אח ועמית

5 segal
"אני שואל את עצמי אם אפשר להיות מהפכן גם כשאני חי בתנאים נוחים, והתשובה החד-משמעית שלי היא כן"
נראה שרק האח הבכור של עמית סגל יכול להוציא ממנו בריאיון את הצדדים שהוא קצת פחות מדבר עליהם בדרך כלל * לצד זיכרונות הילדות המשותפים של שני נערים דעתניים במיוחד, עמית מדבר בגילוי לב על ההתמודדות המתמדת עם החששות מגבהות הלב, שריטת ההתנתקות הבוערת עד היום, כיצד כמעט פוטר בהוראת הרמטכ"ל דן חלוץ מגלי צה"ל, האם הוא רואה את עצמו בעתיד בפוליטיקה ומדוע הוא לא מאמין בללכת עם הדעתנות על הסוף כמו עמיתו אמנון אברמוביץ' * קטעים מתוך הריאיון המלא שמתפרסם ב"מקום בעולם" - בעוד שבוע אצלכם בתיבות הדואר

ארנון סגל

17 שנים התגוררנו בחדר אחד. אני – הבכור – ואחי עמית, הצעיר ממני בשנתיים כמעט. זה היה מטה המבצעים שממנו הוצאנו לפועל את שלל תכניותינו הבלתי שגרתיות. היישוב שגדלנו בו, עפרה, נתפס בדמיוננו כמקום החשוב בעולם, דבר שגם היום אינני משוכנע שהוא טעות. שנים היינו עסוקים בגאולת היישוב הנאבק על גורלו מידי צבאות זרים, במלחמות הרואיות שיצרנו מדי אחר צהריים.

כשהיישוב שקט סוף-סוף ממלחמות עקובות מדם, שבהיעדר תקציב ראוי אופניים שימשו בהן תחליף לנגמ"שים, ערכנו בחירות דמה בין החבר'ה. התנועה שאני הובלתי זכתה כמובן ברוב גדול, יותר מ-40 מנדטים, ואילו המפלגה של עמית פיגרה אחריי בפער עצום. עמית התלונן שהדבר נבע בעיקר מכך שקהל הבוחרים הטבעי שלו עוד לא למד לקרוא היטב, והתבלבל בפתקים מאחורי הפרגוד.

כשלמדתי בכיתה ד' ועמית בכיתה ב', התחלנו להוציא לאור עיתון. אני הייתי העורך הראשי, וחברים צעירים כמותנו שיגרו אף הם סיפורים ומאמרים לעיתון. למיטב זיכרוני העיתון לא שרד מעבר לגיליון התשיעי. למעשה הייתי העורך הראשון של עמית.

אחר כך גדלנו. עמית לקח את מקצוע העיתונות ואת התודעה הפוליטית כמה צעדים טובים קדימה.

בהמשך החל עמית לעבוד במקומון הירושלמי 'כל העיר', ועם גיוסו לצבא התקבל לקורס הכתבים של גלי צה"ל וסיים אותו כחניך המצטיין. בגלי צה"ל שימש בתחילה כתב תקשורת ואחר כך מונה לכתב בכנסת, ומילא את התפקיד הזה בשנים הדרמטיות והנוראות של ההתנתקות. ב-2006 הוא נשלף מגלי צה"ל למען חברת החדשות של ערוץ 2, וגם בה המשיך בתפקיד הכתב בכנסת. לפני חמש שנים היה לפרשן הפוליטי של הערוץ. ואני, הגדול, מצאתי את עצמי בהדרגה הופך להיות 'אח של', עד להכתרתי הסופית בתואר הזה בשנים האחרונות. למען האמת, אני גם אחיהן הבכור של עוד שלוש אחיות מוכשרות שנולדו אחרי עמית.

הלום קרב ההתנתקות

"אני אוהב מאוד את ירושלים", עמית מודה בסלון ביתו שבעיר. "אנשים נוהגים לטעון שתל-אביב הרבה יותר מפותחת ומעניינת, למשל בהקשר של אתרי תרבות, אבל זה לא נכון. ירושלים היא עיר עולם הרבה יותר מתל-אביב. יש לה הרבה יותר מה להציע מבחינת היסטוריה ותרבות ואפילו אוכל. אני לא אוהב את מזג האוויר בתל-אביב. הכול בה מישורי, קליל וזמני מדי. כשאני מסתובב באבן גבירול, מתוך מאה האנשים שסביבי אולי שניים חושבים כמוני ומצביעים כמוני, וזה לא התאים לי. בירושלים, כשעברי הבן שלי פתח את המצח, הלכנו לקופת חולים במקור ברוך, ושם הייתה אחוות ישראל של ממש: שלושה מצחים פתוחים – אחד של ערבי, אחד של חרדי דובר יידיש ואחד של עברי".

"יש לי טראומת התנתקות", הוא מעיד על עצמו. "עד היום אני לא מסוגל לראות סרטים ותמונות מימי ההתנתקות. סיקרתי אותה מהרגע שנולדה, בסוף 2003, ועד שבוצעה. עמרי שרון היה קורא לי 'המתנחבל'. הוא נהג לומר שגלי צה"ל זה הרדיו של המורדים. הוא התכוון למורדי הליכוד, מתנגדי ההתנתקות. לא אמרתי אז ברדיו במפורש את עמדותיי, אבל הייתי העיתונאי היחיד שלא חשב שמורדי הליכוד הם חבורת שוברי משמעת עלובים. ניסיתי לכל הפחות לסקר את המחאה שלהם בהוגנות. בגלי צה"ל נהגתי לכנות את ההתנתקות 'עקירה', וכתוצאה מכך הרמטכ"ל דאז דן חלוץ דרש ממפקד התחנה אבי בניהו לפטר אותי. ידעתי את זה רק כעבור שנתיים". אגב, בניהו סירב להיענות לדרישה.

"לא היה אדם אחד בקרב המגישים או הכתבים בגל"צ שהיה נגד ההתנתקות. מה קרה אז? למה סימה קדמון מ'ידיעות' הרשתה לעצמה לומר אז בחוצפה 'נגמרו לי הדמעות'? כי הייתה בשמאל תחושה שהנה הם הצליחו, שהנה ראש ממשלה מהימין עושה את זה בעצמו, ואם הליכוד עושה זאת, הכיוון ברור – המדינה הולכת שמאלה. ואז, כשהם היו על הסוס, השמאל עשה את הטעויות הקריטיות שגמרו אותו. האִתרוג של שרון, המגננה המופרעת על כל המושחתים שם, ובזמן אולמרט כבר היה מאוחר מדי לעצור. אי אפשר להרים בלם יד ברכב שנוסע בלי בלמים", הוא מפרשן.

"כל מה שקורה היום בזירה שאיננה השלטונית, כלומר בתקשורת, במשפט ובתרבות, הוא תיקון אלים למה שקרה בהתנתקות. בימין שואלים את השמאל: אחרי כל מה שעשיתם לנו, אתם תדברו אתנו על זכויות אדם? אני אמנם מאוד לא שלם עם חלק מהתופעות שאני רואה היום מימין, אבל מבין שזה תיקון אלים למה שקרה אז. זה החטא ועונשו. אני אומר לשמעון ריקלין תמיד שהוא העונש הכי גדול של אנשי השמאל. הרי לשיטתם מדובר בסך הכול בעוד 'טרול' שאומר משהו מעצבן. למה הם נטרפים מזה? כי הוא המראה המעוותת שלהם. הוא עושה להם את מה שבמשך שנים היה מותר רק להם לעשות.

"בפורום שכלל מקבלי החלטות בתחום הטלוויזיה והתרבות הרשיתי לעצמי לתהות כמה אנשים באולם מקפידים על כשרות, כלומר לכל הפחות לא אכלו מעולם קלמארי וחזיר. הרוב הישראלי לא אוכל קלמארי וחזיר, אבל באולם הזה זה היה מיעוט. מישהי אמרה לי: מה זה משנה? אמרתי לה שבאותה מידה אינני מבין למה מתעקשים על ייצוג נשים בתקשורת. הרי אפשר שכתבים גברים ידאגו לייצוג של האינטרס הנשי. למה בעניין הזה ברור לה שזו הצעה מגוחכת, אבל כשזה מגיע לייצוג של ערכי הרוב הישראלי זה לא מטריד אותה?"

הטובים לאו דווקא לתקשורת

יכול להיות שהגזמנו קצת עם 'הטובים לתקשורת', הקריאה המיתולוגית של אורי אורבך ז"ל בעיתון 'נקודה'? לפעמים נדמה שבציונות הדתית של היום מי שלא הגיע לתקשורת נחשב פשוט טוב פחות.

עמית מסכים: "הפסקתי להמליץ לאנשים ללכת לתקשורת. מי שיבוא, יבוא. גם כך בגל"צ כולם דתיים, מה שאומר כנראה שסגירת התחנה קרובה", הוא צוחק. "ככלל, זה נובע מרגשי נחיתות ציוניים-דתיים. כרגיל יש התלהבות-יתר בציונות הדתית גם בהקשר הזה, בואכה רצון לקבל לגיטימציה מהשמאל. יש דבר אחד נכון בטענות נגד הציונות הדתית, והוא שקבוצת ההתייחסות שלה היא השמאל האשכנזי. היא צמאה להכרה. 'מקור ראשון' רוצה שיאמרו שהוא כמו 'הארץ'. אנחנו נורא רוצים שעמוס עוז ודויד גרוסמן יסכימו בחסדם לבוא ולהתווכח אתנו, במקום לומר להם שאם הם מחרימים את ההתנחלויות, אנחנו נחרים אותם. זה לא מתוך כעס, אבל למה הם מצפים? שהם יגדפו ויחרפו ואנחנו נמשיך לקבל אותם בהערצה?

"בכל אופן, הבעיה העיקרית של התקשורת בישראל היא אחרת. אם התקשורת לא תייצג את סדר היום של הציבור, את הדעות שלו ואת השאלות שמטרידות אותו, היא תאבד מגע עם המציאות. זה קרה להרבה כלי תקשורת ועיתונאים. זה קורה היום ל'הארץ'. הוא עובר תהליך שבו הוא מתנתק מהשפעה על מקבלי ההחלטות בישראל. הוא כבר לא העיתון שראש הממשלה חייב לקרוא כל בוקר מכריכה לכריכה כדי לדעת מה חשוב. 'הארץ' מתחבר לקהל שמשלם לו, וזה קהל שמאלני קיצוני מאוד, וכך קורה תהליך שמזין את עצמו. מי שנשאר נאמן ל'הארץ' אלו 40–50 אלף קוראים נלהבים מאוד, שקוראים את אלפר ומשגב וכל החבורה הקיצונית הזו, ואז העיתון כולו נעשה קיצוני יותר ויותר ומאבד את האחיזה בקרב מעגלי ההשפעה.

"אני מכיר חלק מעיתונאי 'הארץ'. הם לא כאלה. עורך 'הארץ' לא כזה ועמוס הראל לא כזה. הם שמאל של פעם. הם לא חושבים שמרים פרץ היא דאעש".

"כמו שוחט"

הרבה פעמים הרושם הוא שאתה לא מאמין אפילו למילה אחת של הפוליטיקאי שמולך.

"תמיד יאיר לפיד נוהג לומר לי שאני ציני. עניתי לו בלבי שבעיניי אם אתמול בבוקר הוא היה זולל חרדים לתיאבון ועכשיו לפתע מתעטף בטלית, זו הציניות הגדולה ביותר. הרי לכולם ברור מה קרה פה. הגישה הצינית באמת היא לאמץ את דברי הפוליטיקאים ברצינות תהומית. אם הם עצרו במשך שש שנים את חוק הלאום ועכשיו פתאום הוא צץ, יהיה לא רציני להתייחס להצהרות הפוליטיקאים בעניין הזה ברצינות. ואחרי כל זה, אני לפחות משתדל להתייחס ברצינות לגופן של טענות. כנראה התבגרתי קצת, כי אני כבר לא מתייחס לכל מה שפוליטיקאי אומר כשקר מוחלט".

ועדיין, זה לא גורם לך להתייחס גם לאנשים מהשורה בחוסר אמון בסיסי ומביא להסתכלות צינית על המציאות?

"אולי זה הפוך? אולי זה החל מגישה צינית למציאות שרק בעקבותיה הגעתי לתקשורת? אומרים שמי שיש לו נטייה לאלימות ילך להיות שוחט. הרבה פעמים אני נזכר במשל הזה, ואומר לעצמי שמזל שאני מוציא את האגרסיות במקומות הנכונים, על פוליטיקאים ולא על השכנים.

"האם העיסוק התקשורתי משחית את הנפש? יכול להיות, אבל בעיניי לא זה מה שמשחית את הנפש בעבודה הזו. ההיבריס (גבהות לב מופרזת) הרבה יותר מסוכן. זה קשה מאוד. עיקר מה שמשחית את הנפש הוא הפרסום הרב, הכסף, התהילה. צריך לעבוד קשה מאוד כדי לא לתת לזה להשפיע".

מה עושים כדי להינצל מזה?

"אני מסתכל סביבי ומודה שאני לא צנוע כמו שהייתי רוצה להיות. מצד שני נשמעת טענה שהמחלה של הדור הזה היא חוסר ביטחון, וכנראה הגעתי לזה גם בשביל שיקום הביטחון העצמי. אני שואל את עצמי אם אפשר להיות מהפכן גם כשאני חי בתנאים נוחים, מרוויח משכורת טובה ומפיק מזה הנאה לעצמי, פרסום ותהילה, והתשובה החד-משמעית שלי היא כן. אפשר להציל את העולם גם אם אתה מעשן סיגרים ושותה שמפניות. וינסטון צ'רצ'יל, למשל".

אתה רוצה להציל את העולם?

"בטח. אני רוצה לשנות את העולם. יש לי חבר טוב, נדב פרי, שנמאס לו מהתקשורת והלך לעבוד אצל איש העסקים יצחק תשובה. אני בעד יצחק תשובה. אני קפיטליסט וחושב שמגיע לאנשים להרוויח כסף, ואם הוא מצא גז, כל הכבוד לו. מדינת ישראל מקבלת מכך 60 אחוזי מס, וזה בסדר גמור. ועדיין, לא הייתי מסוגל לעבוד כדובר שלו, כי מה אתרום בכך? באותה מידה גם לא אפנה לעסקים. אני לא מסוגל אחרת. אני צריך לבצע תפקיד שאחוש שיש בו תרומה, כמו שגריר למשל. בעיתונות יש שליחות. אני מרגיש שאני חלק ממהפכה חשובה מאוד".

סוגיית הבעת הדעות בכל הקשור למרחב המקצועי מטרידה את עמית לא מעט. "זה עניין של מינון. עודף דעתנות עלול להפוך אותי לסוכן תעמולה. שואלים אותי הרבה למה אני לא מביע את דעותיי כמו אמנון אברמוביץ'. אני שואל בחזרה את השואלים: 'ומה אתם עושים כשאמנון אברמוביץ' מדבר?' בדרך כלל עונים משהו בסגנון 'אנחנו מעבירים ערוץ'. אז לשיטתכם, אני עונה להם, אם אתבטא בחופשיות כמו אמנון אברמוביץ', 30–40 אחוזים מהציבור יעבירו ערוץ. ומה הרווחנו? בכל יום אני שואל את עצמי איפה אני בציר של הבעת הדעה בין ריקלין ואברמוביץ' לבין אלו שאינם חושפים כלל את דעתם".

"כולם נחמדים, ציונים ומלח הארץ"

מה תעשה כשתהיה גדול? תמשיך בתקשורת? תלך לפוליטיקה?

"אני לא חושב שאני מתאים לפוליטיקה. יש שיר של מאיר אריאל שנקרא 'איתן, איתן, איזו מין בחורה אתה?' השיר דן בשאלה מה היית אם היית בחורה; אם זו הייתה בחורה שאתה אוהב או שונא ואם היית יוצא אִתה. ואני חושב שאם הייתי פוליטיקאי, הייתי פוליטיקאי מהסוג שאני לא אוהב, כזה שלא בא בגלל האידאולוגיה.

"אני מסתכל על נתניהו או על שלי יחימוביץ', למשל. הם הגיעו עם מנוע אידאולוגי חזק מאוד. שלי יחימוביץ' הייתה עיתונאית שהגיעה עם מדיניות סוציאליסטית, שאני לא מסכים לה בגרוש, אבל יש לה סדר יום ברור מאוד, והצליחה במו ידיה לחולל את המהפכה החברתית. לפחות 50 אחוזים מהמניות של המהפכה החברתית שייכים לה. אם אני אהיה ח"כ, לעומת זאת, אהיה עוד אחד מתוך 63 או 64. אם נאוה בוקר תתמוך בהתנחלויות זה מספיק. בשביל זה לא צריך דווקא אותי שם.

"אין לי כרגע איזו מחשבה מקורית שאני יכול לתרום בפוליטיקה, או איזה כושר עמידה יוצא דופן כדי ליישם את הדברים האלה", הוא מוסיף. "אני לא חושב שהייתי יכול לעמוד שמונה שנים מול נשיא ארצות הברית בלי לסגת, כפי שנתניהו עמד. אני אמנם יודע בוודאות שגם לו הייתי ח"כ לעולם לא הייתי מצביע בעד ההתנתקות. לא הייתי מוצא את עצמי כמו כל הגילה גמליאליות שמכרו את עקרונותיהן, אבל זו עדיין לא סיבה מספיק טובה כדי ללכת לפוליטיקה".

שמעתי טענה שחלק מהשרים התבשרו ממך על התפקיד שיקבלו.

"פעם גם התקשרתי לעורך 'יומן' כדי להודיע לו שהוא פוטר", הוא לא מכחיש. "יש משהו חזק בחוויה להיות הראשון שמספר. דגדוג כזה שקשה להסביר. אני יושב במהדורה ועומד לספר למשל שאריה דרעי חשוד בפרשת שחיתות. אף אחד עוד לא יודע על כך, כולל דרעי עצמו. יודעים על כך רק העורך, המגיש ואני, אבל בעוד כמה שניות כל המדינה תתמלא במסרונים שידווחו על זה. התחושה הכי נחמדה היא כאשר אני מפרסם משהו ולמחרת בתור בסופר שומע אנשים מדברים על כך, בלי שהם יודעים שאני פרסמתי את זה".

לפעמים בעקבות תחקירים שלך אדם מאבד את עולמו.

"אני משתדל שיהיה מדובר בכאלו שמגיע להם לאבד את עולמם. לדני דנון למשל (שעל פי התחקיר שפרסם עמית, מינה עשרות פעילי ליכוד לתפקידי סרק על חשבון כספי ציבור בתמורה לתמיכה פוליטית בו, א"ס) הגיע לאבד את עולמו, ואני מקווה שזה באמת יקרה. אז כולם נחמדים, ציונים ומלח הארץ, אבל מה לעשות שאנשים התבלבלו קשות? הסיפור של דנון ממש עצבן אותי. זה לא קורה לי בדרך כלל. מה שהם עשו היה מעשה נבלה".

מהו הרגע המכונן שלך בתקשורת?

"סדרת כתבות שהפקתי על יו"ר הכנסת לשעבר דליה איציק, סדרה שאף אחד כבר לא זוכר. היא הייתה דמות חזקה מאוד, ולדעתי מעולם לא הופעלו לחצים גדולים כל כך על חברת החדשות כפי שהופעלו כדי למנוע את פרסומה. בן כספית הגן אז על דליה איציק בטור מטורף, ו'ידיעות' ו'מעריב' התעלמו לחלוטין מהתחקיר שלנו. עיתונאים התקשרו ואמרו לי 'כמה אומץ יש לכם שפרסמתם את זה'. נעשו מהלכים מטורפים מעל החגורה ומתחתיה שנועדו למנוע את פרסום התחקיר הזה, וחברת החדשות עמדה במבחן האומץ הזה.

"כשאני חוזר אחורה וחושב למה רציתי ללכת לתקשורת, בוודאי קיים הרצון להתפרסם", הוא אומר בכנות לסיום. "עיתונות מאפשרת לעשות זאת באופן שהוא יחסית בלי נזקים. אני מוגן, רואה ואינו נראה. אני מקבל את התהילה אבל כמעט אף פעם לא אחראי למוצר. הרי ככתב או פרשן, גם אם הרייטינג נמוך זה לא אני, כי היו עוד מאה אנשים במהדורה".

מה הדבר שהכי חשוב לך להנחיל לעברי?

"ערכים יהודיים. אגב, הוא יודע את 'אנעים זמירות' בעל פה וגם את 'אשת חיל' ו'ידיד נפש'. יש לו זיכרון טוב. חשוב לי שלא יהיה בור, וגם שיהיה צנוע ושיעדיף את האידאולוגי על פני האישי. טוב שיש ילדים כדי להזכיר לנו מה אנחנו רוצים להנחיל להם, ודרכם – גם לעצמנו".

אל תפספסו את הריאיון המלא ב"מקום בעולם"
על אילו דברים במהלך שנות עבודתו עמית סגל מתחרט. מה היחס שלו לשמו השני. האם העבודה משפיעה על הסיפור לפני השינה שהוא מקריא לבנו. על המוטיבציה לפרסום מול האידאולוגיה הצרופה וגם על הזיכרונות מתחילת הדרך מתכנית הטלוויזיה המשותפת עם הכתבת הצעירה והמבטיחה סיון רהב * "מקום בעולם", בעוד שבוע אצלכם בתיבת הדואר.

צילום: איילת השחר

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
המלך בשדה

  הרב איל ורד במאמר...

משפט יהודי

  הרב ברוך אפרתי במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם