לשרוף את מחסני התבואה

8 ben gvir

גם ד"ר מיכאל בן ארי מסכים שעל שנאת חינם חרבה ירושלים, אבל מזדעק על מה שהוא מכנה עיוות היסטורי כשמייחסים אותה למורדים ולא ליהודים הבוגדים שנכנעו מראש ועברו צד * בספרו החדש "המרד הגדול" הוא קורא לחדול מלקנות את גרסתו של יוספוס פלביוס שהיה, כך בן ארי, גרוע יותר מגדעון לוי מ'הארץ' של היום ביחסו לאויב הרומאי * מי הצית את המרד, האם היה סיכוי לצאת ממנו בשלום, כיצד הביאו דווקא המתונים לנפילת אחיהם, ומה באמת הייתה דעתם של חז"ל על הנהגתו של רבן יוחנן בן זכאי * החורבן – גרסת המורדים

ארנון סגל

זה המרד הגדול של ד"ר מיכאל בן ארי ביוספוס פלביוס ובמאיר שָׁלֵו. אם תשאלו אותו, אלפיים שנה שבהן קיבלנו רק את נקודת המבט של האויב על המרד הגדול, מרד החורבן, הן די והותר. בחוברת חדשה שהוציא לאור בשם "המרד הגדול – מצעד האיוולת או סוד הקיום", בן ארי מאריך להוכיח שכל מה שמכרו לנו על החורבן מעוות וחד-צדדי, ונובע בעיקר ממה שבארמון טיטוס רצו שנחשוב על המרד הזה ועל המורדים.

"אני רואה מול עיניי את הנועזים שבאחינו, אלו שהסתערו על מכונות המלחמה", פותח בן ארי את ספרו, "שהכו וכתשו את טיטוס ולגיונותיו, שהנחילו לדורות את סיסמת 'לחירות ירושלים'. אני בוש להביט בהם, להסתכל בעיניהם. אני שומע את זעקת העלבון שלהם, את תחושת הבגידה. את השאלה המהדהדת: 'אתם באמת מאמינים שהיינו שודדים, רודפי ממון, וכל אימת שהיה לנו משעמם עסקנו ברצח ומלחמת אחים, הנטרפה עליכם דעתכם?'

"ואז, אני משפיל מבט. שנים מקננת בי תחושת העוול והעיוות, המנוצלת על ידי מיטב אויבי הלאומיות היהודית. כל מי שיש בו ניצנים של עמידה על עקרונות, או על ערכים, מואשם באופן מידי; כבריון, כקנאי, או כמי שעוד יחריב את הבית השלישי".

"ללמוד על התקופה ההיא מתוך 'מלחמות היהודים' של יוסף בן מתתיהו", מנמק בן ארי, "זה דומה לכך שבעוד מאתיים שנה ילמדו על תולדות מדינת ישראל מתוך כתבי גדעון לוי. גדעון לוי עוד טוב ביחס ליוסף בן מתתיהו, כי הוא לא יודע את כל הסודות ואת כל נקודות התורפה הישראליות כפי שיוספוס ידע".

בתחילת החוברת מובאים גם דבריו של מאיר שלו, שעליהם בן ארי מכריז מלחמה: "יהודה חרבה בגלל העליונות הצבאית של הרומאים, בגלל הטיפשות והקיצוניות של הקנאים ובגלל כניעתה של המנהיגות לאלימות המשיחית שלהם", כותב שלו. "היהדות שרדה בזכות החכמה, החזון והמתינות של אישים כמו רבן יוחנן בן זכאי, מי שהצליח לחמוק מידם הרצחנית של הפטריוטים הללו, להסגיר עצמו אל הרומאים, להחליף את המקדש בבית הכנסת ואת הכבשה השחוטה בתפילה, ולצייד אותנו באמצעי קיום רוחני ותרבותי לימי הגלות. אלפיים שנה אחרי החורבן, אלפיים שנה שבהן הוקיעה היהדות את הקנאים וניסתה להשכיחם מן הלב, שבנו לירושלים. את בית המקדש, למרבה המזל, טרם בנינו, אבל כבר הסכלנו עשות וקראנו בעיר רחובות על שם האישים הבזויים ההם, שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב ואלעזר בן יאיר".

לא הייתה מלחמת אחים

בן ארי כופר בכמה מהנחות היסוד שהתקבלו עד היום ללא עוררין. הוא טוען, למשל, שלא הייתה כלל מלחמת אחים בירושלים ערב החורבן. שמעון בר גיורא, שבעיניו הוא דמות הירואית, היה הראוי ביותר לדעתו להתמנות לרמטכ"ל המרד. להבנתו, האיש לא נאבק כלל ביוחנן מגוש חלב אלא דווקא לחם עמו שכם אל שכם תוך שיתוף פעולה הדוק. זאת בניגוד גמור למה שמתאר יוסף בן מתתיהו ב'מלחמות היהודים'. מה שכן היה כרוך בשפיכות דמים הכרחית לדעת בן ארי, זו הפיכה צבאית בשנה הרביעית למרד, שנת שבעים לספירה. הפיכה כוללת מטבע הדברים גם חיסולים, שעליהם אין בכוונת בן ארי להצטדק. לדבריו, זה קרה כשהמורדים הבינו שהמנהיגות בירושלים כלל איננה מתכוונת להילחם.

בחוברת הוא מערער על האשמת הקנאים בשנאת החינם שבה תלו חז"ל את חורבן ירושלים. אין לטעות, בהחלט הייתה לדעתו שנאת חינם, אבל דווקא לא בקרב המורדים אלא בשורות עשירי העם ומנהיגותו המסורתית: "שנאת החינם הייתה מצד אלו ששיתפו פעולה עם הרומאים. לצערנו הרב, הייתה שורה לא קצרה של אנשים שהחלישו את המאבק במקרה הטוב ושיתפו פעולה עם הרומאים במקרים החמורים יותר. יהודי בית שאן נלחמו באחיהם. זה לא עזר להם, אגב. הרומאים שחטו גם אותם אחר כך. גם יהודי ציפורי שלחו כתב כניעה לאספסיינוס שמשמעותו למעשה הייתה מלחמה נגד אחיהם".

תופעה מדהימה שחוזרת הרבה אצל יוספוס היא נטייתו לשבח את טיטוס. עיקר הקללות והגידופים מופנים אצלו כלפי הקנאים המורדים, יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא שאותם הוא מתעב, וזאת בלשון המעטה. בין השאר טוען יוסף בן מתתיהו שטיטוס כלל לא רצה להחריב את המקדש אלא שהקנאים לא הותירו לו בררה

"המורדים, לעומת זאת, היו אנשים שהממון מהם והלאה", כותב בן ארי. "הם חירפו את נפשם על חירות העם והמקדש והפקירו את כל אשר להם. החיבור שבתוספתא, בין 'אוהבים את הממון'ו'שונאין איש את רעהו' כנימוק לחורבן, מתאים הרבה יותר לאירוע המתאר את סיפורם של קמצא ובר קמצא. סיפור המתרחש בחברה האריסטוקרטית הירושלמית שהייתה ספוגה בתרבות הנהנתנית הרומאית. האצבע המאשימה מונפת דווקא כלפי חוליות עלובות אלו, שבשביל כבודם או ממונם, פעלו להחריב את הכל, להלשין אצל האויב, ולו כדי לפגוע בשנואי נפשם.

"נזכור שיוספוס, גדול הבוגדים, אף הוא יצא מן החברה הירושלמית הזאת שעולם הערכים שלה התמקד בממון וכבוד. שהוציאה מתוכה את המלשין המרושע בר קמצא. מיותר לומר שלוחמי המרד לא מצאו זמן לשבת בסעודות הדשנות. ההאשמה בחז"ל על חברה מקולקלת מכוונת כלפי משפחות הכהונה החזקות בירושלים, אלו שנהנו בדרך כלל מקשרים עם השלטון הרומאי".

זהו איננו ויכוח היסטורי מופשט, למי שתהה. הטונים בעימות בנושא הזה עולים מכיוון שמדובר בוויכוח עכשווי למהדרין. טראומת החורבן הגדול עוד מהדהדת כאן בכל יום ומביאה – כמו אז – אנשים שונים למסקנות הפוכות לחלוטין. בן ארי, באופן לא מפתיע, מתיישר לחלוטין לצד הקנאים.

"במשך שלוש שנים מי שתפס את ההנהגה היה הממסד הירושלמי", הוא מנמק. "לא הבריונים החלו במרד. לא הקנאים אלא ההנהגה המתונה בירושלים: נקדימון בן גוריון וחנן בן חנן והנשיא רבן שמעון בן גמליאל שנהרג בסוף המרד. הם לא התכוונו באמת להילחם. זו לא הייתה מלחמת בררה. לא הייתה אפילו אפשרות להיכנע, אבל לגזרה הכי חשובה ומשמעותית – הגליל ורמת הגולן, הם הציבו את יוסף בן מתתיהו. ליוסף בן מתתיהו לא היה ניסיון צבאי, וניסיונו המדיני התמצה בכך שנשלח בגיל 26 עם משלחת דיפלומטית לרומא ושם התחבב על אשתו של נירון.

"אחד הכישלונות הגדולים היה ההחמצה של שנת ההזדמנות – שנת 68-69 שבה רומא מצויה בתוך מלחמת לגיונות. זו שנה שבה התחלפו ברומא ארבעה קיסרים, אבל היא לא נוצלה לטובת מלחמת חרמה ברומא כי המנהיגות בירושלים לא רצתה לנצח. מאשימים את מלחמת האחים בעיר בפספוס ההזדמנות הזו, אבל האמת היא שהאשמה תלויה במנהיגות המתונה. יוחנן מגוש חלב יכול היה להיעלם במרחב לו היה רוצה להציל את חייו. הוא היה קשור לפרתים, אבל הוא מסר את עצמו למען המקדש והאומה. במסגרת ההפיכה הצבאית לא היה מנוס מלהזיז הצידה את כל הממסד, על כל המשתמע מכך. אין מה לעשות".

התגרות בלתי פוסקת

בספר מוזכרים האירועים שהביאו בהדרגה את העם לרצון למרוד, כראיה לכך שמדובר במלחמת אין בררה. בעקבות מעשה מגונה של חייל רומאי שניצב על הסטווים (חצרות העמודים) בהר הבית קיללו היהודים את הנציב הרומאי קומאנוס (ששלט ביהודה בשנים 48-52 לספירה), וזה ניצל את המצב כדי לשלח את לגיונותיו ביהודים והביא לטבח של ממש, שבו נרצחו עשרים אלף יהודים.

"קל מאוד לשבת היום מול המחשב בנחת ולהתווכח האם לוחמי מצדה, למשל, היו צריכים להיכנע ולהציל את חייהם, אבל צריך לדעת שאצל הרומאים כניעה אף פעם לא הבטיחה חיים והישרדות. מהתנהגותו הרצחנית של אותו נציב באירוע אחר אנו למדים על העריצות האכזרית של קומאנוס ושל שולחיו", ממשיך בן ארי להסביר מדוע לא נותרה ליהודים כל בררה אלא למרוד. "אחד מעבדיו של קומאנוס נשדד. החשד שמדובר במורדים יהודים הספיק בשביל לשלוח חיילים ולבזוז את כל הכפרים הסמוכים ולאסור באזיקים את יושביהם. תוך כדי מסע הביזה, חייל רומאי הרשה לעצמו לקחת ספר תורה, לקרוע, לשרוף ולגדף. הפעולה הזו כמעט שהביאה להתקוממות רבתי, ואילצה את קומאנוס להרגיע את התסיסה בהוצאה להורג של החייל, ובכך לנקות את עצמו. לכל אלו יש לצרף את השליטה המשפילה של הנציבים הרומאים בבגדי הכוהן הגדול".

אבל אם מסתכלים ב'מלחמות היהודים' של יוספוס, אפשר לקבל את הרושם שלולא "המטורפים הליסטים", כפי שמכנה יוספוס את המורדים, הייתה יהודה יושבת בשלווה תחת הכיבוש הרומאי. בן ארי מביא כמה חוקרים של ימי הבית השני, המאשרים את תחושתו שיוספוס משכתב כאן את ההיסטוריה במטרה לגונן על בגידתו שלו בעם היהודי בשעת המרד ועריקתו לצד הרומאים.

בין השנים 64-66 לספירה שלט ביהודה נציב רומאי בשם פלורוס. אפשר לומר שאכזריותו ורצחנותו היו מהגורמים העיקריים לפרוץ המרד הגדול. באחת ההזדמנויות שלח הנציב כוחות צבא להוציא 17 כיכרות כסף מאוצרות המקדש. "המזימה לשדוד את אוצרות המקדש עוררה זעם והתנגדות בירושלים. פלורוס שלח לירושלים חיל פרשים ורגלים. תושבי העיר יצאו לקראתו כדי לפייס אותו, אך הוא התנהג אליהם באלימות ולמחרת העמיד למשפט את משפחות הכהונה החשובות שהיו חלק מהנהגת העיר. הוא דרש להסגיר אליו את מי שלעג לו. המנהיגים סירבו להיענות לבקשה הזו בידעם את הגורל של מי שיוסגר. בתגובה לסירובם, שילח פלורוס את הלגיונות לפעולות ביזה וטבח המוני ברחבי העיר. אך מה שפער קרע גם בקרב הממסד, שנטה לקבל את השלטון הרומאי, היא ההתנהגות שלו כלפי 'המתונים', וכפי שמעיד יוספוס: 'מתונים רבים נתפסו והובאו לפני פלורוס, והוא ציווה תחילה לייסרם בשוטים ולאחר מכן לצלוב אותם. מספר ההרוגים ביום ההוא – ובכללם נשים וטף, כי אף על עוללים לא חסו – היה כשלושת אלפים ושש מאות'".

בן ארי מניח שכאן התחולל השבר גם בקרב המתונים שהביא לפרוץ המרד הגדול. כל העם התאחד אז תחת דרישת המרד: "נקודת השבר הזאת אצל המתונים", כותב בן ארי, "היא להבנתי זו שהביאה להקמתה של מועצת המרד המקיפה את המתונים ומתחתם את הקנאים. אך פרשה זו היה לה המשך. פלורוס המשיך בתעלוליו, והציע ליהודים להתפייס אִתם אם ישלחו לפני חייליו משלחת נכבדים שתקבל את פניהם. אך קבלת הפנים הזאת התפתחה במהרה למתקפה אכזרית על כל הכוהנים והנכבדים שיצאו להקביל את פניהם של קלגסי פלורוס, בהכנעה משפילה. המזימה של פלורוס היתה להגיע אל אוצרות המקדש, אך כאן העם עמד ותקף את חייליו של פלורוס כשהוא מבקש לעצור אותם מלהגיע אל המקדש, והחריב את הגשר המחבר את העיר העליונה עם הר הבית כדי למנוע מהרומאים להגיע אל המקדש. פלורוס נסוג מן העיר, אך תגובת המגננה של היהודים התפרשה כמרד והזמינה את התגובה הבאה".

בעקבות התגובה היהודית נגד פלורוס הגיעה התקפת נקמה רצחנית של הנציב הרומאי בסוריה, קסטיוס גאלוס. "קסטיוס ביצע טבח בכפרים ובערים שהגיע אליהם, ללא כל התגרות", ממשיך בן ארי. "הוא אינו קורא לתושבי יפו לכניעה, הוא שולח את הלגיון לטבח המוני ומשמיד את תושבי העיר. תושבי ירושלים כולל היהודים המקורבים לרומא ידעו שגורלם לא יהיה שונה. היהודים נערכו מבעוד מועד לבואו של הלגיון ה-12. הם אחזו בנשק וניהלו קרבות עד שהצליחו להניס את הלגיון, והוא ברח דרך בית חורון. במארב בבית חורון מוכה הלגיון ומאבד בסך הכול כששת אלפים חיילים בזמן שקסטיוס נאלץ להימלט בחשאי עם 400 לוחמים בלבד. שלל המלחמה נפל ביד הלוחמים היהודים".

מכאן הגיע המרד לנקודת האל-חזור, כשברגעים ההם כל העם שותף לתחושת הנחיצות וההכרח של המלחמה. "שום דבר מלבד מחיקת יהודה והחרבת בית המקדש – המרכז הלאומי, לא יכול היה לכסות על חרפת האימפריה, ששנאתה ליהודים וליהודה הייתה תהומית", כותב בן ארי. "את זה הבינו גם המתונים שבמתונים".

כעת נשלח אספסיינוס לדכא את מרד היהודים. הוא עובר עיר אחר עיר בגליל ומביס אותה, במאמץ רב ובאבדות בלתי מבוטלות לכוחותיו.

כשיוספוס פלביוס כותב "אני טוען שמלחמת האחים היא שהכריעה את העיר, ואילו הרומאים הכריעו את מלחמת האחים, שהייתה קשה בהרבה מחוזקן של החומות. נכון יהיה לייחס את הפן האומלל (של האירועים) לבני העיר ואת הפן הצודק לרומאים". בן ארי תוקף אותו טוען שאת מלחמת האחים בדה יוספוס מלבו
יהודים בשירות אספסיינוס

בן ארי מונה רשימות שחורות בספרו ובין שאר הזכורים לרע מספר גם על אגריפס השני, בנו של אגריפס הראשון ונינו של הורדוס. אגריפס השני היה חביבם של הרומאים והוא שלט מטעמם על כמה חבלים בצפון הארץ. הוא גם קיבל את הזכות למנות כוהנים גדולים, מה שהקנה לו מעמד בירושלים. בתחילת המרד עשה מאמצים להביא את היהודים לכניעה בנאומי תוכחה קשים, ועם פרוץ המרד סייע בפועל לאספסיינוס בכיבוש הגליל. צבא השכירים של אגריפס ערך מצור בן שבעה חודשים על גמלא והרעיב את יהודי העיר. אילו תושבי גמלא היו נכנעים לאגריפס, מניח בן ארי, גורלם היה כגורל יהודי טריכאי (עיר באזור המושבה מגדל של ימינו) שנכנעו והושמדו.בן ארי מזכיר שיוספוס מספר על כך שכהוקרה לנאמנותו של אגריפס, הוא קיבל מאספסיינוס עבדים שנשבו מהעיר טריכאי. את השבויים היהודים הללו הוא מכר לעבדות. "הווי אומר, גזר את דינם למוות ממושך ואכזרי".

ברשימות השחורות הללו נמנה גם יהודי מומר ששימש בכיר בצבא הקיסר, ושמו יוליוס טיבריוס אלכסנדר. מתברר שאלכסנדר ולא אחר הוא שהכריז על אספסיינוס כקיסר. כאשר התמנה לקיסר שלח אספסיינוס לארץ ישראל עם טיטוס, שהיה אז ילד חסר ניסיון צבאי, את יוליוס טיבריוס אלכסנדר כדי שישמש חונך שלו. "היו בוגדים לא מעטים", נאנח בן ארי. "לא הייתה פה מלחמה כתף אל כתף נגד הרומאים". בהמשך הספר מניח בן ארי שגם יוסף בן מתתיהו לא היה ניצל מצליבה לולא מתן תמורה שהשתלמה מאוד לאספסיינוס. ובקיצור, לדעת בן ארי יוספוס שילם על הצלתו בהסגרת הגליל והגולן לידי הרומאים.

"יוספוס הכיר את כל מערך המלחמה של היהודים", הוא כותב. "הוא זה שביצר את הגליל והכיר את נקודות התורפה. ידידי שמוליק פיקסמן האיר לי שעל פי החפירות בגמלא פריצת החומה של העיר הייתה במקום שבו החומה חלשה ביותר מבחינת עובייה. את המידע על נקודות התורפה, סדרי הכוחות וכו', סיפק יוספוס, שמחויב היה להראות יום יום ושעה שעה את נאמנותו ונחיצותו. תושבי גמלא נשחטו עד האחרון שבהם. הם כבר לא נענו לקריאות להיכנע לאחר שהתפשטה השמועה על הטבח של יהודי טריכאי".

תופעה מדהימה שחוזרת הרבה אצל יוספוס היא נטייתו לשבח את טיטוס. עיקר הקללות והגידופים מופנים אצלו כלפי הקנאים המורדים, יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא שאותם הוא מתעב, וזאת בלשון המעטה. בין השאר טוען יוסף בן מתתיהו שטיטוס כלל לא רצה להחריב את המקדש אלא שהקנאים לא הותירו לו בררה. בן ארי מגחך על הטענה הזו וטוען שאין לצפות לכתיבת אמת בעניין הרומאים ממי שסמוך על שולחנו של טיטוס וחי בחסד המשפחה הקיסרית.

"שנאת החינם הייתה מצד אלו ששיתפו פעולה עם הרומאים. לצערנו הרב, הייתה שורה לא קצרה של אנשים שהחלישו את המאבק במקרה הטוב ושיתפו פעולה עם הרומאים במקרים החמורים יותר. יהודי בית שאן נלחמו באחיהם. זה לא עזר להם, אגב. הרומאים שחטו גם אותם אחר כך. גם יהודי ציפורי שלחו כתב כניעה לאספסיינוס שמשמעותו למעשה הייתה מלחמה נגד אחיהם".

"אני טוען שמלחמת האחים היא שהכריעה את העיר", כתב יוספוס למשל, "ואילו הרומאים הכריעו את מלחמת האחים, שהייתה קשה בהרבה מחוזקן של החומות. נכון יהיה לייחס את הפן האומלל (של האירועים) לבני העיר ואת הפן הצודק לרומאים". בן ארי תוקף בחזרה וטוען שאת מלחמת האחים בדה יוספוס מלבו.

בריונים זה טוב

אפילו רבן יוחנן בן זכאי, לדעת בן ארי, הלך שולל אחרי הבטחות הרומאים. לטענתו, חז"ל אף מבקרים אותו על כך. על פי מקורות חז"ל, רבי יוחנן בן זכאי הציע להיכנע לרומאים, אולם לפי בן ארי לא הייתה כאמור כל תוחלת בכניעה: "מדובר בהתנהלות מוכרת של הרומאים. הצעות כניעה מסוג זה ניתנו לכל עיר שהייתה קשה לכיבוש. הרומאים תמיד העדיפו כניעה ללא קרב ואחר כך שחיטה שיטתית, ללא הפרעה. כשלא היה קושי, העיר הושמדה ללא אזהרה".

בן ארי מצטט מדרש שלפיו מודיעים מטעם הרומאים בתוך חומות העיר דיווחו לאספסיינוס שרבן יוחנן בן זכאי משדל את היהודים להיכנע, וזו הסיבה לאהדה היחסית שבה התקבל כשהוברח מהעיר. בן ארי גם טוען שמתוך חמשת תלמידי ריב"ז שלושה לא הלכו עמו, ולהנחתו הדבר נבע מתוך הסתייגות ממעשהו. בנוסף לכך, אחד מההולכים, רבי אליעזר, קבע את מקום מושבו בלוד ולא עם רבו ביבנה – ונראה שבן ארי מנסה לרמוז בכך שדעתו לא הייתה נוחה ממעשהו של רבו.

בן ארי טוען שחז"ל עצמם מבקרים את רבן יוחנן בן זכאי על יציאתו מהעיר והליכתו לקיסר. הוא מצטט את דברי רבי עקיבא בתלמוד שקורא על רבן יוחנן את הפסוק 'משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", ורומז ששישים שנה אחרי רבי עקיבא – בן הדור של בר כוכבא שאף גיבה אותו וראה בו משיח, לא ראה בעין יפה את יחסו הכנוע של רבן יוחנן בן זכאי כלפי מחריבי ירושלים.

לדעת בן ארי הבדלי הגרסאות במקורות חז"ל המספרים את סיפור יציאתו של ריב"ז מירושלים רומזים על הבדלים ברורים בתפיסות בין התלמוד הבבלי למקורות הארץ ישראליים: "הפער נובע מהרצון לבטל בגלות כל רעיון של התמרדות. כמו בסיפור יציאתו של ריב"ז, שבו מבקש הבבלי להעלות על נס את הגישה של הצלת האפשר, תוך גינוי של המורדים המכונים 'בריונים', תואר רווח בתלמוד הבבלי לאנשים חסרי עול. חכמי בבל מבקשים למנוע אצלם ובשעתם כל זיק של התמרדות. התפיסה הגלותית בנויה על כניעה והשלמה עם השלטון. התרפקות על סיפורים כמו של בר כוכבא יכולה להיות סכנה לחברה היהודית הנתונה תחת רשות זרה בארץ זרה. אין הדברים כן בתלמודה של ארץ ישראל. תלמודה של ארץ ישראל שונה מהתלמוד הבבלי לא במידע, אלא ברוח שלו.

"המבחן ההיסטורי מוכיח שחכמי דורו של רבן יוחנן בן זכאי לא סברו כמוהו", מסכם בן ארי. "היציאה למרד בר כוכבא היא הוכחה ניצחת שדרכו של ריב"ז נדחתה. אם המהלך של ריב"ז היה מוצלח כל כך והביא לפריחה ולהצלת היהדות, נשאלת אם כן השאלה מה מביא את חכמי ישראל במנהיגותו של רבי עקיבא לצאת שוב למלחמה אבודה? האם חלילה אחז בהם טירוף, האם לא ראו את ההישגים של ריב"ז, או מול הרומאים שמא יש לבחון מחדש את המהלכים?"

בסוף הספר מציע בן ארי שהכינוי 'בריונים' הוצמד לקנאים לאו דווקא מתוך הסתייגות אלא כמעין שם קוד שנועד לרמוז באופן סודי כלשהו דווקא על תמיכה בהם. בספר אפשר למצוא ביקורת לא רק על רבן יוחנן בן זכאי אלא במשתמע גם על נחמיה, על כך שלא מרד בפרסים, ואפילו שמעון הצדיק מואשם בו ב'שתדלנות'. אולם האמת היא שיהודים לא מרדו כל עוד הייתה להם אפשרות אחרת, גם אם דיעבד שבדיעבד, כל עוד הניחו להם לחיות כיהודים.

אפשר להסכים או לא להסכים עם מה שמנתח בן ארי בכישרון ביחס לסוף המר של ימי הבית השני, אבל קשה להסכים עם המסר המשתמע מספרו שלפיו מוסד המרד כשלעצמו הוא ערך יהודי חשוב. לא ולא. מרד הוא אילוץ, ומוטב להשתמש בו במשורה.

המרד הגדול לא נכשל

"נכחתי פעם בהרצאה במחקרי יהודה ושומרון שבה המרצה פתח ואמר שידבר על 'שמעון בר גיורא והכנופיה שלו'", בן ארי מתוסכל. "זה ממש כפי שכינו את מחתרת לח"י 'כנופיית שטרן'. ברור שיוספוס שטף את מוחם של בני דורנו. אבל האמת היא שכאשר הוא מתאר את שמעון בר גיורא הוא משמיץ אותו מכיוון שבמראה הוא רואה פרצוף מכוער מאוד. לכן הוא חייב להשחיר את דמותם של שמעון ושל יוחנן. רואים כמה הוא שונא את יוחנן. חצי עמוד של קללות הוא כותב בכל פעם שבה הוא מזכיר את שמו".

אז למה חרבו הבית וירושלים לשיטתך?

"למה חרבה ירושלים? בגלל הבוגדים. למורדים היו אהבת ישראל, אהבת המקדש ומסירות למענו".

"אם אכן שרפו המורדים את מחסני המזון", נכתב בספר, "היתה מגמתם להוציא את העם מהשאננות לקרב נועז על חייהם וחירותם".

רק נדמה לי שאתה מצדיק את שריפת מחסני התבואה?

"לא אני הוא שמצדיק אלא המדרש באיכה רבתי. בן בטיח, ראש הבריונים, אומר שם שכל עוד האוצרות קיימים היהודים לא ימסרו את גופם למלחמה. זה פשוט מאוד. למה הדבר דומה? לכך שעומד מחבל בפתח הבית, אבל הדיירים אומרים: 'רגע, נגמור קודם כול את ארוחת הצהריים'. ברור שצריך להפוך את השולחן ולומר 'חבר'ה, צאו להגן על החיים שלכם'".

בשורה התחתונה זה הביא רעב ולא הציל את ירושלים.

"לא מתו ברעב. הרעב הוא מה שגרם לעם להילחם. החשש של המורדים היה שהרוגע מבחינת המזון יגרום לאנשים להמתין. לשם המחשה, הייתי במטה של צפון השומרון בתקופת ההתנתקות. אני זוכר את הישיבות שבהן דובר באריכות על האוכל שצריך לאסוף לימי המצור המרובים, ומישהי שם אמרה שצריך להביא 'מנות קשות' שלא יתקלקלו. הביאו לשם קוסקוס ואורז, טונות על טונות. אני עצמי גייסתי כסף לצורך כך, אבל לצבא לקח בין שלוש לחמש דקות לפרוץ את שא-נור ועוד חמש דקות לפרוץ את השער של חומש. אם ליהודים היה מזון בזמן המצור, היו הורגים אותם שׂבעים".

המורדים לא רק בחרו להילחם אלא הכריחו את כולם לעשות כך. אולי חוסר הענווה הקיצוני הזה גרר ממילא את החורבן.

"אין בררה. מה רצית שיעשו? הם היו צריכים את הכוחות הלוחמים. תמיד אני חושב על כך שאם הייתי חי בזמן השואה והייתי צריך להכניס אנשים לתוך ספינות ולשלוח אותם מאירופה, הייתי עושה את זה גם אם הייתי צריך לשבור ידיים ורגליים לשם כך.

"ובשורה התחתונה, המרד הגדול לא נכשל. המורדים סוללים דרך לעתיד ושום דבר לא לריק. גם אם לעת עתה ההצלחה נדחתה, זה לא אבוד. גם מרד בר כוכבא לא נכשל. לא הכול נמדד במבחן הרגע הנוכחי".

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם