לקומונריות באהבה

m 4 kommonariyut

איילת כהנא

יותר מ-40 שנות פעילות חינוכית נזקפות לזכותן של עשרות אלפי נערות בנות 18 מפוצצות אידאלים, כישורי מנהיגות, ראש גדול וחזון רוחני, החתומות מאחורי כל 'בוגר תנועה' שכולנו אוהבים להתגאות בו * בימים שמדברים על בנות שרוצות לממש את נשיותן כלוחמות, יש משהו מרגיע במבט אל מובילות סניפי תנועות הנוער - הקומונריות, שמזמן הפכו לחלק מהנוף וקצת נשכחו מתיאורי ההעצמה הנשית

הקומונרית היא דמות מיתולוגית לכל אחד מבוגרי תנועות הנוער הדתיות (הילה יהודה [כהן], אין כמוך!). אמנם הן אינן עומדות באור הזרקורים של המפעל החינוכי העצום של הציונות הדתית, אך אם נביט נכוחה בתוצרת המגזר, בעיניים חג'דומטיות כמובן, לקומונריות תפקיד לא מבוטל בעיצוב הדורות האחרונים שצמחו כאן.

תרומתן איננה רק תרומה חינוכית; גם את התרומה החברתית של בנות השירות הללו קשה לאמוד פשוט משום טווח השפעתה הפיזי והכרונולוגי, שנים קדימה, בחיזוק פריפריות, בהטמעת עולים חדשים בחברה הישראלית, בחיזוק שכונות מצוקה, בחינוך משולב (שבטי יובל), בגרעיני הגשמה חברתית ועוד.

m 4 kommonariyut 1

הסניף לחזרה בתשובה

הדר מזרחי, בת 19 מניצן, היא קומונרית בסניף נס ציונה, הסניף שאחוז החוזרים בתשובה מקרב חניכיו הוא הגבוה ביותר בתנועה. הדר קומונרית בסניף כבר שנה שנייה. "נס ציונה היא עיר חילונית, והסניף משמש למעשה המוקד הדתי היחיד שהוא בלתי פורמלי בעיר", היא מסבירה. "ככה קורה שכמעט כל חניך שמגיע אלינו עובר איזשהו שינוי דתי בחיים שלו. רק בצוות הדרכה הנוכחי יש שלושה מדריכים ששינו את החיים שלהם לגמרי, ובחרו לעבור מאורח חיים חילוני לאורח חיים דתי. זו דוגמה עכשווית, אבל יש אינספור סיפורים כאלה בסניף שלנו".

"כל קומונרית מגיעה למצבים שהיא שואלת את עצמה: איך אני אמורה להתמודד עם הדבר הזה? אבל זה משהו שבסופו של דבר מצליחים לעשות. חוץ מזה כוח שואבים גם ממעגלי החיים שמחוץ לסניף – משפחה וחברות"

בנס ציונה פועלות תנועות נוער רבות, והדר מתאמצת להשמיע את קול הדתיים בכל הנוגע לתקציבים, לאירועים וכו'. "זה דורש מהסניף המון: קשר עם בית הספר היסודי הדתי, קשר עם העירייה והתנהלות נכונה בענייני כספים ותקציבים". חוץ מזה הדר והצוות שלה עובדים קשה על הפעילות החינוכית: "אנחנו כל הזמן מתעסקים בשאלה איך להוביל את הצוות לממש את הפוטנציאל של הסניף, שיש בכוחו לשנות חיים של אנשים".

איך שואבים בגרות וניסיון חיים לנהל מרכז רוחני כזה?

"אני מאמינה שהכול תלוי ברצון ובאמונה בתפקיד. אם מישהי באמת מאמינה שמה שהיא עושה משמעותי וחשוב, יהיה לה גם כוח להתמודד עם זה. אני לא אשקר; לא קל להיות קומונרית", היא אומרת בכנות. "כל קומונרית מגיעה למצבים שהיא שואלת את עצמה: איך אני אמורה להתמודד עם הדבר הזה ? אבל זה משהו שבסופו של דבר מצליחים לעשות. חוץ מזה כוח שואבים גם ממעגלי החיים שמחוץ לסניף – משפחה וחברות".

נוסף על ניהול הסניף בשעות הבוקר הדר עובדת בגן חינוך מיוחד בנס ציונה. חשוב לדעת: כל קומונרית מחויבת בתקן בוקר המוכר על ידי משרד החינוך, ותקן הקומונרית, שנכנס לתפעול אחר הצהריים, אינו מוכר על ידי משרד החינוך, כלומר הוא אינו מתוגמל או מתוקצב על ידם. הבנות בוחרות מרצונן להוסיף אותו על תקן הבוקר שלהן.

m 4 kommonariyut 2

שולטות בשדרות

גם טהר פרימן, בת 18.5 מירושלים, המשמשת קומונרית בתנועת אריאל בסניף שדרות, מתחילה את יומה בתקן בוקר. "שמונה שעות ביום אני נמצאת בבית הספר, ואחר הצהריים אני מגיעה לסניף ומתחילה לארגן ישב"צים (ישיבות צוות), פרויקטים ופגישות עם גורמים בקהילה. זה גם הזמן לביקורי משפחות. אני יוצאת מהדירה בשמונה בבוקר וחוזרת בשעות הקטנות של הלילה", היא מתארת בחיוך מאוזן לאוזן.

לא להכול יש לי תשובות. אני פשוט נכנסת לזה, רואה את הצרכים ופועלת בליווי הקהילה, התנועה והמשפחה שלי

סניף אריאל שדרות הוא סניף גדול מאוד בתנועת אריאל וחברות בו 200 חניכות. הוא למעשה הסניף הגדול ביותר בכל תנועות הנוער שבעיר. מעבר לפעילות הענפה של חבריא א' בסניף, החברות בחבריא ב' פעילות בו לא פחות: חלקן עסוקות בהנהגת הסניף כמדריכות וחלקן בגרעין העשייה. "יש לנו צוות בנות שקוראים לו 'גרעין צור' והוא אחראי לעשייה בעיר. הן מתנדבות במשך השבוע במועדונית רווחה, מעבירות פעולות לבנות מאוכלוסיות מגוונות ואחת בחודש יש להן מיזם חודשי. יש לנו גם כיתת כוננות סמויה, ומי שצריך עזרה יודע לפנות אלינו. פנו אליי כבר כמה פעמים כדי להיעזר במתנדבות. כולם יודעים להתקשר וזה משמח מאוד".

רק סיימת כיתה י"ב. מאיפה היכולת לנהל מפעל גדול כזה?

"זו שאלה קשה", היא מופתעת. "האמת, זה המון סייעתא דשמיא. לא להכול יש לי תשובות. אני פשוט נכנסת לזה, רואה את הצרכים ופועלת בליווי הקהילה, התנועה והמשפחה שלי. זה שילוב של רוח שאני גדלתי עליה ושל קצת הבנה מהשטח. אין כל כך זמן לחשוב מאיפה אני לוקחת את הכוחות – נכנסים לקומונה ומהר מאוד מרימים שמחת תורה בעיר, מהר מאוד נכנסים לחודש ארגון ולפרויקטים".

ההורים מעריכים את כל האינטנסיביות הזו?

"האמת שכן. ההורים פה תומכים ומפרגנים מאוד, מזמינים לשבתות ולארוחות ערב. הם גם יודעים לומר תודה".

היה איזה אירוע או מצב שהרגשת שאת צריכה לגייס בגרות מסוימת כדי להתייחס אליו כראוי?

"עם הגדולות יותר אני צריכה לומר לעצמי לפעמים: נכון, אני אמנם גדולה מהן רק בשנה או בשנתיים, אבל אני פה בתפקיד ואני צריכה לאמץ התנהגות כאילו אני חמש שנים מעליהן. אני מבינה שאני בתפקיד חינוכי ואני חיה בשביל האידאל שבזה".

מאיזה מקום את פועלת? מאיפה הדרייב הזה שיש לקומונריות?

"באתי בתחילת שנה עם המון אמונה בתפקיד שלי, שגם אם יהיה קשה ואינטנסיבי וגם אם אמצא את עצמי בסוף היום בלי אוכל ועם רגליים כואבות, אני כאן כדי לתת מעצמי שנה. בלי זה ובלי אמונה בריבונו של עולם אני לא יודעת איך שורדים באתגר הזה", היא אומרת. "וגם הסיפוק: לעצור שנייה ולהסתכל מהצד עד כמה הבנות באמת גדלות מזה".

אני בניתי סניף בארץ ישראל

מושב ברכיה, על יד אשקלון, חנך השנה סניף בני עקיבא בפעם הראשונה בתולדותיו. אם לנהל סניף זה אתגר לא פשוט, להקים סניף מאפס קשה שבעתיים: "גם בתור חניכה הייתי שותפה להקמה כזו", מספרת הקומונרית ליטל בלוך (18) מבאר שבע. ליטל מתארת שכשהגיעה למקום ראתה את הצורך הבוער בסניף בברכיה, והוא שהביא אותה לסגור שם קומונה בסופו של דבר. כבר בשמינית החלה ליטל להרכיב את צוות ההדרכה, והיא הצליחה להגיע לתחילת השנה עם צוות הדרכה שמורכב ברובו ממדריכי חוץ אך גם ממדריכים מקומיים.

אחרי כן הגיעה משימה לא פשוטה – גיוס החניכים. "בגלל שזה סניף חדש צריך כל הזמן לעניין את החניכים כדי שירצו להישאר ויבואו גם בשבת הבאה. אין להם עדיין את התחושה שיש לרוב החניכים בארץ, שהסניף הוא הבית השני שלהם. זה בעיקר האתגר בסניף חדש: צריך כל הזמן לעניין את החניכים, לעבוד על הצוות ולחבר אותו לסניף. אני כל הזמן עם אצבע על הדופק". לא רק את החניכים צריך לעניין אלא גם את צוות ההדרכה: "רוב הצוות שלי לא מגיע ממסגרת של בני עקיבא או תנועת נוער בכלל, כך שגם הם חלק מהמשימה שלי להשריש במקום את הסניף ואת הערכים שלו".

אין להם עדיין את התחושה שיש לרוב החניכים בארץ, שהסניף הוא הבית השני שלהם. זה בעיקר האתגר בסניף חדש

ליטל שוקדת על הרבה עבודת מנהיגות סביב צוות ההדרכה. "זה לערוך המון ישב"צים, להשקיע בגיבוש, להחדיר את הערכים לאט לאט ולהעביר להם בסופו של דבר את שרביט החינוך. מעבר לזה יש גם המון עבודה טכנית: להתקשר לכל החניכים, לפתח אִתם קשר ולבדוק אם הם מגיעים השבת, לפרסם את הפעילות שלנו, לגרות אותם להגיע. אסור להוריד את הרגל מהגז".

מהם האתגרים של קומונרית שמקימה סניף, להבדיל מכל קומונרית אחרת?

"אני חושבת ששום קומונרית לא נחה באמת. צריך לטפח כל הזמן קשר אישי עם המדריכים, לדעת להוביל אותם, להיות ערה למה שקורה בכל שבט. ההבדל הוא שאם ברוב הסניפים לקומונרית יש מעמד חשוב ויציב אבל יש לה מדריכים שיכולים להחזיק את הסניף לבד, בסניף חדש האתגר גדול יותר, כי המדריכים עדיין לא יכולים להחזיק את הסניף בלעדיה. היא צריכה להיות זמינה כל הזמן ולדעת להתמודד עם בעיות חינוכיות לא פשוטות. עם זאת זו גם זכות ענקית: הקומונרית שמקימה את הסניף מכתיבה את הדרך שלו. אם החלטתי שהסניף נפרד, אז זהו, הסניף נפרד".

איך בחורה צעירה כמוך יכולה להקים כזה דבר? מאיפה הכוחות והכישורים?

"כשעובדים על פי הערכים שמאמינים בהם, מוצאים איך לשאוב כוחות והכול אפשרי", היא אומרת בגב זקוף. "מובן שמשותפות לזה המון תפילות. יוצא לי הרבה לחשוב על איך מביאים תפקיד גדול ומורכב כל כך לאנשים צעירים כל כך, שלרוב אינם בשלים לכך. והמסקנה שלי היא שהקב"ה נותן לנו נוסף על העבודה העצמית גם כוחות מטורפים".

גם בחורה צעירה ומוכשרת כמו ליטל, המסוגלת להקים סניף, מוצאת עצמה מתמודדת עם הורים שרואים מולם בחורה צעירה. "הרבה מההורים לא תמיד רואים את הקשיים שיש בהובלת נוער וילדים למקום שאליו אני רוצה שיגיעו, ויש לפעמים הודעות כמו 'למה אתם לא עושים ככה ולא עושים ככה'. לפעמים הם לא רואים את המהלך שאנו מנסים ליצור; תנו לנו רגע להתאזן, גם לנו לא פשוט. אבל בסך הכול יש להם כוונות טובות והם תומכים ועוזרים מאוד. הם מארחים בשבתות אותי ואת מדריכי החוץ בהמון אהבה".

מהתנתקות לחיבור

איחוד שני סניפים הוא משימה קשה לא פחות מהקמת סניף חדש. אלומה אלימלך (20) ממרכז שפירא הייתה אמונה על חיבור כזה בשנה שעברה, כשהייתה קומונרית בסניף החדש נווה דקלים–ניצן, סניף שמאגד היום שתי קהילות: את הקהילה הוותיקה של ניצן ואת קהילת המפונים מנווה דקלים. "שתי הקהילות חיות יחד כבר עשר שנים ביישוב ניצן, אך עד השנה שעברה היו להן שני סניפים נפרדים", מספרת אלומה. אחרי כמה שנים, כשחברי קהילת נווה דקלים החלו לבנות בתי קבע ביישוב, עלה הרצון לחבר בין הסניפים דווקא מההורים. הנוער, באופן טבעי, רצה בכך פחות: "נשמע להם הזוי פתאום לקחת להם את המסורות שלהם. הם הרגישו שזה חיבור בין שתי קהילות לא קשורות, וגם ניצן רצו לשמור על הייחודיות שלהם כסניף קטן ומשפחתי. כל שאר המסגרות היו משותפות: הם היו יחד בגן, בבית הספר, בעוז, ופתאום הגיעו לכיתה ד' ונפרדו בסניף. היה צורך בצעד הזה, וגם בבני עקיבא כבר מזמן רצו לעשות את האיחוד".

לקיחת סיפור חברתי כזה על הכתפיים היא משימה לא פשוטה לכל אדם בוגר, ובייחוד לקומונרית צעירה. "כשהציעו לי את הסניף ממש נבהלתי בהתחלה", משחזרת אלומה. "אמרו לי: 'זה פרויקט. את מוכנה להיכנס לזה?' היססתי, אז באתי לבדוק שבת. מהשבת ההיא אני זוכרת שראיתי פשוט אנשים טובים ושמחים שרוצים לעשות טוב".

קיבלת עלייך התמודדות לא פשוטה – וההתנתקות עוד ברקע.

"כשסגרתי לא ידעתי לקראת מה אני הולכת, ובאמת שבוע לפני הסל"ק (סמינריון לקומונריות) אמרתי שאני מבטלת. פתאום קלטתי את המשמעות של הדבר הזה. אבל כבר בחודשים הראשונים שמחתי שקיבלתי את זה עליי – כולם ליוו אותי באופן לא רגיל, ממש נתנו לי להרגיש שזה תהליך קירוב של שתי קהילות שכולם עסוקים בו. בעז"ה בשנה הבאה הולכים לחבר גם את הנוער, וברור לי שזה משהו שקרה בעקבות איחוד הסניף".

מה היו האתגרים שנאלצת להתמודד עמם בחיבור בין הסניפים?

"האתגרים היו בעיקר בסביבת צוות ההדרכה. הם הרי לא גדלו באותו שבט, וזו הייתה התמודדות של ממש גם מבחינה חברתית וגם מבחינת כל מיני אידאולוגיות. בחודש ארגון החלטנו המון החלטות חדשות משותפות, וזה קצת כמו להקים סניף חדש. חברי צוות הדרכה היו ממש אלופים והלכו אִתי יד ביד, וגם הם ספגו הרבה מהחניכים.

בעיניי מה שיפה בלקיחת מפעל גדול כזה לידיים זה שקופצים למים. הרגשתי שבאתי עם החלטה: אני עושה את זה, ולא משנה מה קורה. אני באה עם שמחה, עם אנרגיות ועם יכולת לדון לכף זכות. זה מה שהוליך אותי כל השנה

"בעיניי מה שיפה בלקיחת מפעל גדול כזה לידיים זה שקופצים למים. הרגשתי שבאתי עם החלטה: אני עושה את זה, ולא משנה מה קורה. אני באה עם שמחה, עם אנרגיות ועם יכולת לדון לכף זכות. זה מה שהוליך אותי כל השנה. הקומונרית אולי נמצאת לבד בשטח, אבל היא לא באמת לבד. הייתה לי תמיכה מטורפת מהיישוב וגם מהמחוז בבני עקיבא".

הרגשת גם איזושהי סייעתא דשמיא?

"וואי... אמאל'ה, איך לא הזכרתי את הקב"ה?!... ברור שמרגישים!" היא מתקנת את עצמה. "בתקופה הזאת הייתי מדברת עם הקב"ה מלא. לא הייתי מצליחה לעבור את השנה הזו בלעדיו".

אלומה מתארת שהיה לה ברור שהקומונרית שאחריה תקצור את הפירות, אולם היא הופתעה לגלות שלא רק היא. "אני זוכרת למשל שאחרי מסע פסח אמרתי את זה גם לצוות, שהרגשתי שגם אני זוכה לקצור את הפירות. ממש ראו התקדמות מטורפת בצוות, בחניכים".

m 4 kommonariyut 3

ראש עיר קטנה

ראינו שניהול סניף נוסף על תקן הבוקר הוא שירות אינטנסיבי על כל המשתמע מכך. ובכן, איך מנהלים סניף שבו 743 חניכים?

חירות אברמוביץ' (19.5) מטלמון היא קומונרית בסניף בני עקיבא מק"ש במודיעין. הסניף הזה, אגב, הוא הקטן במודיעין. "לא לכל פעולה כולם מגיעים, ובפועל בכל שבת יש לי כמעט 300 חניכים בלי חבריא ב'. חבריא ב', שמגיעים לפעולת ערב שבת, מונים כ-150 חברים", מתארת חירות.

איך את מתמודדת עם ניהול סניף גדול כל כך?

"עם הזמן למדתי לעבוד בצורה ניהולית. זה אומר שאני מנהלת רשימות וטבלאות: איזה מדריך הגיע מתי, למי התייחסתי ולמי לא, אחרת אני פשוט לא יכולה לעקוב אם נפניתי לכולם או לא. גם המדריכים שלי עובדים בצורה הזו. בכל שלישי ושבת הם ממלאים טבלה, וגם אני – מי הגיע, האם התייחסתי אליו – ואם הוא לא הגיע איפה הוא היה". צוות ההדרכה תחת פיקודה של חירות מונה כרגע 42 מדריכים, ונוספים עליהם בחבריא ב' גם צוות נחשון וצוות מפעלים, שיש להם רכזים נפרדים העוזרים לחירות.

שלישי ושבת הם הימים שאני עובדת בהם הכי מעט. זה הזמן שאני נמצאת בסניף. קומונרית פועלת 24/7; העבודה היא סביב השעון וסביב הטלפון – כל היום אני בקומונה

למה חשוב כל כך לעקוב?

"זה חשוב ברמת החניכים, אחרת מאבדים את הצפון, כי מדובר במלא אנשים. כל המטרה שלנו היא להגיע אליהם ולהיות קשורים לחיים שלהם. אם אנחנו לא יודעים איפה הם ומה הולך אצלם, איבדנו את זה. זה חשוב גם ברמת המדריכים – צריך להתייחס גם אליהם ולתת להם גב".

זה נשמע המון על כתפיים של בחורה צעירה.

"נכון. קומונרית זה תפקיד כבד מאוד. אבל אני מתה על זה", היא מתארת. "להיות קומונרית זה להיות קשורה גם בארגון, גם בתקציבים, גם בחינוך ולעבוד עם חניכים, עם מדריכים, עם הורים ועם העירייה. אנשים שאוהבים את זה, זה הכוח שלהם. התפקיד מעניין אותי, משמח אותי, מספק אותי. לא אכחיש שהרבה פעמים גם אין כוח, אבל אני רואה בתפקיד המון חשיבות. נוער – סניף הוא המקום בשבילו לדבר על דברים בגלוי, בלי הורים מסביב. זה לא בית ספר ולא משפחה, יש חברים ויש גם מדריכים שרואים בהם דוגמה אישית, ובסניף מתעסקים בעניינים גבוהים שקשורים בחברה ובעם ישראל. אני מרגישה שכל זה קיים בתנועת נוער וזה משהו שאני רוצה להיות שותפה לו".

743 חניכים זה אומר להתמודד עם כ-1,500 הורים. איך עושים את זה?

"או-אה, זו התמודדות רצינית לכל קומונרית. בטח בדורנו, שההורים מעורבים מאוד בחיי הילדים שלהם", היא קורצת. "אני הרבה פעמים עוסקת בשאלה עד היכן מגיע המקום שלנו, הקומונריות, לחנך את ההורים, כי הרבה פעמים הילדים נמצאים במקום מדויק וההורים קצת מפריעים לדיוק הזה מתוך דאגה ורצון שיהיה לילדים טוב. זה אולי נשמע קצת חצוף, אבל זו לא הכוונה", היא מסייגת. "לדוגמה, מחנה בעיניי הוא אחד הדברים שנותנים אחלה הזדמנות לילדים להתמודד עם החיים. אם הורה אמר לילדה שלו שאם יש משהו הכי קטן שתתקשר והוא יבוא לקחת אותה, או שהוא ישן בקרבת מקום, עולה פה השאלה: מה המקום שלי כקומונרית? אני רק בייביסיטר או שיש לי תפקיד חינוכי? עולות גם המון שאלות של מה לומר לחניך ואיך לפנות להורה, אם יש לי זכות בכלל לומר משהו להורה ומה האמירה של בני עקיבא".

גם חירות רואה השגחה צמודה מלמעלה בעבודתה כקומונרית. "וגם אם לא הייתי מרגישה, יש בוודאות. בכלל, כשאנשים חושבים על עבודה של קומונרית הם חושבים שהיא מתבצעת רק בשלישי ובשבת", מבקשת חירות להוסיף מילה לסיום. "כקומונרית אני חייבת לומר אחרת: שלישי ושבת הם הימים שאני עובדת בהם הכי מעט. זה הזמן שאני נמצאת בסניף. קומונרית פועלת 24/7; העבודה היא סביב השעון וסביב הטלפון – כל היום אני בקומונה!

m 4 kommonariyut 4

"דבר נוסף, קומונה היא באמת תפקיד מטורף גם לאנשים מבוגרים. זה כמו לנהל בית ספר. אני צריכה לדאוג להרבה ילדים מכל מיני בחינות, אבל חשוב לזכור שאנחנו בסופו של דבר רוצות לעשות טוב. אני בטוח טועה לפעמים, כי אני בן אדם. אבל הגרעין של כל הפעילות הזו הוא הרצון לעשות טוב, ומהיכרות שלי עם עוד קומונריות אני יודעת שזה גורף. כל אחת מקריבה את הזמן שלה וגם את השבתות שלה עם המשפחה, וזה בשבילי הכי קשה. אני חוזרת הביתה אחרי שישה שבועות, וזה הזוי, זה לא קיים גם בצבא, וההתייחסות היא הרבה פעמים מזלזלת ולא תמיד עם ההערכה הראויה. אני ב"ה מאושרת ולא מחפשת הערכה; אני מתה על הסניף ועל מודיעין ועל ההורים, אבל חשוב לי להעביר את המסר הזה בכלל על עולם הקומונריות".


atarMbaolam

 

 

 

 


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
עיר בלי חומה

  מאמר מאת הרב אברהם...

רונן, תודה

  הרב עמיחי גורדין מוקיר...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם