יש פופ עם נשמה

10 gil
"גם פופ אפשר לעשות מהנשמה"
גיל ויין (24) עבד עם סטטיק וסאבלימינל, אך לא הצליח למצוא את הלהיט שייחל לו. דווקא כשהחליט לשיר על הבמאי 'אלוקים' ועל חוויות מחייו, הצליח לייצר להיטי פופ חורכי רדיו * הסרט של ויין

נדב גדליה

כשהיה בן 19 נראה למפיק המוזיקלי גיל ויין שהנה, הוא מגשים את החלום שלו בענק. סאבלימינל היה על הקו, קבע אתו פגישה והחתים אותו במהירות בחברת התקליטים שלו, 'תאקט'. "גדלתי על 'סאבלימינל והצל'. מבחינתי זה היה חלום שמתגשם פתאום", אומר ויין, כבר בן 24. "קבענו פגישה והתחלנו לעבוד על חומרים שלי". באותה תקופה שירת ויין בפיקוד צפון ("שוטף כלים", הוא צוחק) והחלום הוורדרד על המוזיקאי הצעיר שמצליח לכתוב להיטים מפוצצים נזרע באולפן יוקרתי של סנדק ההיפ-הופ הישראלי, שראה בו פוטנציאל. שנתיים אחר כך, כשנגמר החוזה עם טביעות אצבעות התקווה, ויין מצא את עצמו מחוץ למשפחת 'תאקט'.

תחושת החמצה?

"סאבלימינל רצה אותי והחתים אותי לשנתיים, אבל לא הייתי בשל. מה שכן, בשנתיים האלה למדתי הרבה. הבנתי איך הדברים עובדים בתעשיית המוזיקה בישראל, וזה עיצב לי את האישיות. סאבלימינל גם גרם לי להבין שאני רוצה את המוזיקה כמשהו רציני בחיים שלי. הייתי בסך הכול בן 19, והוא התחיל לשאול אותי שאלות שלא היה לי מענה עליהן, כמו למה אני עושה בכלל את מה שאני עושה. שאלות פשוטות לכאורה, מה המניע שלי, מעבר לכיף שיש במוזיקה, הרבה 'למה? למה?' התחלתי להבין שבא לי לתת ערך מוסף למוזיקה בישראל כמפיק מוזיקלי וכותב. להביא משהו שונה, שאין, אם לא זה, אין לי משהו אחר בחיים. רק שלא ידעתי איך עושים את זה. סאבלימינל אמר לי על הרבה שירים שהבאתי: 'לא. זה עוד לא זה'".

נעלבת?

"מאוד נעלבתי ממנו", מודה ויין, "אבל בדיעבד הוא צדק. החומר שכתבתי לא היה בשל ולא הייתי מוכן. מהר מאוד הבנתי שכשהוא אומר לי 'לא טוב' אני עובר תהליך כזה: מתעצבן, ואחרי חודשיים ממש מבין אותו. רציתי לעשות אצלו את הפרויקט שאני עושה היום באופן עצמאי; להפיק ולארח אמנים בשירים שאני כותב, כמו 'אל תשאלי', 'מסיבה בחיפה' ו'עד המדבר'. מה שמצליח לי מאוד היום לא עבד לנו אז".

איך יוצרים להיט?

"חושבים בראש של אחרים. חושבים איזה לחן ומילים הרבה אנשים יאהבו. בדיעבד, מהניסיון שלי, המרדף הזה אחרי להיט הוא הדבר הכי לא נכון שעשיתי בחיים כמוזיקאי. כבר עמדתי על סף פרישה מכל העניין של המוזיקה. כמעט התייאשתי. אמנם הייתי בן 21, אבל הרגשתי שעשיתי הרבה. הוצאתי דברים עם אמנים נחשבים כמו סטטיק, האולטראס ועוד, אבל זה לא הצליח להיות משהו גדול. הרגשתי שזהו, שאני לא מצליח להביא משהו גדול מבחינת פופולריות, וחבל על הזמן. הייתי במרדף יומיומי אחרי להיט ולא הצלחתי לפגוע. לא נעים לחיות ככה".

"לא פעם החשיבה שלי במוזיקה היא להביא שיר כמו של שבת, שיר כמו של בית כנסת. הרי יש בבית כנסת קהל של המונים ששר מוזיקה עממית שנוגעת בכל כך הרבה אנשים. זה מדהים וזה משפיע עליי, אני חש שהשירים מגיעים אליי ממקום של קודש"

כבר תכננת מה לעשות בחיים?

"יכולתי להיות אחלה קופירייטר, עדיין בתחום הכתיבה, רק בלי מוזיקה. אבל כבר השקעתי באולפן הביתי שלי, לכן המשכתי לעשות קצת מוזיקה גם אחרי שעזבתי את החברה של סאבלימינל. הפעם באתי מכיוון אחר לגמרי. הפסקתי לעבוד 'כי צריך שיר חדש ושיהיה להיט'", מספר ויין בגילוי לב. "התחלתי ליצור מוזיקה רק בשביל הכיף. הוצאתי מהראש את העניין של 'להיט', ולאט לאט התחלתי לכתוב דברים אחרים לגמרי. גיליתי את הנשמה שלי, את הפנימיות, את האתניות.

"הרשיתי לעצמי ללכת עד הסוף עם מה שאני מרגיש, והשיר הראשון שכתבתי היה מאוד מלהיב. זה היה 'עד המדבר'. הוא פשוט הרגיש לי כל כך נכון, ובאמת פרץ. היה שם משהו אחר. זה היה השיר הכי טוב שעשיתי עד אותו רגע. רציתי שכולם ישמעו מה קרה פה עכשיו, כי ידעתי שלא יהיה לי עוד שיר כזה, שזה משהו חד-פעמי, שבא מרגע אמתי מבפנים. לא אני כתבתי את השיר, הוא נכתב מעצמו, באמצע הרחוב הוא פשט יצא לי בבת אחת.

"גיליתי שאני כותב. לאו דווקא 'מקצועי', זאת לא המילה. אבל כן כותב אחרת, אחד שמביא את עצמו. אני לא חושב שאני כותב טוב, מלחין טוב או מפיק טוב, אבל התחלתי להבין שאני בטוח יצירתי".

מה המקום הפנימי שממנו נבע 'עד המדבר'?

"אנשים חושבים שזה שיר על אהבה, אבל לא, זה על המוזיקה ועל ההתחבטויות בה. אני אומר שבשבילה 'אלך עד המדבר, למרחקים אני ארוץ אחריה, הם מחכים שאוותר כבר עליה'". השיר היה בדיעבד שיר פרדה משותפו האמנותי טליסמאן ("חבר טוב עד היום"), שויין ניסה להפיק אתו להיטים עד השיר ההוא. "בהתחלה לא אמרתי לטליסמאן שזה שיר על זה שאנחנו מפסיקים לעשות יחד מוזיקה", הוא מגלה.

מאז המשיך ויין ליצור את הפופ שלו מתוך רגש טהור, משהו קצת נדיר במחוזות מפיקי הפופ, המחפשים את ה'הוק' הקליט שיתפוס את המאזינים, ונוהגים לא פעם להשתמש בנוסחאות 'שעובדות', כאלה שהאוזן הממוצעת אינה יכולה להיאטם בפניהן. "המשכתי עם הרגש הפנימי הזה שגיליתי ביצירה", מספר ויין על המהפך שעבר מאז 'עד המדבר', שהפך בינתיים גם ללהיט עם מיליוני צפיות ביוטיוב. "נהיו לי רגעים ששיר מסוים יורד לי בבת אחת עם ההפקה, עם הזמר, עם המילים. אני לא יודע להסביר את זה, כאילו קיבלתי נשמה".

הילד שניסה להיות סאבלימינל

גיל ויין גדל בכרמיאל כגיל ויינגרטן. הוא היה בן שמונה בתחילת שנות האלפיים, שהביאו לחיינו בציפורניהן את פריצת ההיפ-הופ הישראלי הקשוח. סאבלימינל והצל היו במהירות לצמד החם בציבור הישראלי, שלא הצליח להתעלם מהטקסטים החברתיים הנוקבים שנעטפו ב'ביט' כעוס ולא מתנצל. "הייתי בן שמונה והתחלתי להיחשף לעולם ההיפ-הופ", מספר ויין על תחילת דרכו. "בא חבר והציע שגם אנחנו נעשה מוזיקה, שנשיר ונכתוב ראפ. בהתחלה לא התלהבתי מהרעיון, בלשון המעטה. שנאתי מוזיקה. אהבתי כדורסל, ספורט, דברים כאלה, כמו כל הילדים. אבל היינו חברים טובים וזרמתי עם זה, אין לי מושג למה. עשינו כמה שירים ביחד ועשינו קצת הופעות בקטנה, אבל אז התחילו לצחוק עלינו בבית הספר שזה נראה מגוחך.

"היינו מאוד מושפעים מסצנת ההיפ-הופ, עם כל הבגדים והאווירה מסביב", מספר ויין. "הילדים בבית הספר לא אהבו את זה שאנחנו כאילו מחקים את סאבלימינל, והחבר שלי נכנע והחליט לעזוב את הקטע של המוזיקה". בעוד חברו נכנע לצחקוקי החברים שקע ויין עמוק בבניית ביטים במחשב והמשיך ליצור מול המסך, מאחורי הדלת הסגורה של חדר הילדים. "בניגוד אליו התחלתי להתחבר יותר למוזיקה. עבדתי בתוכנת DJ והקלטתי את עצמי שר. בכל יום הייתי חוזר הביתה ושומע רמיקסים, מתעדכן בשירים חדשים ואפילו הקלטתי סוג של 'דיסק'", הוא צוחק צחוק ארוך.

"הוצאתי עשרה שירים, לא ברמה גבוהה... סתם הקלטתי את עצמי. קראתי לזה 'גיהינום על פני האדמה'. ראפר קשוח, כאילו. הוצאתי דיסק בעותק אחד שאני מת למצוא היום. טוב, עזוב, בוא נאמר שאם הדיסק היה יוצא לחנויות, אפילו אמא שלי לא הייתה קונה אותו..."

איך באמת ההורים התייחסו לילד שמסתגר בחדר מול המחשב ולא משחק משחקי וידיאו קלסיים?

"הם לא ממש התייחסו לזה ברצינות. הייתי הרבה על המחשב והם לא הבינו ממש במה אני מתעסק שם. אמרו 'בסדר, עוד מעט זה יעבור לו. משחק ילדים'".

ויין המשיך לשחק במוזיקה. לבר המצווה ביקש לקבל במתנה פלטת DJ אמתית, ושנה אחר כך התחיל ללמוד לנגן על פסנתר, מה שאפשר לו ליצור גם לחנים מורכבים יותר ממקצבי ראפ. את שמו החליף ל-DJ אונלי. "הכי טוב להיות מאחורי שם במה כשאתה לא בטוח בעצמך", הוא מנמק. בהמשך הפגיש אותו הכינוי DJ אונלי עם סטטיק, המתגורר אף הוא באזור הצפון, כמה שנים לפני הפריצה הגדולה שלו עם בן-אל. "די הרגשנו שסטטיק יפרוץ", אומר ויין. "יש בו משהו שאין באחרים. אם זה לא היה קורה אתו זה היה מאוד מוזר, לדעתי".

מה יש בסטטיק שאין באחרים?

"אנחנו מכירים כבר חמש שנים, ותמיד החשיבה שלו הייתה מקורית; בכתיבה, בלחנים, בהכול. תמיד היה כיף אתו, הוא מביא פאן לכל מקום שהוא נמצא בו. ואני יכול להגיד לך שהוא לא השתנה, הוא תמיד עשה את מה שהוא אוהב ולא ניסה להתחבב על מישהו. זה קרה בצעדים קטנים, הוא לא פרץ בבת אחת. עשינו יחד שיר אחד והוא זכה למיליון צפיות, ואז עוד שיר ועוד אחד. לא כל דבר הביא הרבה צפיות, אבל דבר הוביל לדבר. זה לא בא ב'בום' אחד".

כך מצליחים ביוטיוב

ויין שייך לדור המפיקים שלא ידע את הדיסקים וגלי הרדיו. הוא מאלו שמייצרים בעצמם את המוזיקה באולפן הביתי, ומצליחים לייצר מוזיקה מקצועית שלא נופלת ברמתה מזו היוצאת מהאולפנים הנחשבים והיוקרתיים בישראל. הם לא תלויים בחברת תקליטים ובמיון של שדרני רדיו המחליטים מי ייכנס לרשימת ההשמעה השבועית ומי ייזרק ממדורת השבט; הם מעלים ליוטיוב את מה שהם יוצרים, והבשורה מתפשטת.

פרצת בזכות יוטיוב. אתה מרגיש שאתה צריך פחות את הרדיו?

"אני חושב שאנחנו צריכים את הרדיו והרדיו צריך את המוזיקה שלנו. בעיניי, אם יש לי רק השמעות ביוטיוב או רק השמעות ברדיו אני לא מצליח להגיע לכולם. עדיין יש קהל מסוים שניזון רק מהרדיו ויש קהל שניזון רק מהיוטיוב, ובסוף צריך את שניהם".

כמה עולה להקים אולפן ביתי שמאפשר עצמאות מוזיקלית וכלכלית?

"בתחילת הדרך הצלחתי לעשות שירים גם במיקרופון פשוט של סקייפ, רמקולים ביתיים וספוגים על הקירות..." צוחק ויין, "גם היום אין לי אולפן מטורף ויקר מאוד. התחלתי במינימום ולאט לאט בכל פעם אני מתקדם וקונה עוד ציוד. זה כמו עסק, הוצאות מול הכנסות, מכניסים כסף מהמוזיקה ואז משדרגים עוד קצת את האולפן וקונים עוד אביזרים. בסופו של דבר מוזיקה היא עניין של יצירתיות, אם יש רעיון טוב זה יצליח, ואם לא יצליח, לא יעזור אולפן מושקע והפקה יקרה".

יש חוקי ברזל להצלחה?

"עם כל זה שאין חוקים להצלחה, היום שכל אחד יכול להפיק בבית יש כמה חוקים. צריך לדעת מוזיקה כדי לעשות מוזיקה. הכוונה היא שמיעה מוזיקלית, קצב. לא חייבים לדעת לנגן, אבל חייבים לפחות לדעת לתרגם את מה שיש בראש למשהו שיוכל להפוך לסקיצה ואז לשיר. את רוב השירים שלי אני מלחין בראש. אני הולך ברחוב, מקליט בטלפון ואז מגיע לאולפן, ובגלל שאני יודע לנגן קל לי יותר להעביר את זה לפסנתר ומשם להרכיב כלים וירטואליים נוספים על התוכנה במחשב".

כמה זמן לוקח לעשות שיר היום?

"תהליך עשיית שיר אורך בערך חצי שנה, אבל לא בכל יום עובדים על אותו שיר. נותנים לו זמן להתבשל. ככל שהזמן עובר יש לי תובנות חדשות על שירים שכתבתי. אני נותן לשיר להתייבש, לנוח, ובמקביל עובד על דברים אחרים. הזמן עושה לו רק טוב. שיר הוא כמו יין, משתבח עם הזמן. פתאום מילה נראית לי לא נכונה שבוע אחרי או חודש אחר כך ואני מחליף אותה. אין לזה סוף".

אם ככה, מתי יודעים שהשיר מוכן?

"כמו באוכל. מבשלים, טועמים, מוסיפים ומשנים עד מרגישים שזה הטעם הנכון. שהשיר עשוי היטב".

יש פרנסה ממוזיקה?

"כשכותבים ומלחינים יש תמלוגים מהרדיו. רוב הזמרים, שרק מבצעים שירים של אחרים, מכניסים כסף מהופעות. אני עושה הרבה דברים במוזיקה, גם מפיק וכותב לאחרים. מיוטיוב לא נכנס כל כך הרבה כסף, נניח 1,000 דולרים למיליון צפיות. לא מסתמכים על זה. אף פעם לא בניתי על יוטיוב. כרגע כל כסף שאני מרוויח ממוזיקה עדיין הולך בחזרה למוזיקה: לקליפים, לנגנים, לציוד לאולפן".

איך מצליחים להתבלט ביוטיוב? יש שם בכל יום כל כך הרבה חומרים חדשים.

"הצלחה היא עניין של מקוריות", אומר ויין. "אמן צריך ללכת אחרי ה'אני מאמין' שלו. השירים המצליחים שלי, כאמור, נכתבו ממציאות של סיפורים אמתיים. לאו דווקא הסיפור המדויק, כמובן, אבל בהחלט היה בהם גרעין של רגש שחוויתי בעצמה חזקה, והוא יצא בשיר. 'אל תשאלי' נכתב אחרי שנסעתי לתאילנד לחשוב על החיים אחרי פרדה ו'עד המדבר' נבע מהמשבר המוזיקלי ומהייאוש לעשות מוזיקה שלא מצליחה להיות להיט. שים לב שבכל שיר יש רגש אחר לגמרי. אמנים צריכים ללכת אחרי מה שמרגש אותם ומה שהלב שלהם אומר להם לנגן. זה המניע הנכון להצלחה. אני רוצה לעשות דברים כי 'אני רוצה', לא כי 'אני צריך'".

איך אפשר לשלוט בזה ולהפוך 'צריך' ל'רוצה'?

"זאת שאלה מצוינת. אולי פשוט לאהוב את מה שאני עושה, להיות סקרן ולא להיות במקומות שכבר הייתי בהם. אנשים אומרים לי 'מה עם עוד מסיבה בחיפה?' מי שרוצה את 'מסיבה בחיפה' שייכנס ליוטיוב וישמע, אבל אותי לא מעניין ליצור עוד 'מסיבה בחיפה'. מרתק אותי להסתקרן במשהו מיוחד שעוד לא עשיתי".

"הסתכלתי במראה ושאלתי את עצמי: מי זה הבנאדם הזה? אני רואה בחור עם קוקו חצי בלונדיני שלבוש בצורה מסוימת, והרגשתי בכנות שזה לא מה שאני מבפנים. הרגשתי שאיבדתי את עצמי בניסיון להיות דמות שהיא לא האני הפנימי שלי. בחצי השנה האחרונה עברתי הרבה שינויים חיצוניים ופנימיים. השיער הלך, שיניתי את הלבוש והרווחתי מזה המון. נפתח לי סכר של שירים חדשים שהיו אצלי בלב ולא הצליחו לצאת"
כשאשכנזי מנגיש מוזיקה מזרחית ואלוקים למיינסטרים

לא צריך לדבר עם ויין כדי להיווכח באמונתו, די לקרוא את שירו האחרון, 'סצנות', כדי להבין איפה ממוקם לבו של הכוכב, שעבר לפני שנתיים מכרמיאל, עיר ילדותו, לתל אביב הגדולה. ב'סצנות', המשלב אלמנטים מזרחיים-ערביים עם נגיעות פופ עדכני, מספר ויין על חייו בסרט החיים הנוכחי, שבו הוא מחובק על ידי המיינסטרים וזוכה לפופולריות רבה:

"אומרים שהחיים האלו סרט

אומרים לכל אחד פה יש תפקיד

אומרים הכול היה נראה אחרת

אם היינו קצת כותבים את התסריט

אבל יש במאי קוראים לו אתה יודע

והוא אחראי על כל השחקנים

את הבקשות שלך שומע

והאמת היא שבאלי גם לפגוש אותו לפעמים

ולדבר אתו על זמן

לדבר על אהבה

אולי טיפה לקרוא רק כדי שאדע

איך ההמשך עוד יתחבר לכל מה שבעבר

מתי בכלל הכול נגמר

מתי צריך לצחוק

מתי להתרגש

מתי השחקן הולך לבד וזה מה יש

מתי את האהבה ואת האושר הוא פוגש

והאמת שרק רציתי לבקש

כמה סצנות מול הים שרואים את הזריחה

כמה חברים, גיטרה, בירות, שמיכה

סצנת משפחה ואם אפשר אז בכלל

איזו סצנה עם במה וקהל

תן לי כמה סצנות שיהיו רק שלי

אולי תפקיד ראשי גם בסרט של ההיא

וואלה אינשאללה אם נהיה שובר קופות

שהקרובים אליי יישארו לקרוא את הכתוביות

אומרים שהחיים האלו סרט

ולא ראיתי סרט טוב שאין בו רע

אומרים הבמאי הזה גאון

הוא גם אחראי על הבמה, התפאורה, התאורה.

אומרים שהחיים האלו סרט

אז תן לי רק לכתוב את הפסקול

תן לי עלילה שלא נגמרת

או... אם אתה יכול

שנדבר טיפה על זמן

נדבר על אהבה

אולי טיפה לקרוא רק כדי שאדע

איך ההמשך עוד יתחבר לכל מה שבעבר

מתי בכלל הכול נגמר?

מתי צריך לצחוק

מתי להתרגש

מתי השחקן הולך לבד וזה מה יש

מתי ת'אהבה ואת האושר הוא פוגש

והאמת שרק רציתי לבקש

כמה סצנות מול הים שרואים את הזריחה

כמה חברים, גיטרה, בירות, שמיכה

סצנת משפחה ואם אפשר אז בכלל

איזו סצנה עם במה וקהל

תן לי כמה סצנות שיהיו רק שלי

אולי תפקיד ראשי גם בסרט של ההיא

וואלה אינשאללה אם נהיה שובר קופות

שהקרובים אליי יישארו לקרוא את הכתוביות"

(מתוך 'סצנות', גיל ויין מארח את The Choice')

אשכנזי שמביא אותנטיות מזרחית-ערבית, מאיפה זה מגיע?

"אני ישראלי, ולא משנה מה עדת המקור שלי. גדלתי בסביבה שהיו בה המון סוגי אנשים, מכל העדות. אנחנו כבר 'ישראלים' היום, והיו לי חברים שונים ואהבתי את מה שהם גם אם בבית שלי שמעו יותר מוזיקה לועזית וישראלית ולא הרבה מזרחית. החיבור למוזיקה הערבית – אין מה לעשות – תלך ברחוב הישראלי ותיתקל בזה, זה נמצא בכל מקום ואני מרגיש לגמרי חלק מהתערובת הזאת".

כששואלים את ויין על מוזיקה יהודית הוא שולף מיד את ישי ריבו ואת חנן בן ארי ומספר על אהבתו לסגנון המוזיקה היהודית שהם עושים. "לא פעם החשיבה שלי במוזיקה היא להביא שיר כמו של שבת, שיר כמו של בית כנסת. הרי יש בבית כנסת קהל של המונים ששר מוזיקה עממית שנוגעת בכל כך הרבה אנשים. זה מדהים וזה משפיע עליי, אני חש שהשירים מגיעים אליי ממקום של קודש".

תגדיר קודש.

"בהרבה שירים אני חש שלא באמת אני כתבתי אותם. אני לא יכול להסביר את זה. למשל ב'עד המדבר', הבחירה של המילים שם לא הייתה שלי. זה לא סגנון המילים שלי, 'למרחקים אני ארוץ אחריה'. אני אדם מאמין. כל 'סצנות' מדבר על האמונה הזאת ועל התהליך האישי שעברתי לאחרונה, כשהתחברתי לשם האמתי שלי, גיל. עשר שנים קראו לי בכינוי שלי – אונלי. לא אהבתי את השם גיל. גם ההורים שלי כבר קראו לי אונלי, והיו ימים ששכחתי שגיל זה השם שלי. ברצינות. הייתי מתקשר להורים ו'היי, אונלי, מה קורה?' זהו, נגמר גיל".

ולמה חזרת לשם הפרטי המקורי שלך?

"אני לא רוצה להתחבא עוד מאחורי כינוי. הסתכלתי במראה ושאלתי את עצמי: מי זה הבנאדם הזה שעומד פה? אני רואה בחור עם קוקו חצי בלונדיני שלבוש בצורה מסוימת, והרגשתי בכנות שזה לא מה שאני מבפנים. הרגשתי שאיבדתי את עצמי בניסיון להיות דמות שהיא לא האני הפנימי שלי. היו פערים בין מה שהייתי לבין מה שהצגתי. הבנתי שהרבה שנים ניסיתי לייצר מישהו – ותהרוג אותי – אני לא יודע מי הוא היה. בטוח לא אני. בחצי השנה האחרונה עברתי הרבה שינויים חיצוניים ופנימיים. השיער הלך, שיניתי את הלבוש והרווחתי מזה המון. נפתח לי סכר של שירים חדשים שהיו אצלי בלב ולא הצליחו לצאת. פתאום הבנתי שאני לא צריך לייצר שירים רק למסיבות וריקודים, כמו שתמיד רציתי. הבנתי שיש לי מה להגיד".

ב'סצנות' אתה לא מזכיר מפורשות את אלוקים אף שדי ברור שהכוונה אליו. מדוע?

"אני שמח שאנשים הבינו מי 'הבמאי' שאני שר עליו בשיר", מחייך ויין. "בשירים שלי בכללית לא תמצא 'אני אוהב אותך' רגיל, ופה גם לא אמרתי 'אלוקים', נכון. בא לי להגיד דברים בצורה קצת אחרת. אני לא חושב שצריך להגיד שם של מישהו או לחזור על משהו שכבר אמרו. בוא תגיד את הדברים בצורה חדשה".

לתגובות: נדב גדליה בפייסבוק

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היסטוריה על סולם אחד

  הטור האישי של סיון...

מנהלי בית ספר, לכאן

  אבינועם הרש ביוזמה חדשה...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-5764476

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם