".

'המקום ינחם אתכם' במבטא ערבי

אחד הביקורים המיוחדים והמרגשים שחוותה משפחת קולמן בשבעה היה ביקורו של עיסאם עותמאן. עותמאן, ערבי ישראלי המתגורר באבו גוש, שכל את בנו יוסוף בפיגוע ירי בספטמבר האחרון ביישוב הר אדר.

עיסאם החליט לפני שנים מספר לנטוש את הקוראן ואת הדת המוסלמית לאחר שהגיע להבנה כי האמת נמצאת ביהדות. מאחר שהוא איננו מעוניין לגרש את אשתו, והיא מצדה החליטה להישאר מוסלמית, הוא איננו יכול להתגייר. על אף כל זאת עיסאם מקיים את כל מצוות היהדות, קלה כחמורה. סיפורו יוצא הדופן הובא לפני חודשים מספר בעיתון 'מקור ראשון'. דמותו של עיסאם נגעה לליבה של יעל, שקראה את הכתבה, והיא החליטה לבקר את האב השכול.

"רציתי מאוד להגיע אליו, אבל איכשהו זה לא יצא", מספרת יעל. "עברו להם כמה חודשים, עדיאל נרצח, ואז בשבעה ראיתי מישהו שאינני מכירה קם ללכת ואומר לי 'המקום ינחם אתכם' במבטא ערבי. לא יכולתי לכבוש את הסקרנות שלי ושאלתי אותו מי הוא. התברר שזה עיסאם. לא האמנתי שהוא הגיע בסוף לנחם אותי. הוא דבר בצורה כל כך מרגשת. אמר דברי תורה כל כך יפים. זו הייתה סיטואציה מוזרה. הוא עצמו אמר שלקב"ה יש בעיה אתו, מאחר שהוא מקיים קלה כחמורה אף שאינו שייך לעם סגולה, בעוד רבים מבניו האמתיים של העם הזה לא עושים כך".

מה גרם לו לבוא לנחם? הרי לא היה לכם קשר אתו לפני כן.

"כל מי שחווה שכול יודע שהראשונות שמגיעות לנחם הן משפחות שכולות אחרות. גם אלינו הגיעו המון משפחות שכולות, והאמת היא שלעתים הן היחידות שמצליחות לנחם. משפחת פוגל הגיעה לכמה דקות. הם אמרו 'באנו לתת לכם טיפ. אתם תקבלו בתקופה הקרובה הרבה מתנות מהרבה אנשים. אל תהיו גיבורים ותדחו את המתנות האלה. דעו לקבל את העזרה והסיוע שמציעים לכם'.

"היה עוד מישהו שבא לנחם, שאשתו נפטרה וכעת התחתן שוב. שמחתי מאוד לראות אותו. אמרתי לו: 'התנערי, מעפר קומי'. הוא ענה לי: 'יעל, אני רוצה לתקן. התנערי, מעפר קומי, אבל... את צריכה לדעת שלא הכול מושלם'. דווקא האמירות האלה מאוד ניחמו אותי. מהבחינה הזאת אני משווה את השבעה לשבע ברכות. כמו שבשבע ברכות נותנים לחתן ולכלה הרבה עצות לחיים אבל חשוב עוד יותר להמשיך וללוות אותם בחיים עצמם, כך גם אני אמרתי למנחמים: 'תודה שבאתם. נשמח אם תישארו בקשר גם אחרי שהשבעה תיגמר'".

אפר מהר הבית

עדיאל קולמן היה בעל תואר ראשון בהיסטוריה ובחינוך מיוחד. הצד ההיסטורי היה הדומיננטי אצלו, והוא גרם לו לבחור לעבוד במיזם חפירות עיר דוד. האתגר האחרון שהיה שקוע בו במסגרת העבודה היה חשיפת תעלת מים שנמשכה מבריכת השילוח לבית המקדש. התעלה, העוברת בתוואי עולי הרגלים, אמורה להיחשף סופית בימים אלו, ובעוד כחודש ייערך טקס רשמי שבו תוצג לציבור. במעמד זה תיקרא התעלה על שם עדיאל, ויוצב במקום שלט לזכרו ולהנצחתו.

"למחרת הלוויה הגיעו לשבעה 15 חבר'ה מהחפירות בעיר דוד. הם אמרו שהם לא מצליחים להמשיך לעבוד ושהם חייבים שננחם אותם. אחד מהארכאולוגים סיפר לנו שבתעלה היה גרם מדרגות שנחשף אבל לא הצליחו לייצב אותו. עדיאל סירב להיכנע וניסה עוד ועוד עד שהמקדחה נשברה. בסופו של דבר הוא הצליח, וכשהרימו את אחת המדרגות מצאו מתחתיה אפר מתקופת הבית השני. הארכאולוגים סיפרו שמדובר בממצא יחידאי. נדיר מאוד. הם התרגשו מאוד כשסיפרו על כך".

פחות מחודש לאחר שקמו מהשבעה הגיעה חתונתה של צופיה, אחותו של עדיאל. "בימים האחרונים לפני החתונה של צופיה ניסיתי לצאת קצת מהמחשבות עליו, אבל הן לא הרפו", יעל משחזרת. "ככל שהתקרבה החתונה חששתי מאפשרות שהחופה תהפוך ללוויה. צופיה אמרה שהיא סומכת לגמרי על מאיר, הבן שלנו, שינהל את החופה, ובאמת בתחילת החופה מאיר אמר: 'אחינו נרצח לפני חודש. זה אירוע קשה מאוד, אבל היום אנחנו רק חוגגים ושמחים'. זה היה כל כך יפה, נכון ומדויק. הוא לא ניסה לייפות את הדברים, אבל שני המשפטים האלה הספיקו כדי לכוון את האירוע. אני באופן אישי הרגשתי שגם עדיאל נמצא אתנו. הייתה חתונה מדהימה. כולם התאמצו שיהיה יותר שמח משמח.

"אפשר להתעסק בשאלות הקשות, כמו למה זה קרה, אבל אני כבר כמה שנים חיה בתחושת גאולה. הקב"ה פועל גדולות ונצורות, והאירועים שאנחנו עוברים, גם הכואבים, הם נקודות קטנות במכלול של ישועה. אנחנו לא מבינים כלום. צריך להודות בזה וגם לקבל את זה. אני משתדלת גם לחיות את זה; לחיות את האמונה והביטחון, את ההכרה ש'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה', ומתוך כך לשאוב נחמה".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
לא כל האמצעים כשרים

  סאגת עצורי דומה לא...

כתב סתרים

  ה'אלף-בית' העתיק בעולם הוא...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם