כארי

8 ari

רועי אהרוני

סיפור שיקומה של קהילת 'אורות האר"י' מהפיגוע ההמוני שעשה שם מי שעמד בראשה, הוא מופתי יותר מימי גדולתה וימי ההילה שנוצרה אז סביב עזרה שיינברג שבימים אלה מוצעת לבית המשפט עסקת טיעון על מעשיו שאין הנייר סובל אפילו את תחילת תיאוריהם * אחרי חודשים של עבודה, זהירות גדולה לא לפתוח פצעים שלא לצורך, לראשונה מרגישים שם חזקים מספיק לשתף באומץ לא מובן מאליו מעט מהמסע בן השנתיים שעברו שם – החל מקבלת הבשורה על החשדות נגד ראש הישיבה, דרך תהליך העיכול, ועד הליווי הקהילתי והמקצועי האחראי והרגיש ומעורר ההשראה, וגם מתריעים בפני מי שמשוכנע שלו זה לא יקרה - שהוא הטרף הכי קל לאירועים כאלה * וגם: שיחה על תפיסה תורנית שונה בכמעט 180 מעלות עם ראש הישיבה החדש – הרב שי לוי, שבזכות המבט שלו קדימה הביא את הישיבה המתחדשת למחוזות שלעולם לא הגיעה אליהם בעבר * ובחרו בחיים

כשהתפוצצה הפרשה על הרב עזרא שיינברג, ראש הישיבה לשעבר של ישיבת "אורות האר"י" בצפת, רבים חשבו כי הישיבה "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם". האירוע שתואר כ"פיגוע המוני" הותיר אחריו מעגלים רחבים של נפגעים ונפגעות, ונראה היה כי הפצועים קשה מהפיגוע לא יוכלו להשתקם ממנו לעד.

התקשורת שצבאה על שערי צפת באותם ימים התפנתה לאירועים אחרים, וכבר חלפו כשנתיים שבהן הציבור נשאר עם אותה הרגשה איומה. אולם הישיבה והקהילה שסביבה לא שקטו על השמרים, והחלו לפלס דרך במערה החשוכה אל האור המחכה בסופה.

זכות עצומה נפלה בחלקנו שהישיבה פתחה את שעריה בעבורנו, כדי שננסה לתווך בין הישיבה והקהילה שצעדו קדימה לבין הציבור שנותר מאחור; כדי שנקבל מבט אופטימי על היכולת לשרוד משבר קהילתי אמוני בממדים גדולים כל כך, ולצאת ממנו לצמיחה גדולה. זהו סיפורה של ישיבה שכדי לסלול לעצמה דרך רוחנית חדשה הייתה צריכה לבחור מה לשמור ומה לזרוק, סיפורה של קהילה שמצאה בעצמה כוחות שלא ידעה שקיימים בה, ורק מבקשת שלא יסתכלו עליה בשיפוטיות.

בתפילה לה' יתברך שיאיר את עינינו לספר את הסיפור בעדינות, מבלי לפגוע חלילה באנשים רבים שהסיפור הזה נקשר בחייהם, נכנסנו בשערי הישיבה.

ari

מהערצה ועד תלות

בבית המדרש של ישיבת אורות האר"י נשמעים קולות לימוד רמים גם בזמן מנוחת הצהריים. ראש הישיבה החדש והנמרץ, הרב שי לוי, מסתובב בין השולחנות ובמאור פנים ייחודי משרה אווירה שמחה וחיונית.

"הישיבה של היום שונה לגמרי מהישיבה אז", מספר מנהל הישיבה, הרב יחזקאל יצחקי, ששימש ר"מ במשך כמה שנים. "התפיסה הרוחנית השתנתה, וזה משפיע על הכול: על מבנה סדר היום, על אילו דברים לומדים בתוך חלקי התורה וכמובן על השאיפות הרוחניות של התלמידים".

הרב יחזקאל מדגים: "פעם חלק אינטגרלי מעבודת ה' כלל תעניות דיבור וצומות, זה היה חלק מהשאיפות הרוחניות. היום, לעומת זאת, בחורי הישיבה ממקדים את כוחותיהם לדיבור בנושאים הלכתיים ואוכלים טוב בשביל ללמוד טוב".

"השיח הרוחני נתן את הדגש על הספקים", מוסיף הרב אברהם אנגל, מרבני הישיבה. "רבים מהאנשים התרכזו בסיומים של משניות, מסכתות גמרא וזוהר, בלי שימת לב לעומקם של דברים. סיום מסכתות הוא דבר כובש, אבל לא תצמח מכך עמקות של תורה".

לדבריהם, האווירה ששרתה אז בישיבה גרמה לתלות רוחנית ברבנים. "היו פה שאלות שלא אמורים לשאול רב", מספר הרב יחזקאל. "מכיוון שחלק מהתלמידים נולדו לתוך זה, הם חשבו שכך נכון להתנהג. אם תלמיד היה מאבד משהו, הוא היה מתקשר לרב שיגלה לו איפה זה. במקום זה – תחפש. כואבת לך הבטן – לך לרופא. מכל הארץ הגיעו שאלות כאלו! גם אם ראש הישיבה הוא צדיק יסוד עולם – עדיין צריך לדון אם כך נכון לבנות חברה, אם כך נכון לעבוד את ה'".

בוגרים שבנו כך את העולם הרוחני שלהם, מתחרטים על זה היום?

"זו שאלה מורכבת", עונה הרב יחזקאל. "יש מי ששואל את עצמו בעקבות מה שקרה אם האידיאל היה נכון. חלק מדחיקים את השאלה וחלק מתמודדים אִתה. מצד שני, אנשים כאן חיו בתודעה אמתית שהם מקיימים את העולם בלימוד ובתפילה, שהתורה שלהם מגנה על עם ישראל, שהלימוד שלהם בבית המדרש משפיע על תהליכים עולמיים. האם זו טעות?

"לגבי אלו שלמדו דברים או עשו דברים שאינם מקובלים ברוב הישיבות, דוגמת לימוד פנימיות התורה תוך התעלמות מלימוד בעיון או מתן דגש על הנהגות, זה ודאי נדרש לבירור מחודש. בתוך הישיבה הבירור התבצע בתהליך ארוך והדברים הללו נעלמו מפה".

דניאל מוסאי משיעור ג' מספר לנו איך נראתה הישיבה כשהיה בשיעור א', לפני שהכול השתנה. "הייתה אז שיטת לימוד שונה", הוא אומר. "אנחנו אמנם למדנו גמרא עם ר"מ חדש שהגיע, אבל היינו רואים את התלמידים מהשיעורים הגבוהים לא לומדים גמרא בסדר בוקר, והתפלאנו – ככה נראית ישיבה גבוהה?"

כשאר חבריו לישיבה, דניאל היה קם מדי בוקר למניין ותיקין הישיבתי, מניין השחרית היחיד שהיה בישיבה באותם זמנים. "בשיעור א' לא היה על זה דיון, זה פשוט היה מה שעושים", הוא מעיד. "מי שהגיע לפה בשיעור א', ידע שכך נראה סדר היום".

דבר ייחודי נוסף שדניאל מספר עליו הוא הליכה לקברי צדיקים. "פעם בחודש או חודשיים היינו קמים בשלוש לפנות בוקר, הולכים לאחד מקברי הצדיקים, קוראים 'לשם ייחוד' של המקובלים, קצת שרים וחוזרים לתפילה עם הנץ", הוא מספר. "זה היה מרומם, זה אורות, אתה הולך בלילה ומרגיש שאתה מתקן את העולם. היום זה נראה לי טעות, אבל בשיעור א' הייתי כזה".

דניאל מספר שבתור תלמיד שיעור א', בקושי היה לו קשר עם ראש הישיבה הקודם. "בגיל הזה יש פחות מה לשאול", הוא מסביר. "ככל שמתבגרים, עולות ההתלבטויות ורוצים להתייעץ – על צבא, חתונה ועוד. כולם אהבו אותו מאוד ולא חלקו עליו. בדרך כלל לא ממהרים לחלוק על אמירות של ראש הישיבה, אבל כאן זה היה בקיצוניות".

בני (שם בדוי) הוא אחד מהאברכים הוותיקים בישיבה, והוא למד בה כמעט בכל שנותיה. "השבר היה גדול", הוא אומר. "גם אנשים שהצליחו לצמוח בהמשך, יישאר בהם משהו נפשי שצרוב בדרך העבודה. הם הורגלו לחשוב שיש מתווך שממקסם את כל העבודה הפרטית של האדם הפשוט ומעלה את זה לפני הקב"ה".

לדבריו, כבר בשנים הראשונות הייתה הערצה גדולה מאוד לראש הישיבה, אבל כחמש עד שמונה שנים לפני הפיצוץ החל מעין קשר של תלות ברב. "התלות ברב הולידה אמוציות גדולות. אנשים הרגישו שהם מגיעים למדרגות גבוהות, שהם החזירו לחיים עבודה שלא הייתה קיימת מאז החורבן – עבודת הנבואה, עד כדי כך.

"היו אנשים שממש הרגישו שהרב שיינברג הוא בבחינת האר"י שבדור, ואנחנו תלמידיו", מעיד בני. "הרבה חשבו שהם מתחברים לדבר גדול שקשור באופן ישיר לגאולה, להחזרת דברים מאוד גדולים.רוב האנשים הרגישו שדרך המציאות של הרב הם מתחברים לעבודת הנבואה, וזה מה שהוביל אותם לפתח בו תלות. היה בזה משהו ממכר".

לא הייתה איזו תנועת התנגדות שצמחה במקביל?

"לא היה אחד שחשב שהוא לא צדיק. היו דיבורים על זה שהוא לא הכי למדן או על כך שאנשים הולכים אחריו בעיניים עצומות, אבל זה היה 'כבלע את הקודש'. כשאתה רואה שהוא סחף אחריו קהילה שלמה, קהילות מכל הארץ באות להתייעץ אתו, שרים חשובים ורבנים גדולים מגיעים לפה לקבל עצמה רוחנית – זה נתן גושפנקה כזו, שגם אם לא כל הדברים מסתדרים לך בראש אתה מאמין שהם בטח מסתדרים איכשהו".

שיקום מתמשך

לפני כשנתיים, בקיץ תשע"ה, אירע מה שמכונה בפי כל המרואיינים "הפיצוץ". הרב שמואל אליהו, רבה של העיר צפת, כינס את תלמידי הישיבה והחל לספר להם בצורה הדרגתית את אשר אירע. "בשנייה שהדברים יצאו מפיו של הרב שמואל, הייתה זעקת שבר גדולה מאוד. רבים בכו", מתאר בני.

"נשארנו באותו לילה ערים עד השעה שלוש", מספר דניאל. "ביום למחרת הרב אנגל הציע שניסע כולם לכנרת להשתחרר קצת. ביום שלישי כינסו את כל האברכים והבחורים והודיעו לנו הכול. ישבנו במשך שלוש שעות בבית המדרש עם הרב שמואל, והוא ענה בסבלנות על כל השאלות. למחרת זה יצא לתקשורת".

"זה היה שבר גדול לתלמידים", משחזר הרב שמואל אליהו. "מדובר בתהליך קשה ומורכב מאוד. חלק כבר השתקמו, חלק בתהליך שיקום. זה לא פשוט בכלל – ראש ישיבה נתפס במעשים כה חמורים, אז אנשים מאבדים אמון בכול. הכול מתערער, אתה לא יודע במה להאמין ובמה לא. לוקח זמן עד שאנשים עושים את הבירור הזה בתוכם, וזה תהליך קשה.

"נדרשו שני בירורים שונים: הראשון, האם מדובר ברשע או צדיק או בצדיק שהתקלקל, ובזה לחלק מהאנשים יש תשובה שמספקת אותם ולחלק אין, או שיש תשובה שכלית ולא רגשית. השני, מה זה אומר לגביי. אני יודע שיש בעולם מנוולים – אבל זה לא אומר שאני לא בסדר, זה לא אומר שכל התורה לא בסדר. זה הבירור הכי חשוב, להגיד – הוא רשע, וזה לא אמור לשבור אותי".

כעסתם על עצמכם בתקופה ההיא?

"וואו", בני מסכם הכול במילה אחת. "בשלב הראשוני היה כעס אדיר – קודם כול כעס עליו, אבל גם על עצמךועל כל העולם. זה כעס אדיר שמדיר שינה מעיניך. אפשר להשוות את זה לאדם שנפל בפח באיזושהי תרמית – רק שהתרמית הזו היא החיים שלך".

באיזה מקום נמצאים האנשים כיום?

"בהסתכלות של שנתיים אחורה, הרוב נמצאים במקום טוב יותר, אחרי תקופה של טיפול ושיקום" טוען בני. "למדנו את הלקח: להתחבר לתורה שיש לה יציבות בקרקע – לשאול שאלות, לא לקבל הכול כהלכה למשה מסיני, להפעיל את השכל, אם משהו נראה מוזר – לשאול עוד פעם. לא שאם זה היה כך בטוח שהיינו עולים עליו, אבל ברור לנו כיום שזו הדרך הבריאה יותר".

עד כמה הסיפור הזה נוכח עכשיו בחיי הישיבה?

"אני חושב שכבר אחרי חצי שנה לא דיברו על הסיפור יותר", עונה דניאל. "החבר'ה שנשארו בישיבה רוצים ללמוד ואין להם כוח להתעסק בזה. כשחבר'ה שבאים לבקר חוזרים לנושא, אני מבין שהם כבר לא באותו דו-שיח שלי, כאילו השנתיים האלה הן אצלם בתוך סוגריים".

אל תשפטו אותנו כל כך מהר

אחד הדברים שנראה כי אנשי הישיבה עדיין סוחבים על גבם הוא היחס השיפוטי שקיבלו מהציבור כשהתפוצצה הפרשה. הרב אנגל, ששימש אז סגן ראש הישיבה, מניח בידיי את המאמר שפרסם באתר ערוץ 7 בתמוז לפני שנתיים.

את המאמר הוא פותח במילים "כן, מוריי ורבותיי המוכיחים בשער, גם אני הייתי שייך לחבורת השוטים והמטומטמים שהלכו אחרי נביא השקר הזה, כפי שאתם מכנים אותו". לאחר מכן הוא מתאר את הפעולות שעשה אותו נביא שקר – סיום ש"ס מדי שנה, לא ביטל שיעור משום סיבה ואף דרש מהר"מים לנהוג כך, לקח בחורים רחוקים מתורה ומצוות וקירב אותם לעבודת ה', ענה בכל יום למאות שאלות, ביניהן גם של רבנים שלאחר מכן מיהרו להוכיח את כל ההולכים אחריו.

"אנשי קהילת הקודש שלנו נהו אחרי התורה, העבודה, החסד והעמל שהוא דרש מעצמו ומתלמידיו", כתב אז. "לא קמעות, סגולות או סיפורי מופתים היו אלה שלכדו אותנו, אלא דווקא הקריאה בשם ה' והדרישה לעמל תורה ומצוות".

"אני לא בחנתי אותו בעיניים של מיסטיקן או קבליסט, אלא בתור ראש ישיבה עם תלמידים", מסביר לי הרב אנגל. "הוא היה ראש ישיבה שדרש עמל תורה, לקום בבוקר, להתפלל, לא ביטל שיעורים. מלבד זה ששועי עולם באו להתייעץ עמו וראית בעיניך שיש לו ראייה על-חושית. הכעיס אותנו שהיו רבנים שחשבו שכולנו עדת מטומטמים, ועוד שחלקם שיחרו לפתחו בעצמם. אחרי מעשה כולם חכמים".

גם התלמידים מרגישים עדיין את העלבון הצורב אותו ספגו כשהתפוצצה הפרשה. "יש לא מעט חבר'ה שהרגישו פגועים מרבנים מכל הארץ שיצאו נגד דרכה של הישיבה", טוען דניאל. "כשבן אדם נופל, אתה לא רוצה שיבואו ויתנו לך סטירה. עם זאת, נקודות האמת בביקורת חדרו לאנשים, וגם אלו שהיו מתעצבנים מדברי הביקורת, היו מגיעים לאחר מכן לאותן מסקנות לגבי סדרי הלימוד. אבל עדיין הפריעה לנו הדרך בה שפטו את הישיבה".

לעומת המבקרים והמוכיחים בשער, הרב אנגל מציין לטובה אנשים רבים וטובים שנחלצו לעזרתם בהתנדבות כמו הרב יהושע שפירא, הרב אליקים לבנון, הרב אלישע וישליצקי וח"כ מוטי יוגב. "עזרתם בשעת משבר הייתה לנו נחמה גדולה".

התלמידים לא נסחפו אחריו באופן קיצוני?

"זו תופעה של הדור", עונה הרב אנגל. "האם לא סוגדים היום לרבנים מתים? זה דור של אינסטנט, שמחפש שיעשו לו את העבודה הקלה. האם אין חשש שאחרי שהוא יצא מהכלא בעוד עשרים שנה, הוא לא יתחיל הכול מחדש? אינך חושב כי ייתכן מאודשאנשים ירוצו אחריו לבקש ממנו עצות וברכות?

"קל לשפוט, אבל כשאתה נמצא בצרה, אתה מחפש כל חבל הצלה. אם אבד לך משהו יקר, נניח משקפת בצבא שתשב עליה חודשיים בכלא, ואתה יודע שיש לו כוחות – לא תלך לשאול אותו?"

איך הגבתם כשנודע הדבר?

"לא התרסקתי מהעניין", עונה הרב אנגל. "זה אמנם שוֹק, אבל את יסודות האמונה שלי זה לא ערער. ידעתי שיש דברים כאלה. לא גדלתי על ברכיו, אבל יש תלמידים שהוא ממש הציל את נפשותיהם ועשה אותם בני תורה, ולהם זה היה קשה מאוד. אולם גם הם התמודדו בגבורה".

איפה היו אמורות להידלק הנורות האדומות?

"זה מה שכולם שואלים. לא הייתה אש ואפילו לא ריח עשן. לא היו נורות אדומות בבית המדרש, לא היו אמירות מנוגדות לשולחן ערוך ולא מעשים, הכול נעשה בסתר באופן מוחלט. לאישה אחת בשלב מסוים נדלקו הנורות האדומות והיא פוצצה הכול, את כל מה שהיה נסתר מעיני הלומדים.

"לא תמיד נדלקות הנורות האדומות. למה לא נדלקו נורות אזהרה ליהדות אירופה בשנות השלושים? לפעמים הקדוש ברוך הוא מכבה לך את כל הנורות".

"הנקודות המחשידות שצריך לשים לב אליהן הן כשיש משהו שהוא מחוץ לשולחן ערוך", אומר הרב שמואל אליהו. "אין שום לגיטימציה לשום אדם לפעול מחוץ לגבולות השולחן ערוך, משום סיבה רוחנית שלא תהיה".

הרב אנגל משבח בדבריו את גדי מלכא, מי שהיה מנכ"ל הישיבה משנת הקמתה והחזיק אותה בשנת המשבר, וכן את הרב שמואל אליהו, שעם פרוץ הסערה אחז בהגה הספינה והשיט אותה לחוף מבטחים. "הרב שמואל ניתק מגע מכל העולם במשך שבועיים והתעסק רק בישיבה", מעיד הרב אנגל. "כל מי שרצה, מתי שרצה, נכנס אליו למשרד וקיבל את מלוא היחס והתמיכה. הגיעו אליו זוגות, בחורים בוכים – והוא היה מסביר להם, מעודד, מחזק ומרגיע. הרב שמואל התמודד בצורה מופלאה, והראה לכולנו מה פירוש 'לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ'".

פורום צמיחה

תקופת השיקום הייתה לא פשוטה. כפי שתיארנו לעיל, מעגלים רחבים הושפעו מן הפרשה, בצפת ובמקומות אחרים בארץ. היה חשש מוצדק לחלוטין שהפיצוץ יוביל להתפרקות הקהילה. מחלקת הרווחה של עיריית צפת, בראשות רותי שטרית ואנשי מקצוע נוספים נרתמו מיד, ויחד עם רבני הישיבה ורבניות נוספות הוקם צוות כדי לסייע בשיקום הקהילה.

"כשהסיפור התפוצץ היינו מרוכזים רק בלעזור, להציל ולחבק זה את זה", מספרת הרבנית עטרה אנגל, ממקימי צוות התמיכה.

בין היתר ארגן הצוות, בעזרת האגף לתרבות תורנית, ערבים כיפיים כדי להשתחרר מהעומס הרגשי – ברכה, ערבי שירה, פלייבק והופעות. "חשבנו כל הזמן איך לעשות כיף לנשים ולילדים", משתפת הרבנית אנגל.

אחד השלבים העוצמתיים ביותר בתהליך השיקום התרחש ביום שבו החל המשפט של הרב שיינברג, ונשים מכל הארץ היו צריכות לבוא לבית המשפט ולהעיד עליו בפניו. "הנשים פחדו להרים את העיניים ולהסתכל עליו, פחדו להעיד כשהוא נמצא שם", מספרת הרבנית אנגל. "הן גם פחדו שהוא יקלל אותן - לך תדע מה הוא מסוגל לעשות", מוסיף הרב אנגל.

רבני הישיבה החליטו לא לתת להן לעבור את זה לבד. "הוצאנו מהישיבה מיניבוס של כל הרבנים, נסענו לבית המשפט ועמדנו בחוץ עם שלטים כדי לעודד את הנשים", מספר הרב אנגל. "זה נתן להן המון כוח".

הפעילויות לנשים אמנם אינטנסיביות, אך יש כאן בהחלט גם זהירות שלא לתת לסיפור הזה להימשך לעד. "כל אחד יודע שאם יש לו משהו בפנים, יש לו למי לפנות", מדגישה הרבנית אנגל, "אבל אנחנו לא רוצים להתבחבש בזה יותר מדי, לא בוחשים בעבר. מבחינתנו הסיפור מאחורינו".

השאלות האמוניות שהעלה האירוע קיבלו מענה?

"שאלות יש לכל מאמין", אומר הרב אנגל. "כשעוברים צרה או קושי, שואלים שאלות. זה בסדר גם להישאר בשאלה, להמשיך במקביל הלאה בחיים ולצמוח. לא חייבים להיתקע ב'למה'".

"לקהילה הזו מגיע צל"ש גדול", אומר הרב שמואל אליהו. "מדהים שהקהילה הצליחה תוך שבוע להוקיע אותו ולהוציא את הספרים שלו. אני חושב שזו בגרות נפשית, אולי גם חוסר תלות. הייתה תקלה, אבל היסודות היו בריאים, ולכן כשהתבררה התקלה, לא נמצא שום אדם שעומד מאחוריו. זו תעודת כבוד גדולה לקהילה".

"המציאות החיובית שבה אנחנו נמצאים היא הוכחה לכך שאנחנו הולכים בדרך התורה", מוסיף הרב אנגל. "אם היה מדובר רק בקהילה שיש לה 'בבא', אז ברגע שהוא היה הולך – היה מתפרק הכול. אנחנו ניתקנו ממנו מגע בתוך שבוע, כי מבחינתנו הוא היה רק צינור של עבודת ה'. בעקבות הסיפור גילינו שכל אחד מאתנו יכול להיות בעצמו צינור של תורה, צינור לקב"ה".

הרב אנגל אולי לא רוקח, אבל הוא טוען שיש בידיו המרשם לתרופה: "התורה היא מה שמחבר אותנו. בית מדרש פעיל ותוסס, ראש ישיבה חדש שמחיה את הישיבה, שמיניסטים שנרשמו לשיעור א' ואברכים. זה המרפא הכי גדול".

ראש הישיבה החדש

אין ספק שישיבת 'אורות האר"י' עברה מתיחת פנים רצינית. בוגרים שמגיעים ואפילו חיילים שקופצים לביקור לא מזהים את המקום, אף שבית המדרש נשאר דומה מאוד למה שהיה. רבים השותפים לשינוי הענק שעבר בית המדרש מ"עץ חיים" ל"אורח חיים", אבל המחולל הגדול של השינוי הוא ללא ספק ראש הישיבה החדש, הרב שי לוי.

אני נכנס לחדרו הסמוך לבית המדרש, ונפגש עם חמימות ושמחה יוצאות דופן. צחוקו המתגלגל של הרב שי מופיע בשיחה כמעט אחרי כל משפט והוא שובה לב.

אם היה מי שציפה שלתפקיד ראש הישיבה החדש תיכנס דמות רב שבאופן כלשהו תתאים לקו הקבלי-חסידי שמאפיין לכאורה את האווירה בצפת, הרי שהרב שי לוי, שנבחר לעשות את המלאכה, הוא ההפך בדיוק מכל אלה.

הרב שי לוי, אחד מתלמידי החכמים המבטיחים מישיבת הר המור, עוד לא בן 40. כשהיה בן 19 חזר לארץ אחרי שליחות של ההורים באוסטרליה, ומאז ועד היום לומד תורה, בעיקר בישיבת "הר המור", ב"בית אריאל" בראשות הרב ורהפטיג ובכולל "ארץ חמדה". הוא שימש גם רב קהילה בירושלים, כך ש"חמישה ימים וחצי הייתי אברך ויום וחצי רב קהילה", כלשונו. לדבריו, הוא כלל לא רצה לעסוק בחינוך, והיה עסוק בלימודים לקראת מבחני רבנות ודיינות שאותם סיים בהצלחה.

הכול התחיל חודשים ספורים לאחר הפיצוץ, כשחבר של הרב שי ביקש ממנו לבוא לצפת ולהעביר שיעור. הרב שי הסכים. "בחסדי ה', נוצר קליק", הרב מספר. "גם אני וגם הציבור הרגשנו אותו – ההשתתפות בשיעור, השיח הטבעי ואפילו הצחוקים שהיו בשיעור".

הרב שי מספר שעוד באותו יום הכניס אותו צוות הר"מים למשרד, ואף הפגישו אותו עם הרב שמואל אליהו. הרב שי חזר לירושלים כשבאמתחתו הצעה לשמש ראש הישיבה. "אך חכמי ירושלים שאתם התייעצתי – קרי, ראש הישיבה שלי הרב עמי שטרנברג וחמי הרב מרדכי נגארי ממעלה אדומים – אמרו לי שאמנם מצווה לעזור לישיבה, אך הם אינם חושבים שאני מתאים", מספר הרב בגילוי לב. "הם היו סבורים שהתלמידים בישיבה התרגלו למזון רוחני אחר מהמזון שאני יכול לספק להם, ולכן צריך להביא מישהו שראשו ורובו חסידות".

הוא שעה להדרכתם ולא קיבל את התפקיד, אך החל לנסוע אחת לשבוע לצפת להעביר סדרה של שיעורים. "הסכמתי לזה כי רציתי לעזור לישיבה במה שאני יכול. זכרתי לטובה את המפגש החיובי עם בחורי הישיבה ואברכיה. יש פה אנשים בעלי יראת שמים זכה וטהורה, ורצון לעבוד את ה' בצורה הנכונה. יכול להיות שחלק קצת התבלבלו בדרך, אבל הרצון הבסיסי לעבוד את ה' וגם לקיים מצוות בדקדוק ובהידור – היה אחד מנקודות ההשקה".

"עולם רוחני בריא הוא כזה שנותן את הדגשים החינוכיים על לימוד גמרא, הלכה, אמונה, כבוד תלמידי חכמים, מידות, תפילה ויסודות ההלכה. אם בשנה שעברה אנשים שאלו את עצמם 'מי אנחנו', היום הם יודעים מי אנחנו. אנחנו ישיבה גבוהה, נקודה"

ברם, המציאות שאליה נקלעה הישיבה טרדה את מנוחתו של הרב שי. "לא הרגשתי את המשבר כשבאתי, אבל שמעתי כל הזמן שהעסק לא במצב טוב, שהישיבה בסכנה. הבנתי מהצוות שאם לא אגיע, הם יחשבו על אפיקים אחרים", אומר הרב, ולא רוצה לפרט. "אנשים בישיבה חיפשו חזון, ושאלו את עצמם כל הזמן – מי אנחנו, מהי הזהות שלנו, מהי הדרך הרוחנית שלנו. היה בלבול תודעתי, בלבול של דרך. לא הייתה אמירה רוחנית וזה שבר אנשים. הרגשתי שאי אפשר להמשיך כך, ואז נפל הפור. חזרתי לרבותיי שבירושלים וסיפרתי להם על הקשר שנוצר עם תלמידי הישיבה במשך השנה ואת הרצון של התלמידים ללמוד בעיון ולהעמיק בתורה – ואמרתי שנשאבתי. הרבנים נתנו לי את ברכת הדרך".

היה חשש להכניס ראש בריא למיטה חולה?

"ברור. השם של הישיבה והדיבור סביב הישיבה היו דברים שאדם חושש שידבקו בו. היו לי חששות אם אנחנו יכולים להבריא את המקום. אבל מכיוון שיש לנו דרך ברורה של מה שאנחנו צריכים לבנות, אנחנו לא מתעסקים עם המיטה החולה".

הרב שי, מפתיע ככל שיישמע, באמת לא מתעסק במיטה החולה. "קיבלתי החלטה: אני לא מכיר את הסיפורים, לא יודע על אף אחד מהנפגעים", הרב מצהיר. "אם הייתי יודע שזה לא מטופל, זו הייתה עבריינות להזניח את זה. אבל מכיוון שאני יודע שזה מטופל, עליי לשמור על טהרת המחשבה. אני חושב שיותר בריא למוסד שאתנהל ככה. יותר קל לי להתחבר לאנשים ככה, בלי שהם יחשבו מה אני יודע עליהם ומה לא. אני מרגיש שהנשמה שלהם זועקת – תעזבו אותנו מזה כבר, זה לא אנחנו. תניחו לנו".

כשהרב סיפר לצוות הר"מים שהחליט לקחת את התפקיד, הרב אנגל מיהר לכנס את כל האברכים ולהודיע, כדי לא לאפשר לרב שי להתחרט. "הודעתי אז חד-משמעית: העולם הרוחני החדש של הישיבה יעמוד על שני עמודים", משחזר הרב. "העמוד הראשון הוא עמל התורה, והעמוד השני הוא העמוד שכבר קיים כאן - ההווי החם, דיבוק החברים, הכימיה הבריאה והחמימות בין התלמידים והר"מים, שאיננו רוצים לאבד. בנקל אפשר למצוא ישיבות מצטיינות בלימוד אך באווירה קצת כבדה וכן להפך. באופן פלאי, נוצר כאן דגם של ישיבה גבוהה למדנית ומשפחתית גם יחד".

שוחט פרות קדושות מתוך שינה

הרב שי מגיע לישיבה לתחילת שנת הלימודים תשע"ז, ימים ספורים לפני תחילת זמן אלול. הוא מעיד על עצמו שהעולם הרוחני שלו הוא אנטיתזה מוחלטת לעולם הרוחני הקודם של הישיבה. ייתכן שזו תשובת המשקל הראויה שהישיבה אכן זקוקה לה. אולם החשש שהעלו בפניו הרב שטרנברג והרב נגארי מוצדק לכאורה – האם תלמידי הישיבה שהורגלו למזון רוחני מסוים יוכלו לספוג בן לילה שינוי של 180 מעלות?

"קודם כול עשיתי 'וְהִתְעַלַּמְתָּ'", מספר הרב שי. "שמתי בצד את כל הנקודות שעלולות ליצור מתיחות, והתחלתי לבנות דברים שכולם מסכימים להם. בחודשים הראשונים הייתי עסוק המון בשיח והקשבה ובלשדר חמימות וחיוניות. צוות הר"מים סייע לי המון להבין את נפשם של התלמידים. אילולא הם, הייתי עולה על אלף מוקשים.

"ברוך ה', בקרב כל יושבי בית המדרש קיים רצון להעמיק חקר בהבנת התורה. אני עובד כדי להעצים ולהגדיל ככל שאפשר את המכנה המשותף הזה. כאשר עוסקים בתורה באמת ובתמים מתוך עיון, ממילא דברים אחרים נושרים מאליהם.

"כשתלמיד בא אליי להתייעצות ביחס לאורחות חייו, והוא אומר לי – הרב, מה שתגיד לי אני אעשה, אני אכן מייעץ לו, אך חובתי החינוכית היא לעזור לו להבין, ללבן ולהפנים את התשובה בעצמו גם כשהוא מתייעץ עם הרב. אם לא, הוא נהיה רובוט. חז"ל אמרו לנו – העמידו תלמידים הרבה. אנחנו רוצים להעמיד את התלמיד, שהוא יעמוד בכוחות עצמו".

כבר בשבועות הראשונים להיותו ראש ישיבה, הספיק הרב שי לנפץ כמה מיתוסים, חלקם בלי להתכוון בכלל. אחת הדוגמאות לכך הגיעה כבר בליל הושענא רבה. "במהלך הלילה הייתי עייף, ורציתי להיות ערני בתפילה, אז הלכתי לישון באחת הסוכות שאלתרו פה", הוא מספר בחיוך. "אחד האברכים אמר לי לאחר מכן – 'ראיתי אותך ישן בסוכה, וזה נתן לי סטירת לחי. במחשבה הראשונית לא הבנתי איך אפשר לישון באמצע תיקון ליל הושענא רבה, כשאמורים להיות ערים כל הלילה. אבל אחר כך חשבתי לעצמי שבמחשבה ההלכתית אין לך דבר טוב מזה שהרי הערנות בתפילה חשובה יותר'. הוא הוסיף ואמר לי – 'אתה לא יודע כמה פרות קדושות אתה שוחט פה', ואני בכלל לא מודע לזה שמדובר במיתוס ישיבתי".

כשנכנס לתפקיד, תמך הרב שי במניין שיחל בשעה 7:00, שהתקיים במקביל למניין הישיבתי עם הנץ החמה, וניתנה לתלמידים בחירה באיזה מניין להתפלל.

"ישנה חשיבות לתפילת ותיקין ובעצמי נהגתי להתפלל עם הנץ במשך שנים רבות", מספר הרב שי. "אבל צריך לחנך לכך שיש מדרגות: קודם כול, שיתחנכו להתפלל בכוונה, אחרי זה להגעה לתפילה בזמן, תפילה בציבור. צריך לעשות סדר בעולם הרוחני. האנרגיות וכוחות הנפש שאנחנו משקיעים בכל מעשה צריכים להיות נגזרת של הערך ההלכתי. לפיכך, מכיוון שבשולחן ערוך נפסק שתפילת הנץ החמה היא בגדר של הידור מצווה, אנחנו לא מוותרים בשביל זה על סדר בוקר, תפילה בכוונה או על פסוקי דזמרא שהם חיובים יסודיים הרבה יותר. גם סדר ערב מקבל בצורה כזו מקום הרבה יותר משמעותי".

מדוע הרב בוחר לשנות את העולם הרוחני הקודם? האם הוא קשור בהכרח לתוצאה האיומה שקרתה?

"אי אפשר לקשר בין ההצטיינות בעבודת ה' לבין המעשה שהיה", עונה הרב. "המעשה שהיה הוא מעשה שלו, והוא לא משקף את האנשים שלמדו בבית המדרש.

"צריך לומר בצורה ברורה ביותר: יושבי בית המדרש הם אנשים יראי ה' אמתיים, השואפים להדר בקיום מצוות ולהשקיע את כל כוחם בעמל תורה ובעבודת ה'. אשריהם ואשרי חלקם, ויהי רצון שירבו כמותם בישראל.

"התלמידים היום גם יודעים שבבית המדרש לא עוסקים בקבלה. הם רואים שבספריית בית המדרש העמוסה בספרים יש היום בסך הכול עמודה אחת עם ספרי קבלה, ואף אחד כבר לא ניגש אליה"

"עם זאת, יש לחלק בין האנשים לבין הדרך הרוחנית הקודמת. קיימת אמירה חד-משמעית מצדי, שלעניות דעתי, חלק מהעולם הרוחני שאני מתרשם שהיה פה טעון תיקון, כי לא מצאתי בית אב לעולם רוחני שנותן הדגשים על פנימיות התורה. העולם הרוחני של ישיבה של בחורים מוכרח להיות שונה לחלוטין; עולם שנותן דגש על עמוד הבריח – עמלה של תורה.

"עולם רוחני בריא הוא כזה ששם את ההדגשים החינוכיים על לימוד גמרא, הלכה, אמונה, כבוד תלמידי חכמים, מידות, תפילה ויסודות ההלכה. אם בשנה שעברה אנשים שאלו את עצמם 'מי אנחנו', היום הם יודעים מי אנחנו. אנחנו ישיבה גבוהה, נקודה.

"התלמידים היום גם יודעים שבבית המדרש לא עוסקים בקבלה. הם רואים שבספריית בית המדרש העמוסה בספרים יש היום בסך הכול עמודה אחת עם ספרי קבלה, ואף אחד כבר לא ניגש אליה".

ומה יהיה על פנימיות התורה, על תורת ארץ ישראל? כל ניצוץ כזה הוא מאיים?

"חסידות זה מצוין, וכמובן כתבי הרב קוק", עונה הרב שי. "אנו מעודדים את תלמידינו לעסוק בלימודי אמונה כמקובל: רמב"ם, כוזרי, מהר"ל והרב קוק, כמו גם ספרי מוסר כגון אורחות צדיקים ומסילת ישרים. פנימיות התורה תישאר למי שמילא כרסו ש"ס ופוסקים.

"עמלה של תורה הוא סביב ש"ס ופוסקים עם ספרי אמונה ומוסר. הדברים הללו צריכים להיות מוגדרים ומובנים. אחרי שישנם היסודות הללו, כל אדם יוכל להתפתח במוסדות אחרים על פי נטיית לבו. בלי יסודות של לימוד ויחס נכון ומסודר אל התורה, העולם הרוחני מתבלבל, ואז אורחות החיים יכולות להשתבש".

יש הנהגות שכן נשארו בישיבה?

"רק דברים שמשותפים גם לעולם הישיבות הכללי; לא נשארו הנהגות חריגות שלא תמצא במקום אחר.

בני, אברך: "התלות ברב הולידה אמוציות גדולות. אנשים הרגישו שהם מגיעים למדרגות גבוהות, שהם החזירו לחיים עבודה שלא הייתה קיימת מאז החורבן – עבודת הנבואה, עד כדי כך. היו אנשים שממש הרגישו שהרב שיינברג הוא בבחינת האר"י שבדור, ואנחנו תלמידיו. רוב האנשים הרגישו שדרך המציאות של הרב הם מתחברים לעבודת הנבואה, וזה מה שהוביל אותם לפתח בו תלות. היה בזה משהו ממכר"

"יש לנו עדיין מקווה בישיבה, אבל לא ניתן עליו דגש חינוכי כמו בעבר. אנחנו לא רואים זאת חלילה כדבר שלילי, טוב לטבול בערבי שבתות וחגים כמבואר בבא"ח ובפסקי הרב אליהו זצ"ל. אבל להפוך את זה לעמוד יסוד שעליו עומדת עבודת ה' של האדם – אנחנו חושבים אחרת".

אין חשש שהדרך הזאת תגרום לשבירה לכיוון השני?

"אני מודע לכך, אבל כאשר הדברים בנויים בצורה מאוזנת, אפשר לבנות עולם רוחני בריא. למשל, לקראת סיום זמן חורף יצאנו לסיור ישיבתי בהפסקת צהריים לציון האר"י והבית יוסף להתפלל לשלום כלל עם ישראל".

הרב לא חושש מדברים כאלה?

"ודאי שאני חושש", עונה הרב. "ביסוד הדברים אני בוודאי צריך לחשוש, אבל לא להיות אובססיבי. עברנו השנה תהליך של התפתחות רוחנית מתוך אהבת רעים והערכה הדדית עצומה, כך שהעולם הרוחני הנוכחי בישיבה הוא איתן וחזק. מובן שכחלק מהביטחון שיש לי בישיבה הלכתי אִתם יחד, אמרנו מזמורי תהילים, התפללנו וחזרנו לישיבה.

"החמצן של בית המדרש השתנה. אדם שנכנס היום לבית המדרש נושם אוויר אחר. התלמידים אומרים לי במפורש שהם מרגישים יציבים יותר בתורה. אחד האברכים אמר לי בחנוכה – אני לא מאמין איך השתנינו מהר כל כך. אנשים שלא היו פה שנה-שנתיים ונכנסים לבית המדרש חוטפים שוֹק".

הרב שי מדגיש שיש דברים שחשוב לו שיישארו כפי שהיו: "אני כן רוצה לקחת דברים שקשורים להווי החברתי והמשפחתי המיוחד של הישיבה ולשמר אותם, זה בבת עיני. השבת פה, למשל, מדהימה. עונג השבת לא משתנה. את סעודת השבת האחרונה סיימנו ב-23:00 בלילה, הייתה כזו שמחה, כזו אווירה. שבת פה נראית בדיוק כמו קודם ואני מתפלל לריבונו של עולם שהיא תמשיך להיראות בדיוק אותו דבר".

לאחר ביקורי בישיבה, אני שואל את הרב שמואל אליהו על ההחלטה להביא לראשות הישיבה מישהו שנתפס כהפך הגמור מהעולם הרוחני הקודם של הישיבה. "לא חיפשנו במודע דווקא אדם הפוך", אומר הרב שמואל, "הרב שי אולי לא מתעסק ישירות בכל הקשור לעולם הנסתר, אבל כולו מלא מזה. מי שמסתכל עליו רואה אדם שכולו מלא קדושה. אולי הוא לא מדבר על פנימיות, אבל כולו מלא פנימיות.

"היה לנו חשוב שהתלמידים ירגישו שיש שינוי. היה חוסר ביציבות הלכתית. לא שאנו חושבים שהלימוד של פנימיות הוא לא נכון, אבל צריך בסיס חזק מאוד בעולם של הלכה. כשיש לימוד הלכתי טוב, לומדים גמרא כסדר ובעיון, וממלאים את כל שעות היום בלימוד רציני – על גבי זה יכולה לבוא קומה רוחנית גבוהה. לא שהעולם הרוחני הקודם הוא שהוביל לתוצאה שקרתה. לצערנו, יש עוד דוגמאות לאנשים שנפלו ואינם שייכים לעולם הקבלה. אבל עולם הלכה יציב מגן מפני תקלות".

"אחרי שהעסק התפוצץ, הצעתי להיות אמיצים, לסגור את המקום ולפתוח אותו מחדש עם יסודות חדשים ותפיסה רוחנית חדשה", מספר הרב יחזקאל. "רוב האנשים שסבבו סביב הסיפור חשבו שזה הסוף של המקום הזה. אבל כל עוד היו תלמידים בבית המדרש, ניסיונות ההחייאה נמשכו. היה ניסיון להסתכל על העתיד ולמצוא כיוון רוחני חדש, וזה הפיח חיים בכולנו. שנה א' באים לפה ללמוד תורה, אז בוא ניתן להם את זה בגדלות, חשבנו על הדורות הבאים. לקח זמן, כי לאמירות רוחניות לוקח יותר זמן להיבנות מאשר לבלוקים, אבל צמח פה שיח רוחני חדש".

הרב שי, מה החזון להמשך?

"המפתח הוא בניין התוכן של בית המדרש. שבעזרת ה' יהיה בשנה הבאה שיעור א' גדול, ובמקביל להעצים את הלמדנות בית המדרש. הייתי רוצה לראות שלוש קבוצות בישיבה: גמרא בעיון, לימודי רבנות ולימודי דיינות – אבן העזר וחושן משפט. את כל זה אני רוצה לראות בתוך המעטפת של ההווי הקיים בישיבה. אני רוצה לבנות עמוד של עמל תורה, אבל לשמר במקביל את האווירה המשפחתית המיוחדת, איך אמר לי בחור שבא לשבוע ישיבה: "אתם אחד המקומות היחידים שבהם כשאתה מגיע לשבו"ש, התלמיד לא מציע לך מיטה באחד החדרים, אלא אומר לך – בוא, קח את המיטה שלי".

atarMbaolam

 

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היסטוריה על סולם אחד

  הטור האישי של סיון...

מנהלי בית ספר, לכאן

  אבינועם הרש ביוזמה חדשה...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-5764476

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם