זאב בודד

6 zeev-jabotinsky

ימנים אידיאולוגיים יותר ופחות אוהבים לצטט את מייסד התנועה הרביזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי ולהסביר עד כמה הם הולכים בדרכו. כיצד הפך מי שהיה סמל לנִציות ועיקשות יהודית ציונית, לאב ההגותי של המפלגה שהובילה לפינוי ימית ולהתנתקות ועדיין אוחזת בתפיסת שתי מדינות לשני עמים * ארנון סגל יצא למסע היכרות מעמיק עם דמותו של ז'בוטינסקי האב הרוחני של מפלגת השלטון וגילה ששני פנים לו – זה שלו וזה גם כן

ארנון סגל

את השיר שהפך להמנון בית"ר חיבר זאב ז'בוטינסקי בשנת תרפ"ט, בפריז. לאחר מאורעות הדמים בארץ הקודש באותה שנה עמד ז'בוטינסקי להפליג ארצה אולם עסקנים ציוניים מקובנה הפצירו בו שלא לנסוע אל הארץ המובטחת בשעת הסכנה. הוא השיב להם בשיר. בין השאר נכתב בו:

שְׁתֵּי יָדַי לָךְ הִקְדַּשְׁתִּי, מוֹלֶדֶת,

שְׁתֵּי יָדַי – לְמַגָּל וּמָגֵן:

אַךְ תִּשְׁכַּח יְמִינִי הַבּוֹגֶדֶת,

אִם אֶשְׁכַּח אֶת שְׂמֹאל הַיַּרְדֵּן.

שְׁתֵּי גָדוֹת לַיַּרְדֵּן:

זוֹ שֶׁלָּנוּ – זוֹ גַם-כֵּן.

ז'בוטינסקי לא ידע מהן פשרה והתגמשות. למעשה, הוא יותר פרש והתפטר מאשר שיתף פעולה והתמיד בשדה פעילות כלשהו. כך, הוא התפטר מתפקידו בצבא הבריטי (קצין מקשר במפקדת אלנבי בסרפנד – צריפין), פרש מהנהלת ההסתדרות הציונית ופרש פעמיים גם מההסתדרות עצמה. הוא חתר להקמת כוח הגנה יהודי בכל מקום. לעתים, כמדומה, כמעט עד טירוף. למשל, הוא נשא ונתן עם צבאו של רוצח היהודים האוקראיני סמיון פטליורה על הקמת גדודים יהודיים שיצטרפו למרד בסובייטים, וכן ניהל מגעים על הקמת כוח הגנה יהודי שיגן על דרום אפריקה ומזרחה. יחד עם אליהו גולומב הוא הקים בשנת 1920 את ארגון ההגנה – זה שלימים רדף, הסגיר לבריטים, עינה ואף הרג את ממשיכי דרכו של ז'בוטינסקי.

אחת מסיסמאותיו הייתה "חד נס", שמשמעותו שהתנועה הציונית יכולה להניף רק דגל אחד, כלומר שיש להתמכר לרעיון אחד ויחיד ולא לנסות לשלב סוציאליזם וקומוניזם בתוך המאבק הציוני כמנהג רוב ההנהגה הציונית באותה עת. באופן אירוני היישוב בגולן הנושא את השם הזה קרוי גם על שמם של שלושה יישובים מחבל ימית שהוחרבו בידי מנחם בגין, המנהיג שהתיימר להמשיך את מורשתו: חד-נס הוא ראשי התיבות של היישובים חרובית, דקלה ונאות סיני.

אחת מסיסמאותיו הייתה "חד נס", שמשמעותו שהתנועה הציונית יכולה להניף רק דגל אחד, כלומר שיש להתמכר לרעיון אחד ויחיד ולא לנסות לשלב סוציאליזם וקומוניזם בתוך המאבק הציוני כמנהג רוב ההנהגה הציונית באותה עת. באופן אירוני היישוב בגולן הנושא את השם הזה קרוי גם על שמם של שלושה יישובים מחבל ימית שהוחרבו בידי מנחם בגין, המנהיג שהתיימר להמשיך את מורשתו

האיש היה כנראה בעל אמצעי התרעה פנימיים שאפשרו לו לחזות מבעוד מועד אסונות הממשמשים ובאים. הוא חזה את פרעות תר"ף (1920) והתריע בפני הנציב העליון שאלו יפרצו בחג נבי מוסא המוסלמי, כפי שאכן אירע. כך חזה מראש גם את פרעות תרצ"ו (1926), ובמכתב מקדים לנציב הבריטי העליון דאז, ארתור ווקופ, אף הזהיר מפני הבאות. ז'בוטינסקי חזה מראש גם את השואה והתריע מפניה עוד לפני עליית היטלר לשלטון: "אפשר שהמצב בגרמניה ישתפר... אבל ליהודים יהיה רע" (מאמר ב"חזית העם", 30.10.1932). "לעתים חושש אני כי השעה כבר מאוחרת יותר מן השעה האחת עשרה; ייתכן כי הנה כבר צלצלה השעה השתים עשרה, כלומר חצות הלילה, כלומר - הסוף" (המשקיף, 27.1.1939). "לא ייתכן כי מישהו מאתנו יאמין כי שנתו של הזאב תאריך ימים" (המשקיף, 30.6.1939). מתנגדיו ראו באזהרות הללו הפחדות שווא. זעקות 'זאב, זאב' אם תרצו.

הערבים לא ישלימו עם קיומנו

אחד מסמלי ההיכר של ז'בוטינסקי היה מאמר אלמותי שפרסם בעיתון הציוני בשפה הרוסית "ראזסווייט" בשנת 1923, ונשא את הכותרת "על קיר הברזל – אנחנו והערבים". זהו מאמר שנראה כאילו נכתב היום. "קיר הברזל" פירושו על פי ז'בוטינסקי הוא כוח צבאי עצמאי שיאפשר לתנועה הציונית להגשים את זכויות העם היהודי בארץ ישראל ללא תלות בהסכמת ערביי הארץ. בן גוריון, יריבו המר של ז'בוטינסקי (כינה אותו 'ולדימיר היטלר' וסירב לאשר אפילו את העלאת עצמותיו ארצה) אימץ לימים את תפיסת הביטחון הזו שלמעשה מובילה את ישראל עד ימינו.

בהקדמה למאמר מבהיר ז'בוטינסקי שהוא איננו אויב הערבים, אלא תומך בשוויון מוחלט לכל העמים, אולם למרות היותו שוחר שלום, לדבריו, לא תמיד אפשר להגיע אל השלום בדרכי שלום. בראשית דבריו הוא מעריך שלא נראה בעתיד הקרוב מצב שבו הערבים ישלימו עם הפיכת ארץ ישראל ליהודית. הוא טוען שמשחר ההיסטוריה לא היה מצב שבו הסכימה קבוצה לקבל נוכחות של קבוצה חדשה יחסית בשטחה ללא התנגדות.

לראיה מזכיר ז'בוטינסקי את התיישבות האנגלים והסקוטים באמריקה הצפונית במאה ה-17, כאשר האינדיאנים מנו כ-340 אלף איש בלבד. בשטח העצום של צפון אמריקה היה בהחלט מקום הן לילידים הן למתיישבים האירופים החדשים, ובכל זאת האינדיאנים פנו למלחמה. לאור זאת תוקף ז'בוטינסקי את מה שכינה "עושי השלום שבקרבנו", וטוען שמחשבתם שאפשר להשיג שלום עם הערבים באמצעות רמייה, ניסוח מרוכך של המטרות היהודיות, או באמצעות רווחים כלכליים, היא טעות מרה. לדבריו, הערבים חכמים מספיק כדי להבין את מטרות היהודים, ובנוסף אוהבים את ארץ ישראל ככל קבוצת אוכלוסייה האוהבת את נחלתה. ז'בוטינסקי מאשים את בעלי הדעה הזו בבוז ובהתנשאות על הערבים, ובחוסר הכרה ביכולותיהם האמתיות.

במאמר מוזכר גם נאום מפורסם שנשא שלוש שנים לפני כן אחד מאבות התנועה הציונית, נחום סוקולוב, ובו הוכיח לערבים "בראיות חותכות" שחששם מהיהודים איננו מוצדק. כמענה לכך ציטט ז'בוטינסקי את תגובת העיתון הערבי "אל-כרמל" לנאום, שבה נכתב שסוקולוב אמנם דובר אמת, אך הערבים אינם רוצים בעלייה היהודית ארצה לא מכיוון שהם פוחדים מדיכוי יהודי, אלא מתוך חשש לפגיעה ביתרונם הדמוגרפי.

ומסקנתו של ז'בוטינסקי: אין בררה אלא לפעול ולפתח את ההתיישבות היהודית בניגוד לרצון הערבים, תוך מאמץ להיות עצמאים ולא להיות כלל תלויים בהם. הוא דחה מכול וכול את העמדה שהסכמת הערבים היא תנאי בל יעבור להגשמת הציונות, והעריך ששלום ייכון בארץ רק כאשר הערבים יבינו שאין כל סיכוי לפתרון בעיית היהודים בארץ ישראל באמצעות מלחמות. 95 שנים אחרי כתיבת הדברים אפשר להוסיף שהרגע הזה טרם בא.

ז'בוטינסקי פינת טרומפלדור

זאב ז'בוטינסקי נולד בשנת 1880 באודסה שבאוקראינה לסוחר בשם יבגני ולחוה, נצר למגיד מדובנא. כשהבן ולדימיר-זאב היה בן שש נפטר האב ממחלה. כבר בגיל צעיר יחסית התגלה כישרון הכתיבה שלו, והוא שימש עיתונאי בכמה עיתונים חשובים בני התקופה. בעיתון "נובוסטי" החל לכתוב תחת שם העט "אלטלנה" שבאיטלקית פירושו נדנדה. באביב 1902 נעצר ז'בוטינסקי בידי שלטון הצאר בשל התבטאויות חופשיות מדי לטעם השלטון, ששילב בטוריו. פרעות קישינב בשנת 1903 חוללו בו כברבים אחרים זעזוע עמוק והיו בין המניעים המרכזיים שגרמו לו להפוך סופית לפעיל ציוני נלהב.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיע ז'בוטינסקי למסקנה שהאימפריה העות'מאנית עומדת בפני קריסה, ולמורת רוחם של מי שבינתיים הפכו לחבריו הקרובים – ראשי ההסתדרות הציונית, הוא פעל בגלוי למען מדינות ההסכמה שלחמו באימפריה הכושלת. בביקור של ז'בוטינסקי במחנה הפליטים גאבארי באלכסנדריה, מחנה שבו הוחזקו יהודים שנמלטו מארץ ישראל מאימת הטורקים, הוא פגש ביוסף טרומפלדור והעלה בפניו ובפני בוגרי גימנסיה הרצליה שהוחזקו במקום את הרעיון להקים יחידה צבאית יהודית. פניות רבות אל שלטונות הצבא הבריטי ומגעים ארוכים הובילו לבסוף להקמת גדוד נהגי הפרדות – גדוד יהודי ראשון במסגרת הצבא הבריטי, מעין מחלקת בני"ש קדומה, אך את ז'בוטינסקי זה לא סיפק. זאת מכיוון שלא היה מדובר בלוחמים, אלא בגדוד שהופקד רק על הובלת אספקה. טרומפלדור מונה למפקד בגדוד אולם ז'בוטינסקי ניסה את מזלו בהקמת יחידות לוחמות יהודיות באמצעות מגעים עם בריטניה הגדולה. הוועד הפועל הציוני הטיל באותה עת חרם מוחלט על יזמת ז'בוטינסקי להקמת כוח יהודי צבאי, וזאת מתוך חשש כבד לגורל יהודי ארץ ישראל שנרמסו תחת השלטון הטורקי. ז'בוטינסקי התעלם מההתנגדויות לפעולתו ונפגש גם עם ראש ממשלת בריטניה הפרו-ציוני, לויד ג'ורג'.

בכ' בשבט תרע"ח, 2.2.1918, בדיוק לפני מאה שנה, צעד לוטננט ז'בוטינסקי בחוצות לונדון יחד עם הגדוד העברי הלוחם שלהקמתו דחף, הלא הוא גדוד קלעי המלך ה-38. ז'בוטינסקי היה אז בן 37, כבר לא בדיוק בגיל גיוס, אבל הלהט שדחף אותו להקים כוחות הגנה יהודיים בכל מקום שבו הם מצויים, כמו גם המחשבה שלחימה כתף אל כתף לצד מדינות ההסכמה תוכל לאפשר אחר כך דרישה להקמת מדינה יהודית, הניעו אותו להפוך ללוחם שטח. יש מקום לראות בגדוד העברי הקטן הזה את ניצניו של צה"ל. ז'בוטינסקי השתתף בהתקפה של הגדוד בגשר אום א-שרט שעל הירדן וכיבושו מהטורקים. הוא הוביל בראש ופיקד על הפלוגה הראשונה; וזו החזיקה את המעבר על הירדן עד הגיעם של הכוחות האוסטרליים.

אחרי המלחמה עבר ז'בוטינסקי להתגורר עם משפחתו בירושלים. הוא המשיך לכתוב בעיתונות היהודית בחו"ל אך לצד זאת פרסם, עד כמה שהדבר נשמע מוזר כיום, מאמרים בעיתון 'הארץ'. משראה שהשלטון הצבאי הבריטי האנטי-ציוני מתעלם מאזהרותיו מפני פרעות ערביות אימן יחד עם פינחס רוטנברג (הידוע כמקים מפעל החשמל בנהריים) 600 צעירים ירושלמים ממשוחררי הגדוד העברי, ואלה היו ליחידת ההגנה העברית הראשונה בארץ. בחג הפסח תר"ף (1920) פרצו כאמור המאורעות בירושלים. לאחר שניסו להגן על תושבי הרובע היהודי, אסרו הבריטים את ז'בוטינסקי ו-19 צעירים נוספים מכוח ההגנה באשמה של לא פחות מביזת רכוש, הפרת סדר ואונס. ז'בוטינסקי נכלא בכלא עכו ונגזרו עליו 15 שנות עבודת פרך. תמונתו המפורסמת של ז’בוטינסקי בתאו בכלא עכו צולמה בעת המאסר הזה.

גזר הדין חולל סערה בדעת הקהל בעולם. המשפט נפתח מחדש ועונשו של ז'בוטינסקי הומר לשנת מאסר, ואילו עונשם של שאר המגִנים קוצר לחצי שנה. כדי למנוע מז'בוטינסקי לערער גם על העונש הזה בפני המועצה הצבאית העליונה בלונדון, חנן הנציב הבריטי היהודי הרברט סמואל הן את הפורעים הערבים והן את ז'בוטינסקי ואנשיו. ז'בוטינסקי לא ויתר וערער בכל זאת בפני המועצה, ולמרות התנגדות אלנבי היא זיכתה לבסוף לחלוטין את המגנים.

כעת המשיך ז'בוטינסקי במאמציו להקמת כוח צבאי יהודי בארץ, ושוב נאלץ להיאבק על כך עם חבריו בהסתדרות הציונית שנרתעו מכך בשל חשש להכעיס את הבריטים ולעורר את חמת הערבים. גורמים אחרים בהסתדרות חשבו שעדיף להתמקד בכוחות הגנה מקומיים קטנים, מחתרתיים, אם בכלל, ונטו באופן כללי להשקיע את כוחות היישוב היהודי בארץ בהתיישבות ובבנייה ולא בהקמת צבא.

ז'בוטינסקי הספיק בינתיים להתאכזב מרה מהשלטון הבריטי בארץ. הוא ראה בעיניים כלות את העלמת העין האנגלית מהרצחנות הערבית וכן את הגבלת ההתפתחות היהודית, ודרש מחבריו להנהגה הציונית לפעול בנחרצות מול הנציב הבריטי, אולם אלה חששו להרגיז את הבריטים וסירבו לכל תביעותיו.

נאום של ז'בוטינסקי בשלהי 1929 בתל אביב בפני 6,000 איש, נאום שבו ביקר בחריפות את הוויתורים לערבים ובכלל את מדיניות ההסתדרות הציונית, הוביל את הבריטים לשלול ממנו סופית את אשרת הכניסה לארץ. ז'בוטינסקי שב אליה רק בארון קבורה, ורק כעבור 35 שנים.

הוא העריץ את הרב קוק, ובייחוד העריך את מסירותו למען שלושת הנאשמים ברצח ארלוזורוב, שנמנו על הרוויזיוניסטים, תנועתו של ז'בוטינסקי: "העם והנוער לא ישכחו את קולך שגילה מחדש את גבורת המסורת היהודית", כתב לרב קוק. הוא כינה את הרב "כהן גדול, נשיא הרבנים של ארצנו הקדושה". "בפעם הראשונה הרגשתי כי עוד יש לה זכות להיקרא 'קדושה'", הוסיף.

לאחר שהעלו הבריטים את לוחם בית"ר שלמה בן יוסף לגרדום, הורה ז'בוטינסקי לאצ"ל לשבור את הכלים ולפתוח בפעולות נגד הערבים בארץ ישראל. באותה עת גם נרקמה תכניתו – שכמובן לא יצאה לפועל – לפלישה חמושה של אלפי אנשי בית"ר ואצ"ל מאירופה ולמרד חמוש שיביא להפלת הבריטים. בהקשר הזה התבטא בחריפות נגד ההבלגה שבה דגל היישוב: "אותה הבלגה שבה מילא היהודי תפקיד של עכבר והערבי היה הבעל בעיר. היהודים היו עסוקים רק בהדלקת נרות לזכר נשמות".

בכ"ט בתמוז ת"ש, קיץ 1940, לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה שמפניה התריע ובעת ביקורו בארצות הברית במסע הסברה למען הקמת צבא עברי, לקה ז'בוטינסקי בהתקף לב ונפטר. מותו הדהים את חסידיו ואת מתנגדיו כאחד. בקשתו האחרונה הייתה להעלות את עצמותיו לארץ ישראל רק בפקודה של הממשלה העברית. כאמור, זה לא קרה כל עוד היריב הגדול שלו, דוד בן-גוריון, כיהן בראשות הממשלה. רק בשנת 1964 התיר לוי אשכול להעלות את עצמותיו, והן נקברו בהר הרצל בהלוויה ממלכתית עצומה.

"ההחלטה ללחום בכל תחום עד הקצה לא בהכרח הייתה נכונה"

מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי בשנה החולפת, גדעון מיטשניק, לא צמח בבית"ר, ואביו בן ה-91 הוא בכלל פלמ"חניק. מיטשניק הוא סא"ל במיל' שהשתחרר לפני כארבע שנים מצה"ל לאחר שירות של 27 שנים במגוון תפקידי מטה ומחקר, בעיקר באגף המודיעין. הוא גם שימש בתפקיד עוזר מודיעין לשלושה שרי ביטחון בין השנים 2000 ל-2006, וכסגן ראש המחלקה להיסטוריה בצה"ל.

הוא העריץ את הרב קוק, ובייחוד העריך את מסירותו למען שלושת הנאשמים ברצח ארלוזורוב, שנמנו על הרוויזיוניסטים, תנועתו של ז'בוטינסקי: "העם והנוער לא ישכחו את קולך שגילה מחדש את גבורת המסורת היהודית", כתב לרב קוק. הוא כינה את הרב "כהן גדול, נשיא הרבנים של ארצנו הקדושה – בפעם הראשונה הרגשתי כי עוד יש לה זכות להיקרא 'קדושה'

בעצם, מה לך ולז'בוטינסקי?

"מכון ז'בוטינסקי עוסק בציונות, וזו במה שאפשר למנף אותה למען הדור הצעיר שלא יודע מימינו ומשמאלו. 'עם שאיננו יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל', כפי שאמר יגאל אלון. זה פוגש אותנו במקרים עגומים כדוגמת מכתב השמיניסטים נגד הגיוס. אנחנו מחנכים צעירים להפוך למהנדסים, להתמודד עם סייבר ולייצר רובוטים, אבל איפה הרוח? אני מודה שאלו תופעות בעייתיות שלא קשורות בהכרח לז'בוטינסקי".

אם התכנים שאתה עוסק בהם לא קשורים דווקא לז'בוטינסקי, אפשר היה לדעתך לקרוא למכון הזה על שמו של בן גוריון?

"בגדול כן, אלא שמלבד הבעיה הכללית של בורות בהיסטוריה שלנו בקרב הדור הצעיר, במקרה של ז'בוטינסקי זה נובע גם מההדחקה ומההדרה שהיו מנת חלקו וחלקם של ממשיכי דרכו. אנחנו בודקים את הידע בעניין בקרב הציבור, ולפעמים איזה חכם משיב לי שז'בוטינסקי היה קיצוני ימני בבית"ר ירושלים".

ז'בוטינסקי דגל ב"שתי גדות לירדן", ואילו היום נוטים אצלנו יותר ללכת על "שתי מדינות לשני עמים".

"ז'בוטינסקי סבר שכל עוד הערבים יהיו מוכנים להכיר בנו, נוכל לחיות כאן שני העמים יחד. הוא לא דיבר על שתי מדינות, אבל בהחלט על דו קיום".

הוא כתב גם "תשכח ימיני הבוגדת אם אשכח את שמאל הירדן".

"נכון, אבל זה במישור הטריטוריאלי. קח את המאמר על קיר הברזל, למשל, שבו הוא מדבר על סגן ראש ממשלה ערבי בממשלה שבראשה עומד יהודי ולהפך. כמאמר שירו המפורסם הוא רצה לחיות יחד עם 'בן ערב ובן נצרת'. הוא בפירוש לא שנא ערבים. צריך לשפוט כל דבר לא בטווח של עשרות שנים. כשהוא כתב זאת הוא ראה את הבריטים מתרחקים וחוזרים בהם מהצהרת בלפור שבתחילה כן ייעדה את עבר הירדן המזרחי להיות חלק מהמדינה היהודית. הבריטים זרקו אותו ל-15 שנות מאסר בכלא ובהמשך מנעו ממנו להגיע ארצה. זו תקופה של 'אֵין' – לא כזו שבה מקבלים החלטות מעשיות כדוגמת האם לנהל משא ומתן לשלום".

מצד שני, במאמרו "על קיר הברזל" הוא מסביר למה אין טעם לצפות להשגת הסכם עם הערבים.

"הוא העריך שהערבים לא יסכימו לקבל אותנו כאן בארץ, ואמר ש'בדור שלנו לא יהיה שלום', אבל מצד שני התפיסה שלו גורסת שכל זמן שערבי יהיה מוכן להכיר בזכותנו לחיות לצדו, הוא יהיה מוכן להכיר בזכותם ולאפשר למי מהם לכהן אפילו כסגן ראש ממשלה".

לדעתך, היום הוא לא היה כותב את השיר שתי גדות לירדן?

"שאלה יפה. קטונתי מלהכריע בה".

יש פער בלתי ניתן לגישור בין דרכה של המפלגה שמתיימרת לשמר את מורשתו, הליכוד, לבין דרכו של ז'בוטינסקי. הליכוד החריב את ימית, החזיר את סיני, גירש את תושבי גוש קטיף וראש המפלגה הכריז על תמיכתו במדינה פלשתינית.

"אני נמנע בעיקרון מלהתייחס לסוגיות פוליטיות. העמותה שלנו היא א-פוליטית. אני לא מתיימר לחזות מה היה אומר היום. אני מבין לחלוטין את ההיגיון בשאלה אבל לא יכול לשתף עם זה פעולה. רק אומר שמעבר לחזון ולאידיאולוגיה, ולעובדה שהיה אדם נחוש ובלתי מתפשר, הוא היה גם פרקטי".

איך קרה שבית"ר היום מבחינת רוב מוחלט של הציבור היא קבוצת כדורגל ולא שום דבר מעבר לזה?

"ערכנו לאחרונה סקר ולהפתעתי רבים ידעו לומר, יותר משישים אחוזים, שז'בוטינסקי איננו שחקן כדורגל ולא היה ראש עיריית תל אביב. מצד שני, עשרה אחוזים אמרו שהוא היה ראש עיריית תל אביב. כשהלכנו לסוגיות מורכבות יותר כמו חמשת המ"מים [חזון חברתי שז'בוטינסקי פיתח בשנות העשרים ועל פיו המדינה צריכה לדאוג לכל אחד מאזרחיה לחמישה מרכיבים: מזון, מעון, מרפא, מחנך ומלבוש] ו'על קיר הברזל', לצערי הרב כעשרים אחוזים ידעו שיש בכלל מושגים כאלו.

"לצערנו בית"ר איננה תנועת הנוער הגדולה במדינה וחברים בה אלפים בודדים. ראשי המחנה הלאומי צריכים לערוך חשבון נפש בשאלה איך קרה שתנועת בית"ר הולכת ומצטמצמת בה בשעה שתנועות אחרות צומחות, וזה כבר לא תחת שלטון מפא"י".

אולי כי אין בימינו מי שממשיך את מורשת ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי היה אתאיסט ואילו הימין כיום מורכב כמעט אך ורק מציבור מסורתי ומהציונות הדתית. מי שעומד כיום בראש תנועת בית"ר הוא בוגר בני עקיבא, חובש כיפה ויליד עפרה, נריה מאיר.

"זו שאלה מצוינת, האם נעלמה הרוח הלאומית. אני משוכנע שכאשר נשיא המדינה וגם ראש הממשלה מצטטים את ז'בוטינסקי בנאומיהם, הם יודעים על מה הם מדברים. הם מתכוונים לכל מילה, ועדיין קיים פער בין המילים למציאות. בית"ר כפי שהיא כיום מציבה סימן שאלה ענקי".

מקיר הברזל ועד כיפת ברזל עברנו כברת דרך, לא? היום כמדומה מסתפקים בהתמגנות וכבר לא חותרים להכרעה.

"אני חושב שהשבועות האחרונים מוכיחים לנו שאנחנו דווקא כן קיר ברזל. שים לב שבדרך שקטה וחכמה ההנהגה של מדינת ישראל, גם המדינית וגם הביטחונית, מקיימת מדיניות שלא מאפשרת לסורים להקים את המנגנונים שעלולים לגרום לנו להיות מורתעים. כבר שנים רבות אנחנו מונעים זאת מחיזבאללה ומסוריה, ובשבועות האחרונים זה נעשה גם תוך עימות ישיר עם איראן. זה ללא ספק מימוש של תפיסת קיר הברזל. כיפת ברזל נועדה לאפשר הגנה, כי הרי לא בכל מצב אנחנו רוצים להגיע למלחמה".

ואחרי כל אלו, למיטשניק גם ביקורת מרומזת על ז'בוטינסקי: "מכיוון שהוא היה אדם אידיאולוגי מאוד הוא נקלע כמעט בכל נושא לחילוקי דעות. לא צריך כל הזמן להילחם, וצריך לדעת גם להתפשר. אפשר לראות את ההחלטה שלו לפרוש מההסתדרות הציונית ולא להמשיך להילחם על דעתו כטעות, כי הוא יכול היה להיות מנהיג ההסתדרות הציונית אם היה ממשיך להילחם מבפנים. הוא הרי היה נערץ על רבים בכל העולם היהודי. ההחלטה שלו ללחום בכל תחום עד הקצה לא בהכרח הייתה נכונה".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הזהות והחזון

  הרב זאב סולטנוביץ' על...

שבעים לישראל - לחזון ולאתגרים

  ח"כ מוטי יוגב במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם