התל שכולו אביב

8 TelAviv-Founding
 
אתם יכולים להגיד שהיא בכלל מדינת תל-אביב ולא העיר העברית הראשונה ואתם יכולים להגיד שרמת האורבניות שלה מעבירה בכם חלחלה, אבל תל-אביב עדיין תהיה מרכז הכוח של הכלכלה והתרבות בישראל * מה סודה של מי שתוכננה בכלל להיות מושבה אירופית, אך נעשתה, למורת רוח המתכננים, לעיר התוססת בישראל? על אילו שכונות ערביות היא התפרסה עם השנים ומה עבר עליה מאז הפריד מחסום שבת בין דרום תל-אביב לצפונהּ? * יש בה משהו

איתמר מור, נדב גדליה

ב'אלטנוילנד', הרומן האוטופי של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, מתואר מסעם של שני חברים, פרידריך לבנברג והאציל הפרוסי קינגסקורט, היוצאים בשנת 1902 מאירופה להתבודדות של 20 שנה באי באוקיינוס השקט. בדרכם חולפים השניים בארץ ישראל ומתרשמים לרעה ממצבה העגום. 20 שנה אחר כך, בדרכם בחזרה לאירופה, השניים עוצרים כאן שוב ונדהמים למראה השינוי הדרמטי שנגלה לעיניהם. לבנברג וידידו משתאים לנוכח הרחובות הרחבים, הבתים הפרטים עם הגינות המטופחות, תשתיות הטלפון, הרכבת התחתית, החשמליות, הרכבלים המרחפים מעל, התיאטראות, האופרה וההצגות.

"מהנקודה הזאת ששם נעצרו רגע בעל כרחם התבוננו אל רחובות רבות. חליפות סגנון הבניה הרנינו את לבם... רחובות מלאות חיים שרוב בתי המעון בהם קטנים ונאים כמנהג ארץ בלגיא. אך בתועפות הדרם התנשאו בתי המשתה ובתי הפומבי: בית פקידות הים, בית פקידות המסחר, בית ממציאי עבודה לדורשיה, בית החינוך, בית החשמל... פרידריך לא ידע מדוע חמוּ עיניו מדמעות ... זאת היתה רוח שונה מן הרוח אשר שלט בו אז זה עשרים שנה, בלילה, בירושלים, כשראו עיניו את המוות לאור הירח. עתה ראה את החיים לאור השמש... למראה כל אלה לחש לבנברג בדמעות והתרגשות: 'תל אביב!'... אמנם כן! כִּוַנְתָּ היטב. זה היה תל עולם, תל חרבות נושנות, ועתה הוא תל אביב וחיים. על אדמתנו הישנה יסדנו מדינה חדשה".

השם 'תל-אביב' לא נזכר בשפת המקור (גרמנית) שבה נכתב ופורסם 'אלטנוילנד', מה גם שתל-אביב לא הייתה קיימת כלל בשעתו. הנשיא החמישי של ההסתדרות הציונית העולמית, הסופר נחום סוקולוב, הוא שתרגם את ספרו של הרצל והחליט כי המילה אלטנוילנד (ארץ ישנה-חדשה) תהיה תל-אביב. לימים, כשהחליטו חברי אגודת 'אחוזת-בית' לשנות את שם שכונתם לשם שינציח את זכרו של חוזה המדינה, התקבלה הצעתו של מנחם שינקין, ממייסדי העיר, לקרוא לעיר החדשה תל-אביב, כשם העיר שחזה הרצל בדמיונו.

עיר כלילת המעלית

העיר הלבנה החלה את דברי ימיה כשכונת פרוורים פסטורלית, שקטה ובעלת ניחוח אירופי. בשנת 1906 עלה ארצה עם משפחתו מלודז' שבפולין עקיבא אריה וייס, אדריכל ומהנדס ערים. וייס, ציוני בנשמתו ומעריץ גדול של הרצל, החליט לעלות ארצה ולהגשים את חלומו של הרצל להקמת עיר עברית חדשה. עקיבא וייס היה איש מעשי. באותו יום שהגיע ארצה הקהיל אספה של כ-120 איש מיהודי יפו במועדון 'ישורון' והלהיב אותם בדבר תכניתו "על עיר חדשה שתהיה כולה יהודית ושנוכל לחיות בה חיים עבריים".

את רעיונו מתאר וייס במעין מנשר שהפיץ בין יהודי יפו בקיץ 1906. בעלון הזה ייעד לעיר החדשה את תפקיד השער למדינה החדשה שתקום: "כמו שהעיר ניו יורק מסמנת את השער הראשי לכניסה לאמריקה, כך עלינו לשכלל את עירנו, והיא תהיה בזמן מן הזמנים לניו יורק הארץ-ישראלית", כתב.

התכניות של וייס ושל חבריו נתקלו בקשיים מצד השלטון העות'מאני, שאסר למכור אדמות ליהודים. הישועה הגיעה ממקור לא צפוי, מהבנקאי היהודי-הולנדי יעקובס קאן, הבנקאי של בית המלוכה ההולנדי וידידו של הרצל. קאן שמע על האגודה החדשה ועל חלום העיר העברית והחליט לרכוש מידי הערבים 60 מגרשים מצפון ליפו. הרכישה התאפשרה שמשום קאן היה נתין הולנדי ולא התגורר בארץ. עם סיום העסקה מכר קאן את האדמות לחברי אגודת 'אחוזת-בית', וכך החלה לקום העיר תל-אביב.

חברי האגודה היו צפונבונים במובנים של הימים ההם. בדברי ייסוד האגודה נקבעו כללים ברורים בנוגע לשאלה כיצד ייראו השכונה, חזיתות הבתים והרחובות. בין השאר נכתב בתקנון כי הרחובות בשכונה יהיו רחבים, כי תוקם מערכת ביוב מסודרת, כי יהיו גינות ומגרשי משחקים וכן תוסדר תאורה חשמלית ברחובות. הדגשים האלה נועדו להבהיר כי 'אחוזת-בית' לא תהיה עוד שכונה כמו השכונות היהודיות שכבר נבנו מחוץ לחומות יפו (נווה-צדק, כרם-התימנים, נווה-שלום ועוד), שלא היו מרווחות ומודרניות.

ואכן, עוד בטרם החלה הקמת בתי השכונה נעשו פעולות שנחשבו חדשניות בעת ההיא. ראשית נחפרה באר מים, וממנה הועברו מים בצינורות לכל מגרש בשכונה. בכך הייתה אחוזת-בית לישוב הראשון בארץ ישראל שבו תשתית אספקת מים ישירה לבתים. חברי האגודה הזמינו מכמה מהנדסים הצעות לתכנון השכונה החדשה, והתכנית שהתקבלה הייתה של ארבעה רחובות רחבים מקבילים ורחוב אחד ראשי שיחצה אותם – רחוב הרצל, כמובן. הרחובות תוכננו כך שיאפשרו תנועה חופשית של עגלות, אוטומובילים ודיליז'נס.

חלוקת המגרשים נערכה בחול המועד פסח תרס"ט (1909) על חוף הים בהגרלה שזכתה לכינוי 'הגרלת הצדפים'. עקיבא וייס אסף 60 צדפים לבנים ו-60 צדפים אפורים. על הצדפים הלבנים רשם את שמות משפחות האגודה ועל האפורים את מספרי המגרשים. הצדפים המסומנים הונחו בשתי ערמות נפרדות, לפי צבעם, וילד וילדה בחרו צדף אחד מכל ערמת צדפים, וכך צירפו בזה אחר זה כל אחד משמות המשפחה לאחד ממספרי המגרשים. שנה אחר כך כבר התגוררו בשכונה כל המשפחות בבתים החדשים שבנו.

מעל כל בתי השכונה, בקצה רחוב הרצל, התנשאה הגימנסיה, שכמובן נקראה אף היא על שם חוזה המדינה, גימנסיה הרצלייה. הגימנסיה הייתה מרכז החיים בשכונה וסימלה בעיני התושבים את אור ההשכלה וקניית הדעת. מורים, סופרים ואמנים עברו לגור בשכונה, והיא הייתה אט אט למרכז התרבות העברית החדשה בארץ ישראל.הצבת גימנסיה הרצלייה בקצה הרחוב, במיקום אסטרטגי מבחינה אורבנית, הפכה את אידיאל החינוך העברי לנושא המרכזי בקהילה.

כבר בעת תכנון השכונה היה ברור למייסדיה שבניית הגימנסיה בקצה הרחוב תמנע בעתיד את הרחבתו צפונה, אולם הוחלט למקם את הגימנסיה שם כדי שהנוסעים בדרך יפו וברכבת יתרשמו מן הבניין ומחשיבותו של החינוך ביישוב העברי. בשנות ה-60 של המאה הקודמת נהרס בניין הגימנסיה כדי לאפשר את המשך סלילת רחוב הרצל צפונה, ובמקום שבו עמדה בעבר שוכן מאז מגדל שלום מאיר.

עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ניצבו בתל-אביב 140 בתים בלבד, אך המלחמה עצרה את התפתחות העיר. תושבי תל-אביב כולם גורשו מבתיהם בידי הטורקים, אך עם הכיבוש הבריטי חזרו התושבים לתל-אביב והחלה בעיר תנופת פיתוח. תל-אביב הכפילה ואף שילשה את שטחה ואת מספר תושביה בכל שנה. העלייה השלישית, בשנים 1919–1923, הזרימה לעיר עולים רבים, ובשנת 1921 הכריזה ממשלת המנדט על תל-אביב שהיא ישות עירונית. בשנת 1936 כבר התגוררו בתל-אביב יותר מ-120,000 איש.

בשלהי שנות ה-20 התפתח רחוב אלנבי לרחוב המסחרי המרכזי של תל-אביב, ומעמדו של רחוב הרצל כרחוב הראשי החל להתערער. רחוב הרצל החל לשנות את אופיו בהתאם, והפך מרחוב מגורים ראשי לרחוב בעל חזיתות מסחריות. רוב הבתים החד-קומתיים נהרסו או שנבנו בהם קומות נוספות. הכסף, הקצב והאכלוס המוגבר הכניעו את התקנון המקורי של אחוזת-בית, את השכונה האירופית השקטה שבה בתים בעלי קומה אחת בלבד. 15 שנה לאחר ייסודה של אחוזת-בית הותקנה מעלית בבניין ברחוב הרצל 16. המעלית המדוברת הייתה המעלית הראשונה שנבנתה בארץ בבניין מגורים ומסחר.

בשנים האלה החלה תל-אביב לקבל את צביונה הבורגני והתרבותי. בני העלייה הרביעית והחמישית, יהודים מבוססים ממערב אירופה בכלל ומגרמניה בפרט, התיישבו בעיר והחלו לפתח בה בתי חרושת, מוסדות תרבות ובילוי. באותן שנים נפתח בתל-אביב הקולנוע הראשון בארץ ונוסדו תיאטראות, אגודות סופרים ואפילו קזינו. בתוך זמן קצר הייתה תל-אביב לא רק לעיר הגדולה ביותר בארץ ישראל אלא למרכז המסחר והשיווק של התוצרת החקלאית, מרכז המלאכה והתעשייה הקלה ומרכז השירותים הציבוריים, הכלכליים והתרבותיים.

בנק אנגלו-פלשתינה, הבנק המרכזי של היישוב, הוקם בתל-אביב. גם הבנקים האחרים שקמו לאחר מכן (ברקליס, פועלים, דיסקונט ועוד) ריכזו את פעילותם בתל-אביב. נציגויות של בנקים זרים פתחו סניפים בעיר והחל מסחר בניירות ערך. נציגויות של חברות מסחר קבעו את מושבן בעיר המתפתחת. משלחות דיפלומטיות שכרו מתחמים ופתחו שגרירויות. ב-1935 הונחה אבן הפינה למשכן הקבע לתיאטרון הלאומי 'הבימה', ושנה לאחר מכן הוקם נמל תל-אביב בתגובה לחרם הערבי, שסגר את נמל יפו בפני יהודים. שנתיים לאחר מכן נחנך שדה-דב, נמל התעופה של העיר תל-אביב.

בשנת תש"ח, שנת עצמאותה של ישראל, התגוררו בתל-אביב 200,000 תושבים, שליש מכלל היהודים שהתגוררו אז בארץ ישראל. ביום שישי ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הכריז דוד בן-גוריון בתל-אביב על עצמאותה של המדינה היהודית. ההכרזה התקיימה 24 שעות לפני סיומו הרשמי של המנדט הבריטי על ארץ ישראל כדי להימנע מחילול השבת.

ההכרזה התקיימה בתל-אביב, שכן ירושלים הייתה נצורה ומנותקת. הכנסת וממשלת ישראל קבעו את מושבן, לעת עתה, בתל-אביב. ישיבות הכנסת התקיימו בבית האופרה הישן, ברחוב הרברט סמואל, במקום שבו שוכן היום מגדל האופרה.

הכנסת עברה למשכנה הירושלמי (הראשון) בבית פרומין רק בסוף שנת 1949, כשירושלים הוכרזה רשמית בירת ישראל. עד למלחמת העצמאות שכנו סביב תל-אביב כמה כפרים ערביים, ובהם סומייל, סלמה, ג'רישה, שייח' מוניס, ג'מאסין אל-ע'רבי וג'מאסין א-שרקי. כל הכפרים ננטשו במהלך המלחמה, ומבניהם ושטחם הוכרזו נכסי נפקדים וסופחו לאחר המלחמה לשטחה של תל-אביב.

תל-אביב הלכה והתפתחה, גדלה ותפחה. כמה גדלה? בשנת 1963 היו בה 395,000 תושבים, מספר שיא שתל-אביב לא הכירה עוד אלא רק לקראת סוף המאה ה-20. בתל-אביב מתגוררים כיום כ- 430,000 תושבים, גידול של פחות מ-10 אחוזים באוכלוסייה בתקופה של 55 שנה. הסיבות לכך רבות, ובהן יוקר המחיה בעיר, מחירי הנדל"ן האסטרונומיים והגירה שלילית מתמשכת. חלק ניכר מתושבי העיר כיום הם צעירים ששוכרים בה דירה לתקופה של כמה שנים ולאחריהן עוזבים את העיר, בדרך כלל בשל התמסדות תעסוקתית והקמת בית.

אזור מרכז העיר, המכונה תל-אביב הקטנה ומכנס אליו את הרחובות שבהן התחילה אחוזת-בית (הרצל, שדרות-רוטשילד, אלנבי, אחד-העם, נחלת-בנימין), היה כבר בשנות ה-50 למרכז כלכלי של בנקים, חברות יצוא וייבוא, חנויות ובתי מסחר. בית הכנסת הגדול, השוכן בפינת הרחובות אלנבי ואחד-העם, ננטש כמעט לחלוטין באותה תקופה. בימים ההם חיבר יוחנן זראי והלחין את הפזמון הידוע 'גן השקמים'. השיר, ספק קינה ספק מזמור של התרפקות נוסטלגית על ימיה הראשונים של תל-אביב, ביטא את מה שחשבו מי שהחליטו לעקור ולעבור מתל-אביב לרמת-גן ולגבעתיים, העיר החדשה ממזרח: תל-אביב של פעם הייתה ולא תשוב עוד.

מלחמות השבת

עוד תופעה שהתרחשה בשנים ההן הייתה ההפרדה בין צפון תל-אביב לדרומה. המושג דרום תל-אביב כביטוי סוציו-אקונומי ולא רק הגדרה גאוגרפית טבוע בדנ"א התל-אביבי כבר מימיה הראשונים. כזכור, חברי אחוזת-בית לא היו הראשונים שיצאו מיפו, אולם בשונה מאחוזת-בית התאפיינו השכונות שקדמו לה בעוני, בהזנחה ובתנאי תברואה גרועים. לימים אוחדו השכונות האלה עם העיר תל-אביב, אולם תיוגן כשכונות טובות פחות לא פג.

שנים רבות נחשב דרום תל-אביב לאזור החלש ביותר של העיר מבחינה כלכלית, ואזורים רבים בו סבלו מהזנחה ממושכת. שכונות כמו כרם-התימנים, התקווה, פלורנטין ונווה-שאנן כינסו אליהן אוכלוסיות מוחלשות משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, פשיעה, זנות ועסקים מפוקפקים. חלק מהשכונות שינו את פניהן במהלך השנים, כמו שכונת התקווה ושכונת פלורנטין, שהייתה ליעד מבוקש בקרב צעירים בעשורים האחרונים, אולם שכונות אחרות, נווה-שאנן למשל, עדיין מאופיינות באוכלוסיות שוליים כמו מסתננים, מבקשי מקלט, עובדים זרים ועוד.

מרכז העיר כונה 'הצפון'. בשנות ה-60, כשהעיר התרחבה עוד צפונה, הפך מרכז העיר 'הצפון הישן', ושכונות בבלי, גבעת-עמל ופארק-צמרת זכו לכינוי 'הצפון החדש'. המשך ההתרחבות צפונה, אל מעבר לירקון, הביא להקמת שכונות רמת-אביב (א, ב ו-ג), ובסוף המאה ה-20 הוקמה שכונת 'רמת-אביב החדשה'. הצפונבוניות מבחינה סוציו-אקונומית גוברת ככל שמצפינים מבחינה גאוגרפית.

עוד הבדלה ברורה בין ה'צפון' ל'דרום' היא הסוגיה הדתית. תל-אביב מעולם לא הייתה עיר דתית, ותושביה הראשונים לא קיימו תורה ומצוות, אך מיום הקמתה כיבדו בתל-אביב את השבת. אמנם באחוזת-בית לא הוקם בית כנסת (בית כנסת ראשון בעיר נחנך רק בשנת 1925, 16 שנה לאחר הקמתה), אולם כבר בימיה הראשונים של תל-אביב מדי שבת נמתחה שרשרת ברזל בקצה רחוב הרצל כדי למנוע כניסת רכבים לשכונה בשבת.

אייל בן דן, רווק תל אביבי: "בעיניי, זו העיר הכי חמה ואנושית בישראל. הייתי בחיים בהרבה מקומות, ובדרך כלל החום אצל אנשים הוא תועלתני. אדם לא ייצור קשרים חברתיים אם הם לא יועילו לו. בתל-אביב זה לא ככה, כי הרבה אנשים פה הם פליטים ומנסים לחבור אחד לשני ולהשתלב כדי להתאקלם בעיר. הם בעיקר רווקים ובודדים ומחפשים חום אנושי אמתי. מאפיינים את העיר גם החמלה והרצון הטוב. אם מישהו במצוקה יושיטו לו יד. למה כל ההומלסים בתל-אביב? הם יודעים שהמקום היחיד שבו הם יזכו לאנושיות זה רק בתל-אביב".

שרשרת הברזל נולדה כפשרה לאחר ויכוח חריף בוועד תל-אביב בעקבות תלונתו של הראי"ה קוק זצ"ל (רבה הראשי של יפו בימים ההם) על שהדיליז'נס של תל-אביב נוסע בין תל-אביב ליפו בשבת. באותה ישיבה סוכם שלא לחוקק חוקי שבת בתל-אביב, אך הוסכם לסגור את שער הרכבת ברחוב הרצל בשבת כדי שלא תיכנס תנועה לשכונה במהלך החג והשבת. סיכום זה העלה את חמתם של תושבי השכונות הדרומיות לתל-אביב, שהיו ברובם יהודים דתיים שומרי שבת, והם הודיעו כי יסרבו בכל תוקף להיחשב חלק מעיר שאין בה שמירת שבת כהלכתה.

בראשית 1923 עלתה שאלת שמירת השבת בתל-אביב המאוחדת במלוא חריפותה, והיא הייתה אחת הסיבות להתמשכותו של המשא ומתן בין תל-אביב לשכונות הסובבות. אמנם תל-אביב שמרה בדרכה שלה על יום המנוחה, בלי כל חוק או תקנה (בימים ההם כל המשרדים הרשמיים, העסקים והמפעלים בתל-אביב שבתו מפעילות בשבתות, במועדים ובחגי ישראל), אולם האיחוד הצפוי עם שכונות הדרום הוליד מאבק חריף סביב שמירת השבת; מאבק שנדמה שלא הסתיים מעולם.

בקיץ 1933, עם עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, החלו מגיעים לתל-אביב גלי עלייה מסיביים מקרב יהודי גרמניה. הם פיתחו מאוד את העיר מבחינה כלכלית ותרבותית, אך גם ייבאו עמם דפוסי חיים המאפיינים את החברה היהודית-גרמנית של אותן שנים, שהייתה ברובה משכילה, חילונית ואף מתבוללת.

בשנים ההן פרסמה עיריית תל-אביב את מודעה מס' 36, שקראה "נגד חלול שבת בפרהסיא" בחתימת ראש העיר מאיר דיזנגוף. המודעה באה במענה לאירועי כעס והתנגשויות סביב סוגיית עיצוב המרחב הציבורי בשבת בתל-אביב. ראש העיר דיזנגוף היה נחרץ: "לצבור התושבים, והחדשים מקרוב באו – שרבים מהם אינם יודעים אולי את מנהגי העיר הזאת... נבקש לנהוג כבוד בשבת… גם בלי שוטר ונוגש... לא רק נהגי האבטובוסים הצבוריים אלא גם בעלי האבטומובילים הפרטיים ואפני-הנוע, נבקש שלא לנסוע בעיר בשבת".

נהגים לא יהודים נדרשו שלא לעבור ליד בתי הכנסת בשעת התפילה. בעלי החנויות ובתי השעשועים נדרשו לסגור את עסקיהם, ואילו המסעדות ובתי הקפה יכלו להגיע להסדר פתיחה בשבת עם העירייה והרבנות הראשית. "שמרו על השבת והיא תשמור עלינו!" חתם דיזנגוף את מודעתו, והיא גררה גל תגובות חריפות, מהומות ואף מעצרים.

עוד דמות ידועה שנחלצה להגנת השבת בתל-אביב הייתה המשורר הלאומי ותושב העיר חיים נחמן ביאליק, שקבע: "בלי שבת אנו אומה בזויה ושפלה... יש לרומם את ערך השבת בתוכנו כאן ובכל מקום, ובייחוד בעיני הדור הצעיר". ביאליק לא רק אמר אלא גם עשה. בשנת 1926 הוא ייסד בתל אביב את 'עונג שבת' – התכנסויות בשבת אחרי הצהריים הפתוחות לקהל הרחב ועוסקות בדברי תורה ורוח, שירה בצוותא וכדומה.

בשל ריבוי המשתתפים עברה הפעילות מהר מאוד לגימנסיה הרצלייה ולאחר מכן לבניין 'אוהל שֵׁם', שנחנך בשנת תרפ"ט (1929) ושימש משכן קבוע למפגשים אלו, שהשתתפו בהם מדי שבת מאות אנשים. הקהל הורכב מחילונים ודתיים כאחד, שהקשיבו לשיעורים ולהרצאות שהעבירו מומחים, מרצים ואף רבנים מהשורה הראשונה בנושאים כמו תנ"ך, פרשנות המקרא, אגדה וספרות, ארכאולוגיה, היסטוריה, קבלה וחסידות, משפט עברי וגאוגרפיה. גם ביאליק עצמו נהג להרצות במפגשים אלו.

המשתתפים בכינוסי עונג שבת נהגו לפתוח כל מפגש בשירה, וביאליק, שהיה חובב מוזיקה, החליט לשבץ את השירה כמרכיב קבוע בהתכנסות ואף הזמין לשם כך מוזיקאים, חזנים ומקהלות ששרו שירי שבת, פיוטים וכן שירים מודרניים פופולריים.

בראשית שנות ה-80 סערה תל-אביב לאחר שראש העירייה החדש והנמרץ שלמה להט (צ'יץ') החליט עם ממלא מקומו והאחראי לחינוך ולתרבות העירונית, סגן ראש העירייה דאז יצחק ארצי (אבא של שלמה), לפתוח בערבי שישי את בתי הקולנוע ולאחר מכן גם את התיאטראות. שוב פרצו מהומה גדולה, הפגנות והפגנות שכנגד. כל שחקני התיאטרון התייצבו אז להפגנה גדולה על מדרגות תיאטרון 'הקאמרי', והמשבר הגיע לפתחה של הכנסת: החרדים איימו לפרוש מהקואליציה השברירית של מנחם בגין. לאחר שבועות מספר נסתיים המשבר ונקבעה עובדה התקפה עד היום, ולפיה בתל-אביב ייפתחו בערבי שבת מוסדות תרבות ובידור.

לא רק חילונים

על אף המורכבות המתוארת ואופייה החילוני המוצהר של העיר התבססו בה לאורך השנים קהילות דתיות רבות, רובן חרדיות, ואף חסידיות. עם היקים החופשיים הגיעו לתל-אביב בעלייה החמישית גם אלפי תושבים דתיים וחרדים, והקימו בתי כנסת, מוסדות דת וישיבות רבות. חיים חברתיים התפתחו בקרב הקהילות הדתיות השונות; אדמו"רים ורבנים רבים שנמלטו מאימת הנאצים באירופה התיישבו בלב תל-אביב.

תקופת הזוהר של החיים הדתיים והחרדיים בתל אביב נמשכה עד לסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. חיי הדת פרחו, בתי כנסת נפתחו למאות, הוקמו מוסדות חינוך מכל הסוגים ולבני כל הגילים ומגוון רחב של קבוצות וחסידויות השתכנו בעיר. לפחות 40 חסידויות קבעו את משכנן בעיר בשנים ההן, ובהן: בעלזא, ביאלא, מונקטש, מודז'יץ, נדבורנא ועוד. גם קבוצות חסידיות שהאדמו"ר שלהן לא קבע את מקומו בתל-אביב יסדו קהילות גדולות בעיר. עם קבוצות אלו נמנות חב"ד, אמשינוב, סקרנביץ, מעזריטש, רדומסק וקרלין. הידועה ביותר בקבוצות אלו היא חסידות גור, שמאות מבניה התגוררו בעיר. בתקופת הזוהר שלה בעיר היו לחסידות זו יותר מ-25 בתי כנסת בתל-אביב.

אחד המחזות הזכורים לרבים מאותן שנים הוא של אלפי אנשים המגיעים מדי שנה בשנה ביום הראשון של ראש השנה אל גדות הירקון, ל'תשליך'. באותה תקופה שרר דו-קיום יציב בין התושבים הדתיים והחילונים בעיר, ורבים מהם אף היו שכנים בבנייני דירות משותפים. רוב החנויות היו סגורות בשבת, ואף שלא הוטלה הגבלה על תנועת כלי רכב, אווירת השבת ניכרה בחוצות העיר.

כאמור, בשנות ה-70 החלה מגמת עזיבה, בעיקר מצד החוגים החרדיים, שהחליטו עקב החילון הגובר בעיר לעקור לבני ברק. כאמור, החלטתו של ראש העיר להט לפתוח מועדונים, בתי קולנוע ומוסדות תרבות גרמה לדתיים רבים תחושה שתל-אביב הולכת ומקצינה בחילוניותה. גם רבים מהאדמו"רים שהשתכנו בעיר נפטרו עם השנים, וממשיכי דרכם לא חפצו לגור בעיר המתחלנת.

חסידות גור, שהייתה מהחסידויות הגדולות בעיר, עדיין קיימת ופעילה בתל-אביב. כיום פועלים במרכז העיר ארבעה בתי כנסת של החסידות. החסידים אף הקימו שכונה בצפון העיר, שכונת הרי"ם לוין, ומתגוררות בה כ-200 משפחות. בשכונה נמצאת גם ישיבת חידושי הרי"ם. חסידות חב"ד מפעילה כ-30 בתי כנסת וכ-20 בתי חב"ד בתל-אביב, ולצד כל אלו רשת של תלמודי תורה, גני ילדים ושתי ישיבות.

אחת הקהילות המתפתחות בעיר היא קהילתו של הרב מרדכי אוירבאך, בנו של הרב שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל. הקהילה מורכבת מבעלי תשובה ותיקים וחדשים. בכלל, יש בתל-אביב ריכוז גדול מאוד של חוזרים בתשובה שהחליטו לשנות את אורחות חייהם אבל לא את מקום מגוריהם.

בעיר פועלות גם כמה ישיבות דתיות-לאומיות, ובהן ישיבת 'מעלה אליהו', ישיבת 'עטרת נחמיה' וישיבת ההסדר 'שירת משה' ביפו. הישיבות משמשות מרכזים לגרעינים התורניים בעיר, שפעילות בהם כמה מאות משפחות.

לא רק בועה

נהוג לאפיין את תל-אביב כמשתייכת לצד השמאלי של הפוליטיקה הישראלית, ולא מדובר בתחושת בטן. מפלגת מרצ, 'המחנה הציוני' ו'יש עתיד' קיבלו את רוב קולות תושבי תל-אביב בבחירות האחרונות לכנסת. העניין הפוליטי ועמו מאפיינים נוספים, כמו מעמד סוציו-אקונומי, תרבותי ודמוגרפי, הולידו את הכינוי 'מדינת תל-אביב', שטבע הדמוגרף פרופסור ארנון סופר. הביטוי מתאר עיר המאוכלסת באשכנזים שמאלנים ואמידים העוסקים בתחומי התקשורת, האמנות, הבידור והכלכלה, שבידם כוח אדיר מבחינת השפעה ועיצוב דעת קהל, אך הם מנותקים תודעתית מדופק החיים הציבורי.

ביטוי שעורר רעש רב בשעתו היה של ראש אכ"א האלוף אלעזר שטרן (היום ח"כ ב'יש עתיד'), שאמר: "אין מספיק שכול בתל-אביב". מבחינת נתוני גיוס ליחידות קרביות, תל-אביב נמצאת בתחתית הטבלה (עם ירושלים), אולם נתונים אלו כללים ומשתנים לפי אזורים בעיר (בחלק מבתי הספר בתל-אביב אחוזי הגיוס לקרבי הם מהגבוהים בארץ). למרות הטענות על ניתוק תודעתי, 'מדינת תל-אביב' היא אחת הערים המדממות ביותר בארץ מבחינת פיגועים. חלק מהפיגועים המזעזעים ביותר אירעו בעיר, ובהם הפיצוץ בקו 5, הפיצוץ במסעדת אפרופו, הפיגוע במלון סבוי, הפיגוע בדיזנגוף-סנטר, פיגוע ההתאבדות בדולפינריום, הפיגוע ברחוב אלנבי, הפיגוע בתחנה המרכזית הישנה, הפיגוע במתחם שרונה ועוד.

ואיך אפשר לדבר על תל-אביב בלי להזכיר שירים? העיר העברית הראשונה הונצחה לא פחות מירושלים באמנות ובמיוחד בשירה. יש 'גן השקמים' ו'מי יבנה בית בתל אביב?', אבל אל נשכח את אריק איינשטיין ששר על ההיא שהולכת לגימנסיה, את שלישיית מנגו שגרות בשינקין, את אסתר שמיר שטוענת שהיא מכירה את המקום הכי נמוך בתל-אביב, את טיפקס עם 'התחנה הישנה', את פוליקר עם 'חלון לים התיכון', את שלמה גרוניך עם 'יש לי סימפטיה', את דני רובס עם 'לא נרדמת תל-אביב', את שלמה ארצי עם 'צוותא' וכמובן את 'טודו בום' של סטטיק ובן אל ועוד עשרות אם לא מאות שירים שנכתבו ועדיין נכתבים על העיר ללא הפסקה.

תל-אביב – החומר האנושי: רווקים מהגרים מחפשים חום אנושי

החומר האנושי המרכיב את תל-אביב נע בין אנשי רוח ואמנים ובין המתגוררים בה משום בחירת סגנון חיים עירוני מסוים. לתל-אביב לרוב לא נקלעים במקרה. היא יקרה מדי למגורים וצועקת אישיות משל עצמה. רבים מתושבי העיר הם מה שמכונה בעגה התל-אביבית 'מהגרים'; רווקים שעברו לעיר מערים אחרות מתוך בחירה מושכלת באווירת העיר תל-אביב דווקא. אחד מהם הוא אייל בן דן, רווק בן 38, שהגיע אליה לפני כ-12 שנים מהרצלייה. אייל הוא מלחין מוזיקה ויוצר רב-תחומי המתגורר לבדו בדירה קטנה בדרום העיר. "הגעתי לעיר מטעמי נוחיות", הוא מודה, "העיסוק באמנות הצריך ממני נסיעות רבות בשעות הקטנות של הלילה, והחלטתי שכדאי לי לגור פה. טוב לי כאן. אני מרגיש שכולם שווים פה. אין שווים פחות או יותר.

"בעיניי, זו העיר הכי חמה ואנושית בישראל", הוא מפתיע באפיון לא ממש מקובל לעויני מדינת תל-אביב, "המקום הכי קרוב לזה זו ירושלים, אבל היא הרבה פחות חמה. הייתי בחיים בהרבה מקומות, ובדרך כלל החום אצל אנשים הוא תועלתני. אדם לא ייצור קשרים חברתיים אם הם לא יועילו לו. בתל-אביב זה לא ככה, כי הרבה אנשים פה הם פליטים ומנסים לחבור אחד לשני ולהשתלב כדי להתאקלם בעיר. הם בעיקר רווקים ובודדים ומחפשים חום אנושי אמתי. תשב בבית קפה – יתחילו לדבר אתך אנשים. מאפיינים את העיר גם החמלה והרצון הטוב. אם מישהו במצוקה יושיטו לו יד. למה כל ההומלסים בתל-אביב? הם יודעים שהמקום היחיד שבו הם יזכו לאנושיות זה רק בתל-אביב".

תל-אביב נחשבת בירת הרווקים. למה זה קורה דווקא כאן?

"האנשים שגרים פה הם אינדיווידואליסטים ביסודם, אבל הם בחרו בזה מסיבות הישרדותיות. פעם אדם יכול לבנות עסק, להקים משפחה, לקנות בית, והכסף היה מספיק לו ולא הייתה חרדת פיטורין. גם אם האישה לא עבדה היה בסדר. היום אנשים חיים בחרדת פיטורין וגם אם שני בני הזוג עובדים אין מספיק כסף לבית. זה הוביל לזה שהרבה אנשים בתל-אביב בחרו להיות עצמאיים כי רק ככה אפשר להגיע למשהו, אבל גם דרך עצמאית גורמת לפעמים עוני כשלא הולך טוב בעסק.

"בסופו של דבר, כשאין תודעת שפע אנשים מתקשים להקים בית, יש להם חרדות איך לפרנס משפחה, והעניין גם יוצר מחסום זוגי. שוק העבודה היום קפיטליסטי חזירי. אין אמון, וזה משפיע על עולם היחסים, שגם הוא נהיה לא נאמן ותועלתני, ויחסים מתקשים להתפתח ככה, ללא אמון. לכן הלהיט של יובל המבולבל הוא 'אני מאמין בעצמי'. הכול אני. זה שיר ילדים שבעיניי מייצג את התקופה".

מחשבות על משפחה עוברות לתל-אביבי הצעיר בראש מתישהו?

"לדעתי יש הבדל תהומי בין גבר לאישה. תל-אביבית רווקה בת 38 נמצאת בלחץ להיכנס להיריון, ומצד שני יהיה קשה לה להכיר גבר שירצה בזה. יש פה הרבה נשים שעושות ילד ללא אבא. לגבי הגברים, אני יכול להעיד רק על עצמי: לא קל להיות רווק. נוח יותר כשיש אישה. הרצון להקים בית ומשפחה הוא בטבע של כל אדם. ברור שאני רוצה להיות אבא, אבל הייתי מעדיף לאמץ ילד מלהוליד ילד שלי. אני חושב שזה אנוכי לרצות לשכפל את עצמך. יש כל כך הרבה ילדים נטושים בבתי יתומים".

יש משהו בתל-אביב שמעצבן אותך?

"הכי צורם בתל-אביב זה ראש העיר, שעושה הכול כדי לפגוע באמנות. תקעו את האמנים בדרום תל-אביב, וככה, למרות שהנוכחות שלהם גורמת לסביבה האלימה להפוך נעימה והם עושים טוב לעיר, הם אוכלים אותה. אני מרגיש שהשתמשו בהם. הערך של המקום עלה בזכותם, ולא דואגים להם. הייתי רוצה שיתנו לאמנים הקלות במס, הטבות, סיוע בשכר דירה. אני מרגיש כפיות טובה לאמנים שעושים את העיר, וחבל".

חוזרים בתשובה, לא עוזבים את העיר

מהקצה השני של החילוניות אני מגיע לפתחו של עדי רן (57). האיש, שבילה עשרות שנים מחייו בעיר הגדולה, עבר לחריש לא מזמן ומתגעגע קשות לעיר הגדולה. כעת הוא מקפיד לבוא מדי שבוע להופעה קבועה. גם אחרי שחזר בתשובה הוא המשיך לגור בעיר הססגונית ולגדל בה את ילדיו מסולסלי הפאות, וכמוהו חוזרים בתשובה לא מעטים בוחרים להישאר בעיר החילונית חרף המהלך הרוחני שעברו, ותורמים בנוכחותם לתמהיל העיר הצבעוני ממילא. "כזמר רוק צעיר וחילוני באתי לתל-אביב בעיקר בגלל מקבץ האנשים המעניין והמגוון. יש אנשים שמדברים על פסטורליות של וילה וחצר רעננה, אבל בסופו של דבר רוב בני אדם מחפשים את הערים הגדולות כי זה מעשי. אנשים רוצים לחיות, והצרכים של בני האדם הם להיות קרובים לעבודה ולאנשים שמספקים צורך חברתי ושיהיה מעניין.

"בזמן שכל המדינה הלכה על הקטע של החקלאות, אנשים באו לכאן מאירופה והיו אאוט-סיידרים והביאו ערכי תרבות, רוח ואפנה. כמו אמסטרדם, ניו-יורק, ושינגטון, הערים הגדולות של העולם, רק בישראל. תל-אביב קרובה ליפו, שהיא עיר נמל, וזה תרם לה הרבה, הפך אותה למקום שבאים אליו רעיונות, סוחרים, שקורים בו דברים".

לעדי שורשים עמוקים בעיר. הם נבטו בזמן סבו, שפתח מאפייה תל-אביבית ברחוב אלנבי אי אז לפני עשרות שנים. "הוא עשה את זה בקטע אידיאולוגי של עבודת כפיים", מספר עדי. "סבא החליט לבנות את הארץ בכפיים דווקא באלנבי. אבא שלי סיפר לי שמאיר דיזנגוף היה בא עם הסוסה שלו ולוקח לחמניות על הבוקר. זה מגניב לגמרי כשאני חושב על זה. היום אני אוהב את תל-אביב יותר בגלל ההיסטוריה. הייתה תקופה שהטורקים הגלו מכאן את כל תושבי תל-אביב. יש פה המון סיפורים.

"אתה מאמין שהמשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק הוציא מכתבים בעד שמירת השבת?! זה לא ייאמן. זה כמו שעמוס עוז היום יכתוב בעד חשיבותה של השבת... לדור שלנו זה נשמע הזוי. הכול כבר קיצוני, הכול זהויות. הנפש של החבר'ה של פעם הייתה קרועה, והיום קצת מזלזלים באנשים של פעם בגלל מלחמת החילוניות מול הדת. אבל בזמנו הם היו גדולים מאוד גם מבחינה יהודית. הייתה עליהם השפעה חזקה של התנ"ך, וזה היה נוכח בכל מקום. אני מרגיש את ההיסטוריה הרוחנית הזאת כשאני הולך בעיר".

תל-אביב מתאימה לאדם דתי?

"בית הכנסת הראשון שנכנסתי אליו אחרי שהחלטתי שאני שומר היה ברחוב שינקין, בית כנסת של בעלי בתים, ושם היו לי כל הרהורי התשובה וההבשלה. ספרי הקודש הראשונים שקניתי היו באלנבי אצל 'סיני'. כל התשובה שלי הייתה תל-אביבית. שם נהייתי הכי חילוני בעולם ושם נהייתי הכי דתי בעולם.

"גידלתי ארבעה ילדים דתיים בתל-אביב הרבה שנים, והיה אחלה. יש פה מניין מגניב ואתה חש שכל היהודים אותו דבר, באים מכל הסוגים ויש שלום בין כל הקבוצות והמגזרים. זה מופלא. פריצות? זה לא חסר היום בשום מקום, הכול מוקף בזה, לא הפריע לי. לא. אני גם לא רואה טוב. יש לי מספר במשקפיים ואני הולך תמיד בלי משקפיים... ומבחינת החיים היהודיים היה לי הכי טוב. אמנם כמו יהודים בגלות קצת, אבל כיף".

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הזהות והחזון

  הרב זאב סולטנוביץ' על...

שבעים לישראל - לחזון ולאתגרים

  ח"כ מוטי יוגב במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם