יומן מלחמה

8 lebanon

משה סוויסה

לזכרו של חבר ומפקד יקר ואהוב

אוריה בר-שלום ז"ל הי"ד

יום אחר יום, קרב אחרי קרב, פלוגת טנקיסטים נעה על משימותיה בתוככי לבנון – ביומן נדיר מובאים כאן הרגעים הקשים, המתח מפני הלא נודע, התושייה והגבורה וגם ההבטחות של מי שיצא בשלום ומי שלא הצליח * במהלך חגיגות היובל לניצחון בששת הימים כמעט חמק כאן יום השנה ה-35 לפרוץ מלחמת שלום הגליל, מלחמה שזכתה להרבה פחות יחסי ציבור ודימויים הירואיים אך הייתה מלחמה לעזרת ישראל מיד צר במובן הכי פשוט של המילה * זיכרונות

"תחנות 'ניצנים' כאן 'קודקוד', 'גָאזֵלים' באוויר! אני אומר שנית: 'גאזלים' באוויר, חשי"ם לקנים!" - רעם קולו של עמי המג"ד ברשת הקשר הגדודית.

לאחר ההלם הראשוני ירדתי במהירות לתוך הצריח להחליף את פגז החלול שהיה בקנה הטנק - שעמו אנו נעים על פי נוהל הקרב מכיוון שהוא פגז דו-תכליתי, כלומר מועיל למטרות חי"ר ורכב קרבי משוריין (רק"ם) - בפגז 'ח"ש' (חודר שריון) המכונה 'ליטוף' שנחשף לראשונה במבצע שלום הגליל. על פי ההערכות המודיעיניות, מלבד היותו פגז הטנק המהיר ביותר בעולם הוא היחיד המסוגל לחדור את חזית ה-T-72 הסובייטי העשויה פלדה גלית בלתי חדירה.

עליתי במהירות אל מקלע ה-03 שלי והתחלתי יורה כמו מטורף לעבר שלושת מסוקי ה'גאזל' שהגיחו מעבר לעיקול הדרך וממש הסתערו עלינו, בנצנוץ של שניה הכיתי על חטא שלא 'השקעתי' בשיעורי תוד"א (תודעת אויב) ולא יכולתי לזהות את המסוקים, הלנו הם אם לצרינו.

הדף ה'ח"ש' החזירני לצריח לטעינת פגז נוסף, ושוב זינקתי החוצה אל המקלע כשזו לי הפעם הראשונה בחיי שאני "זוכה" לראות את אויביי עין בעין ממש (עד כה שמעתי אותם עולים מדי פעם ברשתות הקשר הגדודי ועל פי טון דיבורם וכמה מילים שאני מבין בערבית כללית הבנתי שהם מנסים להניא אותנו מצדקתה של המלחמה), הלוא הם טייסי המסוקים הסוריים. ידי רועדת על ההדק ואני מחליף עוד 'סרט פעולה' תוך שאני נזכר בחלחלה בסרט שראינו בבסיס מודיעין חשוב במרכז הארץ, סרט על דו"ץ - כלומר קרב אימון בין טנקים למסוקי תקיפה תוך שימוש בקרני לייזר לסימון פגיעות הדדיות. נזכרתי בעיקר בתוצאה, אחד לחמישה-עשר, שפירושה שעל כל מסוק ש'נפל' 'הלכו' חמישה-עשר טנקים. בחישוב פשוט 'הלך' לנו הגדוד.

אך כנראה רב המרחק בין האימון למציאות ואני מספיק לראות את הטנק של עמי המג"ד הנמצא בראש הטור על הציר העליון נע קדימה ואחורה, ממש לפי הספר, כדי שהטייסים הסורים לא יתבייתו עליו. עמי ממסך את עצמו בעזרת 'נרות עשן' שקבועים לו במגן התותח, וכמובן ירי ללא הפסקה במקלעים (לעמי - כיאה למג"ד - היה מא"ג חי"ר כמקלע מפקד, בעוד שלרוב הגדוד היו מקלעי 'בראונינג' 03) וכמובן כפקודתו 'ח"שים'. כל הפעולות הללו לא מנעו ממסוקי הסורים לשגר לעברו שני טילים (כך לפחות אני זיהיתי), אולם הם החטיאו והתפוצצו בקול נפץ על המדרון שמעליו.

לעומת עמי, מזלו של מישל מפקד פלוגה ל' לא שפר עליו. מישל היה מ"פ מיוחד במינו. זכרתי אותו כמפקד מחלקה 3 בצמ"פ (אימון צוות-מחלקה-פלוגה) בגדוד 126, איש שריון מעולה שאת מקצועיותו רכש בעשר אצבעותיו. היה "מורעל" אמיתי, מהמטק"ים שמכחילים בצריח בכל 'מסלול' – כלומר חוטפים המון חבטות יבשות עד שמכחילים. מישל כמובן קרא את ספרו של אביגדור קהלני 'עוז 77' על קרבות הבלימה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, אולם הוא עשה זאת (איך לא) כשהוא שכוב על צריח טנק בעיצומו של יום לעין כול.

כעת, אחד המסוקים הסוריים יורה טיל לעבר הטנק של מישל שמוביל את הטור בציר התחתון, המקביל לצירו של עמי המג"ד. הטיל פוגע בצד הטנק, הצוות נפצע אך מספיק למלט את עצמו בטרם מגיע הטיל השני וממוסס את הטנק.

בשלב זה מתעצמת האש הגדודית מכל הכלים האפשריים, אולם המסוקים הסוריים מצליחים לסגת ולהיעלם ללא פגע כשהם מותירים אותנו בתחושה קשה של החמצה. אילו היה עמנו בפק"ל התנועה הגדודי תותח וולקן נגד מטוסים היורה כשלושת אלפים כדור (20 מ"מ) בדקה, הרי שבצרור אליפסי אחד היה מוריד את שלושתם. אך כאן היינו חכמים שלאחר מעשה.

הטראומה ממפגש המסוקים ליוותה אותנו כל היום ועיננו נישאו בחרדה אל על תוך שהן בולשות כל פינה אפשרית, מוכנים לכל הפתעה.

לנצח זכור נא, עין זחלתא

לעת ערב, בעוד הגדוד פרוס ומפוזר והטנקים תופסים מחסה מהפתעה אפשרית נוספת של מסוקי תקיפה, יוצא כוח שריון יחד עם כוח חי"ר רכוב על נגמ"שים לעבר העיירה הלבנונית עין זחלתא. כוח השריון כולל שלושה טנקים: בראש מוביל אוריה, מ"מ 1, ואחריו אילן - מ"מ 2 ואלי מט"ק 3ב. מאחוריהם נעו כמה נגמ"שים של פלוגה א' מגרעין "מלכישוע" של הנח"ל. זה היה כוח חלוץ שתפקידו היה להתמקם בכפר ומאוחר יותר להניע אליו את כל הגדוד.

כבר בתחילת התנועה החלו הבעיות. הטנק של אילן מ"מ 2 'פרס זחל' ונעמד בצד הדרך. אוריה

אינו עוצר וטנק 3ב של אלי יחד עם נגמ"שי הנח"ל עוקפים ושועטים לעבר עין זחלתא. כבר מזמן החשיך ועלטה כבדה שררה מסביב, הכוח נע במשמעת לילה, מדליק מכשיר 'עיני חתול' לראיית לילה לשמירה על קשר עין בין הכלים. מעט האורות הנצרכים שהודלקו בצריחים הוסוו מאור לבן בהיר לאור אדום כהה, ורק טרטור מכשירי הקשר נבלע בשאון הזחלים הנעים קדימה.

הכפר היה נטוש מיושביו שהריחו מרחוק מלחמה, ולקול הלמות תופיה הקרבים מיהרו להסתלק כשהם מניחים הכול מאחריהם, ממש "הסוס אסור והחמור אסור ואוהלים כאשר המה" (מלכים ב' ז י). גם שולחנות ערוכים לסעודת ערב הושארו ומכשירי חשמל פועלים, ומחמת חרדת המלחמה ננטשו בידי בעליהם.

על פי הנתונים העדכניים של ה"פרפרים" למיניהם, הלא הם קציני המודיעין לדרגותיהם, אמור הכפר להיות נקי מכוחות אויב. הכפר ישב על מדרונות הרריים ותלולים, וצירים צרים הובילו אליו. מצד אחד הר מתנשא באיום ומאידך גיסא תהומות ובקעות המסתירות בסבך צמחייתן את תחתית הערוץ.

אוריה התקדם בזהירות אל תוך האפלה המאיימת, זקוף וערני ניצב ב'צריחון מפקד'. משב הרוח בידר את קווצות שערו שבצבצו מתוך כובע ה-VRC. לצדו, נמוך יותר, בלט ראשו בלבד של עזרא הטען-קשר שהשתדל בכל כוחו לשמור על עיניים פקוחות. "נהג, עצור!" נשמעה לפתע פקודתו של אוריה.

לנגד עיניו הנדהמות והמתאמצות של משה הנהג התגלתה צלליתו השחורה המאיימת של T-62 סורי.

ישראל התותחן חיכה לפקודת אש תוך שהוא מנסה להסיט את התותח לכיוון הצללית השחורה, אולם ה'בַקרים' לא נענו לו, שכן אוריה השתלט על התותח בעזרת 'בקר' מפקד, ומאחר שעזרא הטען-קשר עמד בתא טען עם ראש בחוץ וניצרת התותח הייתה פתוחה ובקנה פגז 'חלול' ביצע אוריה ירי ב'שלוף' והצללית האפלה הפכה לאבוקת אש.

המטרה הבוערת האירה את הסביבה ובסריקה של 360 מעלות מבחין אוריה בטנק סורי נוסף, חונה במחפורת טבעית בצלע ההר. "נהג אחורה ושמאלה", פוקד אוריה במהירות.

משה הנהג מעביר להילוך אחורי ומתחיל לנוע לאחור בסיבוב חד, אוריה מתרומם בעזרת 'הדום מפקד' וחושף את פלג גופו העליון על מנת להיטיב בכיוון הנהג, ואז מאבד הטנק את יציבותו ומתהפך אל המדרון התלול בצד הדרך.

כשמונה היפוכים עושה הטנק עד שהוא נעמד על זחליו בתחתית העמק כשמנועו ממשיך לנהום. מאוחר יותר מתברר שההערכה המודיעינית לא הייתה מעודכנת וכוח סורי משוריין כבר חדר אל תוך הכפר ונערך לחניית לילה, ההיתקלות של אוריה הפתיעה את שני הצדדים והבעירה את כל הגזרה.

כעת ניצב בראש הכח הישראלי טנק 3ב של אלי. אלי היה ידוע כמט"ק הטוב ביותר בחטיבה. כשהגיע חייל חדש לגדוד ואלי נכנס לחדר האוכל, היו מלחשים ומצביעים מאחורי גבו לאמר: זהו המט"ק הכי מקצועי. שמעו יצא בכל מקום ורבים צפו ב'מסלולי' הטנק שלו כדוגמה ומופת למקצועיות, קור רוח, נחישות ודבקות במטרה. רגע המבחן הגיע ואלי לא אכזב, כאן התגלה הוא במלוא קומתו החיילית והאנושית. הוא לא איבד זמן ולא אפשר לסורים להתאושש מן ההפתעה. הוא החל להשמיד מטרות תוך שהוא מתמרן בציר הצר ומשנה את מיקומו עד כמה שאפשר. הוא הצליח להשמיד שלושה טנקים וחמישה נגמ"שים ובו בזמן יצר קשר עם צוות הטנק של אוריה על מנת לחלצו.

מהרגע שעמד הטנק על זחליו הבחינו אנשי הצוות בהיעדרו של אוריה והחלו לחפשו בכל דרך אפשרית. הם קראו לו בשמו ולא נענו. הם חיפשוהו מסביב לטנק אך שום סימן חיים לא נראה ממנו. כאמור, הגזרה החלה להתעורר, ולמזלם של אנשי הצוות של אוריה לא הייתה לתותחי הטנקים הסורים 'הנמכה' ולכן הם 'הסתפקו' בירי מקלעי הדש"ק הסובייטי לעבר טנק 1 וסביבתו.

חללים מאחור

אנשי הצוות הפסיקו את חיפושיהם ומצאו מחסה בצריח תוך יצירת קשר עם טנק 3ב שהיה בעיצומו של קרב עם הכוח הסורי שעלה עליו מספרית כמה מונים. עזרא הטען-קשר הצליח ליצור קשר עם אלי, והוא פקד עליהם להפסיק את החיפושים ולנטוש את הטנק, תוך שהוא מדריכם ומכוונם לנקודת מפגש עם נגמ"שי הנח"ל שהיו מאחוריו מתחילים בנסיגה.

בלב כבד ובתחושה קשה קיבל הצוות את פקודתו של אלי, הרגשה מעיקה שהם נוטשים משהו יקר מאוד, מישהו שהיה חלק בלתי נפרד מהווייתם, מי שהשרה ביטחון על סביבתו בכלל ועל צוותו בפרט והם זקוקים לו כל כך ברגעים אלו. החינוך השריונאי שעליו גדל הצוות לאור מילותיו של המנון השריון הלם במצפונם, וללא שליטה התנגן בראשם:

"משמחה שבצוות גם יחד

מיום שמש ורוח צוהל

מן האש העשן האבק

מפיסות הבית בלב

עולה וצומחת רעות גדולה

בין אדם לאדם

בין אדם למכונה

וחורקים שריוני הפלדה

בזכותה

שיניהם בעקבי הדרך"

הם הועמדו במבחן בלתי אפשרי, אך מה שהכריע את הכף היה המראה המאיים של המדרון התלול והסבוך המכוסה באש תופת של המקלעים הסוריים עם תחושת אבדון מכרסמת, ותזכורת מן האימונים של הוראות הביטחון היוצאות מפיו של סג"מ אוריה באינספור פעמים מהדהדות באוזניהם: "במקרה של התהפכות יפקוד המפקד בקשר פנים - צוות היכון להתהפכות - אנשי הצוות ייכנסו פנימה וייצבו את אחיזתם, בשום פנים ואופן אין לנסות לקפוץ מטנק מתהפך".

התלבטות מה לקחת מהטנק לא הייתה, שכן 'תורה שבלב' שנתגלתה כמה וכמה פעמים במלחמה זו קבעה שאם צריך לנטוש טנק או רק"ם אחר, נוטלים את הנשק האישי ואת התפילין בבחינת ספרא וסייפא הממשיכים להיות כרוכים זה בזה הן בהסתערות והן בנסיגה. אלא שבנסיגה זו הייתה בעיה של מיקום וזיהוי. כיצד ידעו הכוחות הממתינים לנו אם להם אנו או לצריהם?

עוד בישיבה בימית שנחרבה היינו בזמנים פנויים עוסקים בקריאת ספרים על מלחמת יום הכיפורים, מלחמה שבצִלה בגרנו, ובשנתה נכנסנו בעול תורה ומצוות. שעות של שחנ"שים היו לי עם ישראל חברי על המלחמה ועל מה שאנו יכולים ללמוד ממנה כמי שעומדים להתגייס ולהצטרף, במיוחד לחיל השריון - שכן חיל זה פעל בצורה משמעותית במלחמה הזו. נדיר היה לפגוש בטנקיסטים ששרדו מיום כיפור. ישראל נזכר בתקופה הזו שהייתה בסך הכול שנתיים-שלוש קודם, והוא זכר תיאורים מן הספרים על האנדרלמוסיה ששררה בחזית הדרומית במרחבי סיני האינסופיים כשכוחותינו מתערבבים בכוחותיהם, ובלילות כשחלק מאנשי ה'מעוזים' ושאר הכוחות הקדמיים ניסו לחבור אל כוחותינו שהיו בעורף, היו מקרים לא מעטים של דו"צים. אולם היו גם כמה סיפורים על חיילים שנטלו עמם טלית גדול ונופפו בה כדי לזהות את עצמם, הבגד המקודש נותר כסמל יהודי מובהק גם בלילות אפלים ועקובים מדם. ולכן ישראל מציע ליטול גם טלית גדול ולנופף בו כסימן זיהוי מוסכם בינם לבין כוח הנח"ל הממתין.

סימן זיהוי: טלית

צוות 1 החל לנוע לנקודת המפגש המשוערת. הטלית הלבנה עם הפסים השחורים התבדרה ברוח הקלילה, מסתירה את התרגשותם. קולות הירי והנפץ המשיכו להדהד מסביב, מקיפים את הצוות הנמלט על נפשו. הטלית המצוייצת מזכירה להם (זו בעצם מהותה, להזכיר: "למען תזכרו ועשיתם") שהפסים השחורים של המציאות מוקפים בהרבה לובן של תקוה, והם אכן נזכרים שמעל הים הגועש מסביבם ישנו רקיע ובמרכזו כיסא של כבוד לאדון הכול שיוליכם בטח חזרה הביתה.

הדמעות נמהלות בזיעה ומגע הרוח מרענן וצורב. שריקת הכדורים סביב קרבה אליהם והם נכפפים על ברכיהם. משה הנהג גבה הקומה, שלמרות כפיפותו ראשו קרוב מכולם אל כיסא הכבוד, נושא עיניו מעלה בתפילה ותחינה ואומר: "ריבון העולמים אם תוציאנו מ'עמק הבכא' הזה לחיים טובים ולשלום, בלילה הזה אקבע את יום חתונתי".

חבריו מביטים בו משתהים ואמן של תקווה נפלט מפיהם.

הכוח נסוג מהכפר לאחור. כמה ימים אחר כך הייתה כותרת בעמוד הראשון של 'מעריב': "קרב הגבורה של אלי ז'". בשבוע השלישי למלחמה נפצע אלי כאשר טיל RPG נורה לעבר צריחון מפקד שלו, ועין אחת נפגעה. פעם בדרכי הביתה פגשתי אותו ליד התחנה המרכזית בחיפה בדרכו לטיפול בעינו בבית החולים רמב"ם.

"אהלן אלי, מה שלומך?", שאלתי, שמח לראותו. "ברוך ה'", השיב אלי, והמשיך באופטימיות האופיינית לו - "'עין תחת עין'. מסרתי עין אחת בעבור עם ישראל וקיבלתי עין אחת בעבורי".

הבטתי בו משתומם. אלי שייך לציבור המכונה בחינם 'חילונים', וראו איזו הסתכלות של קודש יש בעיניו של אלי. ודברי חז"ל במסכת גיטין הרטיטו במוחי - "כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו".

גופתו של אוריה נשארה בשטח. הוא כנראה נהרג כשהוציא את פלג גופו העליון על מנת לכוון את הנהג ולא הספיק להיכנס פנימה בהתהפכות. בשבוע השני למלחמה הוכרזה הפסקת אש. הדבר הראשון שהקימו ה'הסדרניקים' במהלכה היה בית תורה ותפילה. ה'מצרכים': שתי רשתות הסוואה, מוטות חוטר, ארגזי עץ 105 מ"מ לישיבה, שני 'חמורים' ופלטה, והרי לכם 'בית-א-ל' מוכן.

אברהם ש', שהיה בקי מומחה ורגיל הן בקריאה והן בכתיבה, הוזמן לנסח ולכתוב על שני מכסי ארגזי 105 מ"מ שהתנוססו על מוט את מהותו של ה'בניין' הנ"ל, וזו לשונו:

"בית כנסת ובית מדרש

'ארזי - הלבנון'

ע"ש סגן אוריה בר-שלום הי"ד

שנפל בקרב על מקום זה"

אמנם בניין זה עשוי ארעי וזמנו ארעי וכל שהחזיק היה כאורכה של 'הפסקת האש' - כשבוע ימים בלבד, אך יש ובנייני ארעי ממלאים את ייעודם יותר מבנייני קבע. התרוננו בו מזמורי תהילים, הן מזמורי תודה והודיה והן מזמורי זעקה וצעקה, ודמעות חמות נמהלו בהבל חללו, צער ואבל על הנופלים ותקווה וחיים בעד העומדים. שיעורי תורה היו בו ומכל הגדוד הגיעו אליו אנשים, שלבם שנפתח לקול הלמות תופי המלחמה נמשך אליו. יש שמבקש להניח תפילין ויש שמבקש ספר תפילה, ויש מי שבא לשפוך לחש תפילה מקירות לבו אל קירות הבד של בית התפילה. ובטוחני שאוריה מרחף ועומד מלמעלה וחיוך של תואר וטוהר על פניו המאירים, מביט בשמחה בתפילות העולות מבית מדרשו. שכשם שזמנו של אוריה קצר היה ובעל רושם, כך היה בית מדרשו קצר ורישומו בלבנו עד היום הזה.

אין מכירים אלו באלו

שנה עברה, שנה חלפה. לישיבה בימית שממנה יצאנו לשירות השני ואחר כך למלחמת של"ג לא חזרנו, כי לא היה לאן לחזור. חרבה ימית ועמה הישיבה. חזרנו לנווה דקלים שבגוש קטיף, שלשם הועתקה הישיבה.

היינו בדרכנו לאזכרת יום השנה לאוריה ז"ל, אולם בית הכנסת "גבורת מרדכי" בגבעתיים היה מלא מפה לפה כדרכן של אזכרות בשנים הראשונות, עד שמתממשים דברי חז"ל שגזרה על המת שישתכח מן הלב. לאוריה שלא זכה להקים בית ולהניח צאצאים, האזכרה מחוללת ומולידה לו צאצאים - שכן עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. הרב נריה זצ"ל שהיה רבו של אוריה בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה מעלה על נס את אישיותו של אוריה ומעורבותו בצורכי כלל ישראל, שבאה לידי ביטוי בשירות צבאי מלא ובהיותו קצין בצה"ל. הרב נריה ממחיש זאת בקישור נפלא למסעם של יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה ומלך אדום למלחמה נגד מלך מואב. כשנתקעים המלכים במדבר אדום בלי מים ומבקשים נביא לה' שיושיעם ממצוקתם, מוצאים הם את אלישע אשר יצק מים על ידי אליהו. לאחר שאלישע מתרצה להם הוא מבקש לקחת לו מנגן כדי שתשרה עליו רוח הקודש, וכאן מעלה הרב נריה תמיהה: "מה עושה אלישע באמצע מדבר אדום?"

והתשובה ברורה: כשעם ישראל (למרות היותו עובד לעגלים) ויהודה בצרה, גם אם מלחמתם היא על אי תשלום מסיו של מלך מואב, אלישע צריך להיות עמם בצרתם.

נציג הפלוגה היה שלמה התותחן, איש צוותי לטנק ג'. שלמה מעלה מבט ב'גובה העיניים' על מלכותו של דוד המסובבת בבעלי תפקידים מתוך משפחתו הקרובה ושבטו. אצל אוריה, המשיך שלמה והשווה, חשת במבט וביחס השוויוני, ולא משנה מאיזה צוות, מחלקה או פלוגה אתה.

מן האזכרה בגבעתיים מיהרנו אל הקצה השני של היישוב, אל בני-ברק לחתונתו של משה הנהג של אוריה. ועת שאני זוכר את המעבר מן האזכרה אל החתונה, עולה לנגד עיניי תיאורם של חז"ל במסכת גיטין על מה שהתחולל ב'טור-מלכא' (הר המלך) בשלהי מרד בר כוכבא. בצד אחד של ההר טבח של הרומאים, ובצד השני ממשיכים לרקוד ולשמוח, ואין הללו מכירים במעשיהם של אלו. וכמו בחורבן, כך בבניין. בצד אחד שכול, אבל ובכי, ובצד שני הילולת ששון ושמחה, אלא שבבניין מכירים אלה בצערם של אלה, ועוד שהבניין בעזרת ה' יתברך סופו הילולה ששון ושמחה לכולם.

ואף שהחתונה הייתה רק בקצה השני של היישוב, הדוחק והצפיפות של גוש דן מעכבים אותנו ואנו מגיעים אל החתונה יגעים ומתנשפים, ובדיוק אז מתחיל הקהל בשירת "אם אשכחך .... תשכח ימיני", שלפני שבירת הכוס.

***

מלחמת שלום הגליל

או בשמה המוכר יותר כיום מלחמת לבנון הראשונה, פרצה בט"ו בסיוון תשמ"ב (6.6.1982), השבוע לפני 35 שנים, ונמשכה קרוב לארבעה חודשים. במהלך הקרבות נהרגו 654 אנשי מערכת הביטחון, ארבעה הוגדרו נעדרים (שלושה נעדרים עד עצם היום הזה - זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן). שמונה חיילים נשבו. אבדות האויב היו כבדות בהרבה: כעשרת אלפים חיילים סורים נהרגו ועוד כ-8,000 מחבלי אש"ף. כ-5,000 מחבלים נפלו בשבי.

 

atarMbaolam

 

 

 

 


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
שריון הזכוכית

  איתמר סג"ל על הבנות...

חוגגים 100 למקום בעולם

  מוזמנים להצטרף לאלפי המנויים...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם