אוצר בכד החלב

m-4 admor
מתוך התופת שניסתה למחוק את העם היהודי, שרד קובץ דרשות של האדמו"ר מפיאסצנה. בשורות הצפופות, ובעיקר במילים המחוקות, נחשף עולם שלם של גבורה וקדושה, אמונה וכנות * בארבע שנות עיון בכתבים המקוריים גילה ד"ר דניאל רייזר ממצאים מפתיעים על הדרשות ועל שנותיו האחרונות של ר' קלונימוס קלמן שפירא הי"ד * וגם: חשיפה ראשונה של תעודת הלידה של האדמו"ר

מורדי מילר

מוצב כרכום בלבנון, תשנ"ה. דניאל רייזר, שאך לפני חודשים אחדים שקד על תלמודו בבית המדרש של ישיבת ההסדר במעלה אדומים, מגיע לגזרה אחרי שעבר קורס חובשים קרביים. מי שקיבלו את פניו הזהירו אותו שהגיע ל'מקום חם', ומהר מאוד הבין למה התכוונו. "זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי אנשים נהרגים", הוא מספר לנו. "זו הייתה קבלת הפנים שלי. הייתי חובש את הפצועים ולוקח את הגופות, הכרתי את כל החיילים שנפלו שם".

סבו היה ניצול כמעט יחידי למשפחת חסידי מונקאטש. האדמו"ר הורה לחסידיו שלא להתפתות לציונות. הרבי אמנם לא יכול היה לדעת על השואה הקרבה, אך העובדה שהזהיר את חסידיו שלא לעלות לארץ, מה שהיה מציל את חיי החסידים, גרמה לסבו של רייזר ובעקבותיו גם לצאצאיו להתרחק מהחסידות.

"המילה 'ציוני' טעונה, כי אנשים שונים משתמשים בה באופן שונה. האדמו"ר מפיאסצנה השתייך לקו הארץ ישראלי של 'אגודת ישראל' ותמך ביישוב הארץ. בפולין זה נקרא 'שלומי אמוני ישראל'"

גם דניאל לא עסק בחסידות, עד שחל מפנה בחייו. מוצב כרכום, שבת פרשת חיי-שרה, תשנ"ו. כמה וכמה חיילים מהמוצב ומסביבתו כבר נהרגו בחודשים האחרונים והאווירה הייתה מתוחה. דניאל שהה בעמדה כשלפתע טיל חיזבאללה מרעיד את המוצב. רייזר עף באוויר מעצמת ההדף אך נשאר בחיים. עמידתו האישית אל מול המוות עוררה אותו להתעניין בחסידות, ובה מצא מזור לנפשו המיוסרת. "כשאתה עומד מול הסוף אתה עומד גם מול האינסוף", מתאר רייזר. "החסידות עוסקת בהשתוממות. התחלתי לקרוא את כתבי ר' הלל צייטלין. מתוך הפסימיות והרוע ר' הלל מגלה את ה'".

'חובת התלמידים' בשקל

לפני חודשים אחדים הוציא ד"ר רייזר לאור שני כרכים של דרשות האדמו"ר מפיאסצנה, רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד, אשר ניתנו בגטו ורשה בשנים ת"ש-תש"ב. דרשות האדמו"ר יצאו לאור לראשונה בשנת 1960 תחת השם 'אש קודש', ומאז זכה הספר להילמד ולהצית אש בלבות המונים. האדמו"ר עצמו כינה את קובץ הדרשות בשם "חידושי תורה משנות הזעם ת"ש, תש"א ותש"ב" ולפיכך כשהוציא רייזר לאור את ספר הדרשות בחר בשם 'דרשות משנות הזעם' הקרוב לשמו המקורי.

קשה להפריז בחשיבות הספר. שיחותיו של האדמו"ר בעיצומם של ימי הזוועה נאמרו מתוך ייסורים קשים ומציעות לימוד גדול לכל אדם הניצב מול משברים. מעבר לכך, מלבד 'אם הבנים שמחה' של הרב יששכר טייכטל ו'שו"ת ממעמקים' של הרב אפרים אשרי, אין בידינו כמעט שום מסמך רבני שנכתב בימי השואה עצמה. כמו כן, בצוואה רוחנית שצירף לדרשותיו שהוחבאו במעבה האדמה בגטו, קרא האדמו"ר למי שימצא אותן ללמוד אותן ולהפיצן. מסיבות אלו נעשה ספר הדרשות של רבי קלונימוס שפירא לאחד הספרים החשובים בעולם ההגות היהודי.

אם דרשות האדמו"ר נמצאו ופורסמו כבר בשנת 1960, מדוע היה צורך להוציאן מחדש? לפני שנגיע לתשובה נספר על מפגשו הראשון של רייזר עם ספריו של רבי קלונימוס שפירא.

לאחר שחרורו מצה"ל שב דניאל לישיבה. באותה תקופה קשה היה להשיג את ספרי האדמו"ר. "אחד הרבנים הזכיר בשיעורו את הספר 'חובת התלמידים', ספר המציג תובנות חינוכיות עמוקות. הסגנון והדימויים בספר משכו אותי מאוד. למשל מי שלומד בבית המדרש מתואר בספר כמי שנוכח במעמד הר סיני ושומע את קול ה' דרך קול הרב. אלו דימויים פנטסטיים", משחזר רייזר. מכיוון שהיה גר במשגב שבצפון ולמד במעלה אדומים, היה דניאל עוצר בירושלים למנוחה בין הנסיעות. בחנות ספרי יד שנייה ברחוב יפו מצא רייזר את 'חובת התלמידים' ורכש אותו בשקל. בהמשך יתברר שמדובר בעותק שהודפס בוורשה בשנת 1932 והוקדש לרבה של רומניה. "אמרתי לעצמי: 'זה משמים'! הרי בדיוק דיברו על הספר בישיבה".

השנים חלפו ולאחר תואר ראשון במוזיקולוגיה ותואר שני בערבית ופילוסופיה של ימי הביניים החל רייזר בכתיבת דוקטורט בנושא 'טכניקות של דמיון'. אחד הפרקים בדוקטורט הוקדש ל"טכניקת ההשקטה" של הרבי מפיאסצנה, ובמסגרתו הגיע רייזר לבחון כתבי יד הקשורים לאדמו"ר. בשנת תשע"א הגיע רייזר ל'ארכיון רינגלבלום' שב'מכון היהודי ההיסטורי בוורשה', שבו שמורים כתבי היד של האדמו"ר מפיאסצנה. בארכיון זיהה רייזר הבדלים קטנים בין הכתבים המקוריים ובין מה שמצוי בדפוס. ההבדלים היו מועטים ומתקבלים על הדעת, אך כשהגיע לבחון את הדרשות מהשואה, המוכרות לנו כ'אש קודש', איתר עשרות שיבושים שחלו במהדורה המודפסת לעומת מה שמופיע בכתב היד. רייזר גם גילה שהאדמו"ר השאיר הנחיות לקריאה נכונה של כתב היד. הדרשות היו כתובות כשלצד גוף הטקסט מופיעים חצים קטנים ואותיות. "הבנתי שיש שכבות שונות ושלבים שונים לכתיבה. עשיתי סריקה והתחלתי לבחון את כתב היד".

בדצמבר 1950 גילו באקראי, כנראה פועלי בניין פולנים, שני כדי חלב. באחד הכדים, יחד עם 9,563 עמודים נוספים, היו 266 עמודים ובהם דרשותיו של האדמו"ר מפיאסצנה. מכיוון שהכתבים הוטמנו בכד חלב אטומים בגומי הם השתמרו בצורה טובה

בשלב זה חשוב לרייזר להבהיר שהטעויות הרבות ב'אש קודש' לא נבעו מטעמי צנזורה, אלא נעשו בתום לב. "מי שהעתיקו מכתב היד והדפיסו את 'אש קודש' לא השתמשו באמצעים טכנולוגיים שהיו לי. הם עבדו עם מיקרופילם. יש למשל ארבע דרשות שלמות שהאדמו"ר סימן בסימני מחיקה, ובכל זאת פרסמו אותן. הרב אברהם המר, היחיד מבין המוציאים לאור של 'אש קודש' – ובנו של הרב אליהו המר ז"ל, מתלמידי האדמו"ר - שעוד בחיים, סיפר לרייזר ש"הם השתמשו בצילומים שחור לבן של כתב היד שהיו על חצי דף A4. מכיוון שיש קיפולים בדף הם לא הבחינו בין סימן של קיפול ובין סימן של מחיקה. הכתב עצמו קטן מאוד ולכן נפלו עשרות טעויות בפענוח. לפעמים מילה אחת יכולה לשנות את כל המשמעות של הדרשה". כך למשל, באחת הדרשות שנדפסו ב'אש קודש' מופיע שמטרת הבריאה הייתה גילוי מלכות ה' "על ישראל". עיון בכתב היד המקורי גילה כי כתוב "על ידי ישראל" – שינוי של מילה אחת שמשנה את משמעות הרעיון כולו.

m-4 admor 2

מאז שגילה את השיבושים התמסר רייזר במשך ארבע שנים אינטנסיביות לעבודת פענוח תובענית. לבסוף הוציא לאור את 'דרשות משנות הזעם' - מהדורה מדעית של דרשות האדמו"ר מהשואה, בשני כרכים: הראשון הוא ספר הדרשות, כולל הערות, מראי מקום וציון השיבושים ב'אש קודש' שתוקנו. הכרך השני כולל מהדורת פקסימיליה שבה, לצד צילום צבעוני של כתב היד, מופיע תעתוק מדויק בצבעים שונים המבחינים בין השכבות השונות של הגהות האדמו"ר.

פיענוח כתב יד נשמע אולי כדבר של מה בכך, אבל מדובר בעבודה שדורשת כוחות נפש, יצירתיות והרבה מאוד סבלנות. "פעם לקח לי יום שלם למצוא רעיון אחד. פעם אחרת הייתה מילה שישבתי מולה שש-עשרה שעות עד שהצלחתי לפענחה!"

חשיפה ראשונה: תאריך לידת האדמו"ר

רבי קלונימוס קלמן (קלמיש) שפירא נולד בשנת 1889 לרבי אלימלך שפירא שהיה האדמו"ר מגרודזיסק ולאמו חנה ברכה, בת האדמו"ר חיים שמואל מחנצ'ין. עד היום תאריך לידתו המקובל של האדמו"ר היה י"ט באייר תרמ"ט, 20 במאי 1889. בשבועות האחרונים הצליח ד"ר רייזר להניח ידיו על תעודת הלידה המקורית של האדמו"ר שעליה חתומים שלושה עדים - שלמה גוטקינד, מאיר יחיאל אדיגר, והאב רבי אלימלך - ואמינותה אינה מוטלת בספק. לבקשתנו ניאות רייזר לחשוף כאן לראשונה את תעודת הלידה ואת התאריך האמתי של הולדת האדמו"ר: שבת פרשת פינחס, י"ד בתמוז תרמ"ט (13 ביולי, 1889). בתעודה שנמצאה ב'ספר לידות היהודים שנת 1889' שב'ארכיון הפולני הלאומי', סניף גרודזיסק-מזובייצקי, רשום כי הלידה התרחשה בגרודזיסק, מחוז מקוב, בשעה 6 בבוקר.

בעודו רך בשנים נפטר אביו, ובשל כך גדל בבית נכד אביו (מנישואים קודמים), רבי משה ירחמיאל, האדמו"ר מקוז'ניץ. בגיל 16 נשא לאישה את ביתו של רבי ירחמיאל, רחל חיה מרים. ב-1913, בהיותו בן 24, מונה לרב העיירה פיאסצנה הסמוכה לוורשה. עשר שנים אחר כך הקים את ישיבת 'דעת משה' בוורשה. אחד הילדים שלמד בישיבה היה חיים קנר שנפטר לפני שנים אחדות. בריאיון מוסרט סיפר קנר כי "הרבי היה איש גבוה עם הדרת פנים. פנים מאירות של מלאך. עיניים כמו עיני נשר היו לו. היה נדמה לך, אם היה מסתכל עליך, שראה את כל הפנימיות שלך. זה היה משהו מדהים. כל אדם שנתקל במבט של הרבי היה בטוח שהרבי יודע עליו הכול באותו רגע. מי שהיה בסביבה של הרבי, הוא גרם לו להתעלות".

m-4 admor 3

קנר זכר גם כיצד שם הרבי דגש על קירוב הנוער. "הוא נתן תשומת לב רבה לנוער, מאוד השגיח על הנוער. היה מנהג אצל הרבי שנוער מגיל חמש-שש, מי שידע להתפלל, כולם עמדו מאחוריו בתפילה, הקיפו אותו בחצי עיגול והתפללו. הוא היה דורש שיתפללו בקול רם, ולא פעם היה מסתובב אלינו וסימן שנרים יותר את הקול. אלו דברים שממש בלתי נשכחים", אמר קנר ועיניו עצומות, עורגות לימים ההם.

ואכן, מסיפורים רבים מצטיירת דמותו של הרבי לא רק כתלמיד חכם עצום אלא גם כאדם אוהב, רגיש וקשוב. הוא ניגן בכינור, הלחין ניגונים וניגנם במוצאי שבתות. ישנן עדויות שהרבי יכול היה למלט את עצמו בשנת 1940 בעזרת אשרת יציאה של הג'וינט אך סירב באמרו "לא אפקיר את חסידי בזמן כה קשה". סיפור מרגש במיוחד סיפר ר' שלמה קרליבך: שנים רבות חיפש הרב קרליבך ילדים שלמדו אצל האדמו"ר, אך נאמר לו שאיש מהם לא שרד. יום אחד פגש בתל אביב מטאטא רחוב גיבן. בשיחה שהתפתחה התברר שהוא ניצול אושוויץ שהיה תלמיד של האדמו"ר. כשהתבקש לומר תורה מפי רבו הלך מנקה הרחוב ליטול ידיו וסיפר: "מעולם לא הייתה שבת כמו אותה שבת. רקדנו מאות ואולי אלפי ילדים, והרבי שר ברכה למלאכים הקדושים, ובזמן הסעודה הוא אמר דברי תורה. אחרי כל דבר תורה הוא היה אומר: 'ילדים, קינדערלך, תזכרו, הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טוב למישהו' (...) הייתי באושוויץ – לבדי, ורציתי להתאבד. וברגע האחרון יכולת לשמוע את המורה שלי אומר: 'ילדים, תזכרו, עשו משהו טוב למישהו אחר'. אתה יודע כמה טובות אתה יכול לעשות באושוויץ בלילה? אנשים שוכבים על הרצפה בוכים, ולאף אחד כבר אין כוח להקשיב יותר לסיפורים שלהם. הייתי הולך מאיש לאיש: 'למה אתה בוכה?' והם היו מספרים לי על ילדיהם, על נשותיהם, אנשים שלא יזכו לראות יותר בחיים האלה. הייתי אוחז בידיהם ובוכה אִתם. זה היה נותן לי כוח ליום הבא".

כד חלב טמון באדמה

סיפור דרשות הרבי מתחיל ברחוב דז'ילנה 5 שבגטו ורשה. שם, בדירתו, דרש האדמו"ר בשבתות. הדרשות נאמרו כנראה ביידיש, ובמוצאי שבת הרבי כתב אותן בעברית. זו גם הסיבה לדעת רייזר שאי אפשר למצוא בדרשות שלפנינו התייחסות לגרמנים בשמם, לאישים מרכזיים בגטו או להתרחשויות ספציפיות.

עם זאת, דרך הדרשות אפשר ללמוד על מה שעבר האדמו"ר. כך למשל בנו, רבי אלימלך נפצע קשה מהפצצה. כלתו של האדמו"ר ודודתו באו לבקר את רבי אלימלך בבית החולים ונהרגו בעצמן מהפצצה נוספת. כעבור ימים אחדים נפטר רבי אלימלך מפצעיו. שבוע אחד לאחר מכן נפטרה גם אם האדמו"ר. בשבת חיי-שרה שנת ת"ש, בדרשה הראשונה שנשא אחרי מות בנו דיבר הרבי על שרה אמנו שהראתה לה' במותה – עם היוודע לה דבר העקדה - "שאי אפשר לישראל לסבול ייסורים יותר מדי". הדרשה האחרונה שנשא הרבי היא דרשת שבת פרשת דברים-חזון שנת תש"ב. לאחר מרד גטו ורשה גורש האדמו"ר עם השורדים המועטים למחנה הריכוז טוורניקי ובד' חשוון תש"ד נרצח בידי הנאצים.

מה קרה לדפי הדרשות שהותיר מאחור בגטו? בהקדמה ל'דרשות משנות הזעם' מציין רייזר חלק מהסיפורים הרווחים: "זה אומר הוחבאו הכתבים בקופסאות פח, זה אומר בכד חלב, וזה אומר תחת לוחות העץ של רצפת ביתו של האדמו"ר (...) זה אומר כי הכתבים התגלו בשנת תשט"ז וזה אומר כי התגלו בשנת תש"י, זה אומר פועל בניין פולני מצאם לאחר המלחמה בעת חפירת יסודות לבניין חדש על חורבות גטו ורשה, וזה אומר ילד פולני מצאם בהריסות הגטו". כמעט כל פרט בסיפור החבאת הדרשות ומציאתן שנוי במחלוקת.

m-4 admor 4

כדי לעשות לנו סדר בבלגן מספר רייזר על מחתרת 'עונג שבת', שבה הופקדו כתבי האדמו"ר. המחתרת פעלה בגטו ורשה וחבריה היו נפגשים בכל שבת. בניגוד למחתרות האחרות שעסקו בהתקוממות פיזית, הרי ש'עונג שבת' היה ארכיון שמטרתו לתעד באופן שיטתי את החיים תחת הכיבוש הנאצי. "זו מחתרת בכל מובן", מדגיש רייזר. "מי שנתפס, עונשו מוות. את המחתרת ניהל ד"ר עמנואל רינגלבלום שהיה היסטוריון עוד לפני השואה. הוא הצליח להשיג כספים דרך הג'וינט. כבר בשלב מוקדם הוא הבין שיש כאן קטסטרופה שאין כדוגמתה ושזה הולך להיות הסוף, ולכן הקים מחתרת למען ידעו דורות העתיד מה עשו לנו כאן. כשרינגלבלום נתפס בידי הנאצים, הוא, אשתו יהודית ובנו אורי נתלו, למען יראו מה קורה למי שמנסה לתעד את מה שהם עושים".

איך התנהלה פעילות הארכיון?

"רינגלבלום העסיק היסטוריונים שתיעדו כל מה שקורה בגטו. כל כרוז בגטו נאסף לארכיון. למשל הרב שמעון הוברבנד, בן דוד של האדמו"ר, היה אחראי לתיעוד הדתי: כמה ישיבות היו, בתי כנסת וכו'".

ארכיון 'עונג שבת' הוטמן באדמה בשלושה מוקדים בגטו ורשה, כדי שאחרי המלחמה יוכלו הניצולים מבין חברי הארכיון לשוב, למצוא את החומר ולספר לעולם על הזוועות. מבין כארבעים עובדי הארכיון שרדו שלושה בלבד. אחד השורדים, הרש ואסר, חזר למקום מלווה במשלחת בשנת 1946 ומצא מתחת להריסות בית הספר ברחוב נובוליפקי 68 עשר תיבות פח. בדצמבר 1950 גילו באקראי, כנראה פועלי בניין פולנים, שני כדי חלב. באחד הכדים, יחד עם 9,563 עמודים נוספים, היו 266 עמודים ובהם דרשותיו של האדמו"ר מפיאסצנה. מכיוון שהכתבים הוטמנו בכד חלב אטומים בגומי הם השתמרו בצורה טובה.

שני חלקי הארכיון – תיבות הפח וכדי החלב נמסרו לוועדה להיסטוריה של הוועד המרכזי של יהודי פולין, מה שנקרא כיום 'המכון היהודי ההיסטורי'. הללו העניקו לארכיון 'עונג שבת' את השם 'ארכיון רינגלבלום' על שם יוצרו ולזכרו. אגב, בניגוד לטענות שונות כאילו החלק השלישי של הארכיון נמצא, רייזר קובע שהחלק השלישי המתעד את תקופת המרד בגטו, חודשי מרץ-אפריל 1943, לא נמצא עד היום. "מדינת ישראל השקיעה עשרות מיליוני שקלים לחפירות. על פי מפות שנמצאו פינו את הקונסוליה הסינית בוורשה בשנת 2000 כדי לבצע חפירות, אבל לא מצאו כלום. גם עיריית ורשה השקיעה בשנה שעברה כסף ומאמצים וכלום לא נמצא".

מה קרה לדפי הדרשות שהותיר מאחור בגטו? זה אומר הוחבאו הכתבים בקופסאות פח, זה אומר בכד חלב, וזה אומר תחת לוחות העץ של רצפת ביתו של האדמו"ר (...) זה אומר כי הכתבים התגלו בשנת תשט"ז וזה אומר כי התגלו בשנת תש"י, זה אומר פועל בניין פולני מצאם לאחר המלחמה בעת חפירת יסודות לבניין חדש על חורבות גטו ורשה, וזה אומר ילד פולני מצאם בהריסות הגטו

כעת שם רייזר סוף לשמועות: הרבי עצמו מסר את כתביו לארכיון מסודר בגטו. הכתבים הוטמנו באחד משני כדי חלב, והללו נמצאו בחפירות אקראיות בגטו בשנת 1950. משם הועברו כתביו לארכיון היהודי וקוטלגו בצורה מסודרת. הכתבים שנמצאו בכד החלב הם: 'הכשרת האברכים', 'חובת האברכים שער הא' ('מבוא השערים')', 'צו וזרוז', 'דברי תורה' (מה שכונה 'אש קודש') ומכתב שבראשו כתוב 'אויפמערקאזם!' כלומר – 'שימו לב!'

כשהיד נחלשה

בבואו לפענח את כתב היד של דרשות האדמו"ר הסתמך רייזר על הוראותיו של האדמו"ר עצמו. במכתב שנמצא בארכיון רינגלבלום מסר האדמו"ר הוראות מדויקות כיצד לקרוא את הגהותיו ולהדפיס את הכתבים. סימן של חץ משמעו "שמה שנרשם על הגיליון מן הצד בשורה זו להכניס למקום הזה". כשנכתבת אות מסוימת מודגשת בקו תחתון, "אז להכניס את מה שנכתב למעלה, למטה או באיזה מקום אחר של עמוד הזה ברשימת אות זה למקום הזה". "אתה רואה אדם שעשה הגהות ותיקן, בזמן שיורים בחוץ. הגטו בוער וזה מה שהוא עושה בלילות. זה מראה את רוממות הנפש, את כוחות האדם, הוא לא מוותר על החיים. ויותר מזה: מי ימצא את זה? הסיכוי שימצאו את זה הוא אחד למיליון, ובשפה דתית: זה נס. אין ספק שבשביל זה צריך ריכוז והתנתקות וכוחות נפש. בחוץ אתה עבד ובלילות זה זמן החירות".

במהלך מלאכת הפענוח והעיון המדוקדק הפריך רייזר כמה וכמה תיאוריות מחקריות. למשל, על פי תיאוריה מחקרית מקובלת חל שינוי בכתב ידו של האדמו"ר. על פי התיאוריה בעוד בשנים שלפני השואה היה כתב ידו קריא ומסודר, הרי שבשנות השואה הוא הפך לבלתי קריא בשל הייסורים והצרות שהתרגשו עליו. האמת היא, אומר רייזר, ש"תמיד היה לו אותו כתב יד. כתב היד שלו נוטה כלפי מטה כי הייתה לו חולשה פיזית ביד. הוא עצמו כתב כי 'ימיני נחלשה לי (...) וקשה לי הכתיבה'". טעותם של החוקרים נבעה מהמחשבה שכל כתבי היד של תורות האדמו"ר נכתבו על ידי האדמו"ר עצמו ולכן השוו ביניהן, אבל חלקן נכתבו בידי תלמידיו. אחד התלמידים שהעתיק את דרשות הרבי לפני השואה, היה רבי אליהו המר ז"ל. בנו, רבי אברהם המר המתגורר בבני ברק, סיפר לרייזר כי האדמו"ר היה נושא את הדרשה בשבת ביידיש וכותב אותה במוצאי שבת בעברית. אביו, רבי אליהו, היה מתייצב לפני האדמו"ר בימי שני ומקבל את הדרשה בכתב יד קודשו ומעתיק אותה בכתב יד ברור וקריא. לאחר מכן הרבי היה עובר על ההעתקה, מגיה אותה ומוסר אותה בחזרה לר' אליהו המר.

האם אפשר למצוא הבדלים בהגותו מתקופות שונות?

"אני כן רואה שלקראת הסוף הוא יותר תוהה איך יכול להיות שהעולם לא הופך למים בעקבות הצרות של עם ישראל. הוא כותב בפרשת חקת תש"ב כי 'פלא הוא איך העולם עומד אחר כל כך הרבה צעקות כאלו. בעשרה הרוגי מלכות נאמר שצעקו המלאכים 'זו תורה וזו שכרה' ענתה בת קול משמים 'אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים', ועתה ילדים תמימים מלאכים טהורים אף גדולים קדושי ישראל הנהרגים ונשחטים רק בשביל שהם ישראל, שהם יותר גדולים מן מלאכים, ממלאים את כל חלל העולם צעקות אלו, ואין העולם נהפך למים רק עומד על עמדו כאילו לא נגע לו הדבר ח"ו'. לעומת זאת בהתחלה הוא באמת יותר מדבר על ייסורים בגלל עוונות. אלא שאני אומר שזו לא פרדיגמה ברורה. הוא נע בין כל המודלים השונים מתוך התלבטות".

גילוי מרגש ומעציב במיוחד שהתאפשר בזכות בחינת כתב היד המקורי נוגע לספר 'מבוא השערים'. רייזר הבחין במחיקה (ראו תמונה) אך בשום אופן לא הצליח לקרוא מה מחק האדמו"ר. "ראש הארכיון הציע לי להיעזר במשטרה", נזכר רייזר, אך לבסוף באמצעות אור זיקוקים מיוחד ששמו מתחת לכתב היד הצליח לגלות מה מחק הרבי. "שמו של האדמו"ר מופיע בכתב יד ובשורה שמתחת לשמו, הוא מחק עד ללא היכר את מעמדו כאב בית דין פיאסצנה. הוא כבר ידע, וכך גם אמר בדרשה בפרשת עקב תש"א, שבתי המדרשיות כבר לא ישובו. המחיקה הזו מעידה על מודעות האדמו"ר למצב, הוא הבין שהוא כבר לא ישוב לפיאסצנה".

ספק נוסף שנפתר הוא זה שנגע לספר 'חובת האברכים'. את הספר 'מבוא השערים' כתב האדמו"ר כהקדמה לספר 'חובת האברכים'. רבים היו סבורים שהספר אבד, אך העיון הפילולוגי של רייזר גילה הערה משנת 1942 שבה מתפלל האדמו"ר לה' "שיזכנו לחבר את כל הספר הזה חובת האברכים". כלומר האדמו"ר תכנן לכתוב את הספר אך נרצח לפני שהספיק.

אם תראה את הרב קוק לפעמים

חלקכם אולי תופתעו לשמוע שאחיו הקטן של האדמו"ר מפיאסצנה, הרב ישעיהו שפירא (1891-1945) היה ציוני נלהב ונודע בכינויו 'האדמו"ר החלוץ'. האחים שפירא היו בקשר קרוב והשפיעו זה על זה.

אפשר לומר שהאדמו"ר מפיאסצנה היה ציוני?

"המילה 'ציוני' טעונה, כי אנשים שונים משתמשים בה באופן שונה. האדמו"ר מפיאסצנה השתייך לקו הארץ ישראלי של 'אגודת ישראל' ותמך ביישוב הארץ. בפולין זה נקרא 'שלומי אמוני ישראל'".

ואכן האדמו"ר מפיאסצנה תמך בהקמת המושבה החרדית בני-ברק בשנת 1924, ובהשפעת אחיו קנה אדמות בארץ ישראל ולא הסכים למכרן גם כשהיה נתון במצוקה כלכלית. מסופר שתמיד שיבח את ארץ ישראל והיה מזמין אתרוגים לסוכות מארץ ישראל. לדברי רייזר, "חסידות באותם ימים הייתה משהו הרבה יותר רך מהיום. לא כולם נראו אותו דבר. היו לאדמו"ר חסידים עם כובע, בלי כובע, ועם כובע לבן. היו גם 'מזרוחניקים'. תלמידו המובהק, ר' אלימלך בן פורת, למד אצל הרב קוק בירושלים. בשלהי 1926 כתב לו האדמו"ר איגרת ושאל אותו על הישיבה "איך המנהגים שם וכן סדר הלימוד, ואם תראה את הרב קוק לפעמים. ה' עמך, ידידך קלאמיש".

רלוונטי לימינו

"הספר הזה שאני מחזיק ביד, 'אש קודש', הוא סוג של פלא. העובדה שאנחנו יכולים לעיין בספר היא באמת סוג של פלא. האדמו"ר החביא את חוברות הדרשות עם מכתב ומבקש שמי שימצא את הכתבים שיעביר אותם לרבי ישעיהו שפירא, אחיו, שהצליח לברוח מאירופה לפני המלחמה והתיישב בתל-אביב". את הדברים הללו אמר הזמר והיוצר אהוד בנאי בשיחה שהעביר לפני כשנה על 'אש קודש'. בנאי הוא רק דוגמה אחת מני רבות של אנשים שחשו בפלא ועוסקים בהפצת תורת האדמו"ר. "מקריאים את הדברים שלו בכל מקום", אומר רייזר. "לספר יש עדנה אדירה. הוא הפך להיות השראה לשירים. זה כבר לא רק לדתיים. מקריאים טקסטים שלו בטקסים ממלכתיים".

למה הספר נפוץ כל כך?

"כי זה מסע מטלטל ובשל הכֵּנות של הרבי. האדם המודרני לא מחפש תמיד תשובות נחרצות. אחרי ההתנתקות היו רבנים שמיד ידעו להגיד למה זה קרה. הספר הזה לא נותן תשובות. יש בו התחבטויות וכאב, וזה מאפשר לאדם לכאוב. לכן אני חושב שהוא מאוד רלוונטי והעדנה שלו תוכיח. המהדורה שלי תכף אוזלת. לא ציפינו לזה".

במכתב מצמרר שצירף רבי קלונימוס שפירא לדפים שמסר לארכיון 'עונג שבת' הוא "מבקש ומתחנן בפני כל אחד מישראל שילמוד בספריי, ובטח זכות אבותיי הקדושים תעמוד לו ולכל ביתו בזה ובבא וה' ירחם עלינו". בהמשך המכתב כותב האדמו"ר כי איבד את אשתו, אמו, בנו וכלתו. "עתה, לדאבוני ולגודל שברי איבדתי את כל היקר הזה וה' ירחם ויאמר די לצרות ישראל ולצרותיי וישיב לי את בתי היקרה והצנועה מרת רחל (...) כי נחטפה ממני ביום ב' דר"ח אלול. יותר לא אוכל לכתוב, וה' ירחם ויחיינו עם שארית ישראל. אוהבכם, המתגעגע אליכם, הנשבר והנרצץ מצרותיי ומצרות ישראל העמוקים עד תהום רבה וגבוהים עד שמי השמים והמצפה לישועת ה' כהרף עין. קלונימוס".

*

קרדיטים:

רישומי לידה, הארכיון הפולני הלאומי, סניף גרודזיסק-מזובייצקי, ספר לידות יהודים שנת 1889, רישום לידה מספר 53.

צילום תעודת הלידה של האדמו"ר: ברוניסלב פופקוביץ'. דניאל רייזר מבקש להודות לידידו מר מתן שפי, ראש מדור גנאלוגיה במכון היהודי ההיסטורי בוורשה, אשר חשף בפניו רישום זה.

צילום תמונת המחיקה: באדיבות הארכיון היהודי ההיסטורי בוורשה.

צילום כתב יד פרשת 'חקת': באדיבות הארכיון היהודי ההיסטורי בוורשה.

===

הספרים של האדמו"ר מפיאסצנה

לא רק 'דרשות משנות הזעם'. ד"ר דניאל רייזר עושה סדר בספרי האדמו"ר – אלו שפורסמו וגם אלו שאבדו או טרם יצאו לאור

דרך המלך – דרשות על פרשות השבוע והמועדים שניתנו בשנים תרפ"ה-תרצ"ח (1925-1938). הדרשות הועתקו בידי הרב אליהו המר ז"ל. הרבי היה דורש בליל שבת כשעתיים ביידיש, במוצאי שבת היה הרבי כותב בעברית, ומוסר את כתב היד לרב המר. הרב המר היה מעתיק ומחזיר את הדרשות לרבי. לאחר מכן היה הרבי עובר על ההעתקה, מגיה ולעתים מוסיף הערות בשולי הגיליון. העתקות נוספות נעשו בידי ר' אלימלך בן-פורת, ר' אליעזר ביין, ר' ראובן גשייד ור' אברהם רזדינר.

חידושים על תלמוד בבלי מסכת ברכות – הספר נכתב לפני שנת תרפ"ז (1926) ואבד.

צו וזֵרוז – בארכיון 'עונג שבת' נמצא קונטרס קטן מודפס במכונת כתיבה בשם 'צו וזרוז'. כותרת הקונטרס בכתב ידו של האדמו"ר היא "פתגמים הכוללים כללים ומאורעות הנפש בעבודת ה'". האדמו"ר החל לכתוב את החיבור בשנת תרפ"ז (1927) וסיים בשנת 1939.

בני מחשבה טובה - נכתב לפני שנת תרפ"ח (1928).

חובת התלמידים – ספר שיצא לאור בוורשה בשנת תרצ"ב (1932) ועוסק בתפקיד המורה בדורותינו. בספר כתוב כי מתפקידי המורה "לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאת בו... ולגלותה". כשהספר יצא לאור שנית בישראל, בשנת תש"ד, על ידי תלמידו רבי אלימלך בן פורת, גורל האדמו"ר לא היה ידוע והספר נפתח בתפילה "ובזכות זה יעזור לנו השי"ת שנזכה לראות במהרה בהצלת שארית ישראל שבארצות הגולה ובתוכם את כ"ק אדמו"ר הרה"צ שליט"א ולשמוע את דברי קודשו על אדמת הקודש מתוך גאולה וישועה שלימה בב"א".

הכשרת האברכים ומבוא השערים – נמצאים במלואם בארכיון רינגלבלום בכתב יד של מעתיק ובתוספת תיקונים והגהות בכתב ידו של האדמו"ר. מטרת הספרים היא הכשרת הלבבות לעבודת החסידות ולהתוות פרקטיקה שימושית שתהווה שלב בסולם אל החסידות.

סיפורים בכתב יד – סיפורים שר' אלעזר ביין העלה על הכתב כפי ששמע מהאדמו"ר בשלהי שנות השלושים. מדובר בסיפורי צדיקים קלאסיים על ר' אלימלך מליז'נסק, אחיו ר' זושא וכדומה. כתב היד נמצא כיום בידי ר' קלמן ביין, בן רבי אליעזר, אך לדברי רייזר "למרבה הצער לא קיבלתי הרשות לבחון אותם בעיון".

מכתבים שטרם פורסמו – רייזר מספר שמאסטרנט מאוניברסיטת חיפה, שלמה בירן, אשר כותב ביוגרפיה היסטורית על האדמו"ר, הגיע לחומרים שאחרים טרם הגיעו אליהם. בידי רייזר עצמו מכתבים נוספים שמצא והם יפורסמו אי"ה בעתיד.

 

 

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הנרות מלמדים

   סיון רהב על הרב...

איחוד הקדושות

   הרב מקובר לכינון בית...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם