המסע לירושלים

1 6 dganya
מסע התקומה של 'עולם קטן' לרגל 70 שנות מדינה * מדגניה אם הקבוצות לאם המושבות בפתח תקווה; החזון התל אביבי לעומת השימור היהודי בבני ברק; הפריצה של גרעין אלון מורה והמבנה החברתי של בירת הדרום בבאר שבע, ואי אפשר בלי ירושלים * משבת הגדול ועד יום ירושלים ננסה לפצח כאן את הקוד הגנטי של שבע תחנות תקומה במדינת ישראל
קיבוצניקית למרות הכול – תחנה ראשונה

החכמה הכי קטנה היא לקרוא את סיפורו של הקיבוץ בעין המגחכת של ישראל של היום. נכון שכמעט כל הקיבוצים הופרטו, אבל הרעיונות הסוציאליסטיים שניסו להחדיר משם לחברה הישראלית מפעמים עד היום בכלכלה הישראלית, ובכלל, נרצה או לא – משהו בגנטיקה הקיבוצית לעד יישאר טבוע בישראל * איתמר מור חזר למדשאות של פורצת הדרך דגניה, לסיפורים שלא ייאמנו שהארכיונים משמרים ולפנים המפויסות של צאצאי צאצאיהם של מייסדי הקבוצה הראשונה בישראל המתחדשת * היהדות שהומרה בדת העבודה, האידיאלים המרוממים לעומת שברי המציאות ותעלומת הטנק שפתרונה לא יקהה כהוא זה את גאוות הקיבוצניקים הישראלים

איתמר מור

בכ"ד בתשרי תרע"א (1910) עברו עשרה בחורים ושתי בחורות את הירדן מזרחה, מחוות כנרת אל עבר עתיד עלום ומסעיר. חבורת הפועלים המדוברת סבלה מסכסוכים קבועים עם מנהל חוות כנרת האגרונום משה ברמן, ועל כן החליטה כי רצונה לחיות חיי שיתוף מלאים, חיי קומונה, מתוך הגשמת חזון חברתי באורח חייהם.

ד"ר ארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, החליט לסייע לחבורה הוגת הרעיון המשונה והעניק לה רישיון לעבד את אדמות אום-ג'וני לשנת ניסיון. חוזה נחתם בין החברה להכשרת היישוב ובין הצעירים חדורי האידאולוגיה המרקסיסטית. כעבור שנה התחדש החוזה לשנה נוספת, ולאחריה עברה הקבוצה לאדמות באב-אל-תום, ליד מוצא הירדן מהכינרת, נקודת הקבע שבה שוכנת עד היום קבוצת דגניה.

בחצר בית הספר הונף דגל הלאום ולצדו הדגל האדום שעליו הפטיש והמגל. סמלי בית החינוך שנקבעו הם הלחם, המעדר והתנ"ך. את היום היו פותחים התלמידים בשירת האינטרנציונל – המנון המפלגה הקומוניסטית – ומיד לאחר מכן היו פוצחים בשירת "תחזקנה" – המנון תנועת העבודה הישראלית.

 

כך הוקם האב-טיפוס הראשון של צורת ההתיישבות המכונה קיבוץ, והמעשה הזעיר הזה נתן משמעות חדשה לתנועת הפועלים העברית ולהתפתחות ההתיישבות בארץ. החזון של החבורה הקטנה שהקימה את דגניה עסק ב"החיית העם בארץ ישראל כעם עובד החוזר אל הטבע ואל עבודת האדמה, חי מיגיע כפיו, ללא מנצלים ומנוצלים".

מאה ושמונה שנים אחר כך המילים הגדולות האלה נשמעות נבובות מעט כשנכנסים לסופר 'אלונית בקיבוץ' השוכן בצומת הסילו שבמרכז דגניה. הסופרמרקט, השייך לחברת דור-אלון, מציע לחברי הקיבוץ ולבאים בשעריו מגוון מוצרים במחירים שאפשר למצוא נמוכים מהם ברשתות המזון הגדולות. לחברים יש חשבון, תקציב אישי וכרטיס אשראי.

זה עשר שנים שדגניה היא קיבוץ מופרט לכל דבר. את חדר האוכל מפעילה חברת הסעדה חיצונית. החברים שעדיין מגיעים לאכול בחדר האוכל מחשבים עד כמה הדבר משתלם להם. הקופה רושמת כל שניצל, קערית מרק וכף שקדי מרק, ומנכה את העלות מהתקציב האישי. כך גם באשר לכביסה, לגיהוץ, למוסך ולמסגרייה. במקום שבו קיימו פעם אספות חברים כדי להכריע אם מותר לזוג פלוני להביא ילד לעולם ומה יהיה שמו של הילד לאחר שייוולד (שהרי הילד איננו רכוש פרטי אלא נכס משותף לקבוצה), מתכוננים בימים אלו לקראת השלב הסופי של תהליך ההפרטה, שבמסגרתו ישויכו הדירות ויירשמו על שם החברים. בחדר שבו דנו פעם בשאלה אם לזרוק מהקבוצה חברה המסרבת למסור לחדר התרבות את הסמובר שקיבלה מהוריה, החליטו לפני עשר שנים 85 אחוזים מהחברים להתמסר "לשיטה הקפיטליסטית המנוונת".

"כל חיינו אנו קומונה", קבע יוסף בוסל, ממקימי דגניה וממשרטטי דרכה האידאולוגית ומי שהעניק לקבוצה את שמה. "אם נניח שילד הוא רכוש פרטי, שגינה רכוש פרטי וכישרונות גם הם רכוש פרטי – לאן נגיע? החיים יכניעו אותנו באופן כזה". החיים הכניעו את בוסל: הוא טבע בכינרת בשנת 1919 כשהסירה שהחזירה אותו מטבריה לקיבוץ נכנעה לאיתני הטבע ולרוחות הסערה. מאה שנים אחר כך גם דגניה נכנעה.

אבל למרות הכול, כמו בשיר הידוע של בת כנרת הסמוכה, "על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה". דגניה המופרטת עדיין מכנה עצמה קבוצה, מקיימת אספות חברים, מדגישה את היותה 'אם הקבוצות', מטפחת באדיקות את המורשת, את האתוס, את דמויות המייסדים, את חצר הראשונים המשוחזרת, את המבנים ההיסטוריים ובעיקר את גאוות היחידה ותחושת ה'אתה בחרתנו'.

חמישים מטרים מצפון ל'סופר אלונית', באחד הבניינים ההיסטוריים, יושבים המוזאון והארכיון של דגניה. גרם מדרגות צר מוביל לעליית גג דחוסה וחנוקה. בכוננית ספרים רגילה לחלוטין, במדף התחתון, מונחים יומני העבודה ופנקסי הנהלת חשבונות של הקבוצה מימיה הראשונים. אני נשכב על הרצפה ושולף את הכרכים המצהיבים, בני מאה ושמונה שנים, עטויי אבק, כתובים כתב יד מסולסל בעט ציפורן. אני מעלעל בדפים המסכמים בדקדקנות מי מהחברים עבד באיזה יום, באיזה ענף, כמה ימי מחלה הצטרפו לחובת המשק מדי שבוע וכמה ימי בטלה; את מחיר הפרדות שנקנו בטבריה ומחיר עור הפרה שהובא מנצרת לסנדלרייה לשם תפירת נעליים.

ביומן סידור העבודה של שנת 1921 אני קורא שהחברה רחל בלובשטיין רשמה לחובתה לא מעט ימי מחלה. אצל בלובשטייין, שלימים תכונה אצלנו "רחל המשוררת", נתגלתה מחלת השחפת, שנחשבה בימים ההם חשוכת מרפא. בתחילה הורה לה הרופא לאכול בכלים נפרדים ובסופו של דבר גורשה המשוררת הידועה מהקיבוץ; סיפור שבדגניה עד היום מעדיפים להצניע.

את השם דגניה העניקו לה מייסדיה על שם "חמשת מיני הדגן הגדלים אצלנו". ואכן, בשנותיה הראשונות התרכזה דגניה בעיקר במשק חקלאי של גידולי שלחין המבוססים על שפעת מי הירדן והכינרת, ברפת בקר ובהמשך בבריכות דגים. גם היום יש חקלאות בדגניה: בננות, פרדסים, חיטה ורפתות, אולם כבר לא בהיקפים שהצדיקו בשעתו את השם שניתן לה.

בהיותה אם הקבוצות הוטל על חברי דגניה התפקיד הלא-רשמי של קביעת אורחות חיי הקיבוץ והנחלתם הלאה לקיבוצים האחרים שהוקמו בעמק הירדן ובשאר חלקי הארץ. דרך הקבוצה ואורחותיה לא היו ברורים מראש. הם הותוו במהלך החיים המשותפים, כשהדילמות הערכיות, החינוכיות והאידאולוגיות לובנו באספות החברים. חלק ניכר מהדיונים יוחד לשאלה כיצד מנחילים את הדרך לדור הבא ומהי השיטה החינוכית הנכונה לקהילה שיתופית. הדיונים האלה הולידו בשנת 1927 את 'בית החינוך המשותף' – בית הספר הקיבוצי הראשון.

מקימי דגניה לא רצו להקים עוד בית ספר; הם רצו להנחיל לבניהם "פשטות איכרית" אך גם "אופקים רחבים". הם רצו "מסירות טוטאלית לעבודת האדמה" אך גם "השכלה, השתלמות רוחנית, טיפוח היחיד וסגולותיו תוך שמירת חיי עדה שוויונית". הם ביקשו להנחיל לילדיהם את התנ"ך אך עמדו בתוקף על ניתוקו ממשמעותו הדתית. מבחינה זו היה בית החינוך סתירה אחת גדולה, שלא לומר דילמה.

לאה (שפרירי) אגין, בת כנרת, אמרה: "ספק אם היה דור שתלו בו חלומות רבים וסותרים כל כך כמו דור הבנים הראשונים, שאמורים היו לתקן את כל הפגמים". יצחק בן יעקב אמר באספת החברים שהתקיימה בדגניה בה' בסיוון תר"פ (1920): "רצוננו היחידי הוא לתקן בילדים את אותו הליקוי שלקינו בבית הורינו".

ה'ליקוי' נוסח באינספור מטבעות לשון שליליות שנועדו להמחיש לחברים ובעיקר לילדים מהו ה'ניוון' שממנו הם צריכים להתרחק ולהימנע בכל מחיר: "חוסר סבלנות" , "חוסר חיים", "היסוד האגואיסטי המפעם בנו", "הרשלנות המפעמת בנו", "הקושי בעבודה", "הרגלי גולה". כל אלו היו סדקים המחייבים תיקון.

ואולם אז החלו לצוץ השאלות: האומנם נכון להנחיל לילדים חינוך קולקטיבי המכוון ברוח הקבוצה, או שמא יש לטפח כישרונות אישיים ונטיות של כל אחד? האם האווירה של בית הספר צריכה להיות של עבודה או של מדע? האם אנו רוצים שהילדים יהיו "איכרים מטומטמים" או "אינטלקטואלים מנוונים"? האם העבודה תשמור על הילדים מפני ירידה מוסרית או שדווקא הלמידה, המדע, הידיעות והתרבות הם שיהפכו אותם לאנשים יצרנים?

באספות החברים דנו בעניינים הללו שוב ושוב. ההורים נקרעו בינם לבין עצמם; בין אלו האוחזים בדת העבודה לבין אלו שחששו שהריאקציה שלהם עצמם כלפי הספר והמסורת תמנע מהילדים את האפשרות לטעום גם מן הרוח. בראש השנה תרפ"ה (ספטמבר 1924) קבע החבר יצחק באספת החברים בדגניה: "החינוך אצלנו גרוע יותר מאשר בכל עיר או מושבה בארץ. דבר זה בכוחו להביא לידי יאוש ואני אובד עצות. האהבה מעוורת את עינינו ואין אנו רואים עד כמה הילדים שלנו מפגרים בכל המובנים". החבר שמטרלינג קונן באספת חברים בתחילת מרץ 1928: "היסוד הדתי, ששימש לנו בהתפתחותנו, חסר להם. מה ימלא את המקום הזה ובאיזה אופן נכניס את ילדינו לחיי הרוח?"

עוד שאלה שעלתה הייתה מי ראוי לשמש מורה בבית הספר; אם אפשר לסמוך על מורים מן החוץ, או שאלו עלולים "להרוס" ו"לכבות" את הרוח שהילדים גדלים בה במסגרת הקבוצה. שאלה נוספת הייתה אם נכון לאפשר לילדים מיישובים שאינם שיתופיים ("ישובים נצלניים"), דוגמת המושבה כנרת, ללמוד בבית החינוך, או שהללו יהיו דוגמה שלילית לילדי הקבוצה.

רוחל'ה עבאדי: "שנים הרגשתי שאנחנו חיים לא מוסריים. דיברנו בסיסמאות על שיתוף ושוויון כשבעצם הכול היה אחיזת עיניים. במבט לאחור ברור כשמש שהקיבוץ לא הצליח ליישם את האידאולוגיה שלו. דור המייסדים הצליח, אולי גם הדור השני, אבל האידאה התקלקלה מהר מאוד. זו אוטופיה בלתי אפשרית המנוגדת לטבע האדם, שדרושה לו גם פרטיות. הערבות הדדית הייתה אפשרית כל עוד הקבוצה הייתה קטנה, אינטימית ומלוכדת סביב הרעיונות שבעבורם היא קמה, אבל התנאים האלה לא יכלו להתקיים לאורך זמן. זה החלום ושברו"

 

שאלות אלו ועוד הלכו ומצאו את פתרונן בשני העשורים הראשונים לקיומו של בית החינוך. ככל שהצטרפו לבית החינוך עוד ילדים מקיבוצי העמק, וכן הוכשרו מורים ומחנכים מקרב החברים עצמם, קיבל בית החינוך את צביונו כמקום שמחנכים בו "עובדים תרבותיים". בבית הספר לא הונהגו מבחנים וציונים. הילדים גם לא המשיכו ללימודי תיכון לאחר שסיימו את המסגרת היסודית אלא השתלבו בסידור העבודה של הקיבוץ. בחצר בית הספר הונף דגל הלאום ולצדו הדגל האדום שעליו הפטיש והמגל. סמלי בית החינוך שנקבעו הם הלחם, המעדר והתנ"ך. את היום היו פותחים התלמידים בשירת האינטרנציונל – המנון המפלגה הקומוניסטית – ומיד לאחר מכן היו פוצחים בשירת "תחזקנה" – המנון תנועת העבודה הישראלית.

החגים בדגניה קיבלו גם הם לבוש חדש ומותאם לערכי הקבוצה. "אנו צריכים לנקות את החגים שלנו מכל הבגאז' הדתי", נאמר באספת החברים של פברואר 1927. אך גם פה היו חילוקי דעות: רבים מהחברים, שגדלו בבתים מסורתיים, ראו צורך בשימור הזיקה והדפוסים, כמו שמירת השבת, חגיגת בר המצווה וציון המועדים היהודיים. תפיסה זו הלמה את גישתו של ברל כצנלסון, שאמר: "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות". גם יוסף ברץ, מבני החבורה המקורית המייסדת של דגניה, אמר דברים בוטים בראש השנה של שנת 1926 כשתבע לשמור את השבת במשק: "אודה ולא אבוש, יהיה זה המשק המוצלח ביותר במובן הכלכלי, לא ארצה בו. תישרף התבואה ולא נעבוד בשבת! על ידי הוויתורים הללו נגיע לידי מעשים שיפחיתו לגמרי את תוכן חיינו".

מנגד היו חברים רבים שבהשפעתו של א"ד גורדון ראו את הטבע, את עבודת האדמה ואת חיי הקבוצה כמקור חדש לחוויית הנפש במקום המסורת. הם ציטטו את גורדון, שאמר: "הצורה הדתית של החגים היא אבסורדית ואיננה מתאימה למציאותנו. חגים שנקבעים ביום מסוים ואינם נובעים כהתפרצות של שמחה טבעית, אין להם ערך. סבור אני שחג שניצור מבלי שיהיה נובע מעומק לבנו לא ישפיע לגמרי על הילדים".

התוצאה הסופית הייתה יצור כלאיים שכלל חגים עם תאריכים קבועים מראש, אך רק כאלה שיש להם 'ערך' לערכי השיתוף והתקומה. בחנוכה חגגו את הגבורה; בט"ו בשבט את עבודת האדמה; בכ"ג בשבט, יום פטירתו של א"ד גורדון, את 'יום גורדון'. בי"א באדר, 'יום תל חי', ציינו בשירה, בדקלום, בבכי ובאבל את נפילתם של טרומפלדור ומגני תל חי. פורים הוקדש בעיקר לעניין הקהילתי: להצגה, 'הפורימון', למעשי היתולים ולבדיחות. בל"ג בעומר הפליגו הילדים לחורשה סביב הכינרת ובילו יום שלם בבניית קשתות וחצים. מחג השבועות נמחק לחלוטין כל עניין מתן תורה ובמקומו הודגש עניין הביכורים כביטוי לזיקה הישירה של החג לשיבה לקרקע. על כל אלו נוספו גם חג הפועלים ב-1 במאי ויום הרצל.

טקס בר המצווה לבש פנים חדשות, 'לאומיות', 'קבוצתיות', והתורה וההלכה המסורתיות הוחלפו במצוות חדשות: "עבודת האדמה, מחויבות ואחריות לחיי הקבוצה והמדינה שבדרך".

בעלון דגניה שיצא בערב ראש השנה תש"ח מובא דבר בני המצווה של אותה שנה. אחד הבנים, חן, כותב על אודות "הדינים" שבן המצווה חייב בהם מכאן ואילך: "בראש ובראשונה אנו צריכים ללמוד את תורת העבודה. בחברה שלנו יש הרבה דינים על דבר העבודה, הצורך בעבודה ואיך לעבוד. למשל: בלא תחרוש בשור וחמור יחדיו, הכוונה היא שהבהמה החזקה לא תנצל את הבהמה החלשה ממנה, וכך עוד הרבה דינים".

וישנו כמובן הטנק הסורי המפורסם, העומד עד היום בשערי הקיבוץ, זכר והוכחה ניצחת לכך שדגניה היא לא רק אם הקבוצות אלא גם זו שהצילה את מדינת ישראל הצעירה במלחמת העצמאות כשעצרה והניסה את הצבא הסורי הדוהר לעבר טבריה וחיפה. דורות שלמים חונכו על ברכי המיתוס. מבחינת דגניה, שלום הוכבאום, ניצול שואה בן 27, הוא שעצר את הטנק כשהשליך עליו בקבוקי מולוטוב מתוך התעלה שעל שפתה עצר אז הטנק ועל שפתה הוא עומד עד היום.

הקביעה הזאת בעייתית מעט, בעיקר מאחר שבצריח הטנק יש עד היום חור שנפער מפגיעת מטול נגד שריון מסוג פיא"ט. בקרב על דגניה השתתפו גם חיילים של 'גולני', ושניים מהם (יצחק עשת ושלמה אנשל) היו יוצאי הצבא הבריטי, שלמדו בו להפעיל פיא"ט ואף עשו זאת בקרב על דגניה.

עשת ואנשל, כל אחד בפני עצמו, סבור כי הוא ורק הוא האיש שעצר את הטנק. לפני כחודש התפרסם ספרו של ד"ר אסף ענברי, 'הטנק', ולפיו חמישה אנשים, לא פחות, טוענים לכתר "האיש שעצר את הטנק בדגניה", אולם מאחר שרק אחד מהם הוא חבר דגניה, במשק יש רק תשובה אחת אפשרית לשאלה: "הוכבאום והוכבאום לבדו הוא שעצר את הטנק הסורי".

הניצחון בקרב על דגניה והטנק הונצחו בכל דרך אפשרית, וסיורים מודרכים בגן מולא ובטנק הניצב בכניסה לקיבוץ מתקיימים עד היום. ההדרכה הייתה לענף משקי. הגננת המיתולוגית של דגניה, מרים זינגר, וידאה שהמיתוס יועבר לדור הבא כשכתבה את ספרון הילדים 'הידד, ניצחנו!'. בעידן שרגילים לדבר על שלום ולא על ניצחון, ספק אם הז'רגון של זינגר היה עובר את מסננת התקינות הפוליטית. ב'הידד, ניצחנו!' הערבים מכונים "בני המדבר" ואפיונם הוא שהם "אינם אוהבים ירק ושדות נותנים יבול"; הסורים הם "האויב המפלצתי" אשר "ברח אל ההרים, הרי החושך שלהם".

"ההפרטה הופכת אותנו טובים יותר"

מאה ושמונה שנים חלפו מהיום שבו נשקו רגליהם של חברי הקומונה את האדמה מן העבר הזה של הירדן.

בחצר הראשונים הוקם פאב-מסעדה המציע "תפריט ים-תיכוני איטלקי ובר עשיר". משמאל לפאב יש סטודיו לפילטיס. מבנים היסטוריים שגורל המדינה שבדרך נחצב ולובן בהם היו למרפאות וטרינריות. בקומת הכניסה של מגדל הסילו הנטוש, מכון התערובת הענקי שהוקם בדגניה בשנות החמישים, פועלת חנות מזכרות לתיירים המוכרת מוצרים מקומיים: תמרים, שמן זית ודבש מהעמק.

מפעל 'טול-גל', המפעל הגדול ביותר בישראל ליהלומי תעשייה שהוקם בדגניה והביא אותה להיות הקיבוץ העשיר ביותר בישראל לא מעט שנים, נקלע לקשיי תפעול ולתחרות במוצרים זולים מן המזרח, ולפני כשנה גם הוא נמכר למשקיע חיצוני.

במגרשי החנייה חונים הרכבים הפרטיים של החברים. רק האופניים עם הסלסלות הקיבוציות שעדיין מדוושים על השבילים מזכירים שהיה פה שמח. מעניין שרוב החברים, גם הוותיקים שבהם, אינם רואים אסון גדול בקריסת האידאות של יוסף בוסל, יוסף ברץ, תנחום תנפילוב ושאר חבריהם מהקומונה המייסדת.

רוחל'ה עבאדי חצתה את העשור התשיעי לפני שנים מספר ונחשבת עם איני (יצחק) בעלה לאחת הדמויות המשמעותיות של הקיבוץ. רוחל'ה באה משפחה דתית-לאומית חיפאית. את איני, בן המשק, פגשה בצבא, והוא סיפר לה על דגניה שהיא "המקום היפה ביותר בעולם". היא הלכה אחריו וכאן הם התחתנו ונשארו כבר כמעט שישים וחמש שנה. גם ארבעת הילדים שנולדו להם הקימו משפחות ונשארו בקיבוץ, וכן כל חמישה עשר הנכדים. רוחל'ה שימשה שנים רבות מורה בבית החינוך ואחר כך גם ניהלה אותו. לאחר שפרשה לגמלאות התמסרה לטיפוח ארכיון הקבוצה, ואת התפקיד הורישה לבתה יעל הרן, המנהלת אותו כיום.

"אני מודה שיש היום חברי קיבוץ שאינני מכירה", אומרת רוחל'ה. "אין יותר חדר אוכל, אין סרט שבועי על הדשא, אין מופעים, ארוחות משותפות ואירועי תרבות שפעם ליכדו אותנו כחבורה. יש היום הרבה פחות מתחושת ה'יחד' שפעם אפיינה את דגניה. מצד שני, ההפרטה והשינוי שהקיבוץ עבר הופכים אותנו אנשים טובים יותר. לכן גם אני תמכתי בהפרטה והצבעתי בעדה".

עד ההפרטה הייתם אנשים גרועים?

"כן! שנים הרגשתי שאנחנו חיים לא מוסריים. דיברנו בסיסמאות על שיתוף ושוויון כשבעצם הכול היה אחיזת עיניים. אני לא ראיתי את זה מתחילת הדרך שלי בדגניה, אבל היום במבט לאחור ברור כשמש שהקיבוץ לא הצליח ליישם את האידאולוגיה שלו. דור המייסדים הצליח, אולי גם הדור השני, אבל האידאה התקלקלה מהר מאוד. תמיד היו פה אנשים שהיית קורא להם לעזרה והיו באים, בזמן שאחרים לא היו באים אף פעם. אלו תמיד היו אותם אנשים.

"בכל השנים היו פה אנשים שלא יצאו לעבודה. האידיאלים הגדולים של הקבוצה יושמו לדעתי אך ורק בעשרים השנים הראשונות. ברגע שנולדו ילדים, ואלו לימים הביאו בני זוג מבחוץ, כל הסיפור השתנה. אני אומרת את הדברים מתוך אהבה לדגניה ודווקא מעצם היותנו המשפחה היחידה שמגדלת פה דור רביעי".

מה היה הכשל?

"רעיון השיתוף הוא הכשל. האידיאל הזה לא מתאים לבני אדם כי הוא מנוגד לטבעם. זו אוטופיה בלתי אפשרית המנוגדת לטבע האדם, שדרושה לו גם פרטיות. הערבות הדדית הייתה אפשרית כל עוד הקבוצה הייתה קטנה, אינטימית ומלוכדת סביב הרעיונות שבעבורם היא קמה, אבל התנאים האלה לא יכלו להתקיים לאורך זמן. זה החלום ושברו".

גם יעל הרן, בתה של רוחל'ה, מסכימה עם המסקנות הנחרצות של אמה. "אי אפשר להחזיר עטרה ליושנה", היא קובעת. "אני לא מאמינה באמירה שאפשר להסתכל קדימה ואחורה בו זמנית. האתמול חשוב ואנו לומדים ממנו המון, אבל לא שואפים לחזור אליו. אני יודעת שגם כיום יש בדגניה אנשים ששואפים לחזור למה שהיה פעם כי קשה להם והם מחפשים את הקל והנוח; את המזכיר שיאמר להם מה לעשות ואת הוועדות שייקחו אותם תחת חסותן. זה עידן שחלף. הקיבוץ של היום הוא דור חדש שלא מפחד מהקושי של ההתמודדות האישית. פעם אמרו שכשלכולם יהיה טוב גם לפרט יהיה טוב. היום די ברור שכשלכל אחד טוב, לכולם טוב".

דברים דומים אומר גם איציק (יצחק) לוי, בן ה-55, שהגיע לדגניה כילד בן 12 בשנת 1975, לאחר שהוריו החליטו להעלות ארצה מארצות הברית ולהתיישב בקיבוץ. איציק הוא מהנדס מכונות בהכשרתו, ועד להפרטה עשה את רוב שנותיו במפעל 'טול-גל' של הקיבוץ. גם לאחר ההפרטה הוא המשיך לעבוד במפעל כמה שנים כשכיר, אך בשנים האחרונות היה לעצמאי ובעל עסק לשירותי תרגום.

"הקיבוץ המקורי, בימים היפים שלו, שבהם הוא הגשים הלכה למעשה את הערכים שחרת על דגלו, היה מופת", הוא אומר. "אבל כשהדרך מתקלקלת הכול מתכער. זה מוציא את הטעם ואת החשק לחיות בשיתוף. בימים שהגענו לקיבוץ, כשהייתי ילד, כל זה היה אכן יפה מאוד, אבל עם הזמן הכול הפך חומרני ובורגני יותר. פתאום אתה רואה חברים נקלטים שיכולים להרשות לעצמם נסיעה לחו"ל בכל שנה, בלי שהם צריכים לחכות לתורם כדי שהקיבוץ יממן. אתה שומע על חברים שקיבלו ירושות ודירות מניבות הכנסה שלא דיווחו לקיבוץ ולא העבירו את הנכסים למשק. אנשים קיבלו רנטות, שילומים, וקצבאות, והחליטו שאפשר להשאיר את זה פרטי.

"כל זה השפיע גם על מוסר העבודה, והוא הלך ונשחק עם השנים. היה מגוון שלם של תורניות, רובן קשורות בתפעול חדר האוכל בחגים, בשבתות, בארוחות ערב, באירועים של הקיבוץ ובחתונות של בני משק. פתאום אתה שם לב שאותם אנשים משובצים כל הזמן לתורנויות, בזמן שאחרים מתחמקים. ברטרוספקטיבה אפשר לומר שהיינו סוג של עובדי קבלן. הקיבוץ היה הקבלן שמפיק את האירועים האלה ואנחנו היינו העובדים, רק שבשונה מעובד רגיל, שתמיד יכול להתפטר, החובה שלנו לא נגמרה לעולם.

"בעונות מסוימות היו גיוסים לענפים כי הייתה הרבה עבודה או שהיה מחסור בכוח אדם. לא הרגשתי מנוצל באותם ימים, כי התחושה והתפיסה עדיין היו שהכול שיתופי ושייך גם לי, ולכן יש לי אחריות. אבל כיום, ממרחק של זמן, אני מבין שהתפיסה האידיאית ההיא שחייתי בה הייתה נאיבית".

האם עדיין יש גאווה בלהיות בן דגניה?

"אני חושב שכן. בעיקר אצל מי שנולד בדגניה. גם בני הדור שלי וגם המבוגרים יותר רואים חשיבות בהמשך טיפוח המורשת. אני אישית פחות מתחבר לזה, אבל מכבד את הצורך של אנשים לטפח את גאוות היחידה הזאת. אחרי הכול דגניה יש רק אחת".

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היסטוריה על סולם אחד

  הטור האישי של סיון...

מנהלי בית ספר, לכאן

  אבינועם הרש ביוזמה חדשה...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-5764476

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם