חילוניות, מבוססות ו... ברוכות בילדים

m 14 bruchot
חילוניות, מבוססות ו... ברוכות בילדים
חוקרים בעולם מנסים להסביר תופעה שאין לה אח ורע בעולם המערבי: חילוניות והשכלה מפחיתות את מספר הילדים באופן חד-משמעי בכל העולם, כולל בארצות ערב, ורק יצור חילוני ומשכיל אחד בעולם ממשיך לגדל ילדים גם אם יש לו תואר: הישראלי * האם ישראל החילונית רק מפגרת אחרי כולם או שמא יש כאן משהו עמוק יותר? ימים יגידו. בינתיים אתם מוזמנים להכיר שתי טעימות מהתופעה

נדב גדליה

קבלו אותן: משפחות מבוססות ומשכילות הגאות מאוד בבחירתן המודעת, אימהות שמאמינות במימוש עצמי דווקא בצורה העתיקה בעולם – הילודה. לא פעם הן משלמות מחיר מקצועי, אישי וחברתי, אך הן משלמות אותו בחיוך. 'הברירה הטבעית' ניגנה אי שם ב-1979 את 'ילדים זה שמחה'? לטעמן גם בשנות האלפיים המתקדמות ילודה היא עדיין הברירה הטבעית

מביאים לעולם חזון אנושי

משפחת טל

קיבוץ שפיים

אורי (41) הוא מהנדס בכיר בחברת היי-טק ואילה (38) למדה כמה תארים אקדמיים, ובהם רפואה, ביולוגיה וחינוך. אנחנו תופסים את אילה לשיחה כשהיא מתכוננת לבחינות בתואר השני בלקויות למידה, שהיא משלימה בימים אלו. היא גדלה בסביון היוקרתית ובעלה אורי גדל בקיבוץ שפיים החילוני, שבו הם מגדלים כיום את חמשת ילדיהם: ליאה (9), אדם (7), דניאל (5), עמליה (2) ואלונה (1).

"כל ילד מיוחד בפני עצמו", מתמוגגת אילה. "ליאה עוסקת באקרובטיקה ב'הפועל נתניה', אדם מחונן ויצירתי כמו אבא שלו, המהנדס. דניאל אלוף בלגו וברובוטריקים וממציא כל הזמן מתכונים יצירתיים ועמליה מטפלת יפה באלונה ומוסיפה הרבה שמחה וריקודים לבית. גם כשאני מרימה לפעמים את הקול היא עוזרת להשאיר את האווירה טובה".

אילה בוחרת להשאיר פתוחה את השאלה אם עוד ילדים צפויים להיוולד למשפחה. "בעלי מאוד רוצה", היא אומרת בחיוך, "אני עדיין לא יודעת". בינתיים בקיבוץ החילוני הגבות מורמות למראה המשפחה המתרחבת במהירות, ובראיונות עבודה הגבות המורמות הופכות לבעיות ממשיות. לרוב אילה נאלצת להסתיר שהיא אוחזת בחמישה צאצאים, ובינתיים היא מושכת את הזמן בבית, צוברת תארים ומחדדת את היכולות האקדמיות. "בראיונות עבודה אני צריכה להסתיר את מספר הילדים שלי", היא מספרת, "אני חוששת שיפסלו אותי על זה. אנחנו אשכנזים עם רקע כלכלי שנחשב מבוסס, וזה לא מקובל בחברה.

"זה לא מכעיס אותי", מפתיעה אילה, "הבאנו את זה בחשבון כשהחלטנו להקים משפחה גדולה. זה העולם ואנחנו ננצח ולא נוותר על חלומות בגלל מה שנראה לעולם. נו, אז ייקח לי יותר זמן למצוא עבודה, אבל בסוף ייהנו בעבודה מזה שיש לי הרבה ילדים. אין ספק שניהול משפחה עם הרבה ילדים תורם לניסיון בענייני ניהול זמן, מהירות, יזמה, מיקוד ויעילות".

מה גרם לכם להחליט להקים משפחה גדולה בהרבה מהממוצע?

"פשוט מאוד. אנחנו רוצים להביא לעולם חזון אנושי. יש לנו הרבה רצון לתת, ואנחנו רוצים להשאיר אחרי שנמות משהו ממשי. לא הון גדול אלא אנשים טובים, מחונכים על פי אמות המידה והערכים שלנו. האמת, כשהייתי צעירה יותר רציתי להיות רופאה. נורא דחפתי לשם. בסופו של דבר החלום להיות רופאה נגוז. גיליתי שהלימודים מאוד קשים והבנתי שאין הרבה סיכויים שאדם יהיה מספר אחת בתחומו. יש מספר מוגבל של 'מספרי אחת'. כשהבנתי את זה התגלגל הרעיון להתמסר ולעשות משהו גדול משלנו. משהו שנעצב על פי דרכנו. גם אורי היה בעניין. ככה בעצם בחרתי מחדש במשפחה גדולה משלי. זה לא היה חלום מגיל הנערות".

איך התגובות בקיבוץ החילוני?

"כשאני ואורי התחלנו לדבר עם המשפחה ועם החברים מסביב על חזון המשפחה הגדולה הם לא לקחו אותנו ברצינות בהתחלה. כשהבאתי את הילד הרביעי לעולם זה היה מאוד חריג בקיבוץ. היינו רק שתי נשים שיש להן יותר משני ילדים.

"אבי נולד בפולניה. כיום הוא בן 92. במלחמת העולם השנייה הוא היה לוחם, פרטיזן, בן 13. היה אחד המשחררים של ברגן-בלזן. לפני שהוא הגיע ארצה הוא לקח אקדח, הצמיד אותו לרקה ורצה להתאבד. נדרש לו זמן ממושך להחליט שהוא לא עושה את זה ושיש לו ייעוד ומטרה. שני דברים הוא החליט אז: האחד, להקים מקום שיהיה שלו, שלא ירדפו אחריו בגלל שהוא יהודי. המטרה השנייה הייתה להביא לעולם מספר ילדים כמספר האחים שמתו לו במלחמה. היו לו תשעה אחים והוא הביא שמונה. נו, זה די קרוב לתשע, לא?"

 

"בילד החמישי הם כבר לא דיברו אתי", צוחקת אילה, "הם יותר נדהמים מההחלטה, שואלים אותי איך אני מסתדרת וכאלה. ברור שיש ביקורת שלילית, אבל אני לא שומעת אותה באופן ישיר אלא בדלת האחורית. בכל זאת, אנחנו גרים בקיבוץ ומדברים... אותי זה דווקא מצחיק. אני שומעת את התגובות של חברי הקיבוץ דרך הילדים שלהם שבאים להתארח אצל הילדים שלנו. דברים כמו 'בטח אתם קונים מלא אוכל'. אין ספק שצריך חוסן בעניין הזה מול החברה היום ולא להסתכל איך אני נתפסת בעיני אנשים".

מה המוטו המרכזי שלכם בגידול הילדים?

"מדברים הרבה על ללכת בדרך הישר, בדרך ארץ שגדלנו עליה כהורים. אנחנו נוהגים לשוחח עם הילדים גם על סיטואציות לא נעימות ולא מחביאים מהם. מאוד פתוחים להקשיב, ומצד שני גם מכוונים. נותנים לילדים תפקידים. בכל בוקר הבת פורקת מדיח ובערב הבן עושה את זה. אפילו בת השנתיים, כבר מגיל שנה וחצי מביאה לי חיתולים ומגבונים לתינוקת. אני רוצה שהילדים שלי יהיו אסרטיביים. שידעו 'לדבר את העולם שלהם' כלפי הסביבה. שיקבלו אחריות למעשים שלהם ושיהיו עצמאים".

מה הדבר הכי כיפי במשפחה עם הרבה ילדים?

"לתפוס אותם ברגעים ספונטניים של חמלה ונתינה אחד כלפי השני ולראות שהצלחת להעביר להם ערכים. זה קורה כל הזמן; חלק מהילדים בחוג ואנחנו הולכים לסופר ואחד מזכיר לקנות למי שבחוג משהו שהוא אוהב, או שאחת הבנות עצובה ואחיה מתחבר אליה ומתעניין במה שכואב לה למרות שהוא בן שבע, גיל שבו הוא אמור להיות די אגוצנטרי. דווקא ברגעים שהילדים לא רואים שאנחנו מסתכלים עליהם נקלטים הרגעים היפים האלה".

האם יש קשר בין משפחה גדולה לאמונה בדת או לכוח עליון כלשהו?

"אתה קורא לזה דת, אני קוראת לזה אהבת החיים. אהבת הטוב. שתהיה לנו המשכיות. אבי נולד בפולניה. כיום הוא בן 92. במלחמת העולם השנייה הוא היה לוחם, פרטיזן, בן 13. היה אחד המשחררים של ברגן-בלזן. לפני שהוא הגיע ארצה הוא לקח אקדח, הצמיד אותו לרקה ורצה להתאבד. הוא לא הרגיש שיש לו בשביל מה לחיות. האקדח היה טעון, נדרש לו זמן ממושך להחליט שהוא לא עושה את זה ושיש לו ייעוד ומטרה. שני דברים הוא החליט אז: האחד, להקים מקום שיהיה שלו, שלא ירדפו אחריו בגלל שהוא יהודי. לבנות מקום שבו הוא יהיה חזק. המטרה השנייה הייתה להביא לעולם מספר ילדים כמספר האחים שמתו לו במלחמה. היו לו תשעה אחים והוא הביא שמונה. נו, זה די קרוב לתשע, לא?"

איך מסתדרים עם הרבה ילדים?

"אין לנו בייביסיטר. פעם בשבוע אמא שלי מגיעה לעזור ומדי פעם גם ההורים של אורי מגיעים לסייע. בדרך כלל אני ממעיטה מעצמי, קצת צוחקת על כישורי הניהול שלי במשפחה כדי שאנשים לא יחשבו שאני גאוותנית", נבוכה לרגע אילה, "אבל לדעתי אנחנו מסתדרים אחלה", היא מכריזה בביטחון. "יש מדי פעם קצת קשיים, אבל רציתי את זה ואני עדיין רוצה את זה.

"הבאנו בחשבון שאלו שנים כאלה שלפעמים קשה בהן, אבל הבחירה שווה את זה. אפילו בשבוע שעבר אבא שלי, שהיה אחרי צנתור, הגיע לגור אצלנו. שבוע ימים סעדנו אותו והיה נעים ומחנך לתת לו חדר מתוך חמישה".

איך מצליחים להשתלט על ההתארגנות בבקרים?

"פשוט מתעוררים בשבע ועושים את זה", אומרת אילה בפשטות. "אם אני קמה בחמישה לשבע גם יש לי זמן להכין לי קפה. אני ואורי מתחלקים בזה, בכל פעם מישהו אחראי על ההתארגנות. לא אגיד שתמיד אני מאורגנת בעצמי... לפעמים כשאני יוצאת אני לא מתלבשת מספיק חם ושוכחת את עצמי. אני צריכה להשתפר בזה".

את מצליחה להבין את מי שבחרו שלא להביא ילדים בכלל?

"אני מבינה, כן, ויש לי על זה הרבה ביקורת. אני חושבת שאנחנו בעידן שבו אנשים חשובים בעיני עצמם. חשוב להם להגיע למקומות בחיים ולהרגיש מימוש עצמי. אבל אני מעדיפה לעשות את הכול יחד בחיים, רק במינונים שונים. ללמוד לתארים אקדמיים, במקביל לגדל את הילדים ולצאת קצת יותר מאוחר לעבודה".

כאישה משכילה, לך אישית לא חשוב גם המימוש העצמי?!

"נו, מימוש עצמי יכול להיות הרבה יותר טוב במדינות אחרות שהן לא ישראל... אז מה, אני אעזוב את הארץ? לא. מימוש עצמי צריך להיות נכון. לראות מתי כל אחד מבני הזוג פורח. זו מנגינה שצריך לכוון בין בני הזוג כדי שנוכל לחיות יחד בהרמוניה. אני מרגישה מימוש עצמי בעניין של ילודה. זה הזמן לזה. בהמשך, כשהילדים יגדלו, גם אמצא את המקום המקצועי שלי".

אהבה ואחווה

משפחת ארואסטי-פרדיס

קלע, צפון רמת הגולן

בני הזוג פרדיס ("רק אני ארואסטי", אומרת אם המשפחה) נחשבים משפחה משכילה מאוד. עמית (43) הוא דוקטורנט לייעוץ אסטרטגי ועובד בתחום התכנות; לימור (35) היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך ממכללת תל חי, וכיום בעלת עסק מצליח בתחום התיירות והצימרים. ויש גם כיוון חדש לעסק משפחתי נוסף בניחוח הגולן: מזקקה לייצור ערק מתפוחי המקום. חרף המעמד המבוסס, העסקים וצבירת התארים, מחזיקה המשפחה בחמישה ילדים ואם המשפחה רומזת כבר בתחילת השיחה שהמילה האחרונה בעניין טרם נאמרה.

הילדים עד לרגע זה הם: דניאל (9), יערה (7 וחצי), הראל (5 וחצי), איתמר (4), אביגיל (שנה וחצי). לימור במקור אמנם מתל אביב, הידועה במספר רווקיה ובמשפחות הקטנות למדי, אך היא עצמה תמיד חלמה על משפחה גדולה. "רציתי בהתחלה ארבעה", היא אומרת, "אבל עמית בעלי תמיד רצה יותר".

"האמת היא שהבת השנייה והבן השלישי וגם הרביעי לא היו ממש מתוכננים. בין דניאל ליערה יש שנה ושבעה חודשים בסך הכול, בין יערה להראל שנה ועשרה חודשים ובין הראל לאיתמר שנה וחצי". לימור לא מתחרטת, להפך, ה'טעות' משמחת אותה. "אני מאוד שמחה שזה יצא ככה ואפילו מתכננת עוד לידה", היא מוכנה לגלות לנו לבסוף בחיוך. "אני נהנית מהם, וכל הילדים היו אתי בבית עד גיל שלוש–שלוש וחצי, בלי מעון".

איך הסביבה מגיבה למשפחה גדולה?

"מוזר להם גם העניין שיש לנו חמישה וגם שאנו לא מוכנים להכריז שסיימנו להביא ילדים. חלקם מנסים אולי לעודד אותנו 'לנוח'", צוחקת לימור, "לקחת זמן לעצמנו, דיבורים כאלה. או שיש איזו בדיחה כזאת, טוענים שמשעמם בגולן אז מביאים ילדים. אני לא לוקחת את זה ברצינות. המשפחות שלנו גרות במרכז, ככה שאין הרבה התמודדות אתן.

"ביישוב דווקא יש משפחות גדולות, ועדיין השכנות שואלות אם אני לא שוב בהיריון, די בצחוק. אפילו בעיניי יש פה משהו חיובי וקצת מעריצים את זה ואת איך שאני מסתדרת".

"הרבה חושבים שהקושי הוא כשהם קטנים, אבל זה לא נכון. כשהם גדולים האתגרים אחרים אבל קטנים לא פחות. הם דורשים יותר תשומת לב, לקחת לחברים ולחוגים. כל אחד יש לו תחומי עניין ואי אפשר לקבוע בשבילם ללכת לג'ימבורי. הגדול אובחן כמחונן. זה נשמע קל מבחינה לימודית, אבל יותר קשה לו חברתית כי הוא כל הזמן צריך אתגרים".

מה המוטו החינוכי שלכם?

"אנחנו מדגישים בעיקר את הצורך לכבד זה את זה", אומרת לימור. "אני לא מאמינה בלכפות עליהם להיות החברים הכי טובים. אני תמיד אומרת להם שהם אחים. זו ההגדרה. הם יכולים לנצל את זה לטובה וליהנות מזה. אבל לא משנה מה, לפחות עד גיל 18 הם חיים פה ביחד באותו בית, אז הם חייבים ללמוד להסתדר אחד עם השני".

אף שלוח השנה אוחז בטלפיו את שגרת היומיום, אנחנו תופסים את המשפחה רגע אחרי טיול משפחתי מגבש. "אני מקווה שדרך כבוד וחוויות משותפות שהם צוברים יחד הם באמת יהיו קרובים זה לזה כשיגדלו", מסבירה לימור. "בעיניי לתת לילדים משפחה גדולה ואוהבת זו מתנה".

מה הדבר הכי כיפי במשפחה עם הרבה ילדים בחיי היומיום מעבר לחוויות המשותפות?

"אצלנו הילדים גם קרובים בגיל, וזה יתרון גדול. תמיד יש עם מי לשחק והילדים מעסיקים זה את זה. כמובן, הם גם רבים לא מעט", מודה לימור, "אבל יש להם הרבה מן משותף, ככה שאף פעם לא משעמם בבית. לכל אחד יש סיפור ונקודת מבט שונה על החיים וזה מוסיף הרבה עניין.

"דניאל, הבכור שלנו, עסוק כל הזמן בלנתח ולהבין דברים. המוח שלו לא מפסיק לעבוד לרגע והוא צריך כל הזמן מידע. כשהוא רואה ספר או משהו כתוב העולם מסביבו נעלם. מבחינתו הוא לא צריך כמעט חברה, הוא מעדיף להיות לבד ולחקור את העולם.

"כשהילדים באו לבקר אותי בבית החולים כשאביגיל נולדה, הם ליטפו, החזיקו ואז אמרו לי: 'לתינוקת הבאה נקרא אינשמית עד שנבחר לה שם!' בנו על זה שיהיו עוד ילדים. חמותי עוד רגע התעלפה... הם התרגלו שבכל שנה וקצת מגיע תינוק חדש. בלידה אחרת הם אמרו לי: 'אמא, בטח בלידה הבאה יהיו לנו תאומות'"

"יערה הקטנה מבריקה אבל יותר קופצנית וחברותית. כבר מזהים אצלה מעבר להומור גם ציניות הרבה מעבר לגילה. היא זאת שדואגת בבית ל'צדק' ולאחים הקטנים, ככה שהראל המתוק בן החמש, כל הזמן בזמן משבר או ריב – גם אם הוא בכלל לא מעורב – חייב לספר בדיוק מה קרה! ילד אמתי.

"איתמר בעוד שבוע חוגג ארבע, והוא שקט יותר. אחרי שהוא מעבד בראש את מה שהוא חווה ורואה הוא משתף את כולם בתובנות ובמסקנות שלו. מתוקון. דואג לאחות הקטנה אביגיל שיהיה לה טוב, מתעניין כל הזמן בדברים של האחים הגדולים, לומד.

"אביגיל היא 'הבובונת שלנו', מסובבת את כולם, אוהבת לשחק בפונפונים ולקחת לאחרים כל דבר. עושה לנו הבעות פנים מצחיקות אבל כאלה שמבהירות לנו בדיוק מה היא מרגישה לגבי כל סיטואציה", צוחקת לימור.

מהו 'הרגע המשפחתי הבלתי נשכח' שלכם?

"יש הרבה", מחייכת לימור. "לפני שנתיים נסענו לראות תערוכה של כדורים פורחים. התארגנו ליציאה ככה שבחמש בבוקר כבר כולם היו באוטו. הכנו ציוד והכול ונסענו. כשסוף-סוף הגענו למקום הוא נראה לנו קצת שקט מדי, והתברר שהתבלבלתי ונסענו יום אחרי שהתערוכה נגמרה. היה קצת מאכזב, ומאז הילדים אומרים שאמא מבולבלת ולא שוכחים לי את זה".

איך הילדים מגיבים לעניין הילדים החדשים שנכנסים למשפחה?

"כשאיתמר נולד הראל היה רק בן שנה וחצי והוא קרא לו 'מלוש'. באחד הימים הצענו לו לאכול תמר, וזה הזכיר לו את השם הדומה לתמר, איתמר, אז הוא הסתכל על התמר ואמר 'זה לא מלוש!' מאז אנחנו מזכירים את זה בכל פעם שרואים תמר, וצוחקים. כשהילדים באו לבקר אותי בבית החולים כשאביגיל נולדה, הם ליטפו, החזיקו ואז אמרו לי: 'לתינוקת הבאה נקרא אינשמית עד שנבחר לה שם!' בנו על זה שיהיו עוד ילדים. חמותי, אמא של עמית, עוד רגע התעלפה... הם התרגלו שבכל שנה וקצת מגיע תינוק חדש. בלידה אחרת הם אמרו לי: 'אמא, בטח בלידה הבאה יהיו לנו תאומות'".

איך מצליחים להסתדר עם העומס בבקרים?

"בדרך כלל אני מארגנת אותם בבוקר. בינתיים זה מסתדר די טוב, כי שני הגדולים כבר לומדים בבית הספר. אני מעירה את הגדולים, ובזמן שהם מתלבשים אני מכינה להם ארוחת בוקר לבית הספר. כשהם יושבים לשתות משהו אני מעירה את הראל ואת איתמר ועוזרת להם לבחור בגדים ולהתארגן. אביגיל התינוקת מתעוררת לבד. הגדולים יוצאים בשעה 7:20 להסעה לבית הספר. השלישי והרביעי בגן, אז אני לוקחת אותם אחר כך, בסביבות שמונה או קצת אחרי, ואביגיל אתי בבית, כך שהעומס מתחלק טוב בזמן ולא הכול קורה יחד".

היית ממליצה למשפחות אחרות לנסות לבחור במשפחה גדולה?

"קצת קשה לענות על זה", אומרת לימור בכנות. "כל אחת וההרגשה שלה. זה כיף, רועש ועם זאת מבולגן, עמוס ולא תמיד מספיקים הכול, ובשורה התחתונה, לא תמיד קל. כבר עכשיו כשהילדים גדלים זה רק הולך ומסתבך. עם זאת במחשבה לטווח ארוך, כשהילדים יתבגרו ויקימו משפחות משלהם יש יותר סיכוי לארוחות שישי משפחתיות בכיף, כשלפחות חלק מהם יגיעו לבקר את אמא ואבא".

את מצליחה להבין משפחות שבחרו שלא להביא ילדים בכלל?

"אני אישית לא מבינה, אבל מצד שני אין לי שום מסר. תמיד אהבתי ילדים, תמיד רציתי ילדים. זו אני. אבל זה לא מתאים לכל אחד".

עם כל הכבוד לשמחה ולאהבה, מה הדברים שקשים לך כאמא במשפחה גדולה?

"אני חושבת שעם הילד הרביעי מגיע יותר קושי. זה מתחיל למשל במשימה למצוא רכב מתאים לכל המשפחה, במיוחד כשיש עוד ילדים קטנים וצריכים כיסאות בטיחות לכולם. בוא נאמר שעברנו עשרות מגרשי מכוניות, בדקנו וקראנו, ובסוף נאלצתי להסכים עם עמית וקנינו פורד אקונוליין, מכונית שמאפשרת לנו לנסוע יחד. היא מחזיקה עד תשעה אנשים, ומצד שני לא צריך בשבילה רישיון מיוחד למשאית. מזל שאנחנו לא גרים במרכז או בעיר בכלל. לא קל למצוא חנייה עם כזה אוטו.

"הקושי מתבטא גם בפן הכלכלי. הילדים גדלים ואתם ההוצאות, אז עובדים מסביב לשעון. זמן הוא משאב יקר וקשה להתמודד עם החוסר בו. לכל ילד מגיעה תשומת לב אישית וצורך ביחס של אחד על אחד עם ההורים, ולצערי לא תמיד מצליחים להגיע לזה, מה שמוביל לרגשות אשמה".

האם יש גבול למשפחה גדולה, או שכמה שיותר טוב יותר?

"אמנם אני רוצה עוד לידה אחת, אבל לא חושבת שיותר מזה. בסופו של דבר אני חושבת שיש גבול, בעיקר בגלל עניין הזמן. עמוס לי מאוד. יש דרישות חיים יומיומיות כמו כלים, כביסה ובישול וארגון הבית והרצון לעשות דברים עם הילדים. אני מאוד אוהבת לעשות אתם יצירות, ולא תמיד מגיעים לזה כי הקטנטונת רוצה יחס ולא יכולה להשתתף בכל פעילות ופתאום ילד אחד שפחות מעניין אותו לעשות משהו עם כולם מרגיש עכשיו צורך להיות לבד עם אמא, ויש גם עבודה שדורשת יחס, והזמן לא מספיק להכול".

האם יש קשר בין משפחה גדולה לדת או לאמונה בכוח החיים?

"אנחנו חילונים, ואני לא חושבת שמשפחה גדולה קשורה לדת", מצהירה לימור. "אני פשוט אוהבת ילדים ואת המתוקים שלי, שלכל אחד הייחוד היפה שלו. ממש לא קשור לשום כוח חיצוני".

 צילום: אהוד עומייסי, ELAN TPS

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
חורבן הבית

  אבינועם הרש במאמר על...

מכתב גלוי לבני נוער

  הרב יונה גודמן קורא...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם