המקור כבר בן 20

10 makor1

אפשר להתווכח על הלייטיות של מוצ"ש, על המגזריות שלא ממש מצליחה להשתחרר מקהל המנויים אבל את המקום הבלתי מעורער של 'מקור ראשון' בחדירה לשיח הישראלי אי אפשר לקחת ממנו * במלאת עשרים שנה לעיתון הימני מסורתי הראשון במדינה ולקראת הוועידה הראשונה של מקור ראשון לכלכלה שתתקיים השבוע שוחחנו עם אורלי גולדקלנג, סגנית העורך על השפעה עיתונאית, על אימהות בעידן מודרני, וגם האם אכן ישנה משנה כלכלית דתית

אילת כהנא

צילום: אופיר דוד

בשבוע הקרוב יערוך העיתון 'מקור ראשון' שחוגג השנה 20 שנים להיווסדו – ועידה כלכלית ראשונה בהשתתפות נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרים, ח"כים, מנכ"לים בכירים ואנשי תקשורת.

"נושא הכלכלה כמעט לא מורגש בציבור שלנו", אומרת אורלי גולדקלנג, סגנית עורך מקור ראשון. "בכלל, הימין לא נותן כל כך נותן במה לאג'נדה הכלכלית שלו. הוא אמנם עושה אותה בפועל כי ראש הממשלה הוא בעל אג'נדה כלכלית רצינית וזו המומחיות שלו, אבל את השיח אנו משאירים ל'דה מרקר', ל'גלובס' ולקרן נויבך, בעלי הקו שממצב כלכלה ימנית בתור הרשע וסוציאליזם בתור האידיאל, אף על פי שאנו יודעים היום שהסוציאליזם פשט את הרגל. הקיבוצים לא הצליחו להחזיק את עצמם ואף הפכו לנטל על הכלכלה החופשית. אנו באים להגיד שלימין ובפרט לימין הדתי אין רק אג'נדה מדינית ותקשורתית, גם בכלכלה הגיע הזמן להשפיע".

מה האמירה של הימין הדתי בשיח?

"למגזר הדתי יש אנשים בעלי מודעות כלכלית שלא באים לידי ביטוי בשיח. יש לו גם טייקונים משל עצמו שתורמים חברתית, ובסוף כלכלה נמדדת בעניינים האלה - שיח כלכלי הוא ממילא שיח חברתי כי מה שקורה בכלכלה משפיע על החברה. כל הטענות נגד ראשי ממשלה שמתחנפים לטייקונים הן לא במקום - הרי הם מנהלים מדינה, הם רואים את הצרכים שלה ויודעים שבלי המסים שמשלם הטייקון אי אפשר יהיה להחזיק את החלשים שיכולים להפוך את המדינה למדינה יצרנית. בשורה התחתונה אנו רוצים ליישם כלכלה ציונית. כששר האוצר כחלון ביטל מס קנייה על סלולרי ועכשיו מדבר על הקצאת דיור ציבורי מתוך פרויקטים של 'מחיר למשתכן' - אנו רואים שגם הימין מיישר קו עם הפופוליזם בשמאל, אבל בסוף לנכים לא נשאר. יש סימן שאלה שאנחנו מבקשים לברר אותו: כיצד יש צמיחה מהכלכלה שראש הממשלה מקדם? למה תחרות עסקית היא דבר טוב? כיצד ישראל בהנהגת נתניהו צלחה את המשבר הכלכלי הגדול של 2008 כמעט בלי מהמורות?

"אני חושבת שלאימהות יש עצמה כל כך גדולה - לטוב ולרע - במשפט את יכולה להאדיר את הילד שלך או למחוק אותו.צריך גם לזכור שגידול ילדים הוא תקופה. כשהייתי עקרת בית היה לי חשוב לא להגיע למצב שבו בשנות ה-40 של חיי ארגיש שהתרוקנו לי החיים כשהילדים עוזבים את הבית. לא רציתי להרגיש שאני אמא מרירה שרבה עם הילדים: למה אתם לא באים לשבתות, הרי אני ויתרתי על קריירה בשבילכם. ויתרתי בשבילי, כי האמנתי שזה נכון"

"מקור ראשון עשה מהפך גדול בשיח שהתחיל אולי כבר ב'נקודה' - נכנס שחקן חדש לזירה. בהתחלה זלזלו בו ובשלב מסוים הוא הפך להיות קול שחייבים להתחשב בו. כי יש אנשים אינטליגנטים מאוד כמו העורך הראשי חגי סגל, כמו אורי אליצור עליו השלום וכמו אמנון לורד, שדעותיהם זכו להערכה רבה ולא ניתן היה לזלזל יותר בעמדה שמגיעה מימין. את אותו הדבר עשינו במידה מסוימת עם 'מוצש' שעשה מהפך מסוים בתוך החברה הדתית", היא קושרת בין הדברים. "הוא נתן במה לחברה הלייטית. פתאום תנועת הדתל"שים ותנועת הלייטים הפכו להיות כאלה שגם אם אתה חרד"ל, או מה שאורי אורבך ז"ל קרא - 'דתי נורמלי', אתה חייב להתחשב ולהכיר בהן.

יוצאת מהמגרה

הדרך של אורלי גולדקלנג (45), אם לשישה וסבתא לנכדה, לא הייתה מכוונת אל עולם התקשורת, בטח לא כשסיימה את לימודי הנהלת החשבונות בצעירותה. אך כתושבת עפרה, יישוב שהצמיח הרבה אנשי תקשורת ביחס למספר תושביו (אורי אליצור ז"ל, חגי, ארנון ועמית סגל, מוטי שקלאר, יפעת ארליך, ישראל הראל, עקיבא נוביק, יואב שורק) - הדרך לתקשורת נסללה לדבריה בכוונת מכוון ובגיל יחסית מאוחר לטענתה.

"כשהגעתי לעפרה הפסקתי לעבוד בהנהלת חשבונות ושמרתי על ילדים קטנים בבית", היא מספרת. "אגב, יש מחקרים שמראים קשר מובהק בין מתמטיקאים לאנשים שכותבים טוב". בתש"ס, לקראת חגיגות כ"ה שנים ליישוב, פנו אליה בבקשה לכתוב מערכוני מעבר לאירוע הגדול שמתוכנן, בהשתתפות אריאל שרון ובנימין נתניהו. "לא ברור לי עד היום ממי שמעו שאני יודעת לכתוב, כך שעד היום אני לא יודעת למי אני חבה את הקריירה שלי", היא צוחקת.

כחודשיים אחרי כן החלה לכתוב טור ב'עט עפרה' לבקשת העורכת דאז, חמדת שני. "חשבתי שזה כמו לכתוב למגרה, הרי מי יקרא אותי? אבל התחילו תגובות, ואז פנה אליי אורי אליצור בבקשה לצרף אותי ל'נקודה'. שם התחלתי לכתוב כתבות ובינתיים נהייתי עורכת בעצמי של עט עפרה, מה שהיה בית ספר מעולה לתקשורת".

כשאורי אליצור עבר למקור ראשון, הצטרפה אליו גולדקלנג, הפעם כסגנית עורך במוסף 'יומן'. בהמשך ערכה את מוסף 'דיוקן' וכיום היא סגנית העורך הראשי. "וכך, מעקרת בית במשרה מלאה הפכתי להיות אישה בעלת קריירה שמגיעה הביתה ביום רביעי מאוחר בלילה או לפנות בוקר אחרי סגירת מוסף אקטואליה אינטנסיבי. זה היה מהפך מאוד מאוד קשה בעבורי, נורא התגעגעתי לילדים".

"גדלתי בתפיסה וגם בתשוקה אימהית גדולה", היא מספרת על הקושי שבמהפך. "הייתה תשוקה אמתית להיות עם הילדים כמה שיותר, ועד היום שעות הפסגה שלי הן אִתם. הייתי אמא עם ייסורי מצפון כשיצאתי לקניות בעיר, תחשבי איזה מהפך זה מנגישות מלאה לילדים שהיו אתי בבית עד גיל 3 ללא לדעת אם הם אכלו, ולסמוך על הבעל והילדים הגדולים שיטפלו בקטנים. מאמא שניהול הילדים הוא עליה, לחלוק את הניהול עם הבעל. ועם כל זה שאנחנו אוהבות את העזרה ואת 'הגבר החדש', יש בזה השלמה מסוימת שהתפקיד שלך בבית מצטמצם. זה מהפך תודעתי מטורף. מצד שני הביטחון העצמי שלי גדל והאמון בעצמי השתנה, ואלה דברים שמחלחלים לילדים. לכן אני שמחה שבשנים הראשונות הייתי בבית ואני לא מתחרטת על רגע".

בעידן שבו כל אישה מנהלת קריירה, ולעתים נלחמת עליה - את מרגישה שהאימהות הולכת ונעלמת?

"ממש לא. כשאנשים היו קשי יום והיו חייבים לעבוד בשדה לא היה להם קשב או מודעות לצרכים של הילדים, אפילו לא קרוב למה שיש היום. העולם היה עני אבל מורכב מאנשים עצמאיים שחיו בעידן של כלכלה אוטרקית ולכן לא היו להם המותרות שיש לנו לזמן איכות עם הילדים. אני חושבת שלאימהות יש עצמה כל כך גדולה - לטוב ולרע - במשפט את יכולה להאדיר את הילד שלך או למחוק אותו.

"צריך גם לזכור שגידול ילדים הוא תקופה. כשהייתי עקרת בית היה לי חשוב לא להגיע למצב שבו בשנות ה-40 של חיי ארגיש שהתרוקנו לי החיים כשהילדים עוזבים את הבית. לא רציתי להרגיש שאני אמא מרירה שרבה עם הילדים: למה אתם לא באים לשבתות, הרי אני ויתרתי על קריירה בשבילכם. ויתרתי בשבילי, כי האמנתי שזה נכון. אני רואה היום את הבית המתרוקן בקרוב ולכן אני גם נהנית מכל רגע של אימהות כי אני יודעת שזה לא יהיה לי לעוד הרבה זמן".

במה ללייט

מתי הרגשת את הבשלות לכתיבה?

"אני חושבת שרק בשנה האחרונה התחלתי להשלים עם זה שאני עיתונאית. חלמתי להיות אחות רחמנייה, לעודד משפחות של חולים. להיות עיתונאית נושכת שרבה עם שמאלנים, להיות קשה ובוטה או לכתוב באופן שעיתונאי צריך לכתוב כאילו שכל האמת בצד שלו - זה דבר שלא ניחשתי על עצמי".

את ממד השליחות בעיתונות נראה שגולדקלנג ספגה מהבית. ההורים שלה עלו לארץ מארגנטינה יחד עם אחיה הגדולים. "כשאת רואה איך ההורים הגיעו מחיי מותרות מטורפים בארגנטינה, עם משרתים וכל טוב, ויתרו על הכול ונלחמו על הלחם בשנים הראשונות בארץ - אז את גדלה לתוך זה שארץ ישראל שווה את ההקרבה. בגלל זה כל כך חורה לי היום הדיבור השמאלני שאומר ש-40 שנות ימין גרמו להם לירידה מהארץ. סליחה, לנו הייתה התנתקות ואוסלו ומה לא, ואתה לא עוזב את המדינה בגלל שמשהו לא מסתדר לך במדיניות או שראש הממשלה קורא לציבור שלך פרופלורים. ראינו את זה גם בעפרה, חוץ מזה שהיא היישוב הראשון בין ירושלים לעפולה היא גם מאוד קולטת עלייה - בני המנשה, רוסים, אתיופים וצרפתים ממלאים את רחובותיה. כשהצרפתים הגיעו לעפרה, אני זוכרת שאפילו לנו שעסוקים בעשייה הציונית הם היו תרומת דם של ציונות".

את נחשבת הדוסית של מקור ראשון. איך את חיה עם מוצש שבמחוזות מסוימים נחשב למקדש הלייט?

"אני חיה אתו מאוד בשלום. אני חושבת שאי אפשר להתעלם ממגזר שלם. אם מקור ראשון רוצה להיות בית של כמה שיותר מהציבור הימני ובתוכו הציבור הדתי - הוא לא יכול להתעלם מהלייטיות. אני מודה שפחות הכרתי אותה, זה פחות בלט בבת ים שבה גדלתי ובעפרה שמאוד מאפשרת שיח בין החרד"לניקים לבין הלייטים. לא הכרתי את המתח ברמה הזו. אז אנו נותנים לכך הצצה במוצש וזו הצצה מבוקרת ומכבדת".

עולם התקשורת שינה לך את המבט על החברה?

"יש לי המון כבוד לאנשים, והרבה פעמים ליברלים הם הכי פחות סובלניים. כשאצל הליברלים הדתיים למשל מדברים על החרד"לים בצורה חשוכה זה מבהיל אותי, כי אם אתם כל כך דורשים את הסובלנות אז איפה הסובלנות שלכם לצד השני? יחד עם זה יש השפעות הדדיות - אתה עובד עם אנשים, לומד אותם, נהיה חבר שלהם. אני לא אותה אורלי שנכנסה למקור ראשון. אני מניחה שמאידיאולוגית שהעיתון הוא כלי בשבילה, הפכתי לעיתונאית, בטח בשנה האחרונה, ועם זה באה גם הסובלנות. השמאלנים מתל אביב הם החברים שיושבים אתך בפאנלים באופן קבוע ואפשר להילחם בהם עד חורמה, ואחר כך לדבר על הילדים ועל מזג האוויר בחדר איפור. אפשר לקרוא ציוץ של אלדד יניב או טור של חיים לוינסון ולרתוח ולהרגיש שיש פה רשעות לשמה, וכשאתה מדבר אחד על אחד הדברים נראים אחרת. וגם אנחנו".

"פשוט ימנים"

הרבה קפיצות חיוביות עבר מקור ראשון בעשרים שנותיו. מעיתון שבשלבים מסוימים נרשמו לו מנויים כדי לחזק את קול הימין העולה הוא הפך לכלי תקשורת משפיע בשיח התקשורתי. "היו שנים שבהן המנויים באמת לא הוציאו את העיתון מהניילון, העיקר שעשו מינוי. במהלך השנים הוא באמת הפך לעיתון שכלי תקשורת אחרים מתעניינים בו וזה נהיה משמעותי גם לקוראים - ממשקיע למשקיע הוא השביח את עצמו. באו אנשים אידיאליסטים שרצו מאוד להעצים אותו, והצליחו".

בשלוש השנים האחרונות, נראה שחלה קפיצה משמעותית. היציבות הכלכלית שאִפשרו הבעלים החדשים שלדון אדלסון, שחררה את חגי סגל העורך הראשי לחזק את המבנה העיתונאי שלו. "יכול להיות שלפני כן הייתה הרבה אידיאולוגיה שהשתמשה בכלי התקשורת להעביר את מסריה", מפרשת גולדקלנג את תקופת טרום-סגל. "חגי הוא מאוד עיתונאי, יש לו האישיות הסקרנית שלו, המודעת, עם האופי הארכיוני שלו. זאת שרוצה להביא סיפור טוב, דעה שכתובה היטב, שקוראת ומתחקרת. זה דבר שמיד מרגישים בחוץ, הרמה של העיתון עלתה מאוד".

העיתון ידע טלטלות כלכליות לא מעטות בשנים האחרונות: "היו תקופות שבאמת לא ידענו אם המשכורות ייכנסו ובזה המנויים ואפילו המפרסמים התגייסו – גם לא ביטלו מנויים וגם פרסמו יותר כדי שיהיה תזרים מזומנים. הדבר הזה הראה שמקור ראשון הוא קהילה. עיתונאים אחרים מקנאים במעורבות שיש לקוראים שלנו, תראה כמה כעס יש להם אם אתה חורג מקו שחשוב להם".

יציבות הגיעה, כאמור, עם הרכישה בידי איש העסקים שלדון אדלסון, הבעלים של 'ישראל היום', ואי אפשר שלא לתהות אם יש לכך השפעה על תוכן העיתון. אורלי מתנערת מכול וכול:"בחיי שכלום. למרות שצריך להגיד ביושר: בהתחלה גם אנחנו חששנו מהשפעה כלשהי. וביקשנו לקיים הפרדה מוחלטת בין שתי המערכות - אנחנו נשארים בירושלים והם בתל אביב, וכל מערכת עובדת עם הכתבים שלה. היום אני יכולה להגיד שאין להם שום התערבות תוכנית במקור ראשון".

"הם לא מודעים לכמה שהם שמאלנים. התראיינתי אצל רזי ברקאי בפאנל על ששת הימים וכשעניתי לו איזו תשובה הוא אמר: 'רגע, אני יכול לקבל ממך הכשר שאני שמאלני?' כי בשמאל הוא לא נחשב מספיק שמאלני. לצערי הלחצים שעוברים אנשי שמאל היום מהשמאל הקיצוני הם כבדים. עצם התמיכה במדינה או בצבא הופכת אותך ימני לדעתם"

מה ההסבר לזה? שלדון אדלסון לא קנה עיתון עם בעיות כלכליות שלא על מנת להשפיע.

"אדלסון פשוט קנה עיתון מאוד מוצלח", היא מתעקשת. "כשנאלצו ללכת לכונס נכסים לא חשבנו שמישהו יפנה לרכוש אותנו, והתברר ש-12 גופים שונים התעניינו. כלומר לאדלסון היו מתחרים רק שהוא היה זה שיכול היה להחזיק את זה כלכלית. אני מניחה שלא היו שואלים אף אחד מהגופים האחרים מה הוא משפיע...".

אם נשליך את יחסי ישראל היום ונתניהו לכיווננו - האם למקור ראשון יש אג'נדה ברורה כלפי הבית היהודי שמאפשרת לו לפעמים להעלים עין ממעשים שונים?

"האג'נדה שלנו היא שאנחנו פשוט ימנים. יש לנו הדעות שלנו בעד ונגד ביבי, וכך ביחס לבנט, כשברור שהמכנה המשותף שלנו מאוד רחב. בנט בא לעשות מהלך שאנו מאמינים בו - גם בהתערבות של מחנה הציונות הדתית לשים את היד על ההגה, וגם להיות פעילים חברתית. מקור ראשון מצפה ללאומיות ברמה גבוהה שכוללת גם התיישבות ועלייה. אנחנו לא מחויבים מפלגתית".

גולדקלנג מבקשת לעמוד על נקודה שלא מודעים לה. "כאנשי תקשורת יש מקומות שאנחנו רואים בהם יותר את המורכבות. בכלל, אנחנו יותר מעורים בפרטים ויודעים שהדברים לא באמת שחור לבן כפי שהאזרחים דורשים ושגם הפוליטיקאים חסרי אונים לפעמים. אולי זה יכול להתפרש כאילו אתה מלבין את מעשיהם, אבל אתה פשוט חשוף ליותר מידע ורואה את המאמץ כשאתה מדבר אִתם בגוף ראשון".

מהחיבוק המגזרי לפאנל הנושך

באיזה אופן פורצים את תקרת המגזריות?

"אנחנו עיתון ימין ומספר הראיונות של אנשי שמאל אצלנו מעיד על הפריצה הזאת. אני חושבת שכל מי שהתראיין אצלנו יגיד שהיינו מארחים טובים". גולדקלנג זוקפת זאת לאופי המערכת: "אנו לא חכמים על המקלדת. אני זוכרת עוד כשהייתי רחוקה מעולם התקשורת, קראתי אחרי רצח רבין ריאיון עם גאולה עמיר, אמו של יגאל עמיר. מתוך הכתבה את רואה שהיא אירחה את המראיינת בצורה לבבית, וגם שמדובר במשפחה שעדיין לא מעכלת את הסיפור. למרות זאת, את קוראת את הכתבה ומוצאת בה לעג לגאולה עמיר, לתנועות גוף שלה, לשפה שלה, המראיינת פשוט שחטה לה ת'צורה. את רואה שכאשר היא מדברת היא לא מעלה בדעתה שככה יוציאו אותה בכתבה, היא מכבדת את הכתבת, אבל אותה הוציאו מפלצת. זה להיות חכם על המקלדת. יש לך טענות למישהו, תתעמת אתו. אני זוכרת את זה כטראומה. היושר במקצוע הזה הוא לא דבר שבא בקלות. יש לך נשק חם וקל מאוד למחוק בן אדם".

האם בכלל צריך לחרוג מהמגזריות? בסופו של דבר המגזר עושה את העבודה היום, לא?

"זו שאלה אדירה שמקור ראשון מתמודד אִתה מהיום הראשון. בפועל דתיים נמצאים היום בהמון חזיתות ותפקידי מפתח. אני זוכרת כשהתחלתי לערוך את דיוקן שניסינו לכתוב על נושאים שידברו את כולם, ברמה כמעט אנטישמית של להסתיר את הכיפות. אז עשינו כתבה על אולימפיאדת המתמטיקה ויצא שכל הזוכים בה היו בעלי כיפות. איפה שנגעת ורצית לדבר על הדבר החם, פתאום נהיו יותר כיפות בשטח. אבל כשיש כתבה עם זחאקלה או מרב מיכאלי, אי אפשר לקרוא לזה מגזרי".

אם המגזר עושה את העבודה בהשפעה כלפי חוץ, למה שלא יישאר בשיח שלו?

"לשכנע את המשוכנעים זה דבר חשוב מאוד", היא מתייחסת לנתיב הראשון, "כי המשוכנע רב כל שנות ה-80 מול הטלוויזיה. הוא בן אדם מתוסכל שאמר: אני כנראה המשוגע היחיד פה. ואז הוא פתח כלי תקשורת אחר וב"ה יש פה כמה וכמה אנשים אינטליגנטים שכותבים דעות שאני מזדהה אתן. לשכנע את המשוכנעים זה עוד בן אדם שהעצמת אותו, נתת לו אמון בדעות שלו. אבל חוץ מזה אתה רוצה גם להשפיע החוצה. זה תהליך שאני חושבת שקורה לכל הימין - יש כאלה שמרגישים יותר בנוח בכלי תקשורת ימניים מובהקים או דתיים מובהקים, ויש כאלה שמרגישים בנוח ללכת החוצה ולפרוץ שם, ויש כאלה שמשלבים: הם פאנליסטים בתקשורת הכללית וכותבים בתקשורת ימין או מגזרית. לכן תקרת הזכוכית היא לא משהו שנשלים אתו".

משפט וכלכלה הם נושאים לאומיים מאוד שברור שאנשי אמונה צריכים לבוא בהם לידי ביטוי, אבל מה המצב בנושאים יהודיים פרופר? למשל, האם הציונות הדתית לא צריכה להתערב בלגיטימיות שניתנת במחנה שלה לקהילה הלהט"בית?

"אם את שואלת אותי כבן אדם פרטי, הלאומי מאוד מתערבב לי עם הפרטי. אם יש מצוקה חברתית של קבוצה מסוימת אנו צריכים ללכת לקראתה אולי ברוח אמנת גביזון-מדן שאני מאוד מאמינה בה, בעיקר בגלל נקודת המוצא: על מנת להסתדר ולא על מנת שכל אחד ירוויח מה שהוא יכול. זה בוודאי נכון ביחס ללהט"בים, שקודם כול צריכה להיות הקשבה. אני כן עושה הפרדה בין קהילה לבין פרטים, אבל השיח נגד הכפייה הלהט"בית קיים פה בהחלט. הרי הם עשו בנו שמות כי לא הסכמנו לפרסם מודעה שלא הייתה לרוחנו. ערכי המשפחה חוזרים אצל הרבה מאוד כותבים אצלנו. אבל קיימת ההפרדה בין פרטים לכללים - אם אנחנו מראיינים מישהו שהוא הומוסקסואל, לא נעלים את זה אבל זה לא יתפוס שום מקום של ערך מוסף. אין לי עניין להבליט את זה".

הפער בין השיח לקלפי

אני שואלת את אורלי עד כמה היא מרגישה שהיא משפיעה כעיתונאית: "אני לא יודעת להגיד. אני כותבת את האמת שלי, אין לי שום אפשרות אחרת. אני רוצה להשתמש בכלי שהקב"ה נתן לי כדי להשפיע, אבל אני לא יכולה לחשוב קודם מה רוצים לקרוא. אני כן מתחשבת בשחקנים אחרים בזירה - כשאני כותבת טור, אני מתעמתת עם דעות אחרות במהלך כתיבה כדי שהטור יהיה שלם ומהודק. המחמאה הכי גדולה שקיבלתי מעורכת תכנית בטלוויזיה הייתה כשהיא אמרה משהו בסגנון 'למדת להשמיע צד שלא נאמר מספיק בתקשורת ולמדת להגיד אותו כך שיקשיבו'. יש לי המון כבוד ליריב. אני מאוד מאמינה בצד שלנו, רואה דעות מרושעות בצד השני אבל אני רואה גם אנשים שדואגים לעתיד של המדינה. הלוואי שהייתה לי השפעה על סגנון השיח, לא רק על עצם השיח. חשובות לי הדעות שלי וחשובה לי אחדות ישראל", היא מתנצלת על הביטוי הקלישאתי כביכול.

"הלאומי מאוד מתערבב לי עם הפרטי. אם יש מצוקה חברתית של קבוצה מסוימת אנו צריכים ללכת לקראתה אולי ברוח אמנת גביזון-מדן שאני מאוד מאמינה בה, בעיקר בגלל נקודת המוצא: על מנת להסתדר ולא על מנת שכל אחד ירוויח מה שהוא יכול. זה בוודאי נכון ביחס ללהט"בים, שקודם כול צריכה להיות הקשבה. אני כן עושה הפרדה בין קהילה לבין פרטים, אבל השיח נגד הכפייה הלהט"בית קיים פה בהחלט"

העיתונות היא משהו מחנך או משקף?

"אולי זה צריך להיות הפוך אבל היא יותר מחנכת ממשקפת. פעם היינו תמימים לחשוב שעיתונאי רק מדווח ויש אבחנה מפורשת בין עיתונאי לפרשן. היום הגבולות היטשטשו מאוד, העיתונאים פחות ופחות משחקים כאילו אין להם אג'נדה. פייסבוק וטוויטר מאפשרים להיות כאלה - קודם היה עורך שרק הוא החליט מה יוצא מתחת הידיים שלך, ואם היה בזה שמץ פרשנות היו זורקים את זה בעריכה. היום אם לא אכניס לכתב את המשפט הזה והזה, הוא יעלה אותו ברשת החברתית לטובת מי שעוקב אחריו. אין לך שליטה מלאה על הכתב שלך כך שהעיתונות היום יותר מחנכת, לעיתונים יש אג'נדה ופחות ופחות מסתירים את זה. אני עדיין חושבת שצריך לשמור על אבחנה בין עמודי הידיעות לבין עמודי הדעות מהסיבה הפשוטה שצריך לכבד את הקורא ולתת לו חלון הצצה למה קרה. יכול להיות שבאמת נהיינו פחות אינפורמטיביים כי אנו יודעים שזה כבר לא התפקיד הבלעדי שלנו בעידן האינטרנט. מה שנשאר מהעיתונות המודפסות זה להיות יותר פרשן מאשר אינפורמטור"

אז עד כמה התקשורת שמאלנית ועד כמה ההשפעה שלה רחבה?

"יש תקשורת שמאלנית מאוד, רק שהם לא מודעים לכמה שהם שמאלנים. התראיינתי אצל רזי ברקאי בפאנל על ששת הימים וכשעניתי לו איזו תשובה הוא אמר: 'רגע, אני יכול לקבל ממך הכשר שאני שמאלני?' כי בשמאל הוא לא נחשב מספיק שמאלני. לצערי הלחצים שעוברים אנשי שמאל היום מהשמאל הקיצוני הם כבדים. עצם התמיכה במדינה או בצבא הופכת אותך ימני לדעתם. פתאום להיות שמאל אמתי זה להיות נגד המדינה וללכת עד הקצה של האידיאולוגיה הפוסטית בכל המישורים - המשפחתיים, האנטי צבא, הכול, בצורה שאיבדה קשר עם המציאות. אז יש תקשורת שמאלנית, אבל הבועה שמשפיעה עליהם היא אחוז נמוך מהמצביע הישראלי. לכן נראה להם שהם מיישרים קו באמצע - אלה המשוגעים מימין ואלה משמאל הם נגד המדינה. וזה לא נכון, זה לא האמצע, כשיש לך 61 מנדטים של ימין מובהק אתה לא יכול להגיד שהמחנה הציוני הוא מרכז, הוא שמאל, נקודה. 2.5 מנדטים של מרצ יכולים לשכנע אותך שאתה לא שמאל אלא מרכז עם אוריינטציה ימינה? זה לאבד עצמך לדעת.

"נוח להם להגיד שהעם הלך ימינה", היא ממשיכה. "אבל זה לא נכון, הימניות הזו הייתה פעם המרכז. להיות ציוני, להקים יישובים. השמאל הקצין שמאלה. אוסלו לא היה עולה על הדעת שנתיים לפני שהוא הופיע. אפילו בימין מדברים על שתי מדינות לשני עמים, גולדה הייתה מעלה על דעתה לדבר כך? גם רבין בחלק מימיו לא העלה בדעתו שהוא יהיה חתום על דבר כמו אוסלו. כשאתה חי בחברה סגורה ואתה לא מספיק חשוף לעוד קולות, נדמה לך שאתה מייצג את המיינסטרים. והם לא מבינים שהם לא. שאם 30 מנדטים הולכים לליכוד אז אתם לא באמת בקשר עם העם. ואם אנחנו נמצאים בעידן של חילופי אליטות, אני מאוד מקווה שאנחנו לא ניפול לסכנה הזו של הנתק מהעם - כשגרים ביישובים סגורים, אם אתה לא דואג שיהיו ממשקים מחוץ ליישוב זה יכול להיות מסוכן".

לכאורה אם הייתה השפעה, הרצוג היה צריך להיות ראש הממשלה, בכל עיר היום הייתה תחבורה ציבורית בשבת, חוק ההסדרה לא היה עובר ומירי רגב לא הייתה שרת התרבות.

"בוודאי שיש להם השפעה", היא מדייקת. "היא לא באה לידי ביטוי בקלפי אבל בשיח כן, האדם הפרטי שזה לא המקצוע שלו מקבל בתקשורת את האוריינטציה של מי הטובים ומי הרעים בשיח. אך כשהוא בא להצביע הוא הולך לפי דברים שנראים לו הגיוניים, וכנראה שהוא לא מזדהה עם הסכם שלום או ליברליות-יתר או ניתוק מערכים יהודיים. ובכל זאת, העובדה היא שחדשות 2 מייצרים כותרות שבסוף כולנו נדבר עליהן. מי שמכיר את דוד ביטן בתוך הליכוד ידע להגיד שהוא חובש קרבי, שהוא סיים בהצטיינות לימודי משפטים, ושהוא ראש קואליציה למופת שמצליח להטיל על הח"כים אימה ולגרום להם להגיע להצבעות ודיונים. תשאלי צופה ממוצע של ארץ נהדרת והוא יגיד לך שדוד ביטן אוכל בורקס. יש לך כרס, דוחפים לך בורקס לדמות. אתה מזרחי, ידחפו לך קצת טמטום לדמות. ההשפעה על השיח היא אדירה אבל בשורה התחתונה אתה אומר - אני מעדיף את מירי רגב כי לא שמתם לב ודווקא העצמתם אותה. בקלפי המציאות מנצחת".

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הנרות מלמדים

   סיון רהב על הרב...

איחוד הקדושות

   הרב מקובר לכינון בית...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם