במשקפיים של ירדנה

m 10 arazi
מוזיקה נשארת
לא במקרה דמויות כמו ירדנה ארזי הופכות אחרי שנים ארוכות לאייקון ישראלי * ירדנה של היום מסתכלת קצת אחרת על הסיפור הזה של ידוענוּת, מתייגת עצמה לגמרי כאשת משפחה, ואידיאולוגית היא אי שם בשמאל הרך מהסוג שגם ימנים מבינים שאי אפשר לבנות מדינה בלעדיו * ובארנק שלה גילינו תמונה של הרבי מלובביץ'

נדב גדליה

ממרום גילה משקיפה ירדנה ארזי על התרבות הישראלית, ומורה לצעירי הצאן באופן חד-משמעי לא להתקרב לאמנויות הבמה. "אם אני אוהבת מישהו - אני אומרת לו שלא ילך להיות פרפורמר", היא אומרת בדירתה המטופחת במרכז תל אביב. "מי שלא בוער בו להיות על במה - שיעוף מזה! בשביל מה? מי שמחפש להיות מפורסם דרך זה... בכלל, המילה הזאת של היום - 'סלב', מגעילה אותי".

הרבה ילדים דווקא רוצים בזה בימינו.

"אני דווקא מכירה הרבה ילדים שזה לא החלום שלהם. רק נדמה שכולם רוצים להיות כאלה, אבל לא. יש בארץ אנשים רציניים שיש להם שאיפות אחרות לגמרי. אני מוקפת משפחה גדולה מאוד שזה לא בראש שלהם בכלל. ילדים רגילים".

בתה היחידה אלונה בחרה במקצוע שלא מופיעים בו על במה: עורכת דין. "אני שמחה שהבת שלי בחרה בזה. היא מנהלת את עמותת 'שורת הדין' שעוסקת בתביעות של קרבנות טרור. לא מזמן הם זכו במיליוני דולרים בתביעה מול הרשות הפלשתינית בבית משפט בניו יורק. אני מאוד גאה בה. פולנייה, לא?" היא צוחקת.

ארזי עצמה השתחלה ב' פוּקס ' לרשימת האייקונים הישראלים המוכרים והאהובים ביותר בכל הזמנים. "קרה לי נס", היא מספרת ומתרווחת לאחור כשכלבה המאומץ שמוליק בוהה בה בעניין. "הייתי בת 16. אבא שלי הכיר את אפי נצר שהיה אז מנהל חבורת הזמר 'בית רוטשילד', וסיפר לו שאני שרה בצופים. אפי קרא לי, באתי לבחינה עם אחי, לא האמנתי שהוא יקבל אותי. הוא שמע אותי ושאל: 'מה את רוצה להיות?' אמרתי: 'להיות בחבורת הזמר'. הוא צחק. 'זה הכול?' הוא שאל ועשה אותי סולנית. הופענו הרבה בתל אביב וחלקנו פעם במה עם להקת הנח"ל שהייתה הלהיט האגדי של התקופה. מאה אחוז רייטינג. כשסיימנו את ההופעה קצין החינוך של הנח"ל הפתיע אותי לגמרי. הוא אמר לי שכשאתגייס לצה"ל - הוא יקבל אותי ללהקה. את הבחינות הרי לא הייתי עוברת, הייתה תחרות ואלפי אנשים רצו להיכנס לשם. ואני, הגעתי בלי בחינות!" ירדנה מתפעלת, חיה מחדש את הרגע ההוא ששינה את חייה.

"לדעתי, לא הייתי פורצת דרך משהו אחר. בכלל, כל החיים שלי הם נסים ונפלאות. בשום פנים ואופן לא האמנתי שאהיה כמו שאני היום. הייתי ילדה חסרת ביטחון. לקח לי המון שנים לעצב את עצמי ואת מה שאני. זה תהליך ארוך שנמשך שנים. ועדיין, גם היום אין לי הרבה ביטחון. זה יותר ביטחון שנשען על מה שעשיתי. כל הזמן אני צריכה להוכיח את עצמי מחדש. לא פשוט".

"עברנו תהליך טבעי של התרגלות והתברגנות. זה אנושי. לא יודעת אם זה טוב. אסור לנו להתלונן, צמחו פה דברים נפלאים ובהמון תחומים אנחנו 'אור לגויים'. ברור שצריך להשקיע במורים ובמחלקות בבתי חולים, אבל בסך הכול כל מה שקרה פה - זה נסים ונפלאות.תחשוב על זה שהמדינה הזאת סגורה עם אויבים ונשאר לה רק הים, ותראה מה קורה פה. אנשים חיים טוב, נוסעים לחו"ל, קונים, רמת חיים גבוהה יחסית. במדד האושר העולמי אנחנו במקום ה-11. הישראלים מבסוטים"

מה המחיר של עיסוק אינטנסיבי, כל החיים, באמנות?

"צריך מאוד להיזהר ולהישמר במיוחד בעניין של 'להאמין בבלוף של עצמך'. כשמאללים אותך, באל"ף, זה מסוכן ונורא מתעתע. זה האויב הכי גדול. אולי זה מה ששמר אותי, קודם כול ההומור העצמי והידיעה והכרת התודה שמה שקיבלתי אינו מובן מאליו".

עשית עבודה פנימית על זה?

"לא עבודה עצמית, זה טבעי אצלי. אני באה מבית שלא היה בו קל מבחינה כלכלית. אמא שלי הייתה ילדה במחתרת צרפתית. לא למדה לימודים מסודרים, לא היו לה מקצוע והשכלה. ואבא שלי עלה לארץ בגיל 13 מגרמניה, גם הוא במחתרות. לא היו חיים מסודרים. הם חיו בקיבוץ, אחר כך עזבו אותו חסרי כול. גדלתי במצוקה כלכלית. כל הבגדים שלי היו של בני הדודים מצרפת, ככה שלא יכולתי לשכוח מאיפה באתי, והערכתי מאוד את ההצלחה שזכיתי בה ועד היום אני אומרת כל הזמן תודה על מה שזכיתי בו".

וכשיש קשיים, כמו שלא משמיעים אותך מספיק?

"מתמודדים, אני לא עד כדי כך מפונקת. בכלל לא. הולכים אל הדבר הבא, זאת הסיסמה. זאת ההישרדות. לא ליפול. לשמור על החלום ליצור ולהמשיך. אין מה לעשות, הפלייליסטים הם כוחות נורא גדולים, אני קיימת למרות הפלייליסטים. אתה מראיין אותי 'למרות'. אני קיימת 'למרות'. כמעט אף פעם לא נכנסתי לרשימת השירים ולמרות הכול השיר שלי 'אתה לי ארץ' נבחר עכשיו ברשת כשיר האהוב ביותר במדינה מתוך שבעים שירים. הפילהרמונית תבצע אותו ואקליט אותו אתם מחדש. אפשר לחיות בלי פלייליסט. היו תקופות שהגשתי בטלוויזיה והייתי בתודעה. לפעמים יותר צולמתי מאשר השמיעו אותי".

צביטה בלב?

"כשלא משמיעים שיר שאני מוציאה זו לא צביטה, זה שיברון לב, הרבה יותר גרוע. כי אתה עושה ואתה עובד ומשקיע משאבים נפשיים וכלכליים - ומפנים לך כתף. ברגעים קשים נעזרתי מאוד בעצותיה החכמות של מרים בנימני האסטרולוגית. היא אישה חרדית וחברתי הטובה. במקום ללכת לרב - הלכתי אליה. בעיניי, היא האדם הכי חכם שאני מכירה, היא מעל ומעבר. גם מוזיקאית, גם תלמידה של פרופ' ליבוביץ'. מלאת חכמה ותובנות שסייעה לי הרבה בשיחות שלנו על הכרה עצמית והערכה למה שקיים".

תגידי, את מצליחה להבין את הדור הצעיר והמקטר שלנו, שלא תמיד מעריך את מה שיש?

"זה הטבע האנושי אולי", חוככת בדעתה ירדנה. שמוליק כלבה ספק מהנהן. "אם אתה לא יודע מה זו מצוקה - אז אתה לא יודע.אנחנו הישראלים שאפתנים ויש בנו רעב גדול להכול. בעולם, הרבה אמריקנים מניו יורק לא היו מעולם בפלורידה או בלוס אנג'לס. הישראלי המצוי - נמצא בכל מקום בעולם ושואף לעוד יותר.

"בתחילת ימי המדינה הייתה מטרה להפריח את הארץ - ואנשים התגייסו אליה. עברנו תהליך טבעי של התרגלות והתברגנות. זה אנושי. לא יודעת אם זה טוב. בסך הכול אסור לנו להתלונן, צמחו פה דברים נפלאים ובהמון תחומים אנחנו 'אור לגויים'. אי אפשר לקטר כל הזמן.הישראלים הם חוד החנית במדע, בטכנולוגיה, ברפואה, באמנות, כולל הוליווד. אז מה יש לנו להכות את עצמנו? קורים פה דברים נהדרים ויש פה משאב אנושי ברמה גבוהה מאוד".

אז הכול דבש?

"ברור שצריך להשקיע במורים ובמחלקות בבתי חולים, אבל בסך הכול כל מה שקרה פה - זה נסים ונפלאות.תחשוב על זה שהמדינה הזאת סגורה עם אויבים ונשאר לה רק הים, ותראה מה קורה פה. אנשים חיים כאילו אין מחר, חיים טובים, נוסעים לחו"ל, קונים, רמת חיים גבוהה יחסית. במדד האושר העולמי אנחנו במקום ה-11. הישראלים מבסוטים".

גם כשמתלוננים שאין כאן דירות לצעירים וכן הלאה, זה סתם פינוק?

"אני מבינה את הבעיה הזאת. בטח. זה קשה מאוד. אין ספק שפעם היה קשה יותר כלכלית אבל היה קל יותר לקנות דירה. לא שאני מבינה בכלכלה... אבל בהחלט צריך לעשות סדר בעניין הזה".

כן צמחונית, לא מסיונרית

ירדנה ארזי, 66 ("אני ירדנה ארזי-תומר", היא מתקנת), נשואה בשנית מזה 25 שנים למהנדס נתן תומר, ולשניים בת יחידה. ירדנה נולדה בקיבוץ כברי שבגליל המערבי לזוג פיינבאום - אביה, איש אצ"ל שעלה מגרמניה, עסק בחשמלאות, ואמה שעלתה מצרפת הייתה עקרת בית. עם פרוץ מלחמת השחרור עקרה המשפחה את משכנה לעיר חיפה, ושם המשפחה המקורי עוברת ל'ארזי'. בימי שירותה בלהקת הנח"ל הצטלמה לקליפים הראשונים ששודרו בטלוויזיה הישראלית. אחרי שחרורה יצאה לקהל הרחב במופעים רבים שהניבו להיטים כמו 'הבן יקיר לי', 'בהיאחזות הנח"ל בסיני', 'שיר לשלום' ועוד. קצרה היריעה מלהכיל את כל פועלה של ארזי, שהפכה לדמות ארצישראלית פופולרית בעשרות השנים האחרונות, ולמעט הפסקות קצרות כמעט לא נעלמה מהתודעה הציבורית.

היא הניבה נכסי צאן ברזל רבים לתרבות המקומית במוזיקה ובמשחק. הייתה שליש בהרכב הבנות המצליח 'שוקולד מנטה מסטיק' בשנות השבעים, השתתפה בפסטיבלי שירה, באירוויזיון ובהצגות רבות, הגישה תכניות טלוויזיה והוציאה שירים לרדיו. גם היום, ירדנה לא שוקטת על שמריה. רק השבוע השתתפה בהנחיה בוועידת 'ידיעות אחרונות' בבנייני האומה בירושלים, לא מזמן צילמה קליפ חדש, ויומן ההופעות מאיים להתפקע כשבראש רשימת הפעילויות מבצבץ בגאון 'ישראל שלי' - שיר ההורה לרגל שבעים שנות ישראל שבו השתתף גם הזמר ליאור נרקיס. "אין לי זמן לנשום ואני אומרת – ברוך השם. אתה כבר מבין שממני לא תשמע קיטורים", היא צוחקת.

את בפנסיה, למה להעמיס?

"לנשמה אין גיל. יש בי סוג של רעב פנימי, למרות שעשיתי המון. יש חלומות שעדיין לא הגשמתי. תמיד יש הדבר הבא".

כשאני מנסה לרדת לפרטים ולברר במה מדובר, ירדנה מחייכת וממלאת פיה בפתגם: "אם מגלים תכניות - זה לא קורה". עזבתי.

"התחושה הפנימית שלי היא שיש עוד שירים שמונחים ולא נגעתי בהם. שיש עוד המון תכניות על הפרק שצריך לעשות. אני מאמינה שאנחנו לא סתם פה. יש תפקיד וייעוד ויש חיים מעבר. יש כוח שגדול מאתנו".

אלוקים?

"אני מאמינה בערכים. הרגש שלי קשור ליהדות, האמוציה משם, גם אם לא התחנכתי על זה ולא למדתי על זה ואיני יודעת הרבה על היהדות.באופן בסיסי אני חיה ביראה ובהכרת הטוב. כבוד כלפי משהו שגדול ממך. מאמינה בקארמה".

איך את מגדירה 'קארמה', כיצד מרגישים את זה?

"בפרספקטיבה של צופה על החיים מהצד, אני יכולה לראות אצל אנשים מסוימים קארמה טובה או לא. לא הייתי משייכת את זה למישהו ספציפי. אני אישית מאוד משתדלת לא לעשות רע. לא אוכלת בעלי חיים מגיל שלוש בערך, הרבה לפני שזה נהיה טרנד. אני רואה בבעלי חיים נשמות. אמא שלי צרפתייה, היא אכלה בבית גם בשר נא, וממש אין לי מושג איך החלטתי לא לאכול בשר בגיל צעיר כל כך. רציתי להיות הפֵיה הטובה של החי והצומח. אני קשורה לבעלי חיים", אומרת ירדנה ומביטה ברוך בשמוליק כלבה."אני יודעת שיש להם רגשות ובעיניי זה נורא שלא מבחינים בהם ודורסים אותם. זה מזעזע בעיניי. איך אפשר לקחת עגל מאמא שלו, זה פשוט... אין לי מילים. מחריד. אכזרי. אני חושבת שאפשר לחיות בלי זה".

את גם משכנעת את הסובבים אותך לא לאכול חיות, כדרכם של צמחונים בימינו?

"בחיים לא דיברתי או ניסיתי לשכנע. בעלי לא צמחוני, אני מבשלת לו בשר. אני לא מיסיונרית. נו, לשכנע את כולם להיות צמחוני זה הדבר הכי טרחני. הבת שלי נהייתה צמחונית וזה בא ממנה, לבד. אני קשורה לחיות, הנה, תראה איך הוא מסתכל עליי", מצביעה ירדנה על הכלב. "חשוב לאמץ ולא לקנות כלב, כי אחרת ימיתו אותם. אני גרה פה בתל אביב, עיר שמאוד מכבדת בעלי חיים, אנשים משאירים מים לחתולים, זה נהדר. וזה לא נגמר בבעלי חיים. חשוב לי לקנות עציצים מלרכוש פרחים שנובלים. לא מבינה את זה ששמים פרחים על קברים... איך תולשים אותם ממקור חיותם? נותנים לפרחים למות על הקבר". נאום ירדנה. סוף פסוק. ואז ירדנה כאילו תופסת את עצמה, מחייכת את חיוכה המפורסם. "אבל עזוב את זה, אני כבר אשמע לאנשים כמו הזיה", היא צוחקת.

מה דעתך על הטענה שיש אנשים שדואגים לחיות, אבל עם בני אדם, איך נאמר – פחות?

"זו קלישאה. נורא נוח להגיד את זה כי אדם אומר משפט כזה - ומנקה את עצמו, מסיר מעליו את האחריות. מה זה, בחירה או באנשים או בחיות? אפשר גם וגם. זה לא כזה מאמץ גדול. אני חושבת רק על המודעות לזה שהיקום לא נועד רק לשרת אותנו, אלא גם שנכבד אותו ונשמור עליו. סורי, זה נשמע הזוי אבל זה אמתי. צריך להסתכל שמאלה וימינה ולראות את זה, להתבונן, אני זוכרת שהגשתי את תכנית הבוקר והתארח אצלנו הרב פרומן ז"ל ובהפסקת פרסומות אמרתי לו שאני מצפה שרבנים ידברו גם על אקולוגיה. תהיתי בפניו למה שומעים מרבנים על ענייני כספים, נשים, הגבלות, ולא שומעים ממנהיגים רוחניים חשובים על אקולוגיה. והוא אמר שאני צודקת. אילו עיניים מקסימות היו לו!"

המכתב הלא מפוענח מהרבי מלובביץ'

סוד קטן שלא נחשף בחייה המפורסמים של ירדנה הוא הקשר לרבי מלובביץ'. "היה לי עניין עם הרבי מלובביץ'", היא מספרת בעיניים בורקות. "בשנות השמונים נסעתי במונית ואני רואה שלנהג, מעל המראה, יש תמונה צבעונית של רב מאוד יפה. שאלתי את הנהג 'מי זה?' והוא אמר שזה הרבי מלובביץ'. רציתי את התמונה בשבילי אך הנהג סירב לתת לי ואמר שבהזדמנות, אם ניפגש, הוא ייתן לי תמונה דומה. אחרי כמה שנים, ביום החתונה שלי, באה לי השראה ואמרתי: יאללה, אכתוב מכתב לרבי מלובביץ'. ביקשתי ברכת רפואה לאמא שלי, שהייתה חולה הרבה שנים. באותו יום, אחרי ששלשלתי לתיבה את המכתב הלכתי למספרה והזמנתי מונית. אני עולה למונית עם נהג אחר לגמרי, ופתאום מישהו רץ ברחוב, נותן לי את התמונה של הרבי מלובביץ' והולך לו. עד היום אני לא יודעת מי זה ואיך זה קרה בדיוק באותו יום ששלחתי לרבי את המכתב. זה היה מטלטל. נס. עד היום התמונה שלו בארנק שלי. אחר כך קיבלתי מכתב תשובה מהרבי עם ברכות ואני עוד צריכה להבין אותו. זה כתוב בשפה של דתיים... כאילו תנ"כי, צריך לתת למישהו לפענח את זה".

איך את מגדירה את המבט שלך על דתיים?

"סקרנות גדולה. כשהייתי ילדה גרנו בחיפה ולידנו הייתה קהילה של חסידי ויזניץ', היא קיימת עד היום. השטריימלים האלה עשו עליי רושם גדול. קודם כול זה קולנועי, מראה יפה. זה נראה לי מכובד ומאוד מסתורי. אתה יודע, הפנים שלהם כלפי החילונים הן חתומות, נראה שהם מסתירים משהו. כאילו יש תעלומה. סבא שלי והמשפחה מצד אמא היו שומרי שבת, כשרות, תפילין, כיפה, הכול. הצד של אבי - לא. אבל אבא שלי היה כל מוצאי שבת מתרפק ברדיו על פרקי חזנות.זה היה חלק מהגנים המוזיקליים שלי. אני מאוד אוהבת פולקלור ומוזיקה אתנית. אני משוטטת ביוטיוב, שומעת את מקהלת הצבא האדום, להקות אתניות מפרו וגם את אברהם פריד ומרדכי בן דוד. יש משהו בניגון שהוא בבסיס שלו אמתי, יש בו כוונה ונשמה. לדבר כזה אין גבולות. בניגוד להוריי שחיו חיים מאוד חילוניים כהתרסה מול השורשים, אצלי תמיד הייתה כמיהה לנושא היהודי הדתי. כך שלמרות שאני חיה חיים חילוניים, אני מקפידה להדליק נרות ביום שישי ולברך עליהם.ובכלל אני אדם עם אמונה, יש לי יראה. מאוד מאמינה בכוונה וב'ואהבת לרעך כמוך', הדבר הכי בסיסי".

"יש לי געגוע כמו שנעמי שמר כתבה: 'אל ארץ ישראל האבודה, והיפהפייה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת'.אני באה ממשפחת הקיבוצים העובדים, אנשים ששירתו ביחידות הכי קרביות, שילמנו מחיר דמים ומעולם לא עלה בדעתם של האנשים לקחת אלא רק לתת, ולזה אני מתגעגעת. לאוטופיה. אולי היום נכנסה מידה של נהנתנות לחיינו, אבל לא אצל כולם. יש לי בני משפחה, חבר'ה צעירים שעושים שנת שירות שלישית ואחר כך מתגייסים ליחידות קרביות. טוב, ואחר כך קוראים להם שמאלנים. זה צחוק מר"

כתושבת תל אביב, מה דעתך על חוק המרכולים והתחבורה בציבורית בשבת?

"חיה ותן לחיות, אני לא חושבת שאפשר באיזשהו מקום להשליט סדר. אנשים חופשיים, צריך להניח להם. כל אחד שיחיה את חייו.אני מבינה את העניין של הצביון היהודי אבל יש עוולה גדולה גם מהצד השני; אנשים עובדים כל השבוע ורוצים לנסוע לבקר בני משפחה בשבת ואין להם איך לנסוע, אז מה נעשה? לא תהיה להם תחבורה? צריך סטטוס קוו ושכל מגזר יכבד את האחר. אין מצב שביום הכיפורים הייתי רוצה לפגוע ברגשות של בני אדם, אבל גם שלא ייכנסו לי לחיים. האמירה שלי היא סובלנות. יהודים אף פעם לא היו כל כך קיצוניים, לא במערב ולא במזרח. יש תמונות מהכותל מתחילת המאה שמראות נשים וגברים יחד. מתי בנות לא שרו בצבא? מה קרה פה? זה מקומם. כי עובדה שהיהדות שרדה אלפי שנים גם בלי ההקצנה הזאת. אני זוכרת שהיה פה אחרת".

הופכים את השמאל לאויב העם

יש בך געגוע לעולם הקודם, של שנות השבעים-שמונים?

"יש לי געגוע כמו שנעמי שמר כתבה: 'אל ארץ ישראל האבודה, והיפהפייה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת'.אני באה ממשפחת הקיבוצים העובדים, אנשים ששירתו ביחידות הכי קרביות, שילמנו מחיר דמים ומעולם לא עלה בדעתם של האנשים לקחת אלא רק לתת, ולזה אני מתגעגעת. לאוטופיה. משהו שיש כיום פחות.

"אולי נכנסה מידה של חזירות לחיינו. נהנתנות. לא אצל כולם. יש לי בני משפחה, חבר'ה צעירים שעושים שנת שירות שלישית ואחר כך מתגייסים ליחידות קרביות. טוב, ואחר כך קוראים להם שמאלנים", צוחקת ירדנה. "זה צחוק מר", היא מבהירה לי מיד, שמא אטעה.

את שמאלנית?

"אני במרכז. אבל עצוב מאוד שהופכים את השמאל לאויב העם, זה עוול. אלו אנשים שאוהבים את הארץ וחרדים לה לא פחות מאנשי הימין וגם הם באים מאהבה. חבל לי שלא רואים את זה ומתייגים אותם כאויבים".

יש לך אמון בתקשורת?

"לא הייתי מאשימה את התקשורת בכל דבר. אני לא יכולה לסבול שמאשימים את התקשורת ומוצאים אשמים. זה נקרא לא לקבל אחריות. התקשורת משקפת את המציאות, וכן, אני מאמינה בתקשורת. נורא קל להגיד דברים נגד התקשורת, אבל אנחנו צריכים לשמור על התקשורת חופשית. זה לא רק פוליטי, זה גם צרכני, צריכים לברך על התקשורת. אכלתי אותה הרבה פעמים מהתקשורת, אז מה אני אשנא את התקשורת בגלל זה? בחרתי להיות במקצוע שהוא חשוף לביקורת".

יש משהו ספציפי שפגע בך?

"אני זוכרת מלא, עד היום. עשו עליי כותרת 'מלכת הפייטים', כתבו עליי כאילו החיצוני אצלי הוא החשוב ולא התכנים. מה אני אגיד לך, חבטו בי מספיק. אבל אין מה לעשות, לא ייתכן שכולם יאהבו אותך, זה חלק מכללי המשחק במקצוע שלי".

מחכה לבעל עם ארוחת ערב ובית מתוקתק

היית חלק מהרכב הבנות הפופולרי 'שוקולד מנטה מסטיק', היום כבר אין כמעט הרכבים מוזיקליים מצליחים. יש לך הסבר לזה?

"הרכב מוזיקלי הוא לא דבר שבא בדרך הטבע. זה עניין מאוד קשה. אמנים הם אינדיבידואלים, והרכב חייב חשיבה קולקטיבית. אמן רוצה להביא לידי ביטוי את החלומות שלו, את עצמו. בהרכב אתה לא באמת יכול. קשה לחשוב יחד אותו דבר מבחינה מנטאלית. זו הסיבה שהרכבים מתפרקים, אלא אם כן הם לא מורכבים מסולנים. 'שוקולד מנטה מסטיק' היה מורכב מסולניות ושרדנו בזכות החברות שהייתה בינינו כבר בצבא. החזקנו חמש שנים, המון זמן להרכב כזה".

סטטיק ובן אל ששרים סולו, ישרדו לדעתך?

"אי אפשר לדעת. הממד האנושי הוא הדבר. בן אדם בהרכב סולנים יכול להכיר בן זוג שלא יאהב את העובדה שבן זוגו מטייל בעולם, ואז זה נגמר. אי אפשר לצפות את זה קורה. אני מעריכה מאוד את סטטיק ובן אל על האינטליגנציה והחשיבה שמאחורי זה, יש להם גם הרבה חן וזה לא דבר מובן מאליו".

איזו מוזיקה את שומעת?

"הכול. החל ממוזיקה קלאסית ועד מוזיקת עולם. נורא אוהבת את שלישיית A-WA, הן מדהימות, וגם את מירי מסיקה, מרינה מקסילימיאן, עידן רייכל. כמובן את הדברים הישנים, כל הדברים שגדלנו עליהם, כמו שירי יום הזיכרון, הם תמיד הכי יפים ומרגשים".

את נשואה כבר 25 שנים, בעידן של התמודדות עם ערך המשפחה, מה הסוד לנישואין ארוכים ומאושרים?

"קודם כול הפרגון. הגורם החשוב בקריירה שלי - זה בעלי. יש לו משרד לתכנון תנועה. מהנדס עם עבודה מסודרת. אתה מבין את הפולנייה?" צוחקת ירדנה צחוק ארוך. "אמנם זמרת אבל עם בעל מהנדס ובת עורכת דין. במקביל לעבודתו, עשינו יחד מהלך ראשוני בארץ והפקנו מכספנו שירים במקום ללכת לחברת תקליטים. היה לו מעוף לקרוא את העתיד. זה היה הימור והוא הצליח. המקצוע שלי לקח אותי למקומות שבגינם לא הייתי הרבה בבית, ועצם העובדה שקיבלתי ממנו גב לזה - זה מבורך.

"לתת בזוגיות מרחב לשני - זה נורא חשוב. לתת לבן הזוג להמשיך להתפתח כאדם - זה הסוד הגדול, שכל אחד דוחף את השני קדימה.זה הדדי אצלנו. אני לא מאמינה בחוזה שלא טוב לצד אחד. בזכותו אני עפה כמו ציפור, וכשהוא מגיע הביתה - מחכה לו ממני ארוחת ערב חמה ובית מתוקתק. הוא מטופל חמישה כוכבים, למרות שאני עסוקה, הוא חשוב לי".

לתגובות: נדב גדליה בפייסבוק.

צילום: עידו לביא

 

 
 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
לא כל האמצעים כשרים

  סאגת עצורי דומה לא...

כתב סתרים

  ה'אלף-בית' העתיק בעולם הוא...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם