עלילות לוד

8 lud
 
 
ממציאות שבה תושבים יהודים נוטשים ופשע וסמים נוסקים, העיר לוד עוברת מתיחת פנים יהודית, והיא מועילה גם לאוכלוסייה הערבית * גרעין תורני מכניס אווירה יהודית וגאווה לאומית, מכיניסטים עוזרים לאוכלוסיות מצוקה וסטודנטים תולים מנורות בין המטלות האקדמיות * גם הערבים שהיו מאוימים בעבר מבינים שהשינוי הזה לטובתם * וכבר שכחנו, אבל הקרבה למרכז עשויה להפוך את המקום לפנינת נדל"ן
 

נדב גדליה

 

העיר לוד מושכת אליה קולנוענים לא מעטים הרואים בה בבואה של שכונת המצוקה הארלם בזעיר אנפין. התמהיל של אוכלוסיות חלשות, ערבים לצד יהודים, סמים ופשע יוצר בקלות חומרים כואבים וקשים לצפייה, המערבבים זעם ותקווה. כך נוצרו סדרות תיעודיות וראפרים כועסים המשוועים למהפכה חברתית-כלכלית בעיר שהפכה למותג שוליים שלא מצליח להשתחרר מהתדמית הבעייתית.

 

בשנים האחרונות עוברת העיר בכלל ושכונת רמת אשכול בפרט, מהפכה אמתית. מה שהיה נראה עד לפני שנים אחדות כמצב קשה ללא מוצא, מתכוונן אט אט להגשמת התקווה שיהיה טוב יותר. רבים מהשינויים החברתיים מתחוללים בזכות הגרעין התורני הצעיר שהתמקם ברמת אשכול. לא גרעין קלאסי, שמנסה להשפיע על היהודים, אלא גרעין עם משימה דמוגרפית. שבע שנים שהוא חי ובועט – בועט את האזור כולו קדימה, אל האור.

הרב אילן אלפונטה, ראש המכינה ברמת אשכול: "החבר'ה הצעירים מגיעים מהרצליה, רעננה, מודיעין, היה להם חשש לפני שבאו, אבל הוא נמוג. הם רואים שהחששות לא מוצדקים, ושבסוף הם מרגישים טבעי להסתובב בלי נשק ובלי ליווי באזור. הם עוזרים למשפחות יהודיות בשיפוץ הבתים, בצביעה, בחלוקת סלי מזון. היה בית שנשרף לא מזמן ועזרו למשפחה לשקם אותו. היו בתי כנסת שנסגרו ונפתחים עכשיו מחדש. דברים גדולים"
 

קבלת פנים חמה מדי

 

תחילתו של הגרעין במשפחה אחת מקריית ארבע שהחליטה לשים נפשה בכפה ולעבור לגור מטעמים אידיאולוגיים דווקא בשכונה המאוכלסת כמעט כולה בערבים.

 

קבלת הפנים הייתה חמה, במובן המילולי, ובלילה הראשון רכב המשפחה נשרף בידי ערבים. אך המשפחה לא אמרה נואש והחליטה להישאר דווקא ברמת אשכול הבעייתית, ואף הצליחה למשוך עוד שלוש משפחות לגור באזור. המשפחות הבודדות הפכו בהמשך לגרעין המונה כיום שישים משפחות צעירות סרוגות המשנות אט אט את המרקם השכונתי והופכת אותו לישראלי ויהודי יותר.

 

תוך שנים אחדות נפתחו במקום גנים, תלמוד תורה ומכינה קדם-צבאית. דירות בבעלות ערבית מושכרות בהמוניהן לצעירים המבקשים קהילה חמה במרכז הארץ במחיר שפוי (600-700 אלף ש"ח לדירת שלשה חדשים).

 

אמנם קולות המואזין בוקעים מהמסגד חמש פעמים ביממה, אך הגברים עוטי הטליתות ההולכים לבית הכנסת בשבתות והאימהות המסתובבות עם פעוטות עטורי פאות מצליחים להזכיר לתושבים הוותיקים שהם מתגוררים במדינת היהודים.

 

"הגרעין התחיל את הפעילות על בסיס דירות ריקות של תושבי לוד הוותיקים, שעזבו את המקום אבל לא רצו למכור את הדירה לערבים", מספר נעם דרייפוס (34), מנהל עמותת 'המרכז לחינוך וחברה' ומוביל פעילות הגרעין התורני בעיר. "כשהייתי מתקשר לשכור דירה עבור משפחה חדשה שבאה לגרעין, המשכירים סירבו. חשבו שאני מתחזה שרוצה להשכיר דירה לערבי".

 

איך שכונה הופכת לערבית? כיצד מצליחים להפוך את הגלגל?

 

"דבר מוביל לדבר - הן בייהוד שכונה והן להפך. זאת הייתה שכונה שעד שנות ה-90 תשעים אחוז מתושביה היו יהודים. בין סוף שנות התשעים לתחילת שנות האלפיים, בעקבות כניסת משפחות של ערבים ששיתפו פעולה עם צה"ל (משת"פים) לשמירה על בטחונן, עזבו שבעים אחוז מהיהודים את השכונה. התהליך צבר תאוצה, כמו דומינו - נכנסת משפחה ערבית ומוציאהעוד יהודים החוצה. בשכונה יש 800 בתי אב, ומתוך 720 יהודיות נשארו 300, מה שהוביל תוך כמה שנים לסגירת מוסדות חינוך וגנים ולירידה בביקוש בקרב זוגות עם ילדים".

נעם דרייפוס, גרעין רמת אשכול: "הדבר הכי קשה בשכונה הוא לא הביטחון האישי אלא שאיכות החיים לא גבוהה: יש מפגעי רעש של המואזין, כשיש חתונה של ערבים מתחת לבית הם עושים את זה עם כל הלב וברעש גדול; זה לא קל. אבל קח בחשבון שעד לפני ארבע שנים לא היה אפילו פינוי זבל בשכונה. היו שורפים את הזבל בשכונה פעמיים בשבוע. היום בכל בניין שמתגורר בו חבר גרעין יש ועד בית משותף עם העירייה ועושים סדר וניקיון, יש תיבות דואר, דברים בסיסיים שפעם לא היו. גם השכן הערבי מברך על זה"
 

בהמשך, בית הספר היהודי 'ויצמן' הוסב לבית ספר 'א-רזי' הערבי. כשבית הספר הממ"ד נסגר ב-2009 בעקבות מיעוט תלמידים, התכנית הייתה להפוך גם אותו לבית ספר ערבי, אך אז נכנס אהרן אטיאס לתמונה.

 

אטיאס הקים את 'המרכז לחינוך וחברה' ופעל להקמת המכינה הקדם-צבאית במקום בית ספר הערבי המתוכנן. "זה לא היה פשוט", מגלה דרייפוס. "בשנה הראשונה הבאנו כל שבוע קבוצה אחרת מהמכינה בעלי כדי להראות שיש פה מכינה. בשנה שלאחר מכן כבר היה רישום מסודר. אותו הדבר התרחש בשאר המוסדות שהיינו צריכים לפעול כדי להשיב לידיים יהודיות. כשבאנו לכאן לפני כמה שנים לא היה גן יהודי, אבל מכיוון שהיו משפחות צעירות, נוצרה דרישה לגן יהודי מהרשויות. זה אִפשר להעתיק גן חינוך מיוחד של ערבים למקום אחר ולהפוך את המקום לגן יהודי".

 

מה היו תגובות הערבים לשינויים הללו?

 

"הם לא עברו על זה בשתיקה והתחילו במחאה. זה הגיע עד לבית משפט, והעירייה הוכיחה שלפני 20 שנים המקום היה גן יהודי בשם 'גן אשל' וזה עבר".

 

שיפור התשתיות ומוסדות החינוך הצליח למשוך יותר תושבים צעירים דתיים לשכונה. הדבר תורגם להגברת הכוח מול העירייה ולעידוד יזמי נדל"ן לשיפור הבניינים הקיימים בעזרת פרויקט 'תמ"א 38'. "לפני שלוש שנים מחירי הדירות היו חצי ממה שהם שוות היום", אומר דרייפוס. "אף אחד לא חשב לצאת כאן לבנייה יהודית, ועכשיו ברוך ה' יש יזמים שמתכננים לבנות שני בניינים במהלך השנה הקרובה וזה יעשה שינוי רוחבי בכל השכונה".

 

מה נחשבת שאיפה ריאלית בייהוד האזור?

 

"אם לפני ארבע שנים היו אומרים לי שנהיה שישים משפחות וגם כפר סטודנטים עם שלושים חבר'ה שגרים בשכונה - לא הייתי מאמין. אבל הנה, זה קורה. השאיפה היא להגדיל את הקהילה משישים משפחות למאה בשלוש השנים הקרובות".

 

משפחות צעירות עם ילדים קטנים לא חוששות לגור בשכונה בעלת אופי שנודע כבעייתי?

 

"בהתחלה חששו, כמובן, אבל כעת זה נורמלי. ברור שזה הרבה פחות נעים מלגור ב'רמת אלישיב' בלוד, שהיא שכונה יהודית סגורה. פה אתה מחובר גם לאוכלוסיות שונות.

 

"זה לא תמיד דבש, אבל היתרונות גדולים יותר מהחסרונות. פשע ואלימות יש בכל מקום והמגמה הברורה של האירועים האלה בלוד היא ירידה. המשטרה מסתובבת בשטח יותר מבעבר. יש שיטענו אחרת, אבל עם העובדה הזו קשה להתווכח: לא מזמן התקינו רשת מצלמות עירונית בכל השכונה כדי לטפל און-ליין והרגשת הביטחון משתפרת".

 

מעבר לביטחון בענייני פלילים, איך ההרגשה לחיות בשכונה מעורבת שרובה ערבית?

 

"הדבר הכי קשה בשכונה הוא לא הביטחון האישי. לא היו אירועי ירי עלינו, וגם פריצות כמעט שלא היו. מה שכן - איכות החיים לא גבוהה. יש מפגעי רעש של המואזין; כשיש חתונה של ערבים מתחת לבית והם עושים את זה עם כל הלב וברעש גדול זה לא קל.

 

"המשימה לא הושלמה. אבל קח בחשבון שעד לפני ארבע שנים לא היה אפילו פינוי זבל בשכונה. היו שורפים את הזבל בשכונה פעמיים בשבוע. היום בכול בניין שמתגורר בו חבר גרעין, יש ועד בית משותף עם העירייה ועושים סדר וניקיון, יש תיבות דואר, דברים בסיסיים שפעם לא היו. גם השכן הערבי מברך על זה".

 

ואיך מסבירים לילדים את המורכבות של המגורים בשכונה?

 

"לדעתי דווקא קל יותר לגדל ילדים בשכונה כזאת", סבור דרייפוס, "כי יש ידיעה ברורה 'מי הם'. הגבולות הרבה יותר ברורים במקום כזה. הילד יודע יותר מי הוא ומה מיוחד בו וחי בתחושה של שליחות. גדלתי בבית-אל ובעיניי שם אתה פחות משגיח על הילדים. אתה אומר 'השכונה תגדל אותם'. פה כל הזמן אתה משגיח על הילדים ונותן פחות לסביבה לגדל אותם.

 

"גם היחס לערבים שונה. מכירים יותר את האחר. יש לנו גוי של שבת; כשהמשפחה הערבית, שכנים שלנו, צריכים אקמול - הם באים לבקש; הם עוזרים לאשתי להעלות את הקניות הביתה ועוד. הילדים לא חושבים שכל ערבי הוא מחבל. הכול בתודעה בריאה יותר".

 
לוד במשקפיים של הדור הישן
 

רודיקה גולצ'ר עובדת כטבחית ומתגוררת ברמת אשכול יותר משלושים שנים. רודיקה נולדה לאם יהודייה ואבא נוצרי. לשני בניה אמנם עשתה ברית מילה, אך מצהירה שעד לפני שנים אחדות הכירה יותר את התפילות של הנוצרים והמוסלמים מאשר תפילות יהודיות. "ככה זה ששומעים כל הזמן את המסגד והמואזין שצועק בארבע-חמש בבוקר", היא מסבירה.

 

"לפני שבוע זרקו עליי אבנים", רודיקה משתפת. "ככה זה. קולטים יהודי, אומרים 'הדא יהוד' וזורקים... אבל יש שינוי. אני מרגישה את זה. פעם היינו כמו בני ערובה. רדפו אותנו הרבה יותר עם קללות ואבנים. הנוכחות של החבר'ה הצעירים היהודים ברחוב מרתיעה אותם מלהתנכל לנו.

 

"לפני שלושים שנה היינו פה שכונה יהודית לכל דבר, אחר כך זה נהיה 80 אחוז ערבים ועכשיו הצעירים באים ויש קצת יותר יהודים ברחוב. אני חושבת שכבר 25 אחוז יהודים פה. הם קונים בית מערבים והערבים בורחים לבד. רציתי לעבור מפה ועכשיו כבר לא, כי הביטחון ברחוב השתפר. לא לגמרי אבל מרגישים טוב יותר שמטיילים יהודים ברחובות".

 

איך היה לגדל ילדים בשכונה?

 

"מאוד קשה. זה לא לישון בלילות, להסתכל כל הזמן שהכל בסדר. להסתתר ולהסתכל עליהם. זאת שכונת פשע לכל דבר. הגרעין הקים לנוער מתנ"ס, שם עושים אִתם שיעורי בית, יש טניס שולחן, טיולים - בשביל שלא יסתובבו ברחובות. פעם זה לא היה. אני מורידה בפניהם את הכובע. המשטרה לא עושה כלום, היא מפחדת בעצמם מהערבים. כמעט לא ראיתי שוטרים בשכונה".

 

ניסית להתלונן?

 

"לא התלוננתי כי לדעתי הם רק כותבים תלונה ושמים בארכיון. במקום זה רודפים את הנוער. מחפשים איך לפתוח להם תיקים חדשים. רואים נוער מסתובב, עוצרים את המכונית ומבקשים תעודת זהות. אני מקווה שהם נרגעו בזמן האחרון".

 

במה השפיעה עלייך הכניסה של צעירים דתיים לשכונה מעבר לביטחון האישי?

 

"סוף סוף יש אווירה של חג בחגים היהודיים. הדליקו אתנו נרות בחנוכה, הייתה תהלוכה של לפידים. נסים ונפלאות.לפני כן, שום חג לא חגגתי. אכלתי לחם בפסח ובכיפור אכלתי ועישנתי. עד לא מזמן לא ידעתי מה זה 'מודה אני', לא ידעתי מה זה נטילת ידיים בבוקר.

 

"מאז שהגיעו החבר'ה אלה אני יודעת להפריד חלבי ובשרי, יודעת מה זה יום כיפור, בדיקת חמץ. ביום שישי התחלתי להדליק נרות. מלמדים אותנו להתפלל כמו יהודים.

 

"לא חזרתי בתשובה, אבל נרות לשבת זה דבר שלא עשיתי כל השנים, וגם שולחן שבת. התארחתי אצל משפחה מהגרעין וראיתי את הביחד ואמרתי, למה שלא יהיה אצלי? למה להתפזר כל שישי במקום לשבת מסביב לשולחן יחד? אנחנו עושים קידוש, והילדים יודעים שזה חובה, ואחר כך כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. אני גם מכסה את הראש. לא כל היום, אבל לפעמים בא לי. אפילו זרקתי את הסיגריות. הפסקתי לעשן בשישי שבת אז גם הפסקתי ביום חול, כאילו אלוקים היה לצדי ועזר לי בזה, לא יודעת להסביר".

 

למרות הגאולה השכונתית הננסכת קמעה קמעה, רודיקה הוותיקה מנסה להרחיק את בניה מגבולות השכונה אל אזורים בטוחים יותר. "אני רוצה שהם יעזבו את השכונה, למרות שטוב לי שהם לידי", היא אומרת. "שלא יהיה להם קושי כמו שהיה לי. בגיל 25 היו לי כבר שערות לבנות מרוב דאגה שלא ידקרו לי את הילדים. שלא יתעסקו עם סמים. אחרי שהשתחררו הצבא השתחררתי קצת מהדאגה. הם דואגים לעצמם ועדין אני דואגת, לא הכול נגמר".

 
סגולה בלוד
 

לאחרונה נקרא לדגל הרב אילן אלפונטה. עד לאחרונה שימש הרב של אולפנת רעות בפתח תקווה וכעת נתבקש לשמש ראש המכינה הקדם-צבאית ברמת אשכול. "אני מהמקימים של היישוב איתמר אז לא מפחיד כל כך לעבור לגור כאן", הוא מחייך. "המכינה היא הלב של כל מה שקורה פה. השפעת המעגלים מתחילה ממקום של תורה.  אנשים מגיעים לשיעורים ודברים מתחילים להתעורר. זה מכה גלים ומוביל לעוד דברים. בעיניי זה עניין סגולי".

 

איך אתה רואה את היחסים עם הערבים בשכונה?

 

"היחסים עם הערבים מצוינים. אמנם אין קשר ומעורבות של דו-קיום, אבל יש יחס מכבד. אין זלזול והתגרות הדדיים. המכינה נמצאת בלב שכונה שמכונה 'ערבית', יש הרבה מאוד תושבים ערבים שגרים ממש מול המכינה והגרעין התורני גר ממש בבניינים משותפים עם ערבים, דגל ישראל ליד גלביות על החבלים. ליד דלת עם תמונה של מכה יש דלת עם מזוזה".

 

קשה להביא צעירים למכינה הממוקמת באזור שרובו ערבי?

 

"החבר'ה הצעירים מגיעים מאזור הרצליה, רעננה, מודיעין. היה להם חשש, אבל הוא נמוג. הם רואים שהחששות לא מוצדקים, ושבסוף הם מרגישים טבעי להסתובב בלי נשק ובלי ליווי באזור. הם עוזרים למשפחות יהודיות בשיפוץ הבתים, בצביעה, בחלוקת סלי מזון. היה בית שנשרף לא מזמן ועזרו למשפחה לשקם אותו. יש בתי כנסת שנסגרו ופותחים אותם עכשיו מחדש. דברים גדולים".

 

מהן השאיפות להמשך?

 

"כעת יש לנו כשישים תלמידים בשנה א' וב' יחד, והמגמה היא להגיע לשנה הבאה עם ארבעים-חמישים חדשים ולהגדיל את המקום. אני חושב שאין יותר טוב ממכיניסטים שבאים ללמוד כאן ואחר כך חוזרים לאזורים כמו רעננה, הרצליה, חיפה והקריות ומספרים להורים על מרקם האוכלוסייה ומה שהולך כאן. זה משפיע. הם השגרירים הכי טובים לעיר הזאת. לדעתי לא ירחק היום והעצמה של הגרעין תתפתח והסוגיה הדמוגרפית תשתנה מהקצה לקצה".

 

יש חשש להתבוללות הפוכה ולהיטמעות של יהודים באוכלוסייה הערבית?

 

"לא, כי האוכלוסייה מאוד דתית, חבר'ה עם שורשים באמונה, ומתוך ידיעה שהדבר הזה חמור - אין סיכוי שזה יקרה.

 

"אני לא נדל"ניסט אבל אם הנדל"ן כאן עדיין בזול שווה לנסות לרכוש פה.זה מרכז הארץ. נתב"ג מפה והתורה משם יהפכו את לוד למטרופולין. רבי עקיבא וחכמים נוספים גרו פה, זו עיר עם היסטוריה שצריך להחזיר לגדולתה".

 
ציונות של היום
 

דרור חלימי (22) הוא סטודנט חילוני לכלכלה מאוניברסיטת בר אילן. הוא בחר לגור בכפר הסטודנטים בלוד, אף שהוריו מתגוררים בפתח תקווה. "שמעתי על הפרויקטים של הסטודנטים שבאים ללוד כדי לעזור לנוער ולתושבים והחלטתי לבוא", הוא מסביר בפשטות. "אנחנו עושים למשל פרויקט 'מייק אובר': נכנסים לבתים בלוד ומשדרגים אותם. עושים דברים שהבניינים האלה לא ראו מאז שהם נבנו לפני חמישים שנה. סוף סוף באים, צובעים, סותמים חורים, מחברים חשמל ומנורות בחדרי מדרגות. דברים מינימליים שחסרים.

 

"זה משנה מאוד את כל ההרגשה כשאתה הולך ברחוב. כשבניין נראה טוב - זה משנה את ההרגשה בלב. אם פעם היו זורקים שקיות זבל באמצע חדר המדרגות או מהחלון ולאף אחד לא היה אכפת, בעקבות השינויים והשיפוצים אנשים שומרים יותר על ניקיון ורוצים שיהיה נעים לכולם. פחות מיואשים מהמצב".

 

מה גרם לך לבוא דווקא ללוד?

 

"בעיניי זו הציונות של היום, לעזור לאנשים שצריכים את העזרה הזאת. גם יהודה ושומרון צריכים עזרה, אבל יש לנו מקום במרכז המדינה, שני קילומטרים משדה התעופה המרכזי שלנו – ואנשים גרים בו בשכונות שנראות ככה. כשיש אווירה של פעילות מצד התושבים, גם העירייה נרתמת לזה".

 

אתה חושב שתגור בלוד בהמשך החיים?

 

"מעריך שכן. אני מרגיש שקורה פה משהו טוב, וגם אדם כמוני שעד היום לא היה לו מה לחפש בלוד מגלה שהמקום הזה מתאים לו. פעם הייתי חושש יותר אבל אני מאמין שכשאקים משפחה זו תהיה עיר לגיטימית לחלוטין לכל אחד, דתיים וחילונים".

 
פלילי או לאומני
 

פאתן א-זינאתי היא מנהלת מתנ"ס 'המרכז הרב-תרבותי שיקאגו' בשכונה, והיא מכירה מעבודתה את היחסים המורכבים בין שתי סוגי האוכלוסיות. "זאת דינמיקה לא פשוטה", היא אומרת בדיפלומטיות כשהיא נדרשת לתאר את השיח בין ערבים ויהודים. "השיח היה מאוד לא קל לגבי החיבור ושיתופי הפעולה, אבל כולנו צריכים ללמוד לחיות יחד ולכבד אחד השני. במתנ"ס אנחנו עושים פעילות לכל קבוצה, לכל אחד מה שמתאים לו, מקימים ועדי בתים משותפים, מחפשים את המכנה המשותף עד כמה שאפשר".

 

איך עושים את זה כשבפועל יש לעתים אלימות של ערבים נגד יהודים?

 

"צריך בניית אמון", אומרת פאתן. "האלימות לא מופנית בגלל לאום. לפעמים גם אני מסתובבת ודופקים לי את הזכוכית של האוטו עם אבנים. קורים דברים כאלה כי יש נוער אלים וצריך להתמודד אתם. הסיבה העיקרית היא לא לאום אלא שמדובר בשכונה קשה המתמודדת עם אלימות.

 

"מה שימנע את האלימות לדעתי הוא החיבור של כל הרשויות יחד למען עתיד השכונה כדי שנוכל לגדל כאן דור למציאות טובה יותר. זה לא יקרה ביום אחד, אבל המגמה היא חיובית".

 

מפריע לך שיהודים קצת משתלטים על השכונה הערבית?

 

"בוא נאמר שאני לא יכולה להחליט מי יבוא לגור כאן. זה שיח שצריך להיות פתוח ואנשים צריכים להבין את התרבות של השכונה, להיות חלק ממנה ולא לנסות לשנות אותה. אני מקווה שלא ימנעו מאף אחד לגור בשכונה".

 

"הערבים לא ייעלמו, לא מלוד ולא מהמדינה", מסכם דרייפוס. "אין אפשרות להעתיק את מושבם למדינה אחרת. מה שאנחנו עושים כעת זה להחזיר את הריבונות לשכונה, את הגאווה היהודית, שיהיו פה דגלי ישראל ביום העצמאות. השאיפה היא להגיע משלושים אחוז יהודים לחמישים אחוז. איך עושים את זה? פשוט מאוד. עוד משפחה ועוד בית. אנחנו לא באים לגרש את החושך אלא להוסיף אור. אני לא רוצה לגרש ערבים. לא פתרתי בזה שום דבר.

 

"המטרה היא להגיע למצב שאנחנו נותנים את הטון התרבותי בשכונה ושהאווירה ברחובות תהיה יהודית. אנחנו בדרך לשם, וצריך להודות על כך ליוסי הרוש סגן ראש העיר, לאביחי לנגפלד חבר המועצה, לאהרן אטיאס מנכ"ל העירייה וליאיר רביבו שהבינו את הרעיון שלנו והולכים אתנו כל הדרך".

 
לתגובות: נדב גדליה בפייסבוק
 
atarMbaolam

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היסטוריה על סולם אחד

  הטור האישי של סיון...

מנהלי בית ספר, לכאן

  אבינועם הרש ביוזמה חדשה...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-5764476

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם