משיבת הרוח

8 naomiShemer cover

 

עד עכשיו ייחסו למשוררת הלאומית מקבוצת כנרת מעין חיבה רומנטית להתיישבות ולארץ ישראל העולה משיריה, אולם אם חוזרים דווקא לטקסטים שלא הולחנו מתברר שהיא כתבה דברים נוקבים וחריפים * במשך שלוש שנים פרסמה נעמי שמר טור קבוע בעיתון דבר בשם "שבשבת" ופרסה בו משנה סדורה, לעתים מרחיקת לכת בחדותה * בלשון ספרותית ועשירה, בהירה ומנומקת, נגעה נעמי בשאלות המהותיות המטרידות את החברה הישראלית עד ימינו: בהדתה, בלאומיות ובסכסוך עם הערבים * מדובר בלא פחות ממסמך הגותי שעתיד לשמש מנהיגים פוליטיים ימניים של הדור הבא * המשוררת שגם כששרה לא יכלה לשתוק

רועי אהרוני

לא מזמן יצאה לאור הביוגרפיה המקיפה של נעמי שמר, 'על הדבש ועל העוקץ – נעמי שמר, סיפור חיים'. מי שחתום על הספר הוא ד"ר מוטי זעירא (61), שמאחוריו כמה וכמה ביוגרפיות.

הייתי בטוח שמדובר במחזור החומרים הידועים והנדושים, אולם כבר בעלעול חטוף הבנתי שמדובר במלאכת מחשבת ענפה שחושפת הרבה מאוד מכתבים וטקסטים בלתי מוכרים שכתבה נעמי וסיפורים רבים שאינם ידועים לציבור ושופכים אור על חייה ועל יצירתה.

הדבר אולי המפתיע ביותר שנחשף בספר הוא העיסוק הפובליציסטי של נעמי שמר, שנוכח פחות בזיכרון הלאומי. כולם מכירים את השירים שכתבה ורבים יודעים על תמיכתה הפוליטית בגוש אמונים, אבל מי זוכר שהיא פרנסה טור שבועי במשך שלוש השנים הבוערות של ההסכם עם מצרים ופינוי סיני?

הטורים שכתבה נעמי מנוסחים בלשון חדה ובטוב טעם ונותרו רלוונטיים גם 40 שנה אחרי שנכתבו. משום כך ביקשתי מללי שמר, בתה של נעמי ועורכת העיזבון שלה, שהספר הבא יאגד את כל הפובליציסטיקה של המשוררת הלאומית. עד אז, בעזרת עבודת הנמלים של זעירא, הגעתי לחלק מהטורים המרכזיים בארכיון 'דבר' ותיבלתי אותם בציטוטים נוספים שהביא זעירא בספרו כדי שנוכל לקבל טעימה קטנה מהספר החדש ומהטורים הישנים.

על התנועה למען ארץ ישראל השלמה: "את הטעות המצערת ביותר עשו דווקא האנשים הנאמנים ביותר, שהקימו 'תנועה למען התנ"ך השלם', כשכל כוונתם לספרים שכבר בידינו – דהיינו, פחות ממחצית התנ"ך. כך קנו לעצמם, בחינם, שם של מיליטנטים ושוחרי-ריב, והשאירו את כתר השפיות והתבונה למחנה השני"
התחושה שעוד מעט יהיה מאוחר

נראה שנעמי לא נכנסה בקלות אל המגרש הפוליטי. "התחושה שעוד מעט יהיה מאוחר, זה מה שהוציא אותי החוצה, ממש בציצית ראשי", הסבירה נעמי. "לקח לי כמה שנים טובות להחליט ולהבין במה מדובר. לאחר מכן עברו שנים עד שהיה לי אומץ. אומץ להזדהות, אומץ להשתתף. ועכשיו הסרתי מעלי את זכות הווטו הפנימי – והכול פרץ החוצה".

ההפתעה הציבורית נבעה מהיותה דמות המזוהה עם קבוצת כנרת, השייכת לתנועת העבודה. ואולם נעמי התעקשה שהיא ממשיכת הדרך האמתית של העבודה: "אני, כבת כנרת, יכולה להגיד שכל עולמי עומד על הדבר הזה", אמרה לדוב גולדשטיין מ'מעריב' בדצמבר 1975. "[ההתיישבות] זו תכלית קיומנו כאן. כאשר אני רואה שעניין עצום זה נעשה לגרוטסקה והופכים אותו למעשה פלילי זו בשבילי הפיכה שאינני יכולה לעמוד בה. אני מרגישה מחנק כבד. אין לי נשימה".

"זה מה שזועק אליי", הוסיפה, "העיקרון היסודי הוא שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. זהו עיקרון מופשט אבל נכון כל הזמן, תמיד, בלי קשר לתנאים, בלי קשר לבעלות הזמנית על שטחים, בלי קשר למהות השלטון החולף, בלי קשר לשאלה כמה יהודים חיים ברגע מסוים בארץ ישראל".

"מוטי הצליח לנתח יפה מאוד את מה שאני לא העזתי לגעת בו מרוב מריבות – ההתגבשות הפוליטית", מספרת ללי שמר. "זה עמד בינינו והיה קשה כל כך, כל הוויכוחים הפוליטיים אתה נגמרו בבכי. היא הייתה נורא חריפה וגם אני. זה גלש לכל מיני אמירות אישיות כמו 'אתם עיוורים, תמימים, אוטמים את עצמכם למציאות האכזרית', או 'מה זה השלום עכשיו הזה, מה יש לכם מ"עכשיו", מה בוער לכם?'".

את משנתה פרסה נעמי שמר במדור 'שבשבת' שכתבה לעיתון 'דבר' בשנים תשל"ו–תשל"ט (1976–1979). בכל שבוע ביום שישי פרסמה טורים פרי ידיה.

"אני חושב שנעמי חיפשה במה לבטא את ההזדהות שלה עם גוש אמונים ואת הכאב שלה על שהממשלות מובילות לכיוון של ויתורים על חלקי ארץ", מסביר זעירא את בחירתה לכתוב טור שבועי. "לא כל הטורים היו פוליטיים; היא פרסמה שם גם דברים ספרותיים, חלקם בפעם הראשונה, למשל השיר 'עצוב למות באמצע התמוז'. היא גם הגיבה שם על ענייני דיומא וכתבה על המאבק לשימור השפה העברית וגם על זוטות שראתה ברחוב".

הבחירה של העיתון 'דבר', המזוהה עם מפלגת העבודה, לתת במה לנעמי שמר, המזוהה עם הצד הימני של המפה הפוליטית, לא הייתה מובנת מאליה, ונעמי אכן ספגה לא מעט ריקושטים על הדברים החריפים שכתבה. "זו הייתה קבוצת ההשתייכות שלה וזו הקבוצה שכעסה עליה", מספרת ללי. "אבל חנה זמר, העורכת, הייתה מספיק חכמה בשביל להחזיק אצלה בעיתון את חומר הנפץ הזה. באותו זמן התנגדתי לטור הזה בחריפות", מגלה ללי. "התנגדתי לכך שהיא כותבת באופן בוטה כל כך ואחר כך עוד מתרגזת שקמים עליה. אמרתי לה: 'אולי תמתני את זה קצת?' והיא הייתה עונה: 'לא ינצחו אותי'. באותו זמן זה היה לי מאוד קשה, היום אני מתגעגעת לזה.

"הייתי קוראת את הטורים ביום שישי, מתפעלת מהחריפות, מהעומק ומהשפה ומתעצבנת מהדעות. הייתי קוראת ועוברת הלאה במקרה הטוב. במקרה הרע זה פתח ויכוח נורא, גם אתי וגם עם אנשים אחרים".

תרגיל יפהפה של ההיסטוריה

רשימתה הראשונה של נעמי שמר הייתה רשימת תגובה לדברים שכתב נגדה יריב בן אהרון, מיוזמי 'שיח לוחמים': "גוש אמונים במתכונתו זו הנו עוד אחד מסימני החולשה וההתפוררות בהווייתנו הלאומית [...] ואם בת כנרת לשעבר יוצקת את שמן המשחה על סבסטיה כיורשת דגניה ומרחביה ולא על עין-יהב, עין-זיוון וגלגל, תחול אשמת שומרון עליה".

הביטוי שבחר בן אהרון, 'אשמת שומרון', נזכר בספר עמוס ואימץ אותו הסופר אברהם מאפו, מחבר הספרים 'אהבת ציון' ו'אשמת שומרון'. אשר על כן ענתה לו נעמי כך: "אם אתה מאמין בצדקתה של הציונות, אם ציון היא ביתך – כי אז ישנם דברים שלא תוכל לעשותם מבלי שתשכח ימינך: לא תוכל להעמיד את ציון למכירה [...] לא תוכל לגרש יהודים מציון [...] ועיקר העיקרים: לא תוכל לחיות בציון ככובש זר אפילו יום אחד, מבלי שהדבר יכרסם בצדקתך כחומצת מלח. [...] כבת כנרת, שנתחנכה על ברכי 'דבר' – לא יכול להיות שום ספק, מהי גישתי שלי: לא אשמת שומרון, יריב, אלא אהבת ציון".

על ההסכם עם מצרים: "זה מעמד היסטורי גדול, אין מה לעשות. נשאלת השאלה, אם הוא גדול, אז למה הוא לא שמח? זה לא יום שמח, כי זהו ויתור על כל הרעיונות שעליהם אני (לפחות) גדלתי. עמוס עוז אמר שרק עכשיו מתחיל הסיפור, ועד עכשיו זאת הייתה רק הקדמה. טוב, אז אני שייכת להקדמה, ותרשה לי שתי דקות דומייה לזִכרהּ: אחרי הכול היה בה משהו יפה".

במאמר 'פלישתנים עליך שמשון' (כך במקור) התחקתה נעמי אחרי מקור השם 'פלשתין' והזכירה כי "מקורה של ההמצאה הוא בשלטון הרומי, שלקח עם מיתולוגי – פלשת – ומרח אותו בתחבולה מבריקה על פני ארץ-ישראל כולה. כך הבטיח עצמו מצד אחד מפני 'טוענים לכתר', ומצד שני מחה את שם ישראל מארצו".

לדבריה, הם יצרו כינוי מעין 'פלישתניה', "וכיון שהיתה זו מין ארץ-ללא-עם (כי הפלישתנים טרם נבראו אז!) – הרי היה זה, לפי תכליתו, כינוי יעיל מאוד: אפשר לומר שהיה זה אנטי-שם לאנטי-ארץ. אנטי-שם זה נתעורר לחיים חדשים – כדרכם של נוגדנים מעולם – בשוב ישראל לארצו, והפעם יש לנו גם אנטי-עם".

נעמי ממשיכה ומסבירה מדוע היותם של הפלשתינים אנטי-עם גורר בהכרח את חוסר הסתפקותם בשום דבר שמציעים להם: "תנועה נוגדנית, שאין לפניה שום מטרה חיובית משל עצמה – לא תוכל למצוא ניחומים בשום הישג חלקי, לא תוכל להרנין את ליבה בשיקומו של פליט אחד, בנטיעת פרדס אחד, בעוד עז או בעוד דונם. לא ולא: היא חייבת להיאחז בטענה השקרית 'אין לי' ולחזור עליה בקולי-קולות באזני עולם ומלואו; והיא חייבת לכנות עצמה בפאתוס 'לב הסכסוך', שעה שאינה אלא עלה-התאנה על ערוותו המוסרית.

"וכך, בתרגיל יפהפה של ההיסטוריה, יש לנו דוגמה קלאסית של מלחמת בני-אור בבני-חושך– כשההבדל אינו חלילה בטיבם של האנשים אלא בטיבן של המטרות: התנועה הציונית באה לבנות חיים חדשים – והתנועה הפלישתנית באה לסכל זאת בכל מחיר. זו הסיבה, שהציונות יש לה אלפי שמחות קטנות לאורך הדרך – ואילו הפלשתינוּת – דבר לא יפיס את דעתה בדרך אל מטרתה הסופית והנחרצת: 'לכו ונכחידם מגוי'!

"זוהי מטרה נאצית מובהקת, ומה חבל שלא אותה אנו נוהגים להוקיע בפני אומות-העולם – אלא את הדרכים הפסולות המובילות אליה: טרור וכו'. והרי האמצעים הללו הם בגדר מפרעה שולית ובלתי נחשבת על חשבון הזוועה סופית, שאותה הם אמורים להשיג!

"אנטי-עם, שנברא במיוחד כדי להוציא לנו את הנשמה – הריהו רעיון גאוני באמת; רעיונות יפים ממני הועלו במאה זו לדרגת אלוהות: הומאניזם, קומוניזם, דת-העבודה, ציונות... ובשירת האזינו כתוב: 'הם קינאוני בלא אל... ואני אקניאם בלא עם".

הדעות הללו לא התמתנו עם השנים, אולי להפך. שלוש שנים לפני שנפטרה אמרה נעמי דברים חריפים בריאיון לעיתון 'את': "האינתיפאדה האחרונה הרי לימדה אותנו שאין דו-קיום, שזה או הם או אנחנו [...] הפיקציה הזאת, שזו מדינה דמוקרטית, זו לא מדינה דמוקרטית, זו מדינה יהודית! לנו יש חוק השבות, להם אין את זכות השיבה".

כשנשאלה מה תגיד לנכדיה על הארץ השסועה שהיא משאירה להם ניפקה נעמי את האמירה החריפה מכול: "אני חושבת שהדבר הטוב היחיד שקרה מהאינתיפאדה הזאת הוא שהם יודעים באיזה מצב הם [...] תקראי את החוברת של מרדכי (הורוביץ, בעלה של נעמי), שנכתבה לפני עשרים ואחת שנה. הוא אומר שם שכל עם ודרכו ברצח. הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל, ואם אי-פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים. התפכחות זה דבר נורא חשוב".

הפרקים המוחזקים

עוד טור קולע שפרסמה נעמי בפברואר 1977 השתמש בתנ"ך כמשל למציאות הפוליטית: "כל העניין התחיל כשהקונגרס הציוני הראשון החליט לחדש את קריאת התנ"ך בארץ-ישראל, בקול רם ובעברית [...] בכ"ט בנובמבר 1947, כשהאו"ם הרשה לנו לקרוא בקול את כל ספר בראשית – יצאנו לרקוד ברחובות [...] בסוף מלחמת העצמאות כבר היו בידינו חמישה חומשי תורה, ומאז אנחנו חיים במצור ובדרגה זו או אחרת של אי-נחת, בין מלחמה אפשרית למלחמה מתלקחת.

"במלחמת ששת הימים נכבשו בידי צה"ל כמה ספרים נוספים (עד סוף נביאים ראשונים, נגיד) – והעניינים התדרדרו בצורה יוצאת מן הכלל: קודם כול, ממשלות ישראל העמידו את נביאים ראשונים למכירה פומבית, בשיטת 'פרקים תמורת שלום', וכיוון שאיש לא קפץ על המציאה – הוחלט להקפיא בינתיים את נביאים ראשונים, כך שאין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד.

"מצב מוזר זה יצר מחלוקת חריפה בעם-הספר עצמו: מחנה אחד התעקש לקרוא לנביאים ראשונים בשמם – יהושע, שמואל וכו' – ואילו המחנה השני קרא להם אך ורק 'הפרקים המוחזקים' – סגולה כנגד עין-הרע.

"את הטעות המצערת ביותר עשו דווקא האנשים הנאמנים ביותר, שהקימו 'תנועה למען התנ"ך השלם', כשכל כוונתם לספרים שכבר בידינו – דהיינו, פחות ממחצית התנ"ך. כך קנו לעצמם, בחינם, שם של מיליטנטים ושוחרי-ריב, והשאירו את כתר השפיות והתבונה למחנה השני.

"גם אצל השכנים היו התפתחויות: הם הקימו את חל"ס (חזית לשחרור ספר-הספרים), והחלו מוחים על הגזלה בפני שבעים האומות. דבריהם הנרגשים ומעשיהם השקולים נתקבלו כמובן בהבנה ואיש לא טען כנגדם שהם נצמדים למיתוסים רומנטיים ולמיסטיקות עתיקות. גם הורשה להם לדבר בפה מלא על 'ספר-הספרים' – בעוד שאצלנו המשיכו לקרוא לזה בצורה מאוד מפוכחת 'הניירות האלה', או פשוט 'הקלף'.

"לכסיקון כפול זה היה נקוט, אגב, לכל אורך הקו: האויב דיבר על 'מולדת' – ואילו אנחנו על 'טריטוריה'; רגשותיהם היו 'לאומיים' – ואילו שלנו – 'לאומניים' ומעלה. להם היו 'זכויות', ולנו – 'אינטרסים': ובצדק, כי הם הרי פעלו מתוך מניעים טהורים ונעלים, ואילו אנחנו – מתוך תיאבון אימפריאליסטי בהמי.

"אלה הם פני הדברים כרגע, ועל רקע זה יש להבין כל מיני הצהרות אקטואליות, כמו 'שר האופים מוכן לחזור לגבולות החוּמש' או 'שר המשקים מסתפק בספר בראשית', וסיסמאות פופולאריות כגון: 'שמואל א' תמורת אהבתכם'.

"ניתן לומר שזהו מצב סטאטי ונעדר הפתעות, אבל כל מי שאוזנו כרויה יתקרב נא בלילה אל ארון-הספרים, וישמע את התנ"ך מתפקע מצחוק, כמו שרק הלב האמיתי של הסכסוך יכול להתפקע".

שבועות מספר לאחר מכן כתבה: "מי שלא לן לילה אחד תחת כיפת השמיים ואבן מאבני המקום למראשותיו, ומי שלא כלכל עצמו יום אחד בלחם וזיתים (או תפוז, או עגבנייה) – אינו מכיר בעצם את טעמה האמיתי של ארץ-ישראל. הכינו עצמכם לפגוש את הארץ כפי שהיא מתגלית לאוהביה בלבד, הרחק מן הציוויליזציה: צאו השדה, לינו בכפרים, השכימו לכרמים – או לפחות הקימו אוהל בן יומו על איזו גבעה לא נושבת – כדי שכל איש ואיש יוכל לגלות את ארצו מחדש".

זאת גם הסיבה שכתבה באחד מטוריה: "אין לי אופי. אילו היה לי, כי אז גרתי כבר מזמן בקרוואן בלב השומרון".

תחיית היהדות – צפויה והכרחית

זעירא מספר בספר שנעמי נסעה לבריסל בעקבות בת של חברים שעזבה לבלגיה בשל אהבתה לבחור לא יהודי. "נעמי הייתה חדורת משימתיות להחזיר את הילדה הביתה", כותב זעירא. אפשר לשער מה הייתה נעמי אומרת על התבהלה האוחזת בימינו חוגים מסוימים מתופעת ההדתה.

לפי זעירא, המפגש עם אנשי הציונות הדתית עורר בה מחשבות נוגות על ניכורם של החילונים מן היהדות. "הסיבה היחידה שבגללה הגענו לחבל ארץ זה היא שאנחנו יהודים, אין סיבה אחרת", אמרה בשיחה עם דודו אלהרר, "ומי שאינו סבור כך, אין לו מה לעשות פה. הגענו לפה כי במשך כל השנים הפנינו פנינו להר הבית ותלינו מזוזות בכל מקום בעולם, הנחנו תפילין, אכלנו מצות ואמרנו 'לשנה הבאה בירושלים'. כל הדברים האלה הם שהובילו אותנו לפה, וזה נקרא יהדות. מי שרוצה להתנער מכך זו בעייתו".

בטור שכותרתו 'פחד א-להים' כתבה: "כל מיני גברתנים ובעלי גוף, שרירנים ואמיצי כוח נוהגים בעת האחרונה להפגין חששות כבדים מנשוא. 'אני פוחד שילדיי לא יוכלו לנסוע לים בשבת' – לחש על אוזני מח"ט מהולל; 'אני פוחד שילדיי יחבשו כיפה' – התוודה במצח מקומט גיבור השכונה; 'אני פוחד שאצטרך להניח תפילין' – אמר בפנים חיוורות מדריך הג'ודו של הילד [...] האם מלכות-השם אכן עתידה להתחדש עלינו בשבוע הבא"?

נעמי מרגיעה את קוראיה, אבל לא לאורך זמן; היא יודעת שתחיית היהדות מחדש מוכרחה לבוא: "תחיית היהדות אכן צפויה והכרחית היא, ממש כמו תחיית האדמה ותחיית השפה שקדמו לה, והיא תהיה מרהיבה ומהפכנית ממש כמותן, וממש כמותן לא תתקבל, בהתחלה, על דעתם של קטני אמונה, 'אלה אשר רואים רק את חוץ הדברים, כלומר – אינם רואים דבר' (מרסל פרוסט).

"אבל מהפכה עצומה והכרחית זו – לא עסקני-מפלגות יולידוה, על כל פנים, במבט שטחי סביבנו לא נגלה בשום מקום את ה"הרצל"-של-היהדות (ואפשר שיבוא מן החילוניים דווקא, ממש כפי שהרצל-של-הציונות בא מן המתבוללים). לפי כל הסימנים האלה, קוראיי המודאגים, מלכות-השם לא תתרחש בשבוע הבא, ואתם יכולים בינתיים לעבור לנוח".

בטור אחר כתבה נעמי שיר שכותרתו 'יהדות זה דבר מיותר', ובו הגיבה על שער עיתון בפסח אשר נראו בו נערות נוגסות בלחם. היא סיימה את השיר באירוניה מרירה: "אֱמֶת, הִיא קָמָה, מְדִינַת הַיְהוּדִים / יוֹבֵל אֶחָד לָקַח לָהּ / לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵעֹל זָרִים / וְעוֹד פָּחוֹת מִכָּךְ / לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵעֹל מִצְווֹת / וְעַכְשָׁו / מְדִינַת הַיְהוּדִים / כָּל כָּךְ מְשֻׁחְרֶרֶת מִן הַיַּהֲדוּת שֶׁלָּהּ / שֶׁזֶּה / מַמָּשׁ תַּעֲנוּג!".

חייל צה"ל איננו אידיוט

הסכם השלום המתגבש עם מצרים העלה את הוויכוח על ארץ ישראל לטונים גבוהים מבעבר, ונעמי שמר הייתה אחראית לא מעט לגובה הטונים. ההסכם לא שימח את נעמי, בלשון המעטה, בשל היותו כרוך בפינוי יישובים ישראליים.

במהלך תקופה זו התקשרו לנעמי ממשרד פרסום כלשהו, והאדם שמעבר לקו סיפר לה כי יוזמים מסע פרסום אדיר לשיקום המורל של חיילי צה"ל, וביקש ממנה לכתוב שיר. "אמרתי לך תכף ומיד שלא", כתבה בטור 'מכתב גלוי למשרד הפרסום', "ועכשיו אני גם רוצה להסביר לך מדוע. נכון שהמורל של צה"ל נראה לאחרונה בגובה דשא, זוחל על גחונו ומלחך עפר. עד כאן אני מסכימה אתך. האם ניסה מישהו גם להבין מדוע?

"אני הקטנה ניסיתי, ויש לי כמה השערות. כולם יודעים שפעם המורל של צה"ל הרקיע שחקים: החייל אמנם שנא את הרס"ר ותיעב את האוכל הצבאי, הוא גם נאנח וקילל כשתפס אותו גשם בסדרה – אבל כללית הוא ידע שהוא מגן – סליחה על הביטוי – על מולדתו היחידה, שזוהי מצדו עמידה על הנפש, ושעם ישראל – שוב סליחה על הביטוי – אכן צופה בו ממרחקי עבר, הווה ועתיד – סליחה, סליחה, סליחה – ומחכה ממנו לגדולות.

על ארץ ישראל: "העיקרון היסודי הוא שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. זהו עיקרון מופשט אבל נכון כל הזמן, תמיד, בלי קשר לתנאים, בלי קשר לבעלות הזמנית על שטחים, בלי קשר למהות השלטון החולף, בלי קשר לשאלה כמה יהודים חיים ברגע מסוים בארץ ישראל"

"אבל חייל צה"ל איננו אידיוט, תודה לאל: הוא קורא ספרים, הוא שומע רדיו, הוא הולך לתיאטרון, הוא אפילו רואה טלוויזיה [...] ומה הוא מבין מכל זה? הבה נראה.

"סופריו הנערצים ביותר מספרים לו השכם והערב שזאת לא-כל-כך-מולדתו בעצם: הוא הרי גזל אותה, מיושבת ופורחת, מידי עם אחר, וכדאי שימהר ויתקן פשע היסטורי זה או לפחות יתחרט עליו בקול לעתים מזומנות. [...] יכולה אני לומר לך שיש לנו בהחלט טלוויזיה מאוזנת, שקולה ואובייקטיבית, ז"א הטלוויזיה שלנו נותנת בדיוק אותו המשקל לטיעון שלנו – ולטיעון של אויבינו. זה אובייקטיבי, לא? ומה ברדיו? הרדיו מספר לחייל שלנו על 'המצב בשטחים' ו'שטחים' זה באמת דבר שלא כדאי להגן עליו: להגן כדאי רק על מולדת. [...]

"ועל כן אני, במצפון נקי, מסרבת לפברק משהו מלאכותי להחייאת המורל האבוד", מסכמת נעמי, "ואפשר שטוב תעשה אם תמשוך גם אתה את ידך מן המשימה הגדולה הזו, ותמשיך למכור מפלגות ומשקאות קלים: בזה אתה ממש מצטיין".

בטור אחר תהתה: "מדוע במדינה שרובה עקורים יהודים, פינוי של יישוב יהודי הוא דבר של מה בכך, ואילו פינוי של יישוב ערבי הוא טרגדיה הראויה לביטוי אמנותי"?

השבוע בו לא היה טור

במהלך ביקורו של נשיא ארצות הברית דאז ג'ימי קרטר הצטרפה נעמי שמר למפגינים נגד ההסכם עם מצרים. באותו שבוע חל חג הפורים, ונעמי פרסמה ב'שבשבת' טור מחורז:

"אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עוֹרֵךְ בִּקּוּר / אוּלַי מָחָר יִפּוֹל הַפּוּר / לֵב מִי לֹא יִשְׁתַּבַּח? / וּלְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן / בְּכָל חָצֵר, גִּנָּה, בִּיתָן / אָמְרוּ: אָכֵן שִׂמְחָה גְּדוֹלָה / מַמָּשׁ כְּמוֹ בַּמְּגִלָּה! / בַּחוּץ נִשְׁאַר רַק מָרְדְּכַי / בָּאֹפֶל עַל הַמִּדְרָכָה / בְּשַׂק וָאֵפֶר עַל רֹאשׁוֹ / הוּא מְקַלְקֵל אֶת הַשִּׂמְחָה [...]

מנהמות לבה כתבה: "רְאֵה, הִנֵּה הָאֵשׁ דּוֹלֶקֶת / לְתוֹךְ הָעִיר, לְתוֹךְ הָרְחוֹב וּלְתוֹךְ בֵּיתִי / אֵיכָה וְאֵיכָכָה אוּכַל בְּשֶׁקֶט / לִרְאוֹת בְּמוֹ אָבְדַּן מוֹלַדְתִּי". בוויכוח מי צודק, השמחים או מרדכי, ענתה נעמי: "וַדַּאי תָּרִיבוּ בֵּינֵיכֶם בְּלַהַט / אַךְ פֻּלְמוּסְכֶם אֵינֶנּוּ בִּשְׁבִילִי / בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי אֲנִי יוֹדַעַת / שֶׁמָּרְדְּכַי – הוּא הַטִּפּוּס שֶׁלִּי".

הכנסת אישרה את ההסכם עם מצרים ביום חמישי ברוב גדול ונעמי הייתה צריכה לשלוח את הטור השבועי כדי שיתפרסם כרגיל ביום שישי, אולם יום למחרת התפרסמו במדורה בכתב ידה הדברים האלה: "שלום עורך, ביום שישי לא תהיה שבשבת, כי אני חלשה מאוד במעמדים היסטוריים גדולים. וזה מעמד היסטורי גדול, אין מה לעשות. נשאלת השאלה, אם הוא גדול, אז למה הוא לא שמח?

"הוא לא שמח משתי סיבות. סיבה אחת: יש אנשים שחושבים שזו מלכודת-מוות. זאת אומרת, כולם רואים שזה זינוק מן המקפצה הכי גבוהה, אבל יש מי שטוען שהבריכה ריקה, אין בה מים. (וכמו שאומר רש"י במכירת יוסף – מים אין בה, אבל נחשים ועקרבים יש בה [...]).

"סיבה שנייה, והיא הרבה יותר רצינית: זה לא יום שמח, כי זהו ויתור על כל הרעיונות שעליהם אני (לפחות) גדלתי: שהארץ שייכת לנו, שהתיישבות קובעת גבולות, שעצמאות היא ערך עליון... מה עוד? – הרבה לא נשאר, תאמין לי.

"עמוס עוז אמר שרק עכשיו מתחיל הסיפור, ועד עכשיו זאת הייתה רק הקדמה. טוב, אז אני שייכת להקדמה, ותרשה לי שתי דקות דומייה לזִכרהּ: אחרי הכול היה בה משהו יפה".

לאחר מכן ציירה נעמי קו ארוך במורד הטור על פני כמה שורות ויצרה מלבן לבן, ריק ממילים, ולאחריו הוסיפה כמה מילות סיום: "ואם אנחנו כבר באווירה טקסית, אז יש לי גם הצעה לשר החגיגות: לקראת הסיום, יצחק, אתה מסדר את האנשים בשורה, נותן להם טון, והם כולם שרים: 'הקו הירוק / חזרנו אליך שנית / אתה בלבנו / לבנו תמיד'. ורק אחר כך: התקווה – שיר מופלא, שעכשיו הוא נחוץ לנו יותר מאי-פעם".

שבוע לאחר מכן, ארבעה ימים אחרי מעמד החתימה החגיגי על הסכם השלום בבית הלבן בוושינגטון, כתבה נעמי בטורה: "וְהַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם / וְהַסַּנְדְּלָר בָּעֵת הַהִיא יִתְפֹּר סַנְדָּל / וְהַנַּגָּר בָּעֵת הַהִיא יָכִין הֲדוֹם / לִקְרַאת כִּסֵּא כָּבוֹד שֶׁעוֹד אֵינוֹ / [...] וְהַזָּמִיר בָּעֵת הַהִיא יָשִׁיר / שִׁיר אַהֲבָה וְלֹא שִׁיר נְכָאִים / וְהַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם / מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יִהְיֶה בֵּין הַחַיִּים".

כשאנשי צבא בכירים בדימוס טענו כי להתנחלויות אין כל ערך ביטחוני, כתבה נעמי את הטור 'תצהיר' ובו הגיבה לטענתם: "לקבוצת כנרת אין שום ערך ביטחוני, רק ערך ציוני. כשבנציון ישראלי עלה אליה עם שני חבריו, בבוקר חיוור אחד, ב' בחשון שנת משהו, הוא לא עשה את זה מנימוקים ביטחוניים. רק מנימוקים ציוניים. מזל שלא רץ אחריו איזה אלוף מיל' עם המדחום הביטחוני שלו: האלוף בטח היה מגרש משם את כל השלושה, ואז – ספק אם היה לנו בכלל צה"ל, ואם היו לנו אלופי מיל' שמגישים תצהירים ביטחוניים [...]

"הלאה: לחדרה, לעין-חרוד, לתל-עדשים, לתל-אביב ולכרכור – אין שום ערך ביטחוני, רק ערך ציוני. וגם לאלון מורה, לאריאל, לכפר עציון, ולתפוח – יש ערך ציוני בלבד. בכלל, למדינת ישראל אין שום ערך ביטחוני (בברוקלין הרבה יותר בטוח!) – יש לה רק ערך ציוני.

"לעומת זאת, לטיעונים הביטחוניים שלכם, רבותיי האלופים, אין לא ערך ביטחוני ולא ערך ציוני, ואתם יכולים בשקט לזרוק אותם אל גל הגרוטאות. בכל אופן, את צליל הפח החלול הם משמיעים כבר עתה, הטיעונים הביטחוניים האלה, וזאת אני קובעת לפי מיטב שמיעתי, הביטחונית והציונית". על ה'תצהיר' חתמה: "בכבוד רב, רב"ט מיל' נעמי ספיר, מספר אישי 250567, צה"ל".

בטור האחרון שלה, שהתפרסם בי' באב תשל"ט, כתבה נעמי שיר ילדים שבו, כלשונו של זעירא, "השואה, כיפה אדומה, חורבן בית המקדש והסכם השלום שימשו בערבוביה": "הַגִּידִי, סַבְתָּא, לָמָּה לָךְ / עֵינַיִם כֹּה גְּדוֹלוֹת? / בְּעֶזְרָתָן, כִּיפָּדוּמָה / אַבִּיט בָּךְ בַּלֵּילוֹת / [...] וְלָמָּה, סַבְתָּא, לָמָּה לָךְ / מַכָּ"ם בְּכָל מָקוֹם? / לְמַעַן הַשָּׁלוֹם, יַלְדָה / לְמַעַן הַשָּׁלוֹם".

דברים שיש להם רק צד אחד

"הניתוח בספר של הדעות הפוליטיות שלה מתוך הטורים הוא הברקה, ובאופן אישי הוא השלים לי את הפיוס עם אמא שלי בנושאים האלה", אומרת ללי שמר. "באותם ימים לא הבנתי אותה ולא רציתי להבין אותה. אבל הזמן עושה את שלו והגעגוע עושה את שלו, ומוטי מציג את הדברים בצורה נהדרת".

אחרי פינוי ימית נסתיים הפרק הפוליציסטי בחייה של נעמי והיא בקושי התבטאה פוליטית למעט מדי פעם בפעם בראיונות כשהמראיין משך אותה בלשונה. "פינוי ימית שבר אותה", מנתח ד"ר זעירא. "היא הרגישה שהיא לא יכולה לשנות; היא שרה, היא צועקת, אבל זה לא באמת משפיע על המציאות. היא הרגישה שהיא משלמת הרבה מחירים, שזה פוגע בפרנסתה ובמעמדה הציבורי. היא הכריעה להיצמד להיותה אדם יוצר".

יכול להיות שהיא שינתה את דעותיה?

"ממש לא. אני יודע זאת בוודאות. בגלל שהייתה אימפולסיבית היא פלטה מדי פעם אמירות שהסגירו את דעותיה, והיא חטפה עליהן גם בשנותיה האחרונות".

"היא לא שינתה את דעותיה, אך רצח רבין טלטל אותה", מספרת ללי. "הלב שלה התנגד לדרכו של רבין – אתה יכול לתאר לך מה הלך בבית עם האוסלו הזה – אך יש דברים שהם מעבר. אבל הוויכוחים נמשכו גם אחר כך, ביג-טיים. ההבדל בינינו היה לא רק בהשקפת העולם אלא גם במזג. היא אמרה לי: 'את תמיד רואה כל דבר משני צדדים, אבל יש דברים שיש להם רק צד אחד'".

---

מה מוכר עיתונים

לפני כחודשיים, לקראת החגים, התראיינה ללי שמר לאחד מעיתוני החג כדי לספר על הביוגרפיה החדשה שנכתבה על אמה. ללי סיפרה למראיינת על קשריה עם אמה, שידעו עליות ומורדות, ושיתפה בגילוי לב גם בחלקים פשוטים פחות מילדותה. ואולם אחרי שיחה של שעות עם המראיינת הופתעה ללי לגלות את התוצאה הסופית.

"הכתבה הזאת עשתה עוול לאמא ולי", קובעת ללי. "קודם כול, בשיחה עם העיתונאית נאמרו הרבה מאוד דברים נוספים. כבר בריאיון היא משכה לכיוון של שאלות על הילדות הקשה, אבל חוץ מזה היא שאלה אותי עוד הרבה שאלות והחזרתי לה הרבה תשובות, את חלקן אפילו השלמתי לה בכתב לאחר שיחתנו.

"סיפרתי לה גם את הצד השני של המטבע: את ההומור, את הבילוי יחד, את הקרבה, את השיתוף, את זה שהיא תמכה בי ללא סייג בהמון דברים. סיפרתי לה למשל שכשהגעתי לצבא פתאום הבנתי שדווקא ילדים שגדלו בסביבה נורמלית עם הורים שגרים יחד ולא עוסקים באמנות, חסרים להם דברים שלי היו מובנים מאליהם. למשל שאני יכולה לשבת ולקשקש עם הוריי. הייתי מקבלת בצבא מכתבים מאמא שלי ומתפקעת מצחוק, והם התפלאו: 'אמא שלך מצחיקה אותך?' וזה עוד כלום לעומת כל הדברים שספגתי ולמדתי. גם אחרי האוניברסיטה הבנתי שמה שלמדתי במטבח של אמא לא לומדים בשום מקום.

"זכיתי לדברים יקרי ערך שהיא או עורכיה מחקו מהשיחה, והם השאירו רק את הקטעים שימכרו יותר טוב את העיתון. מטרת הכתבה הייתה לקדם את הספר, ויכול להיות שהיא גם עשתה את זה, אבל המחיר לא הוגן.

"אני לא השתמשתי במילים שהיו כתובות בכתבה. עושים תיקון קטן, מחליפים 'צעקה' ב'צווחה' וכבר זה הופך צהוב, לא הוגן ולא מקצועי. הקדימונים היו מזעזעים: 'התקפי הזעם והדיכאון'. במילה 'דיכאון', למשל, לא השתמשתי, והיא בכלל לא הייתה באוצר המילים של אמא שלי. היא הייתה אומרת: 'יש לי מצב רוח, זה חלק מהחיים', וציינה תמיד: 'מזה יוצאים שירים טובים'. היא אף כתבה על זה בשיר 'מה שלומך אחות': "מה שלא נולד בדמע, לא שווה הרבה" – שורה שמהדהדת בתודעתי ללא הרף, יום-יום, בגעגוע עצום. אבל היא אף פעם לא אמרה דיכאון, אלו שמות שעורכי עיתונים נותנים.

ללי שמר: "הכתבה הזו עשתה עוול לאמא ולי. זכיתי לדברים יקרי ערך שהיא או עורכיה מחקו מהשיחה, והם השאירו רק את הקטעים שימכרו יותר טוב את העיתון. אני לא השתמשתי במילים שהיו כתובות בכתבה. קיבלתי את הכתבה וראיתי ששלושה רבעים ממנה קטסטרופליים, כולל הכותרות והלידים בצדדים. זו החלטה שאני לא מכבדת ולא אוהבת, שמשקפת אולי צורך למכור בכל מחיר ולהקריב קרבנות אדם".

"איזנתי את זה גם בכך שסיפרתי שכשלי היה מצב רוח, היא הייתה כתובת בשבילי. הייתי משתפת את אמא במה שקרה והיא הייתה מעודדת אותי שזה דבר שצריך לעבור ולחוות אותו ושיצאו ממנו דברים טובים. היא הייתה מראה לי דוגמאות של שירים שיצאו לה מכל מיני תקופות קשות, כמו למשל השיר 'אל תשאלו אותי'".

ללי מתארת שכבר בקדימונים שקדמו לכתבה בעיתוני החול היא הבינה שהכתבה נצבעת צהוב, אבל כשראתה את הכתבה כולה חשכו עיניה. "קיבלתי את הכתבה וראיתי ששלושה רבעים ממנה קטסטרופליים, כולל הכותרות והלידים בצדדים", היא משחזרת. "העיתונאית לא תפסה את המורכבות שד"ר זעירא הצליח לתפוס. זו החלטה שאני לא מכבדת ולא אוהבת, שמשקפת אולי צורך למכור בכל מחיר ולהקריב קרבנות אדם".

גם ד"ר זעירא היה מופתע מהצורה שבה הוגש הריאיון. "מטבעם של עיתונים שכך הם עושים דברים", הוא אומר. "לללי כמו לאמה יש יושרה פנימית והיא לא תטאטא דברים מתחת לשטיח, אבל היא תציג תמונה מורכבת. בספר אתה קורא את הדברים הפחות טובים בתוך הקונטקסט. אבל כשבעיתון מופיע רק צד אחד עם הדגשות, זה מוציא מפרופורציה. הרי ביחסים של נעמי וללי יש גם כל כך הרבה אהבה, היא זו שקיבלה עליה לטפל בעיזבון של נעמי. מי שקורא רק את הכתבה בידיעות לא יכול להעריך את זה נכונה".

גם אחרי מפח הנפש ללי לא יצרה קשר עם הכתבת. "אמא שלי אהבה לצטט את הפסוק ממשלי: 'אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּו'. זה היה מוטו, ואני נעזרת בו".

תחזרי להתראיין שם?

"לא. כרגע נראה לי שלא. הלכתי בלב חפץ מתוך התנסות טובה בשתי כתבות אחרות שעשיתי והיו יפות ומאוזנות. בזמן הקרוב לא אחזור על הדבר הזה, ואכן סירבתי מאז לעוד מקומות. אני צריכה קצת לנוח".

 

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הזהות והחזון

  הרב זאב סולטנוביץ' על...

שבעים לישראל - לחזון ולאתגרים

  ח"כ מוטי יוגב במאמר...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם