עיר עטופה בטלית

m 4 bney brak
על בני ברק יש לכל אחד מה לומר, גם אם מעטים מאתנו ביקרו ברחובותיה. אך מתברר שמעבר לכל הסטיגמות, בני ברק היא אחד היעדים המבוקשים למגורים בישראל, וההליכה ברחובותיה מעלה ניחוח של קדושה גם באפם של הציניקנים * היא מזמן לקחה לתל אביב את התואר "עיר ללא הפסקה", וסיורי הטשולנט בלילות שישי הביאו אליה גם אנשים שלא העלו בדעתם לדרוך בעיר הזו. מה סוד קסמה של העיר שנראית מרחוק כמו עיירה אירופית קפואה, אבל כשמתקרבים מתגלית תסיסה שעוקפת את כולם בסיבוב?

נדב גדליה

שלוש שנות פנימייה היינו מסובין בבני ברק. כמה אפשר לחוות עיר כשאתה משוחרר לשוטט ברחובותיה כמחצית השעה ביום, וגם זה אחרי שביקשת אישור ממיסטר כנפו, אב הבית הקשוח? אלוקים יודע. והוא נוכח בכל דל"ת אמות של העיר הזאת. תורה, מצוות ודת זורחים מכל פינה. יקום יהודי למהדרין שלפעמים גם ליהודי המאמין קצת קשה וחנוק בתוכו. בני ברק לא עושה חיים קלים לזר המבקר בה.

צבעי השחור-לבן מקרינים זרות לכל מי שאינו בקי דיו בקודים הפנים-חרדיים. אולם, היא כר נרחב לחוויה עירונית לאדם שומר המצוות מכל סוג. כי בינינו, תל אביב מופלאה, אך איך אפשר לחוות אותה באמת באופן משוחרר כשאתה יודע שלהרבה מקומות אתה לא מסוגל להיכנס מטעמי דת ומצפון? גם בירושלים רבתי מוכרחים לצנזר את הטיול ואין ממש אפשרות לחוות אותה לאורכה ולרוחבה על שלל מקומות הבילוי שבה. כך שלאדם המנסה לדבוק בתרי"ג נותרה בני ברק בלבד. עיר אמתית שאיני יודע מדוע התאהבתי בה, אך חושש אני שהחופש המצפוני לקרוע אותה ככל שנפשי חפצה הוא אשר גרם לי להדס בה בשנותיי הבוגרות פעמים רבות. רצועת השעון של מיסטר כנפו נחתכה מצווארי ואני נותרתי חופשי לנוע להכא ולהתם על אופנועי. כי מה זאת חוויית עיר אם לא היכולת להביט רוב הזמן קדימה ולא להסיר את מבטך מהמתרחש בה?

בעיניי, לחינם יצא לתל אביב 'שם טוב' של "עיר ללא הפסקה". יעידו שיטוטיי בה כי בימות השבוע רבים מהרחובות התל אביביים כמעט שוממים אפילו בשעת לילה לא מאוחרת. ובבני ברק הסמוכה – צהלה ורינה. אנשים מסתובבים סחור סחור בכמעט חצות לילה כאילו מחר לא אמור להפציע. יש בבני ברק חיים של ממש, מקצה העיר בתחנת הדלק במחלף גהה, עבור ברחוב רבי עקיבא המרכזי פינת הרב ש"ך וכלה בדרך ז'בוטינסקי. אנשים. זה מה שצריך האדם המחפש לנפשו עיר.

אין בבני ברק אטרקציות מלבד גן חיות קטן ואינספור ישיבות וכוללים ושטיבלכים. המוביל הוא כמובן איצקוביץ' המכונה 'איצקומט' – שאליו הולכים הכול לתפילת מעריב המתנגשת עוד רגע בשחרית וחוזר חלילה. למעשה, נפשו של היהודי הבני-ברקי טמונה בתפילות. וכשמתפללים, מתעורר התיאבון. וכשמתעורר התיאבון – דוכני המזון פתוחים. וכשהם נסגרים בעצלתיים – מכונות האוטומט (שמוכרות ממש הכול, כולל טוסטים חמים המוכנים במקום) עובדות עד ייגמר עודף. מה שמוביל יהודים להתגודד על ידן ולשוחח על ענייני דיומא באווירה שאין בה שמץ חשדנות בורגנית. יהודים מתפללים, אוכלים, שותים, שמחים ומשוחחים. הבילוי המרכזי של הבני-ברקים הוא בעיקר השיחה. תוכלו לתפוס יהודי עבדקן לשיחה לא מחייבת, ואם תהיו נחמדים מספיק תגלו עולם מלא.

רחלי: "בעבר בני ברק הייתה מקום כמעט אידיאלי לדתיים-לאומיים. היה סניף בני עקיבא גדול, הרבה בתי ספר ממלכתיים-דתיים היום דתיים-לאומיים מרגישים בעיר מיעוט. זה קרה לאט לאט. בערך מלפני 20 שנה. יום העצמאות עבר תמיד במתח. גזרו לנו כמה פעמים את הדגלים מהבית ושברו את הדגלים באוטו. אבל דווקא בנושא הזה נראה לי שהעיר עברה שינוי. היום יקבלו את העניינים הציוניים טוב יותר. לאזכרה שמתקיימת בהר העצמאות ביום הזיכרון לחללי צה"ל – באים הרבה ילדים חרדים לצפות בטקס שבני עקיבא עורכת שם, והם מכבדים יותר"

 

אין בושה בבני ברק, הקבצנים מסתובבים בה בגאון וקופות צדקה ממתכת מולחמות על כל ברזל אקראי בצדי הדרכים. בפורים ידי ילדים מושטות ל'דמי פורים', ובפסח ובסוכות – אם חסרה לכם המולת חג – מספיק שתבקרו ברחוב רבי עקיבא החוצה את העיר כדי שתחושו בחג הממשמש ובא.

נכון, לפעמים קשה ליהודי הפשוט עם החרדי המצוי. הוא שחור, אדוק וצפוף, אבל בחייאת אמכם, חוויית עיר יהודית אתם רוצים או לשבת בבית קפה שמם ועצוב בגבעת שמואל רבתי? ללא ספק, עד שתהיה כאן עיר ישראלית-יהודית, בני ברק מסתפקת בעיר יהודית בלבד אבל עושה את זה בגדול. לנו יש התנחלויות, להם – יש עיר. זה כל הסיפור של ההווה הבני-ברקי.

צומת מסובין

כולנו יודעים שבני ברק היא עיר קדומה. המחמירים בהפגנת דעת נוהגים לצטט את דברי ההגדה הידועים המספרים על רבי עקיבא וחבריו שהיו מסובין בבני ברק, כהוכחה לקדמותה של העיר. אך הבה נעצור עם מחיאות הכפיים של המורה להיסטוריה. אמנם בני ברק אכן הייתה קיימת בתקופת המשנה והתלמוד ורבי עקיבא המתוארך כדור שלישי לתנאים (50 לספירה וצפונה), אך העיר קדומה הרבה יותר.

בני ברק הוזכרה לראשונה בספר יהושע (פרק י"ט), בתיאור נחלת שבט דן: "וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם צָרעה וְאֶשְׁתָּאוֹל... וִיהֻד וּבְנֵי-בְרַק". אותה בני ברק לא נעלמה גם בתקופה שלאחר מכן. בכרוניקות של סופרי האימפריה האשורית, במאה השמינית לפני הספירה, מוזכרת העיר "בני ברקה" לצד התיאורים על המצור שנערך על המלך חזקיה בירושלים.

הסיפור המפורסם מההגדה אינו מתאר אירוע חד פעמי. למעשה, העיר מוזכרת בתלמוד (סנהדרין ל"ב) כמרכז רוחני שבראשו עמד רבי עקיבא. החרדים לא המציאו את בני ברק כמרכז רוחני-תורני אך ההיסטוריה היא שעמדה להם שהצליחו במשימת הקמת 'עיר תורה וחסידות' כפי שחפצו, מעבר למצופה.

אמנם הרחוב המרכזי בבני ברק דהיום מתקרא 'רחוב רבי עקיבא', לרמז כי כאן בני ברק העתיקה שבה הסב רבי עקיבא דאז, אך את ההיסטוריה יש לשמר כהווייתה, ולמען האמת שרידי העיר העתיקה נמצאים אי שם בתל בני ברק – אתר ארכיאולוגי הנמצא לא רחוק, בתחומי פארק אריאל שרון (חירייה לשעבר).

אז מה היה לנו כאן

העיר בני ברק החדשה נוסדה בשנת תרפ"ד (1924) כמושבה חקלאית על ידי קבוצת 'בית ונחלה' שאנשיה עלו ארצה מפולין. דתיים היו החבר'ה, וביקשו לעסוק בחקלאות בארץ הקודש. החקלאות במושבה החדשה התבססה בעיקר על פרדסי פרי הדר וגידולי בקר.

התכנון היה ליצור רצף חקלאי שיצטרף לפתח תקווה ויפו הוותיקות יותר. אולם, הקרבה הגיאוגרפית לת"א העירונית העניקה לבני ברק ניתוק מסויים מחזון החקלאות הנוקשה. כך שכבר בשנים הראשונות שלאחר הקמת המושבה בני ברק, היו נסיונות להרחבת המושבה על ידי הקמת בתי חרושת שאינם קשורים לענייני החזון החקלאי הראשוני של המייסדים.

עם התפתחות המושבה, כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1928, יוסד בית הכנסת הגדול הקיים עד היום בטבורו של רחוב רבי עקיבא. וכשיש חגיגה – מציגים את ההישגים. וכך יצאה לדרך תערוכה לסיכום ארבע שנות התיישבות. מיצגים אמנותיים לא היו שם, אך התערוכה כללה הצגת סטטיסטיקות משמחות בנוגע למצבה המזהיר של המושבה שהתפתחה במהירות, וסיכמה לטובת החוגגים 'מה היה לנו עד עכשיו כאן': 800 תושבים, שטח שהוכפל מ-1,000 דונם ל-2,000 (כמחצית מהם שטחים חקלאיים); 116 בתים ו-31 צריפים, 48 רפתות ושישה מבני ציבור.

לצד פריחת המושבה החלו בעיות הביטחון מצד ערביי כפר ג'מאסין א-שרקי שהחלו בהתנכלויות אלימות שכללו גם ירי לעבר בתי המושבה.

החזון והחזון אי"ש

בשנת תרצ"ג (1933) הגיע החזון אי"ש (הרב אברהם ישעיה קרליץ) לגור בשכונת 'גבעת רוקח'. תושבי המקום הדתיים קיבלו אותו כסמכות תורנית. סייע לכך גם הרב חיים עוזר גרודנסקי, שפרסם את גדלותו של החזון אי"ש בארץ, מה שהפך את החזון אי"ש לדמות רוחנית סמכותית בקרב רבים מהציבור החרדי ברחבי הארץ כולה. בזכות הרב החדש הפכה בני ברק למרכז יהודי חשוב. עד היום אחד הרחובות המרכזים בעיר, הפוגשים ברבי עקיבא, נקרא על שמו של החזון אי"ש..יש אומרים שאלמלא הוא - לא הייתה בני ברק.

ביאת החזון אי"ש הובילה גדול תורה נוסף למקום: 'הסטייפלער' – הרב יעקב ישראל קנייבסקי (אביו של הרב חיים קנייבסקי ייבדל לחיים), שהיה גיסו של החזון אי"ש, הגיע והתיישב אף הוא ב'גבעת רוקח'. הוא שימש בה ראש ישיבת 'בית יוסף', הישיבה הגבוהה הראשונה שהוקמה במושבה.

חיזוקה של המושבה כמרכז תורני-חרדי הביא לבניית שכונות נוספות ברחבי המושבה, עד שבתרצ"ז (1937) קיבלה בני ברק סוף סוף את התואר מועצה מקומית מטעם המנדט הבריטי.

בשנת ת"ש (1940) בני ברק כבר החזיקה כאלף משפחות. ריח המלחמה הורגש באוויר, אך הדבר לא עצר את המתיישבים מלהביא מהנדס בריטי שיתכנן את מתווה הפיכתה של המושבה לעיר. מתווה העיר אושר שנה לאחר מכן והפעילות להגדלת שטח העיר העתידית ופיתוחה נכנסה להילוך גבוה. בתש"ד (1944) נסללו כבישים נוספים, נבנו מדרכות והוכרז על תכנית לבניית שיכוני 'ההסתדרות' ו'הפועל המזרחי'. וגם 'קריית הישיבה' סמוך לישיבת פוניבז' שייסד הרב כהנמן, שעל שמו נקרא עד היום אחד הרחובות המרכזיים בעיר.

חשוב לציין כי ממש בימים שהוקמה הישיבה הנודעת הוקם בבני ברק גם, תחזיקו חזק, קולנוע. כן כן, העניין נשכח מלב כלא היה, אך כך היה: בבית הפועלים המקומי יוסד 'אוריה' – בית ועד לחובבי קולנוע שהחזיק כ-200 מקומות ישיבה. מיותר לציין שישיבת פוניבז' ניצחה את הרצון הקמאי לבלות ולכלות את הזמן במיני סרטים רחמנא ליצלן. אפשר לומר שמה שנותר מקולנוע 'אוריה' הוא פאשקווילי הענק הנתלים חדשים לבקרים ברחובות העיר וקוראים לציבור להימנע בצפייה בסרטי אייפון ו'דומיו'. בינתיים עמד קולנוע 'אוריה' על כנו ללא מלחמות ה', מתווסף לעוד ועוד מפעלי תעשייה, כשלא רחוק ממנו הונחה בשקט אבן הפינה לישיבה מפורסמת נוספת: סלובודקה.

בתקופת הקמת המדינה והעלייה ההמונית ארצה מרחבי הגולה, גדל מספר התושבים במושבה במהירות רבה. 11 אלף תושבים כבר היו רשומים כתושבי המושבה, והכרזת בני ברק כעיר הייתה רק עניין של זמן.

נפשו של היהודי הבני-ברקי טמונה בתפילות. וכשמתפללים, מתעורר התיאבון. וכשמתעורר התיאבון – דוכני המזון פתוחים. וכשהם נסגרים בעצלתיים – מכונות האוטומט עובדות עד ייגמר עודף. מה שמוביל יהודים להתגודד על ידן ולשוחח על ענייני דיומא באווירה שאין בה שמץ חשדנות בורגנית. יהודים מתפללים, אוכלים, שותים, שמחים ומשוחחים. הבילוי המרכזי של הבני-ברקים הוא בעיקר השיחה. תוכלו לתפוס יהודי עבדקן לשיחה לא מחייבת, ואם תהיו מספיק נחמדים תגלו עולם מלא

 

העיר החרדית הראשונה

בימים ההם, גם הציונות הדתית מצאה את מקומה בבני ברק. עולים 'סרוגים' (בזמנים ההם עוד הלכו עם כובע) הקימו בבני ברק את שיכונים ג', ה', ו' וקריית הרצוג ואף הקימו את ישיבת בני עקיבא התיכונית במקום. במרץ 1950 הפכה רשמית לעיר והמשיכה למשוך לקרבה מגוון רחב של עולים. בצפון-מערב העיר, באזור שכונת פרדס כ"ץ, הוקמה מעברה ובה התגוררו יוצאי פולין, תימן ועיראק. בדרום העיר השתכנו חסידי ויזניץ' ואדמו"רם. לא רחוק משם בנו פועלי אגודת ישראל את שכונת 'נווה אחיעזר'.

עשר שנים אחרי קום המדינה בני ברק עדיין לא הייתה חרדית למהדרין. המספרים סיפרו כי רק 38% מהתלמידים בגילאי בית הספר היסודי נוהים לבתי הספר של החינוך העצמאי החרדי, ואילו היתר - 34% עושים את יומם בממ"ד ו-28% לומדים בבתי ספר ממלכתיים.

בשנות ה-60 עדין היו ניסיונות לשמור על בני ברק כעיר מאוחדת המיועדת לחרדים, דתיים וחילונים. ההסתדרות אף ניסתה להקים שכונות לחילונים, אך הקהל הצביע ברגליים והעדיף להתגורר בערים אחרות. פחות ממחצית הדירות שהוצעו בשיכונים החילונים הצליחו להימכר לקהל היעד. מה שהוביל באופן לא רשמי לייאוש סופי ממאבק על שמירת צביונה של העיר.

השנים הבאות הובילה חרדים נוספים לעיר שהחזיקה בפלח מכובד של אוכלוסייה חרדית והפכו את בני ברק לעיר חרדית רשמית שבכניסתה מוצבים בשלטים המבקשים לכבד את אורח חייהם של התושבים.

מלחמות בין דתיים וחילונים היו עניין משמעותי בבני ברק כבר משנות ה-50 וכללו בעיקר מה שמכונה 'מלחמות שבת' למען סגירת כבישים ושמירת צביון השבת במרחב הציבורי. עניינים אלו דעכו אט אט באופן משמעותי, עד שנעלמו לגמרי בשלהי שנות ה-70, אז הסכים משרד התחבורה שרחוב 'הרב כהנמן' (השומר) בכניסה לעיר ייסגר בשבתות. ובא לציון גואל.

שנים רבות החזיקה בני ברק בתואר העיר החרדית היחידה. משנות השמונים והתשעים, עת הוקמו הערים ביתר עילית, עמנואל, אלעד ועוד, בני ברק מסתפקת בתואר 'העיר החרדית הראשונה'. והאמת, היא לא ממש צריכה להתהדר בתואר הזה – כל חרדי יודע שבני ברק היא האפשרות הראשונה, וכל היתר הן אמנם חיקוי מכובד אבל רק חיקוי. מחירי הנדל"ן בבני ברק מוכיחים כל שנה מחדש כי בפיתויי בניינים חדשים עם לובי מפואר אי אפשר להעתיק קונספט שדוחק וצפיפות הוא חלק מהקסם המופלא שלו, המייצר בסופו של דבר מקום שנותן תחושה של עיר חיה.

אין נדנדה פנויה

רחלי (47) נחתה בבני ברק לפני כארבעים שנה היישר מאיטליה. היא מגדירה את עצמה דתית-לאומית ונזכרת בערגה בנוף ילדותה שהלך והשתנה עם השנים, עד שנאלצה להדיר את רגליה מהעיר ולעבור לגבעת שמואל הסמוכה, כמו דתיים-לאומיים לא מעטים שמצאו את הפתרון האידיאלי להישאר עם בני ברק ולהרגיש בלעדיה גם יחד. "בעבר זה היה מקום כמעט אידיאלי לדתיים-לאומיים", היא אומרת. "היה סניף בני עקיבא גדול, הרבה בתי ספר ממלכתיים-דתיים. לעומת זאת, היום דתיים-לאומיים מרגישים בעיר מיעוט. כמעט כל הממ"דים נסגרו, נשארו רק שניים. גם תנועות הנוער קטנות מאוד". כשאני תוהה מה אפשר לעשות, רחלי נחרצת: "לא גרים בבני ברק. פשוט מאוד".

מתי הרגשת שהשינוי בעיר מתחולל?

"זה קרה לאט לאט. בערך לפני 20 שנה. כילדה שהגיעה מאיטליה חוויתי מין הלם תרבות כבר מההתחלה. העיר זכורה לי כסואנת תמיד ואני זוכרת המון דפיקות בדלת לבקשת צדקה. יש בה שכונות שנראות כמחנה פליטים ויש מחסור עצום בשטחים ירוקים. לא הייתי רגילה לזה. עם חברות אהבתי לבלות בהר העצמאות שבו הרגשנו מרחבים ואוויר פתוח.

"יום העצמאות עבר תמיד במתח, כל שנה תלינו יותר ויותר דגלים. עמדנו בצפירה באמצע רחוב רבי עקיבא. ופעם אחי הכין דגל ממכנסי ג'ינס קרועים שהוא תפר לסדין לבן וכתב 'כל הכבוד לצה"ל'. גזרו לנו כמה פעמים את הדגלים מהבית ושברו את הדגלים באוטו. אבל מצד שני, דווקא בנושא הזה נראה לי שהעיר עברה שינוי. היום יקבלו את העניינים הציוניים יותר טוב. לאזכרה שמתקיימת בהר העצמאות ביום הזיכרון לחללי צה"ל באים הרבה ילדים חרדים לצפות בטקס שבני עקיבא עורכת שם, והם מכבדים יותר".

ובכל זאת, יש גם דברים טובים שאפשר למצוא כמעט רק בבני ברק.

"נכון, המון גמ"חים, אינסופיים. ילדים שנותנים לאמא לישון בצהריים ולא יפריעו לה בשום מחיר. הומור פנימי משובח, אפנה צנועה ויפה. ויש גם חרדים חוצניקים שהם פתוחים וסובלניים יותר".

"אל תאמין לשום סטיגמה על העיר", אומר לי אבי נזרי (30), חרדי מודרני שנולד בעיר. "יש בבני ברק כלל: אם תלמד לכבד את מי שמולך – יכבדו גם אותך". אבי מגדיר את עצמו 'מכור לעיר'.

"אפשר לקרוא לבני ברק 'תל אביב של החרדים'. זו עיר די פעילה בעיקר בשעות הקטנות של הלילה. נראה אותך הולך על המדרכה בבני ברק בערב חג בשעה 11 בלילה... הכול חי ומלא באנשים. מקומות בילוי מועדפים בעיר הם כמובן חנויות הטשולנט המעולות. יתרון נוסף הוא זה שהעיר במיקום מעולה".

כאוהד העיר, תוכל למנות גם חסרונות בולטים של בני ברק?

"יש פה פיצוץ אוכלוסין", יורה אבי. "זה דבר שהעירייה גם מעודדת. היא מאשרת עוד בנייה ועוד בנייה, כאשר אין מקום לזוז בעיר ואין מוסדות ציבור פנויים לציבור רחב כל כך. אם תצליח למצוא נדנדה לילדה הקטנה בגינה הקרובה, תקבל צל"ש. ואתה יודע מה? יש גם גזענות לדעתי. בני ברק, לצערי, עדיין לוקה בגזענות לטובת האליטה הלבנה. כמו כן, כאחד שחובב היסטוריה הייתי מצפה לאיזשהו מוזיאון או מרכז מבקרים עם תיעוד העבר העשיר של העיר. חבל. הייתי מוכן אפילו להתנדב לתחזק מוזיאון כזה".

על הברזלים

סמוך למפעל הטבק דובק ז"ל, שעד לפני שנים מעטות היה אייקון בני ברקי לא ברור במרכז רחוב רבי עקיבא ההומה עד שהפך לקניון (!), אני פוגש קשיש על קלנועית. לפני שאני פונה אליו הוא מתחיל לשוחח איתי. איני מבין אותו היטב אבל מצליח לקלוט שהוא שואל אם יש ציצית על גופי הצנום והזועק כי אין בו שמץ בני ברקיות. בעגה הבני ברקית, ג'ינס הוא עדות על חיפוף בקיום מצוות, אז היה לו מובן מאליו שג'ינס וציצית לא הולכים ביחד. במיוחד בקרב אדוקי העיר. אפשר להתעצבן על כך, מוטב לחייך.

הקשיש שאל לשמי ומהר מאוד מצאתי את עצמי מעתיק בכתב יד את מספר הטלפון שלו (כדי לא להוציא סמארטפון ולחטוף שיחת נזיפה נוספת). ראו נא, הבחור בקושי מניע את חייו, אך כבר ראה בי קרקפתא דלא מתעטפא בטלית קטן ושש לזיכוי היחיד. זה היה משעשע ומעורר השראה, אילולי נאלצתי, לבקשתו, לתת לו את מספר הטלפון שלי בתמורה. בינתיים הוא לא יוצר קשר. אלא אם כן המספר החסוי שמצלצל אצלי כל הזמן זה הוא.

כשאני נס על נפשי לאזור רחוב הרב קוק אני פוגש מכר בן גילי, תושב העיר מיום היווסדו. אחרי שהוא מגולל באוזניי את משובות הנעורים שלו. הוא משיח לי לפי תומו שהוא כעת רץ להתפלל במניין, אוטוטו שיעור תורה, ואיכשהו כשאנו מזפזפים לעניינים כלכליים, מתברר שהוא מפריש 15 אחוז מהכנסותיו לצדקה. לקינוח, הוא מספר לי כי הוא מחפש נערה תמה, לשידוך.

אני מבולבל כהוגן ולפתע מצליח להבין מה בני ברק עושה לאנשים: גם כשהם בזקנה או בשאוֹל הם טובעים עמוק במצוות כלשהן הממלאות את האוויר הדחוס בלי יכולת לחמוק מהן. לכו תדעו, אולי זה עדיף על זקני שש-בש ונערי תהום תחתיות השוקעים בבוץ אחר עד צווארם, לגמרי.

יש בעיר הזאת משהו שתופס אותך, מטביל אותך במצוות, תרצה או לא תרצה. אי אפשר לצאת מזה. פלא שנערי השוליים של בני ברק מתעקשים לשבת על הברזלים של בני ברק דווקא? הי, תל אביבבמרחק יריקונת, מה הסיפור שלכם עם הדבקות הזאת בעיר שמייצגת עול דת עד כדי מיתת בית דין בחנק? כנראה הרגש והכמיהה למשהו נשגב חזק מכל הסבר הגיוני אחר. נפש היהודי הבני-ברקי הומייה לרבי עקיבא ולחזון אי"ש. ואם כבר פושע ישראל או טרחנות זִקנה – שהאווירה מסביב תעסוק בדברים נשגבים. שהירידה מטה תהיה רק ביחס לרף הגבוה הממלא את העיר, ולא חלילה להפך.

לתגובות: נדב גדליה בפייסבוק.

צילום: משה מילנר, לע"מ

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ענווה ועוצמה

  הרב שמואל אליהו מספיד...

שינוי פני העיר

  נתנאל אחיטוב מארגון 'חותם'...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם