זה שידע להשיב

8 harav karov
 

ארנון סגל

בשבוע שעבר הלך לעולמו הרב זאב קרוב זצ"ל והוא בן 58 בלבד. הרב קרוב היה איש חינוך ומעשה שניחן בראייה לאומית והכיר בעצמתה של האמת הפשוטה, ולוואי שנזכה גם אנחנו כמוהו לראות את הטוב בכל מציאות

במשך שנים היה הרב זאב קרוב זצ"ל מוכר בעולם הישיבות בעיקר בזכות רב המכר שכתב, 'דע מה שתשיב לעצמך', אבל השנים האחרונות הביאו אותו אל קדמת הבמה גם בהיבטים אחרים, ולא תמיד בנסיבות הכי משמחות וקלות לעיכול. יותר מכול הוא נודע בציבור כ'אבא של אהרון', סג"מ אהרון קרוב, שכמפקד מחלקה בצנחנים הוקפץ ללחימה בעזה במבצע 'עופרת יצוקה' בחורף תשס"ט בבוקר שלמחרת חתונתו, לא פחות ולא יותר. פחות משבועיים אחר כך הוא נפצע פצעים אנושים בפיצוץ מטען חבלה בבית עזתי ממולכד שהתמוטט על ראשו. בשבת שקדמה לפציעה פרסם הרב זאב קרוב טור בעלון המנוח 'ראש יהודי', ובו הסביר מדוע יצא בנו למלחמה מיד אחרי החופה: "זכינו ובננו הי"ו התחתן ביום חמישי האחרון. למחרת בבוקר הוא נקרא לחזור ולפקד על חייליו בכניסה לעזה. עם כל הקושי הוא עשה זאת מתוך הכרה ברורה שזוהי חובתו. תמיהות רבות, שאלות ואף כעסים שמעו אוזניי על עזיבת החתן את הכלה. האם אי אפשר להסתדר בלעדיו? האם אין מצווה לשמח את אשתו? כבר בתקופת המשנה התייחסו למציאות זו, וקבעו: 'במלחמת מצווה הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה'. הבניין האישי והזוגי יונק את משמעותו וחשיבותו רק מהחיבור אל הציבור והכלל. בברכת הקידושין אנו מברכים 'מברך עמו ישראל על ידי חופה וקידושין' ולא 'מקדש החתן עם הכלה'. אנו מתעלמים כביכול מהזוג הפרטי ומתייחסים לעם ישראל כולו, משום שלבניין האישי יש משמעות רק מתוך היותו חלק מקדושת עם ישראל כולו. לכן כל כך פשוט (גם אם קשה) שאפילו חתן וכלה מתפנים לעסוק בבניין הכלל בשעה כל כך נעלה ומיוחדת". זה, על רגל אחת, היה הרב זאב קרוב. למרות המחיר הכבד גם אחרי הפציעה לא נשמע שמץ מרמור מפי האב המודאג, הרב קרוב. "זו מלחמה למען עם ישראל וארץ ישראל", הסביר במסיבת העיתונאים שהתקיימה בבית החולים אחרי פציעת אהרון, "וברגע הזה שמים את העניינים הפרטיים בצד, למען חיינו כאן בעתיד. את המסר הזה, שאנחנו שומעים מכל החיילים ומן הפצועים שרוצים לחזור ולהילחם צריך להעביר למנהיגים שלנו, שלא ירפו את ידי הלוחמים". לימים הסביר אהרון בריאיון לעולם קטן שאביו הוא שסייע לו להתמודד עם תוצאות הפציעה.

הרב קרוב, בן 58 במותו, שימש במשך עשור ראש ישיבת השומרון, לימד בכמה וכמה מוסדות ועסק רבות בחינוך. אביו של הרב קרוב, משה קרובקה, היה עיתונאי ב'שערים' – עיתונה היומי של תנועת פועלי אגודת ישראל. סבו היה הרב אליהו קורן, מייסד הוצאת קורן. הרב קרוב למד שנים רבות ב'מרכז הרב' ושנים אחדות שימש דובר איגוד ישיבות ההסדר. בשש השנים האחרונות התמסר הרב קרוב במיוחד להפעלת בית מדרש 'יחד' ברעננה, המיועד למורים ומורות שומרי מצוות המלמדים בבתי ספר ממלכתיים. הרב קרוב חיבר חמישה ספרים, ובהם 'בלבב פנימה', המתעד את פרשת פציעת הבן ושיקומו. "בשעה שבע וחצי בבוקר", נכתב בספר, "מגיעים קצינים לביתנו בליווי שמוליק, קב"ט היישוב. הם דופקים בדלת. באותה השעה, שלא כרגיל, אשתי חיה היתה שקועה בשינה ובן אחר נמנם במיטתו. הוא שומע את הדפיקות וקם לאטו. עד שקם עזבו השליחים את המקום. הוא הספיק לראות מהחלון את הקצינים ואת שמוליק. לימים יספר לי כי הבין מיד את פשר הביקור.

"שמוליק הקב"ט החליט שהם ילכו לישיבה להודיע לי. אני עומד בפתח בית המדרש עם הקצינים המבשרים: 'אהרון פצוע אנוש ביותר'. נזכרתי בבן גיסתי, אריאל ירד, שנפצע אנושות מפגיעת פצמ"ר בגוש קטיף. משפחת ירד גרה במשך שנים ביישוב עצמונה שבגוש קטיף. במשך כמה שנים הם היו נתונים תחת שילוחי פצמ"רים וקסאמים כמעט בכל יום. פצמ"ר אחד נחת בחצר ביתם בשעה שאריאל שיחק בחצר. אריאל בן השנה נפגע מרסיס אחד שחדר למוחו, ורסיס נוסף שנעצר כחוט השערה לפני עמוד השדרה. לא נתנו לו סיכוי לחיות, וודאי לא סיכוי לדבר.

שבע שנים אחרי, אריאל חי ומדבר אף על פי שידו הימנית פגועה מאוד והוא גורר במעט את רגלו הימנית. ממשלת ישראל נטשה את חבל הארץ הזה, המדהים ביופיו ובציונות שבו. בעבור מה? לאלוקים פתרונים. הרי עזיבת גוש קטיף היא זו אשר הביאה לחימוש רצועת עזה, להפצצות תדירות על דרום הארץ, ובסופו של דבר לצורך בכניסת אהרון וחייליו לעזה. נזכרתי גם בטלפון שהעיר אותנו בחמש לפנות בוקר כשנתיים לפני כן, ובו הודיעו לנו כי חתננו יהונתן לרר נפצע קשה מאוד במלחמת לבנון השנייה. נזכרתי בנסיעה המתוחה לבית החולים רמב"ם בחיפה, שבמהלכה הראש עבד ללא מאבק בין המחשבות החיוביות למחשבות הפסימיות. יהונתן היה קצין בגולני והוביל את פלוגתו בפאתי העיירה מרכבה. ברוך ה', יהונתן התאושש מהפציעה. הוא נשאר עם פגיעות קלות בשתי ידיו ועם כאב גדול על אובדן חייליו".

ואולם התמודדות נוספת, קשה יותר, הגיעה לפני שנתיים וחצי. מחלת סרטן התגלתה בכלייתו של הרב קרוב ושלחה גרורות אל הראש. הרב זאב, כרגיל, התייחס אליה בקור רוח, בענייניות: "המוות מעולם לא הפחיד אותי. אני לא עסוק בו אלא בהקשר של חיים", כתב ביומנו. "עולמי לא נפל עליי", הסביר לעיתון 'בשבע' בריאיון בערב פסח תשע"ו. "עם הניסיון הלא קטן שצברתי בחיים, למדתי שגם דברים שנראים כלפי חוץ הכי גרועים בעולם מסוגלים להשתנות לטובה. יש אפילו תפיסה שמחשבה על המוות והקץ משתקת את החיים. אני חושב בדיוק ההפך", הסביר הרב. "ההכרה והידיעה שאתה זמני בעולם הזה, היא דווקא מחייה ומעניקה הרבה עוצמות לחיים. האדם צריך להתייחס בכבוד וברצינות לכל רגע בחיים שלו, לכל יום שהוא חי, להודות על כל נשימה. קיבלתי על עצמי להתייחס באופן הכי טבעי שאפשר למחלה. אני לא מסתיר. ברגע שאתה עושה שו-שו ועסוק בלהסתיר כל הזמן, זה רק מעצים את ההתמודדות ומעוות את המציאות. לאמת יש את העוצמות הכי גדולות. אני רואה לפעמים היסוס אצל שכנים וחברים האם לגשת או לא ומה לומר, אבל אני מצדי מסביר להם בפשטות מה קורה איתי ומה הטיפול. זה מפוגג את המבוכה ומאפשר פניות להתמודדות עצמה. ההיאחזות בהווה היא הדבר הכי נכון וחכם. היכולת לראות את הטוב בכל מציאות זו עבודה. אחת הבעיות של החברה המודרנית כיום היא חוסר התבוננות נכונה על העולם. הביקורתיות, חיפוש נקודות החולשה – זה מעכיר את החיים שלנו גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית. יש נטייה בסיסית לשים לב לבעיות, וחבל".

הייתה לנו הזכות לארח כאן פעמים רבות את הרב זאב קרוב זצ"ל; הנה טעימה מפרי עטו ומדבריו. יהי זכרו ברוך.

"אנו נמצאים היום במהלך של צחצוח חרבות, בניסיון של כל אחד מהצדדים להראות מה לא בסדר אצל האחר. צה"ל הוא הצבא של עם ישראל, ולכן צריך לקחת את נקודות החוזק שיש בכל צד כדי לבנות משהו מאוחד. בצבא זה הכרח. אני לא דובר של הרמטכ"ל, אבל הבחירה צועקת בעד עצמה. נראה שבחירה במועמדים אחרים הייתה מצמיחה עוד מאבקים ומלחמות. אין לי מידע מודיעיני פנימי, אבל בראייה שלי הרמטכ"ל הכריז בבחירה זו על הכיוון שהוא רוצה לקחת אליו את הצבא – עם כל המלחמות והבעיות, לחפש מישהו שיצליח לחבר ולהעלות אותנו בחזרה לקומה של עם אחד וצבא אחד. לא צבא של פלנגות הנלחמות זו בזו, אלא שימוש בכוחות החיוביים של כל אחד. הבעיה היא שאנשים היום בטוחים שרק הם צריכים לשלוט, רק הקו שלהם והכיוון שלהם. בגישה כזו בונים שטעטל, לא בונים עם. הצבא הוא של עם ישראל, לא של פלוני או אלמוני".

[בריאיון ל'עולם קטן' עם ההחלטה למנות את תלמידו לשעבר תא"ל צביקה פייראיזן לקצין חינוך ראשי, ה' בתמוז תשע"ו, 9.8.2016]

"לעניות דעתי הישיבות התיכוניות הן היום מפעל ההחזרה בתשובה הגדול ביותר. הנערים, שחשופים לעולם כל כך חומרי – בכלי התקשורת, באינטרנט וברחוב – ונמצאים בגיל שבו החומר נאבק על חייו, עוברים טלטלות והתנתקות במידה כזו או אחרת. בישיבות התיכוניות מצליחים בסופו של תהליך להעביר את רוב המוחלט של הנוער לחוף מבטחים. גיל הנעורים הוא גיל ההתנערות. כולנו מוזמנים להסתכל סביבנו מי בסופו של דבר אותם אלה שבוחרים 'לעזוב'. רוב הנערים המתנתקים במידה זו או אחרת מעולם האמונה עושים זאת או בגלל מידות שלא טוהרו, למשל, אגואיסטיות, חומרנות המרחיקה מעולם אמונה, או שיש להם בעיות כאלה ואחרות אשר לא נותנות לנפשם להיות פנויים ופתוחים לעולם העמוק"

[י"ח בסיוון תשס"ז, 4.6.2007]

"יש כאלה שהפכו את צעקות ה'געוואלד' למקצוע קבוע ועיקרי בחייהם. הם עוקבים ומחפשים סימוכין לכך שהדברים מתמוטטים. כל אמירה או עשייה שונה או בעייתית מהווה מבחינתם הוכחה להתפוררות הקרבה ובאה של דברים שונים בעם ישראל ובמדינתנו. עין רעה הפכה למקור חייהם. ובכן רבותיי, חוששים מקצועיים, הצבא לא עומד בפני התמוטטות, גם לא ההתיישבות בשומרון, כשם שהישיבות לא הולכות להיעלם מן העולם. למרות בעיות חמורות של אנשי תורה הסורחים ולמרות ישיבות כאלה ואחרות המעוותות את דרך התורה והאמונה, עולם הישיבות ימשיך להתקיים ואף יגדל ויפרח.

"לצערי, הנזק הגדול ביותר היום לעם ישראל הוא הסגנון הרע הזה. הטפטוף העקשן לצעוק שהכול רע ועומד להתפורר. כמה רוח רעה ונזק יש באווירה הזאת. כמה חוסר אמונה וחוסר ביטחון הוא מטפטף לציבור. יתרה מזו, הדבר מביא עוד ועוד אנשים לחשוב כי אנשים כאלה והציבור שהם מייצגים כביכול איננו ראוי להוביל בעם ישראל. אנשים שאין בהם ביטחון והם חוששים כל הזמן אינם ראויים להוביל את עם ישראל. עם ישראל אינו חלש ומסכן כל כך. יש בו כוחות חיוביים גדולים והוא מוכיח זאת פעם אחרי פעם. נכון, יש בעיות וקשיים, ועלינו להתמודד עמם ולמצוא דרכים לתקנם ולחזקם".

[ו' בכסלו תשע"ז, 6.12.2016]

"מאז הגירוש הנורא מגוש קטיף מתהלכת לה 'מסקנה ברורה' בקרב חלקנו: באהבה לא ננצח. הנה, ניסינו להילחם בדרך של אהבה ונכשלנו. חלקנו הרחיק לכת במסקנותיו עוד יותר וקובע נחרצות כי באלימות ננצח. אם באהבה הפסדנו אזי ברור שבמלחמה ננצח. נזרוק אבנים, נקבע 'תג מחיר' ונראה לצבא ולמדינה מי פה החזק. אנחנו יהודים! יהודים לא אלימים! יהודים הם קודם כול אוהבים, יותר מכל עדינים ולמרות הכול מוסריים. אצלנו אין מצווה באה בעברה. נכון! מתסכל ומכאיב לראות את ההתנהגות של הממשלה והיס"מינקים. נכון! הם מתנהגים באלימות פראית. אבל זה לא מתיר לנו להיות כמוהם. זה לא יגרום לנו להיכשל במה שהם נכשלים".

[י"ב בכסלו תשס"ט, 9.12.2008]

"'לפעמים צריך לדעת לומר עד כאן' – הכותרת הזאת זעקה בעלון זה בשבוע שעבר. הצבא איבד כיוון, השתגע ואי אפשר להתעלם ולדבר על החיוב שבצבא. המאמר כאב לי עד מאוד ולא מפני שאין דברים בו נכונים. השאלה היא איזה שיח אנו רוצים לפתח וליצור בציבור הישראלי. אולי יתרה מכך: איזה שיח הקב"ה מצפה מאתנו לפתח בעם ישראל.

"אין ספק ששורות לוחמניות תופסות בימינו הרבה יותר מדיבור על אהבת האומה והאמון בתהליכים האלוקיים, ומדיבור מתוך עין טובה ואופטימית. השאלה היא מה אנו נדרשים לעשות, כאנשי אמונה וכאנשים שיש להם אחריות על ראיית האמת כולה על כל המורכבות שבה. נכנסנו למהלך מלחמתי לפני שעשינו מינימום של מאמצים לתקן, לבנות ולהעמיק תודעה ואמונה".

[א' בניסן תשע"ז, 28.3.2017]

"גם אני בא במגע עם מפקדים שונים ונפגש בצבא עם מגמות שונות, ומתרשם שלא כצעקתה. אמנם, יש המבקשים לקעקע את רוח הצבא ולהרחיק אותו מערכי עם ישראל, אך מיעוט הם וגם אינם מצליחים בפועל. עם ישראל ורוב מפקדיו בריאים יותר מכל אלה, וגם כאלה שאומרים מה שאומרים בקול רם, בפועל דואגים שהצבא ימשיך על פי ערכיו המסורתיים. שנית, רוחות המלחמה המנשבות לאחרונה בשיח הציבורי לא מוסיפות ולא מקדמות את המטרה. אדרבה, להערכתי הן רק מחלישות את הצבא ומורידות את המוטיבציה להקשבה אמתית".

[ה' בטבת תשע"ז, 3.1.2017]

"ההכרזה של הורים שהילדים שלהם הם הילדים האיכותיים ביותר והטענה של מוסד חינוכי שהוא המוסד המוביל בארץ, חוטאות בחטא הגאווה. גאווה שאינה מאפשרת לחנך באמת ועסוקה באיך הילדים שלי נראים ומה חושבים עליהם ולא במי הם באמת ולמה הם זקוקים"

[ז' בטבת תשע"א, 14.12.2010]

"אין היתר לפגוע בכבוד הלאומי שלנו, גם אם אין אנו בטוחים בצדקתנו וגם אם אנחנו משוכנעים שאם רק נכופף את ראשנו ונוותר על כבודנו יהיה לנו שקט ושלווה. אומה היודעת את ערכה ואת מקומה – שומרת על כבודה. אומה שאינה שומרת על כבודה, כאילו אומרת שאין לה מקום בעולם או שאינה צודקת בדרכה"

[אחרי פרשת המרמרה, י"ט בסיוון תש"ע, 1.6.2010]

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היסטוריה על סולם אחד

  הטור האישי של סיון...

מנהלי בית ספר, לכאן

  אבינועם הרש ביוזמה חדשה...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-5764476

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם