הנער מאיראן

8 iran
"יהודי באיראן מתרגל להיות בודד"
יוסף (שם בדוי) נולד וגדל בארץ שהייתה התפאורה לסיפור מגילת אסתר. אחרי שהצליח להימלט מאיראן בדרכים שאסור לפרט, היום הוא  חי בארץ ישראל, לומד חצי יום בישיבה וחצי יום במכינה של 'המרכז האקדמי לב' * יוסף מספר על הקושי להיות יהודי בין מיליוני מוסלמים, על הגיוס לצבא איראן ועל שהוכרח לצעוק מדי בוקר: 'מוות לישראל' * כך חיה באיראן עד היום קהילה יהודית מצומצמת אבל נאמנה למקורותיה ככל יכולתה

רועי אהרוני

 2,400 שנים בקירוב עברו, אולם שנאת היהודים הפרסית לא פסה מן העולם והיום היא לובשת צורה אנטי-ישראלית. לכן כשהחליט יוסף לפני כשנתיים לעלות לארץ הוא היה צריך לחמוק מרשויות החוק ולהימלט על נפשו מהארץ שעתה סגורה בפניו.

אני נפגש אתו ב'מכון לב', שבו הוא לומד כיום במכינה לקראת הלימודים האקדמיים. כשהוא מדבר לא רואים עליו שעד לפני זמן לא רב הוא היה דובר פרסית בלבד. ואולם החשש מפני השלטונות האיראנים עדיין מקנן בו. עוד לפני שהוא מציג את עצמו הוא פותח ברשימת פרטים שאסור לי לכתוב מחשש שיגיעו לעיניים הלא נכונות.

"אני לא בטוח שקוראים את 'עולם קטן' באיראן", ניסיתי לשכנע, אבל הוא סיפר לי על כתבה שפורסמה באחד המקומונים בישראל ויצרה בעיות לכמה יהודים באיראן. הרגעתי אותו שלא נחשוף את פרטיו האישיים, ועל כן שמו ופרטים נוספים בכתבה שונו לצורך טשטוש זהותו.

יוסף  נולד לפני כשני עשורים באחת מהערים באיראן, בן בכור להוריו. כשהגיעה השעה לשלוח את הילד הראשון לבית הספר נאלצו ההורים לשלוח אותו לבית ספר של גויים, מכיוון שלא היה בסביבה בית ספר יהודי. "לא היו אתי עוד יהודים בכיתה", הוא מספר. "לא חבשתי כיפה כי לא נהוג שם לחבוש כיפה בחוץ. לא שזה אסור בחקיקה, אבל גם לא כדאי לעשות משהו שעלול לעורר בעיות.

"בשבתות הייתי הולך לבית ספר כי כולם היו מחויבים ללכת. הייתי כותב כרגיל, אבל קיבלתי פטור משאר הדברים האסורים".

למדת לימודי קודש אסלמיים באיראן?

"היו לימודי קודש בבית הספר, אבל לא היינו מחויבים בהם. הנוצרים כן היו מחויבים, אבל אצלנו בית הדין היהודי של איראן ביקש מהממשלה לפטור אותנו מהלימודים האלה, והיא הסכימה. במקום זה היינו לומדים לימודי קודש בבית הכנסת והיו נותנים לנו ציונים לבית הספר".

לתלמידים האיראנים בכיתה הפריע שלומד אתם יהודי?

"בהתחלה היה להם קשה, כי אין הרבה יהודים באיראן", הוא עונה. "הייתי היהודי היחיד שהם ראו בחייהם. אבל בסוף דווקא הצלחתי להתחבר עם כמה אנשים".

קרה שלימדו אותך בבית הספר דברים נגד ישראל?

"בכל בוקר", הוא עונה. "עד כיתה ו' היה לנו מין מפקד בבוקר לפני שעלינו לכיתות, ובמהלכו היו קוראים בקוראן ולאחר מכן המנהל היה מדבר. המנהל היה קורא: 'מוות לישראל, מוות לאמריקה', והתלמידים היו חוזרים אחריו. אני הייתי מתעצבן ולא הייתי חוזר אחריו, אבל לפעמים, כשכולם הסתכלו או כשהמנהל הסתכל דווקא עליי, לא הייתה לי ברירה וצעקתי גם 'מוות לישראל'".

"בכל בוקר עד כיתה ו' היה לנו מין מפקד בבוקר לפני שעלינו לכיתות. המנהל היה קורא: 'מוות לישראל, מוות לאמריקה', והתלמידים היו חוזרים אחריו. אני הייתי מתעצבן ולא הייתי חוזר אחריו, אבל לפעמים, כשכולם הסתכלו או כשהמנהל הסתכל דווקא עליי, לא הייתה לי ברירה וצעקתי גם 'מוות לישראל'"

הם מצפים ממך לרצות בהשמדת ישראל?

"כן. הם מצפים ממני להיות איראני".

לצום בבית של חבר איראני

כיהודי קטן מוקף מיליוני מוסלמים העביר יוסף את ילדותו בארץ המוסלמית. "זו גלות אמתית", הוא טוען. "אי אפשר לחיות חיים יהודיים בקלות כמו בישראל. לא היה לנו בית ספר יהודי. היינו רוצים שיהיה לנו יותר לימודי קודש או שיהיו לנו גם ישיבות כמו בארץ.

"כשרות תמיד הייתה אתגר. את הבשר היינו צריכים להביא מערים אחרות ואת העוף היינו שוחטים בעצמנו. את החלב היינו קונים, אבל את מוצרי החלב היינו מכינים בבית. בשנים האחרונות בנו בית דין ששולח שליחים לכל מקומות הייצור; בית הדין בודק את הרכיבים ואת תהליכי ההכנה, ולפי זה מפרסמים מה מותר ומה אסור לרכוש. רוב הדברים נותרו אסורים, ואת רובם לא יכולנו לקנות במכולת.

"אין מסעדות כשרות, אז אין כל כך לאן לצאת. גם כשיוצאים עם גויים הם אוכלים ולא ברור להם למה אנחנו רק מסתכלים עליהם, אז לא היינו יוצאים אתם הרבה. היה לי חבר אחד שלמדתי אתו בביתו לכל המבחנים, והם היו מציעים לי לאכול ותמיד נאלצתי לסרב".

איך נראית השבת באיראן?

"התענוג של השבת הוא רק פה", עונה יוסף. "מרגישים שמדובר ביום שונה. פה יש גם מנגינות שונות בבית הכנסת, ואילו באיראן אין כל כך חזנים ואין ניגון מיוחד לשבת. שלא לדבר על זה שברוב השבתות הייתי מחויב ללכת לבית ספר, דבר שהורס את קדושת השבת. לא נחמד לקום בבוקר שבת, להתפלל ביחיד, ללכת לבית הספר ולחזור רק למנחה לבית הכנסת".

למרות הקשיים הרבים עדיין מתגוררים באיראן אלפי יהודים. השלטונות אינם מאפשרים להם לעזוב לישראל, אבל כלל לא ברור שאילו אפשרו היו כל היהודים באיראן אורזים את הפקלאות ונוחתים בנתב"ג. "אמנם קשה לחיות בתוך הגויים ללא חיים יהודיים, אך גם קשה מאוד לצאת", טוען יוסף, ומפרט מדוע: "קודם כול, יש קשיי שפה. באיראן לא לומדים בכלל לדבר עברית; בבית ובבית בספר דיברנו רק פרסית. גם בשיעורי הקודש, שבהם למדנו בעיקר חומש והלכות, הרב תרגם הכול לפרסית וגם הפרשנות בפרסית.

"נוסף על כך רוב יהודי איראן הם בני מעמד הביניים, אך כשהם מגיעים לישראל הכסף שלהם כמעט לא נחשב. זה דורש להתחיל את החיים מאפס, וזה קשה מאוד. אדם שעבד עשר או עשרים שנה באיראן הגיע לרמת חיים מסוימת, וכדי לעלות הוא ייאלץ לוותר על הכול".

עלייה לצורך עלייה

אמנם ליוסף לא היה רכוש לסכן, אולם גם הקשיים האחרים לא הרתיעו אותו, והוא החליט לברוח מאיראן ולעלות לארץ ישראל. "סיימתי 12 שנות לימוד ורציתי ללכת לאוניברסיטה", הוא מספר. "הבעיה היא שגם אילו הייתי לומד באוניברסיטה באיראן, כנראה לא הייתי מוצא עבודה מכיוון שאני לא רוצה לעבוד בשבת. זו הסיבה שרוב היהודים לא יכולים להיות עובדי מדינה, מכיוון שזה דורש לעבוד בשבת, ולכן רובם חנוונים. לא סתם כל רחוב יפו בירושלים מלא פרסים. לכן הבנתי שאין לי ממש עתיד באיראן".

יהודי שמרגיש שאין לו עתיד באיראן לא יכול לקום בבוקר ולהחליט לעזוב, בטח שלא לארץ ישראל. אולי זו הסיבה שהרעיון לא הפציע במוחו מיד. משום כך הוא החליט להירשם למכינה לאוניברסיטה באיראן, אולם טיול משפחתי אחד טרף את הקלפים.

"עד לפני שנתיים מעולם לא ביקרתי בישראל", מספר יוסף. "ברוב שנות ילדותי אפילו לא היה אפשר ליצור קשר עם המשפחה בישראל, מכיוון שהיה אסור לחייג לישראל. רק אחרי המצאת כל מיני אפליקציות תקשורת, כמו וייבר, ווטסאפ וסקייפ, יכולנו ליצור קשר עם בני משפחתנו".

לפני שנתיים החליטה משפחתו של יוסף לבוא ולבקר את קרוביהם בארץ ישראל. לשם כך נאלצה המשפחה להערים על רשויות החוק ולהגיע ארצה בדרך נסתרת; נתבקשתי שלא לפרטה מחשש שייפגעו יהודים איראנים אחרים שמשתמשים בדרך זו כדי לבוא לארץ הקודש.

"זה פשוט המם אותי", מתאר יוסף את ביקורו. "באיראן אתה מתרגל להיות בודד – אין הרבה יהודים, לא היו לנו הרבה משפחה וחברים. התרגלתי לעשות את השבתות והחגים לבד. פתאום הייתי חלק ממשפחה גדולה. סוף סוף הייתה לי היכולת להיות דתי רציני, מה שלא מתאפשר באיראן".

אחרי כמעט חודש בישראל חזרה המשפחה לאיראן, אבל השאירה משהו בארץ ישראל – את לבו של יוסף. "באתי ואמרתי להורים שלי: אני רוצה לחזור לארץ ישראל", הוא משחזר. "היה להם מאוד קשה עם זה. רוב משפחתם עלתה לארץ, וכל פרדה כזו הייתה להם קשה מאוד – אז להיפרד מבנם הבכור?"

רצית שהם יעלו אתך לארץ?

"היה קשה לשכנע אותם לבוא אתי. אמא שלי אמנם רצתה לעלות, כי נשים באיראן לא עובדות והן רוב הזמן בבית, והיא הייתה זקוקה למסגרת המשפחתית התומכת בארץ. אבל לאבא שלי זה היה קשה מאוד. הוא גר לבד באיראן מאז שמלאו לו 14, בנה את עצמו בעשר אצבעות והגיע סוף סוף למצב שהוא מתפרנס בכבוד. הוא פחד שאם ירצה למכור את כל מה שיש לו באיראן יבינו שהוא רוצה לעזוב ולא יקנו ממנו בגלל שהוא יהודי או שיקנו ממנו בשליש מחיר. הוא פחד להתחיל מאפס, בשפה חדשה במקום שהוא לא מכיר".

יוסף לא הצליח לשכנע את הוריו לעלות ובינתיים נרשם למכינה, "למרות שהראש שלי בכלל לא היה בלימודים אלא בארץ ישראל", הוא אומר. אחת הסיבות לכך שנרשם למכינה הייתה כדי לדחות את חובת הגיוס לצבא. "יש חובת גיוס לשנתיים לצבא האיראני", הוא מספר. "כמה מהדודים שלי התגייסו לצבא, אבל רוב הדתיים לא הולכים – צריך לעבוד בשבת, אין אוכל כשר או מניין. הרוב דוחים את הגיוס שנים רבות עד שבסוף הם פודים את חובת הגיוס בכסף.

"זו גם הסיבה שהייתי לחוץ לעלות לארץ ולא יכולתי לחכות שההורים שלי יבואו אתי, כי אם יגיע זמן הגיוס שלי לא ייתנו לי בכלל לצאת מאיראן אלא אחרי שאתגייס ואשרת שנתיים בצבא".

"כשאיש הביטחון הגיע לדרכון שלי הוא בדק את הדרכון במחשב ונעצר. הוא גילה שתאריך הגיוס שלי הוא בעוד שבועיים. 'איך אתה נוסע אם אתה מתגייס בעוד שבועיים? לאן אתה יוצא'? הוא שאל. רעדתי. שלוש פעמים הוא שאל את זה עד שהצלחתי להוציא משהו מהפה"

בסוף השתכנעו הוריו לתת ליוסף את ברכת הדרך. ליוסף לא הייתה הפריבילגיה לתכנן מראש את חייו בארץ. "האינטרנט באיראן פתוח בעיקר לאתרים איראניים, ולא יכולתי לחפש בו מידע על העתיד בישראל. הבנתי שאני אמור לנחות בחוף לא מוכר ולהתחיל לבנות לעצמי חיים חדשים. פחדתי מאוד והיו רגעים במהלך שנת המכינה שהייתי צריך לשכנע את עצמי שאכן יהיה לי טוב להתחיל מחדש, אבל האמנתי שפה יהיה לי יותר עתיד".

יוסף מספר שאסור לילדים בני פחות מ-18 לצאת מאיראן בלי בני המשפחה, ולכן הייתה משפחתו צריכה להצטרף אליו לפחות לחלק מהמסע לארץ ישראל: לצאת אתו מגבולות איראן ל'חופשה משפחתית' בארץ שלישית. התכנית הייתה שהם יחזרו מהחופשה המשפחתית לאיראן, והוא ימשיך לארץ המובטחת.

"הם עברו בקלות את בדיקת הגבולות", הוא משחזר, "אבל כשאיש הביטחון הגיע לדרכון שלי הוא בדק את הדרכון במחשב ונעצר. הוא גילה שתאריך הגיוס שלי הוא בעוד שבועיים. 'איך אתה נוסע אם אתה מתגייס בעוד שבועיים? לאן אתה יוצא'? הוא שאל. רעדתי. שלוש פעמים הוא שאל את זה עד שהצלחתי להוציא משהו מהפה. אמרתי לו: 'אני הולך לשם לטייל וגם לבדוק אוניברסיטה, ואז לחזור'. הוא השתכנע, אבל אני לא חזרתי".

מה יעשו לך אם תרצה לחזור?

"ישימו אותי בבית סוהר. גם כי לא התגייסתי וגם כי הייתי בישראל. עכשיו הם כבר יודעים איפה אני".

יוסף חי עם דודיו עד שהוריו ואחיו עלו לישראל, והחל לתהות על עתידו. כיום הוא לומד חצי יום בישיבה שבה מלמד דודו, ויש לו סדר בוקר שבו הוא לומד לראשונה גמרא עם חברותא ועם דודו, העוזר לו מדי פעם עם תרגום לפרסית.

לאחר כמה חודשים בישיבה התייעץ יוסף על המשך דרכו עם הרב ברוך שרגא, גם הוא ממוצא פרסי. "אמרתי לו שאני בישיבה אבל לא מסוגל ללמוד כל היום, ורוצה להתקדם בלימודים האקדמיים. הוא הציע לי ללכת למכון לב". יוסף התקבל ישירות לאקדמיה, אולם בחר להתחיל קודם בשנת מכינה כדי להתרגל לשפה ולמקצוע. בשנה הבאה יתחיל כנראה תואר במדעי המחשב, ומשרד הקליטה יממן בעבורו את הלימודים.

פורים בממלכה הפרסית

יוסף נזכר בחגיגות פורים במקום שבו התרחש הכול. "אני הייתי מתעסק בעיקר בנפצים". הוא מספר לי איך הרכיב נפצים מכל מיני חומרים דליקים, כמיטב המסורת האיראנית. "אבל היינו צריכים ללכת בפורים לבית הספר, כמובן לא מחופשים. בכלל לא היה נהוג להתחפש באיראן.

"קל באיראן להתחבר לסיפור של המגילה, ולא רק כי זה המקום שבו היא התרחשה. האמת היא שלא ממש הרגשתי שמגילת אסתר מתרחשת במדינה שלי, כי ממלכת פרס הייתה ענקית, מהודו ועד כוש, וכללה עוד מקומות רבים. אבל גדלנו על הסיפורים של הדורות הקודמים, שבהם יהודים רבים אולצו להתאסלם ולהרוג את בני משפחותיהם, ומגילת אסתר הזכירה לנו שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, למרות שהיום המצב הרבה יותר טוב".

אין חשש שהשקט הזמני יופר שוב על ידי האיראנים?

"כולם מפחדים שהמצב יידרדר, אבל בינתיים די שקט. דווקא אחרי המהפכה ליהודים היה הכי טוב. כשהרב עובדיה ביקר באיראן לפני המהפכה הוא התרשם שיש ליהודי איראן יראת שמים אבל שהרמה הדתית מאוד נמוכה: היו עובדים בשבת, אוכלים לא כשר, מתלבשים לא צנוע.

"אחרי המהפכה הם נהיו יותר דתיים, חזרו לקהילותיהם, כי יהודי ללא קהילה צריך להתאסלם, אז הם בוחרים להתרכז בקהילה. עכשיו גם המשטר מחייב להתלבש צנוע: לא יכולים לצאת בבגד פתוח או בשיער גלוי. היום יהודיות, רווקות ונשואות, צריכות לעטות חיג'אב. אבל מצב הצניעות אצל המוסלמים הולך ופוחת".

באחת החופשות, כשהיה בן עשר לערך, נסע יוסף עם משפחתו לבקר בקבר מרדכי ואסתר בעיר המאדן. "אני זוכר שכתובים על הקירות פסוקים מהתנ"ך, ואני זוכר שהתפלאתי לראות גויים, מוסלמים ונוצרים, מתפללים על הקבר. גם בקברים של דניאל וחבקוק וגם בקברים של חנניה, מישאל ועזריה תראה הרבה גויים מתפללים. יותר מזה: הם שומרים על המקום וגם הקימו שם מסגדים כדי להתפלל. בקבר חנניה, מישאל ועזריה הם אפילו בנו מגן דוד ממראות על הקירות.

"יש להם הרבה סיפורי נסים על הקברים הללו. למשל, מספרים שלפני עשרים שנה שודדי עתיקות פתחו את הקבר של חבקוק הנביא כדי למצוא שם אוצרות, גילו שהגופה שלמה ועדיין ניגרים אגלי זיעה מעל מצחה, נבהלו וברחו.

"אבל הקבר של מרדכי ואסתר, בשונה משאר הקברים שהזכרתי, מצוי בידיים יהודיות. יהודי אחד שומר עליו, ושם לא הקימו מסגד. בי"ד ובט"ו באדר מגיעים יהודים מרחבי איראן להתפלל בקבר, קוראים שם את המגילה פעמיים וחוגגים יחד".

אף שהפרסים היו שחקנים מרכזיים בעלילת המגילה, נראה שפורים לא קיבל מעמד מיוחד אצל האיראנים. "לפני כמה חודשים שמעתי את אחד מחכמי המוסלמים מסית את קהל שומעיו על שאנו חוגגים את הריגתם של האיראנים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי איראני מדבר על פורים. לא רבים באיראן מכירים את הסיפור הזה, והם לא יודעים שזה מה שאנחנו חוגגים בפורים".

כיום יוסף גר בירושלים עם משפחתו, שהגיעה לארץ, ועם זה יש לו לפעמים געגוע לאיראן. "אם תשאל את האנשים שגדלו באיראן, רובם יגידו לך שהיו רוצים לבקר שם שוב. היה נחמד אילו יכולתי לטייל שם שבועיים-שלושה וזהו. אם המשפחה שלי פה, אני לא צריך יותר".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הזהות והחזון

  הרב זאב סולטנוביץ' על...

שבעים לישראל - לחזון ולאתגרים

  ח"כ מוטי יוגב במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם