חוגגים מדינה ב"גששית"

20 shaykeh
העשור הרביעי
ההומור הוולגרי של היום מול זה של 'הגששים', מצב הנוער והמדינה, והחיים בקיבוץ ללא אמא מגיל ארבע. נדב גדליה בשיחת עצמאות אינטימית עם שייקה לוי

נדב גדליה

הרבה לפני שהיה פה וולגרי, כיכבו בישראל הקטנה שלישיית 'הגשש החיוור' - ישראל פוליאקוב (פולי) ז"ל, וייבדלו לחיים ארוכים גברי בנאי ושייקה לוי. השלושה נתנו את הטון ההומוריסטי של ישראל כמעט ללא מתחרים במשך כארבעים שנה, משנת 1963 ועד פירוק ההרכב המצליח בשנת 2000. שייקה לוי (78), מי שזכור לעכברי ההומור בזכות משפטים בני אלמוות המצוטטים ב'גששית' עד היום, בוחר היום להירגע בביתו שבתל אביב עם אשתו אורנה. ביומיום הוא מנהל ב'אשכולות' - הגוף האחראי להעברת תמלוגים למְבצעים, ומדי פעם מפציע בהופעת יחיד המספרת את סיפור חייו האישי בתוספת רפרטואר השירים שלו. בין לבין הוא מתענג על פתירת תשבצים וכוסות קפה עמוסות בכפיות שלווה.

 

"אני לא שש להופיע", הוא מגלה, "זה מלחיץ, אני מתרגש נורא. המקצוע כבד לי. אני עושה את ההופעות שלי כשמזמינים אותי. כשזה מצליח לגרום לקהל הנאה - אני נהנה. אבל כשמציעים לי הופעה לעוד חודש – אני כל החודש לוקח סוכריות לגרון ומרגיש חולה. תגיד לי, למה לי? אז הדברים היו נופלים על שלושה אנשים, ופה אני לבדי. המופע של היום מביא את החיים שלי, ובוא נאמר שהחיים עצמם הם לא דבר קומי".

יש הבדל בין עמידה על במה כשחקן קומי לבין מספר סיפורים?

"קומיקאי זה לא עניין של מקצוע, זה כישרון מולד. לא לומדים את זה בבית ספר למשחק. זה בגנים, בהוויה. עשיתי את שלי באמונה וזה היה מצחיק. אם אתה עושה את הדברים ברצינות – זה מצחיק. להצחיק זה דבר מאוד רציני. הרבה יותר קשה מלספר סיפור דרמטי. אתה מקבל את התגובה במקום – בצחוק מהקהל או בשתיקה מביכה אם זה לא עובד".

"אנחנו אמריקה. זה די פגע בנו. כי מבחינת ההתנהגות והתרבות והגסויות - זה משם. לא רואים פה אמנים עם השפעה של הצרפתים או האנגלים כמעט. זאת אמריקה מה שיש פה. הבעֵרה הזאת. הדיבור המהיר. הביטויים הדומים שנכנסו לשפה שלנו. כ'גששים' היינו ישראלים, אי אפשר לתרגם לאנגלית את הגשש וגם לא ניסינו. ידענו שזה לא ילך"

 

מה הדרך הנכונה ליצירת הומור טוב?

"אם מסתתר מאחורי הצחוק משהו עצוב – זה יותר קל", מלמד שייקה."לא צחוק על פארסה, לא ליפול ולעשות פרצופים. בעיניי העיקר הוא המילה והכאב שמסתתר מאחוריה.

"דיברנו על איך אנשים מתנהגים לפעמים. הקהל נורא נהנה, כי הקהל קיבל תמונת מצב של עצמו. הוא קיבל אמנם ביקורת, אבל צחק הרבה. התגובות היו 'כמה זה נכון' או 'זה קרה לי אתמול'. הראינו סיטואציות מחייו של אדם עם אשתו, עם בעל המוסך, עם בעל החנות, עם בעל האולם - והעברנו ביקורת על ההתנהגויות האלה".

סאטירה לא משנה חיים

אתה חושב שסאטירה חברתית משנה משהו במציאות?

"לא, וזה מה שעצוב בכל הסיפור. שום דבר על במה לא שינה את אופיו של הקהל. היו אמנים אחרים שהשפיעו אבל זה ממש בזעיר אנפין. אני מאמין שהומור גורם לחשוב אבל לא משנה משהו. אמנות לא משנה חיים, זה דבר יפה לראות ולדבר עליו, לא מעבר".

עם זאת, נדמה ששייקה לוקח את ההומור מאוד ברצינות. "בהגשת בדיחה יש צלילים, מוזיקה ומתמטיקה. עניינים שכאילו לא שייכים לענף, אבל הם חשובים וזה מה שעושה את זה טוב. אתה יכול להתחיל בדיחה לא טוב ולסיים בזמן - וזה יצחיק. ב'גששים' עבדנו על כל תכנית שנה שלמה, על כל הברה אה-אי-או", הוא מדגים לי וצוחק קלות. "בשלב מסוים אמרנו לפָּשָנֶל המפיק שלנו, שאין לנו כבר כוח לזה. הוא שכנע אותנו לעשות עוד תכנית אחת ועוד אחת, וככה המשכנו כי זה הצליח מאוד. עד שזהו, אמרנו שזה נגמר, לא רוצים יותר, עייפנו. התחרות שלנו הייתה עם עצמנו, לא היו לנו מתחרים, היינו צריכים לעשות טוב יותר את מה שכבר עשינו טוב. אין נושא שלא נגענו בו. היה כבר קשה מאוד".

אחרי שירותו הצבאי בלהקה צבאית התקבל במהרה ל'קאמרי', היה חלק מלהקת 'התרנגולים' ואחרי שהתפרקה החלו הופעות 'הגשש החיוור' ההיסטריות להתרוצץ בארץ הקודש. מהר מאוד הפכו 'הגששים' לאייקון ישראלי מצליח. "אני חושב שהצלחה זה שבעים אחוז מזל, הייתי האדם הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון. אחרי פירוק 'התרנגולים', אם פָּשָנֶל לא היה מקים את 'הגשש', הכול היה לגמרי אחרת".

חיקוי אמריקני ותו לא

היית ילד בזמן קום המדינה. איך אתה רואה את התפתחות המדינה, ובמה בעיניך שונה ישראל של היום מישראל הישנה?

"אני ממש זוכר את המדינה הזאת מאז שהיא קמה", צוחק שייקה בערגה. "בהתחלה כל מה שנוצר פה היה רוסי. נניח תנועות נוער ששרו או רקדו – זה היה הסגנון. אחר כך בשנות החמישים הכול היה בניחוח צרפתי, ומשנות השישים בערך הכול אמריקני. בלהקות צבאיות נוצרה לראשונה היצירה הישראלית, וזה נתן הרבה מאוד לתרבות הישראלית. זה כמעט הדבר היחיד שהיה ומשם הכול התפתח".

ואיך אנחנו נראים היום?

"היום הכול חיקוי של אמריקה. אז היו הרבה יותר צניעות ודלת פתוחה, עזרה הדדית. היום אין דבר כזה דלת פתוחה. אנחנו מסתכלים על העולם וככה זה גם באמריקה. כל אחד רוצה את שלו. גם הירידה מהארץ היא בעיקר לאמריקה. אנחנו אמריקה. זה די פגע בנו. כי מבחינת ההתנהגות והתרבות והגסויות - זה משם. לא רואים פה אמנים עם השפעה של הצרפתים או האנגלים כמעט. זאת אמריקה מה שיש פה. הבעֵרה הזאת. הדיבור המהיר. הביטויים הדומים שנכנסו לשפה שלנו. לא יודע מה יהיה הלאה. כ'גששים' היינו ישראלים, אי אפשר לתרגם לאנגלית את הגשש וגם לא ניסינו. ידענו שזה לא ילך. אנשים לא יבינו. היום אפילו ילדים צעירים ישראלים לא מבינים את הגשש החיוור, לא מבינים במה מדובר.

"ההומור חשוב מאוד. זה לא רק צחוק, זה השכפ"ץ שלנו מפני פגיעות. כשמעליבים אותך - צריך לקחת הכול בהומור ואז לא תיפגע יותר מדי".

דיברת על הומור רדוד, אצלכם הייתה שאיפה לעשות הומור 'נקי' או שככה יצא לכם?

"לא הייתה מטרה כזאת, אבל ככה חונכנו. הלהקות הצבאיות היו בית הספר שלנו ולא היה צריך להיות גס רוח ולרדת מתחת לחגורה בשביל להצחיק. יש דרכים ערכיות להצחיק ולא חיפשנו דרך אחרת. ניסינו דרך המילה לגרום לחיוך. נסים אלוני היה מחזאי מהטובים בארץ ודיברנו את השפה היפה שלו ושל יוסי בנאי, שהיה מתלמידיו של נסים. העם הלך עם זה וכיבד את זה ואהב את זה והצלחנו. זה לא שיותר קשה להצחיק בלי קללות. פשוט ככה הם רוצים היום".

ישראל שלו

"אף פעם לא דיברתי על המתנחלים", חשוב לשייקה להבהיר דברים שהוצאו מהקשרם בעבר והדביקו לתדמיתו הציבורית תוויות של מי שלא מחבב את תושבי השטחים שמעבר לקו הירוק. "אין לי דעה בעניין ההתנחלויות", הוא אומר בעדינות וסופר מילותיו כמונה מעות. "אני יודע שגם כשהמדינה קמה היו כמה התנחלויות, ופתאום זרקו מושב פה וקיבוץ שם, והם היו מוקפים והגנו על עצמם ומאז הפכו לעובדה. הבעיה היא שכיום זה עולה למדינה הרבה כסף. שאין לנכים ולחינוך ולבתי חולים כסף, ולזה יש כסף. שם זה כבישי פאר ובתי פאר וזה מוציא את העיניים. הכיוון לא נכון וצריכים לפתור את זה. לא יודע איך. אולי להחליף שטחים? עזוב, אני לא מבין בזה. אבל צריך יותר נועם. במצב של היום זה לא ייגמר אף פעם ונחיה על חרבנו לנצח. יש רצון של חלק מהעם לקיום התנחלויות אבל זה מפריע לכל העם, כולנו סובלים בגלל המיעוט הפנאט וחבל".

אתה עד לפריחת התרבות היהודית במקביל לזו הישראלית?

"אני לא יודע מה זה תרבות ישראלית ויהודית", מצנן שייקה את האווירה."אי אפשר להפריד בין השתיים. אין ספק שעולם התרבות בעולם מנוהל בידי יהודים והם כנראה יותר רוחניים ומוכשרים לדברים כאלה. תמיד היהודים ידעו יותר להיות מנהלים ופחות פועלים. כל אמא בארץ רצתה שהבן יהיה עורך דין ומהנדס. היום כולם רוצים להיות זמרים, שחקנים. אף אחד לא רוצה להיות חקלאי.גם ישראלים חילונים אוהבים את הנעימות של היהדות והניגונים, למה לא? יש בזה טעם. אני שומע לפעמים זמירות של אברהם פריד. אח... איך הוא שר נפלא! גם דודו פישר, זמר עם קול נפלא. תענוג".

אתה אדם מאמין?

"לא. מאמין בעצמי. ביושרו של אדם. שאלוקים נמצא אצל כל אחד בלב. לא באיזו ישות. הלוואי שאני אגיע למעלה ואופתע... אבל אני לא חושב. אין לי שום שורש מסורתי ולא היה לי. ממש שום דבר. אני עושה את הדברים כי עושים. אוכל מצות כי אין פיתות".

כנראה שאם היית רוצה היית יכול למצוא איזו פיתה בפסח.

"נו באמת, אני לא אסע ליפו להביא פיתות. זה שטויות. אני גם אוהב מצות. עושה לי ולאשתי בערב מצה-בריי עם בצל קצוץ ופרמזן. פעם אחרת שם מצה במרק. מגוון".

מה תאחל למדינה לרגל 70 שנותיה?

"אני לא יודע מה לאחל למדינה. רק שיהיה לאנשים טוב, שיימצאו הפתרונות לכל החוליים ושיהיו יותר תקציבים לנכים, לבתי חולים, למורים, ושהחינוך ישתפר. שעם ישראל ידאג לעצמו טוב יותר ויהיה אחראי לעצמו. המדינה תסתדר. היא בריאה ובסדר ותלוי מי עומד בראש. המנהל קובע. וכשהוא עושה שגיאות – זה לא טוב לכולם".

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הקרב על כללי המשחק

  הרב איתי אליצור על...

"נו, מה עם ילדים?"

  סקירת הצגה חדשה שפותחת...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם