הציפורים שרות לאורך הירקון

10 tikwa
70 לישראל – המסע לירושלים
מסע התקומה של 'עולם קטן' לרגל 70 שנות מדינה * מדגניה אם הקבוצות לאם המושבות פתח-תקווה; החזון התל-אביבי לעומת השימור היהודי בבני-ברק; הפריצה של גרעין אלון-מורה והמבנה החברתי של בירת הדרום באר-שבע, ואי אפשר בלי ירושלים * משבת הגדול ועד יום ירושלים ננסה לפצח כאן את הקוד הגנטי של שבע תחנות תקומה במדינת ישראל

***

קשה להאמין שיואל משה סלומון עטור הפאות דמיין שזה מה שיצא מאומלאבס שבעבורה הקריב את חייו; מה שבטוח הוא שמה שנהיה מפתח-תקווה של היום גדול הרבה יותר מכל דמיון של מייסדי מי שכונתה לימים (שלא לגמרי בצדק, מחילה מראש-פינה) 'המושבה הראשונה בארץ ישראל' * גדליה יצא לרחובות עיר הולדתו כדי לחפש שרידים מטביעות אצבעותיהם של המייסדים, ומצא שלא פשוט לחפש נשמה בעיר, ואחרי כל הקיטורים – התושב הממוצע בשום אופן לא עוזב את העיר * אגדה אורבנית

נדב גדליה

אני פסול מלהעיד על העיר פתח-תקווה; מיום היווסדי על האדמה לפני 31 שנים אני מתגורר בה לסירוגין, מפתח עמה יחסי אהבה–שנאה, נפרד ממנה, חוזר אליה, במעין זוגיות מורכבת + ילדים וחשבון עובר ושב הלוחץ בתווך.

ואולם ברור ששום ניתוח וסקירה חיצוניים של עיר לא יכולים להידמות למה שיכתוב מי שחי אותה רוב שנותיו. ארצה או לא, עם השנים אני לומד אט אט את הצופן הגנטי של העיר הזאת, לטוב ו... למוטב. נחזור לדימוי הזוגית שלי עם העיר ונגלוש רגע למחוזות השידוכים; זה פשוט לא מתאים, התחושה באוויר היא שזה לא תמיד עובד בינינו, אבל איכשהו אנחנו מסתדרים.

מיקרו-קוסמוס של ישראל

פתח-תקווה היא עיר בורגנית עד כאב. לא לחינם היא משאת נפשם של זוגות היי-טק נוצצים שטוענים שתל-אביב יקרה מדי. היא מכילה את כל מה שהאדם המודרני הקריר צריך: קניונים גדולים לצד שוק מפורסם, מתחמי ספורט ובילוי נרחבים, מיקום גאוגרפי מצוין, חיבור לכביש 6, דתיים עד מכל הסוגים והמינים וקהילות מגוונות עד אין מספר שאפשר להרגיש בהן חלק מובחן, שפוי ומוגדר בחברה הישראלית.

אפשר לחוש כאן כמו בגבעת-שמואל על ידי מגורים בשכונת כפר-גנים הסרוגה; במגדלים בורגניים חסרי דת באם-המושבות היוקרתית תרגישו קצת בגבעתיים–רמת-גן; תחושו כמעט בני-ברק בשכונת גני-הדר, שבה ריכוז חרדי למהדרין, ולגמרי ראש-העין בשכונה התימנית הוותיקה שעריה. מה יש בכל שכונות פתח-תקווה המאופיינות בפלח אוכלוסייה מסוים שאפשר להרגיש בנקל את מחשבות הדרים בה? זו בדיוק הבעיה הגדולה של פתח-תקווה שאולי מייצגת את מחיר האורבניות בהתגלמותה – יש כאן הכול לכולם, אבל קשה למצוא כאן את הסיפור הגדול שמאחד את כל הפסיפס הזה. סוללה על אפס אחוז נשמה.

למשל, למרבה האבסורד, האזור המתקרא 'מרכז העיר' ואמור להעביר תחושת לב ייחודית כלשהי של חוויה עירונית, אולי אף איחוד מופלא בין תמהיל פלחי האוכלוסייה, אוחז בשממה רבתי. רחובות הרב חיים עוזר–ההסתדרות–חובבי ציון המרכזיים בעיר עמוסים דוכני פיצה ופלאפל לצד חנויות בגדי נשים ריקות מקונות. השפה הרוסית מככבת לא רע ברחבי מרכז העיר, אזור המגורים הפופולרי בקרב העולים המשמרים היטב את שפת אמא רוסיה ותורמים לאווירת הזרות העוטפת אפילו את התושב הוותיק המסייר בעירו.

הליכה של חמש דקות לרחוב בר כוכבא, שבו שוכנת התחנה המרכזית, תהפוך את המעיים קמעה כשחלק נוסף מפתח-תקווה מתגלה: אזור הסודנים. רגע, מישהו אמר עכשיו דרום תל-אביב? לא להגזים, אך בהחלט כמעט. כל חלק מפתח-תקווה הוא זעיר אנפין של אזור אחר בארץ הקודש.

אפשר לחוש כאן כמו בגבעת-שמואל על ידי מגורים בשכונת כפר-גנים הסרוגה; במגדלים בורגניים חסרי דת באם-המושבות היוקרתית תרגישו קצת בגבעתיים–רמת-גן; תחושו כמעט בני-ברק בשכונת גני-הדר, שבה ריכוז חרדי למהדרין, ולגמרי ראש-העין בשכונה התימנית הוותיקה שעריה. מה יש בכל שכונות פתח-תקווה המאופיינות בפלח אוכלוסייה מסוים שאפשר להרגיש בנקל את מחשבות הדרים בה?

יוצא שפתח תקווה מחזיקה אמנם במכלולה מיקרו-קוסמוס של הארץ כולה, אך איש איש בשכונתו יחיה, בניתוק מוחמץ משהו מהווי עירוני קולקטיבי.

נדמה שאם המושבות שדרגה את המושבה הוותיקה וההרמונית של פעם וזרעה אין סוף מושבות שונות בכל אזוריה. מענה מושלם ניתן לכל סוג אוכלוסייה המחפשת מקום דיור, אך חסר לב המחבר את כל תושבי השכונות לעיר פתח-תקווה, לגאוות יחידה, לאהבה לעיר. ניסיתי לינוק קמצוץ 'אני אוהב את פתח תקווה' מאי מי מתושביה הוותיקים והצעירים, וכמעט נאדה. לא יכולה להיות אהבה בעיר כזאת. נוחות לעומת זאת יש בשפע, הכול כאן נוח לנגיסה, טעים ומשביע.

אף שהמקומיים אוהבים לומר שאין כאן הרבה מה לעשות לעומת המטרופולין תל-אביב, פתח-תקווה רחוקה מלהיות משעממת. יש בה הכול: ספורט וקניון ושוק ובתי מדרש, מתחמי פאבים, ר"ל, היכל תרבות מפואר, סינמטק ואפילו גן חיות. חוויית עיר ייחודית, אין מנוס מלהודות, עוברת דרך תמהיל של מתחמים שונים השוכנים בסמיכות ובונים עיר בלי כוונה.

לשבחה של העירייה ייאמר שהיא מנסה ומתכוונת בכל כוחה לסייע בבניית אופי לעיר. ב-15 השנים האחרונות העירייה בונה, משפצת, מנסה לתת לפתח-תקווה את ה'קוליות' שחסרה לה כל כך. תהלוכות עדלידע החלו להפציע בשנים האחרונות, מרכז העיר נטול הלב עוצב בסגנון רחוב אנגלי. הונחו תאי טלפון אדומים ואפילו הוצב פסל מרשים של יואל משה סלומון על אופנוע.

היסטוריה עשירה במסירות נפש

פתח-תקווה מחזיקה בהיסטוריה ארוכה. חלקה ידוע, רובה פחות. בתואר עיר מחזיקה פתח-תקווה 80 שנים בדיוק. בכל הנוגע לעניין שפתח-תקווה של היום מייצרת הדעות חלוקות (תכף אדבר עם התושבים היקרים), אך בכל הנוגע לעבר נדמה שלרגע לא היה משעמם כאן.

מה היה לנו שם? בשנת 1872 הגיעו לפתח-תקווה המתיישבים האידיאליסטים הראשונים: הרב עקיבא יוסף שלזינגר הקים עם יואל משה סלומון את חברת 'מחזירי עטרה ליושנה' (היא הקדימה בעשרות שנים את סיסמת ש"ס המפורסמת). עיקרי היסוד של החברה דגלו בהקמת חברה יצרנית המבוססת על ערכי התורה והשפה העברית. הרב שלזינגר וסלומון עם דוד גוטמן ויהושע שטמפפר ניסו לרכוש אדמות שוממות בארץ הקודש ולהגשים את נבואת הושע (ב, יז): "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה".

החיפוש אחרי עמק עכור הוביל את החלוצים בתחילה לחברון ואחר כך לעיר יריחו. הרעיון היה להפריח מקום חרב. מגוון אילוצים, כמו סירובם של מוכרי הקרקעות הפוטנציאלים למכור את האדמות, לא אפשרו בסופו של דבר את רכישות הקרקע בחברון וביריחו, אך המתיישבים לא אמרו נואש. הם הגיעו לשפלה, ושם הצליחו לרכוש מערביי יפו את אדמות הכפר הערבי אוּמְלָבָּס (מכאן הכינוי מלאבס לעיר פתח-תקווה).

מצבו העכור של הירקון והביצות שבהן התאפיין האזור התכתבו יפה עם החזון הראשוני להפיכת עמק עכור למקום יישוב לבני אדם. פסוק נבואי נוסף המזכיר את אזור השרון חיזק את החלוצים: "וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר" (ישעיהו סה, י). הם לא היו צריכים יותר מזה כדי להתחיל לעבוד.

כמה שנים לאחר מכן, בראשית שנת שנת תרל"ט (1878), נוסדה פתח תקווה כמושבה חקלאית ראשונה מסוגה במרכז הארץ. כאן המקום לציין את ראש פינה (שכונתה בראשיתה 'גיא אוני'), ולמעשה הוקמה כשנתיים קודם לכן. רצה הגורל והידיעות על הקמת ראש פינה לא הופצו היטב, כך שמי שקטפה את התואר 'אם המושבות' הייתה פתח-תקווה, שמתיישביה היו מקושרים יותר לציבור הרחב. כבר בזמנים ההם התברר שיחסי ציבור הם הנשק הקטלני ביותר נגד המציאות.

נס באר מים חיים

אחרי רכישת האדמות פיצלו סלומון וחבריו את שטחי האדמה לעשרה חלקים, כנגד עשרת שבטי ישראל (בלי אפרים ומנשה). כל חלקה שוב חולקה לעשרה, ואת מאה החלקות מכרו המייסדים, רוכשי הקרקע, ליהודים שחפצו לעסוק בחקלאות ארץ ישראלית.

למייסדים הראשונים הצטרפו גם אלעזר ראב ובנו יהודה, זרח ברנט ומיכל לייב כ"ץ. בכס הרבנות המקומית של דור המייסדים התיישב הרב שלזינגר, ור' יהושע העשיל יואל בסן מונה למהנדס המושבה. בז' במרחשוון ה'תרל"ט (1878) החלו המייסדים לבנות את המושבה בפועל.

גרסאות שונות טוענות שבניית המושבה התרחשה באופן שונה מעט מהמסופר. כך או כך, התחילו הבעיות. המתיישבים גילו שמקור המים, הירקון, מזוהם מפגרי בקר שהשליכו לתוכו החקלאים הערבים, והוחלט להקים באר מים חדשה. יהודה ראב שכר קבלן, והוא חפר לעומק 24 מטרים, ולבסוף התגלה מקור מים כמעט בנס, מה שגרם לערבים המקומיים להפוך את מקור המים למי סגולה לפריון.

אחרי שנת ההתיישבות הראשונה והצלחת היבול הראשוני הקפידו החקלאים, למרות הקשיים, על מצוות התלויות בארץ, כלקט, שכחה ופאה.

רוטשילד פורס חסות

בהמשך נבנו מעט בתי קבע, בעיקר בידי חשובי המייסדים. את הבית הראשון בנה מאבני כורכר הרב אריה ליב פרומקין. לאחר מכן בנה זרח ברנט בניין אבן, ובית דומה בנה חברו דוד גוטמן. יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון בחרו בבנייה שונה: שלד עץ מולא טיט ופירורי אבן וצופה לוחות עץ מבחוץ. את הגגות עשו בזמן ההוא מרעפי מרסיי. הפועלים הפשוטים עדיין הסתפקו במגורי עראי למיניהם.

עם התפתחות המושבה הגיע אליה הברון רוטשילד והציע לפרוס עליה את חסותו. 28 משפחות בלבד הסכימו לכך בתמורה למשכורת קבועה בעבור עבודתם החקלאית. הברון תרם מכספו לייבוש הביצות, לנטיעת עצי אקליפטוס ולרכישת סוסים לאיכרים, כלים חקלאיים ועוד.

השנים הבאות הביאו למושבה פועלי אדמה נוספים, וגידול האוכלוסייה הוביל להקמת אגודות הפועלים 'הפועל הצעיר' ו'פועלי יהודה', והן יסדו קופת חולים מסודרת ו'חדר חולים' שטיפל בחולים במחלות הקשות, כמו המלריה המפורסמת, שהיכו בתושבים. חרף הצרות המשיכה המושבה להתפתח ולשאוב אליה חקלאים רבים.

פתח-תקווה שרדה במלחמת העולם הראשונה למרות המשבר הכלכלי שלא אפשר את ייצוא היבולים לאירופה. במאורעות תרפ"ט נרצח הסופר יוסף חיים ברנר, וערבים תקפו את המושבה. על הגנתה הופקדו אברהם שפירא ואבשלום גיסין, שעל שמו קרוי הרחוב המרכזי באזור התעשייה בעיר עד עצם היום הזה.

ב-1921 עקב התרחבות המושבה, שנבעה מעליית עולים נוספים ארצה, העניק לעיר השלטון הבריטי מעמד של מועצה מקומית. ב-1930 הוקמה בעיר ישיבת לומז'ה על ידי הרב אליעזר שולביץ, מתלמידי רבי ישראל סלנטר. מהישיבה צמחו גדולי תורה דוגמת הרב גרשון אידלשטיין, ראש ישיבת פוניבז' כיום. כמה שנים אחר כך ביקשה הסוכנות היהודית לתת לפתח-תקווה תואר עיר, אך החקלאים התנגדו. הם העדיפו את המושבה בקטן ובלי כותרות וטענו שהפיכת פתח-תקווה לעיר תסכן את העיר מבחינה ביטחונית ושהיא תהפוך יעד לפורעים ערבים.

מושבה הופכת עיר רבתי

רק שנים מספר לאחר מכן, בשנת 1937, עלתה המציאות על החזון המקורי והוכרע הקרב על הפיכתה של פתח-תקווה לעיר. שלמה שטמפפר, בנו של מייסד המושבה, מונה לראש העירייה הראשון של העיר.

לפתח-תקווה מקום של כבוד בהיסטוריה של התפתחות היישוב היהודי בארץ כולה. העיר שימשה מרכז קליטה לעולי העלייה השנייה: הם הגיעו אליה ולאחר מכן נפוצו על פני כל הארץ. אחרי הקמת המדינה התפתחה העיר במהירות. יישובים סמוכים כמו כפר אברהם וקריית מטלון סופחו לעיר, ומנגד נבנו שכונות חדשות לגמרי, כמו עמישב וקריית אלון. הגידול הפך את פתח-תקווה לכרך תעשייתי הומה ופורה, ומנגד גרם לאזורי החקלאות להצטמצם אט אט עד להיעלמותם המוחלטת.

היום אזור התעשייה של העיר הוא הגדול ביותר בארץ. שטחו הכולל הוא כ-10,000 דונמים, ויש בו שלושה אזורים נפרדים: סגולה (3,000 דונמים), קריית מטלון (2,000 דונמים) וקריית אריה (5,000 דונמים), הכוללת את פארק תעשיות ההיי-טק 'עופר', שבו תוכלו למצוא מרכזים של IBM, אינטל, טבע ועוד. נוסף על כך מחזיקה העיר במרכזי רפואה ידועים: בלינסון, שניידר, בית חולים השרון ובית רפואת הנפש גהה.

ובחזרה לעבר. ב-1984 החליט דב תבורי, ראש העיר דאז, לפתוח את קולנוע 'היכל' בלילות שבת. העניין גרם שסע וקיטוב בין תושבי העיר הדתיים והחילונים, והפגנות בהנהגת רב העיר דאז (הרב סלומון) יצאו לרחובות במשך שנתיים תמימות. היום, אם שאלתם, הקולנוע המפורסם אינו פעיל, אולם במרחק הליכה מקולנוע 'היכל' פועל בית מדרש ושטיבל 'אבי עזרי', הקרוי על שם ספרו של הרב ש"ך, המנהיג הליטאי המפורסם. 'אבי עזרי' פועל יומם ולילה והוא מעין קריצת עין לימים עברו. בית המדרש ניצח את הרצון לבלות.

אורי: "אני מת לגור בפתח תקווה! גרתי פה כל החיים עד שהתחתנתי, בינתיים אני מסתפק בלעבוד פה". "מה מצאת בפתח-תקווה?!" אני תוהה. "הכול. תחבורה, זו עיר במרכז הארץ, וממנה יש תחבורה ממש לכל מקום אחר. מאוד נוח אם אין לך רכב. חוץ מזה העירייה דואגת לתושבים. בחופשים יש תמיד פינוקים מהעירייה, כל מיני אטרקציות במחירים מסובסדים"
קול התושבים

יצאתי לסיור בעיר כדי לבדוק עם מדגם לא מייצג של כמה תושבים מגוונים בעבר ובהווה מה יש להם לומר על עיר מגוריי. הראשון שאני פוגש פנים מול פנים הוא יצחק (שם בדוי), פנסיונר בן כ-80. כוחו במותניו, חיוכו נסוך על פניו לכל אורך שיחתנו והוא מספר לי ארוכות על תולדות העיר. אחרי שהוא מקנח בסיפורי נכדיו אני מנסה לכוון אותו לספר קמעה על איכות החיים בפתח-תקווה. "הכי חשוב להיות רגוע", אומר לי יצחק, "זה סוד האושר פה", הוא מספר ומבליע בדיחה בתרגום לרוסית ולעברית.

כן, כן, יצחק התימני התערבב יפה עם השפה הרוסית השולטת ב-20 אחוזים מאזורנו. "הרוסים מתים עליי!" הוא מתרברב. "חזרתי קודם מהעיר, הלכתי להביא 'ישראל היום'", הוא מספר כמשיח לפי תומו. ליצחק אין דרישות גבוהות. תן לו 'ישראל היום', זה די. את יתר זמנו הוא מעביר בחדווה מול הטלוויזיה בצפייה בתוכניות בשפה הרוסית. טוב, אני מהרהר בתוגה, אולי באמת פתח-תקווה מביאה לאדם את הרוגע כשאין לו הרבה ציפיות מלבד הרוגע עצמו.

אני מנסה לברר אצל חבר'ה צעירים יותר. אורי, צעיר בשנות השלושים לחייו, חי עד לא מזמן בעיר, אך מחוסר תקציב עקר לעיר אלעד הסמוכה, הזולה יותר. כשאני מעלה את פתח-תקווה על ראש שיחתנו הוא יורה מיד: "אני מת לגור בפתח תקווה!" סוף ציטוט. "גרתי פה כל החיים עד שהתחתנתי, בינתיים אני מסתפק בלעבוד פה". "מה מצאת בפתח-תקווה?!" אני תוהה. "הכול. תחבורה, זו עיר במרכז הארץ, וממנה יש תחבורה ממש לכל מקום אחר. מאוד נוח אם אין לך רכב. חוץ מזה העירייה דואגת לתושבים. בחופשים יש תמיד פינוקים מהעירייה, כל מיני אטרקציות במחירים מסובסדים".

גם יוני, בשנות השלושים לחייו, נשוי ובעל משפחה, קורא לצעירים להגיע לעיר. "טוב, חסר רק ים", הוא מחייך. "חוץ מזה יש פה הכול לכולם. מצד אחד יש ברים ומסעדות, מועדונים ומגרשי ספורט. וגם בתי מדרש ובתי כנסת רבים ואפילו מקומות סודיים להתבודדות... אנשים לא יודעים, אבל יש פה שילוב גדול של עבר מפואר, אישים, סיפורים ותקופות לצד עתיד מזהיר בחינוך ובתרבות. לדעתי, ואני לא מגזים, בקצת יותר השקעה גם תהיה פה אפילו תיירות היסטורית".

"הגעתי לכאן בעקבות אשתי, ובאותה תקופה נדמה שהעיר משגשגת בהרבה מובנים", מצנן קצת את האווירה מיקי (38), נשוי ואב לשניים. "בחמש השנים האחרונות נראה כאילו העיר קפאה בזמן, יש הרגשה שמחכים שמשהו יקרה בעיר, משהו גדול שיגרום גאווה לתושבי העיר, אבל זה תמיד רק כמעט, רק ליד, לא ממש שם".

מה חסר לך?

"אני לא יודע לשים את האצבע על מה בדיוק", מודה מיקי, "אני מאשים בזה רק את ההרגשה שלי ושל רבים וטובים מחבריי ומהתושבים שאני נפגש עמם. כן, גם אני נפלתי שולל בעקבות מילים יפות של ראש העירייה, שמסתבר שאלו רק מילים יפות ללא כיסוי". "ובכל זאת אתה נשאר..." אני לוחש.

"כבר מזמן אשתי רוצה לברוח מכאן, אבל אני יודע שיש עתיד טוב לעיר ושמגיע לתושבים הרבה יותר טוב מהקיים", מסיים מיקי בנימה אופטימית. "הכי קל לקום ולעזוב, ואז מה? מי יישאר להציל את מה שנשאר מהתהום שהתעמקה? אני בטוח שאם אצטרך לתת דיווח על הרגשתי בעוד כשש שנים, בתקווה שהשלטון יתחלף, הכול יהיה ורוד, והעתיד לא רחוק".

ושמא פתח-תקווה, כמו שחשדתי, היא עניין של טעם נרכש. צריך להתרגל לכך שהחיים הם פרקטיקה ותו לא. להרהר בכך שפעם ייבשו פה ביצות ולסור להתמוגג על פלאפל בטעם של פעם ב'חיים עוזר'. למה אני אוחז בכל הציפיות האלה לחיים מפעימים יותר, למה? הכול פשוט כל כך בפתח-תקווה, רק חבל שקשה עד בלתי אפשרי להתאקלם בעומק ההבנה הזאת. בסוף בסוף בנו כאן וואחד עיר.

לתגובות: נדב גדליה בפייסבוק

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
ענווה ועוצמה

  הרב שמואל אליהו מספיד...

שינוי פני העיר

  נתנאל אחיטוב מארגון 'חותם'...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם