גרסת האחים

m 2 ahim

ארנון סגל

במיזם ייחודי תחת הכותרת 'אחי הכי' מספרים הפעם דווקא אחיהם של הנופלים על הזיכרון. אליסף פרץ (אחיהם של אוריאל ואלירז פרץ הי"ד) ואסף וייס (מעגלים) איתרו מאות אחים שיספרו את סיפור אחיהם הגיבורים בחמישים מקומות ברחבי הארץ * כולם באופן מפעים לא נכנעו לשכול אלא לקחו אותו קדימה, רואים בנפילת אחיהם על הגנת המולדת לא רק עצב וזיכרון לאומי אלא גם אתגר ואפילו תקווה * הנה כאן ארבעה מתוכם * אלה האחים שלנו

ביום חמישי השבוע פשטו מאות אחים שכולים על מאתיים נקודות בארץ, לאורכה ולרוחבה, בעיקר בבתים פרטיים, וסיפרו את סיפורם. להורים השכולים סיפור משלהם ומקום משלהם במעמד החברתי במדינת היהודים, וזה כמובן לגיטימי ויפה, אבל מתברר שחיים כאן גם לא מעט אחים שכולים, וגם להם יש סיפור לספר.

מי שעומד מאחורי המיזם הזה הוא אליסף פרץ, אחיהם של אוריאל ואלירז פרץ הי"ד. אוריאל נפל בלבנון לפני 18 שנים ואילו אלירז נהרג בקרב בגבול עזה לפני שבע שנים. האם, מרים פרץ, היא מהאימהות השכולות המוכרות ביותר בישראל ומקדישה את חייה למיזמי הנחלת זכרון הנופלים. הבן אליסף ניצב עד כה מאחורי הקלעים בהיבט הזה, עד שהוזמן לאחרונה בידי מנכ"ל תנועת 'מעגלים' אסף וייס להשתתף במופע 'מתגברים'. ארבע דמויות סיפרו במופע על ההתמודדות האישית שלהן בכמה תחומים, וגם אליסף עמד על הבמה וחשף את תחושותיו של אח שחווה שכול פעמיים. אחרי המופע ניגש פרץ לוייס וסיפר לו שזו הפעם הראשונה שבה הוא מספר לאחרים על נפילת אחיו. באחת ההופעות צפתה גם אמו של אליסף, מרים, ונפעמה לשמוע לראשונה את נקודת המבט של בנה הקטן על שני האירועים שטלטלו את המשפחה והפקיעו אותה שלא בטובתה מהאלמוניות המבורכת.

מכאן לשם העלה וייס את הרעיון להביא אל הבמה באופן ממוסד את גרסת האחים השכולים (או סתם 'האחים', כפי שהם עצמם מכנים זה את זה), וכך יצא לדרך מיזם 'האחים שלנו' שהתקיים השבוע בסלונים ביתיים ברחבי הארץ. וייס: "זה חשוב במיוחד מנקודת המבט של השומעים, שמגלים שיש מי שלא נכנעו לשכול ולעצבות אלא לקחו את זה קדימה. לא רק עצב וזיכרון לאומי אלא גם אתגר ואפילו תקווה".

בלילה ההוא

טל שרייבמן-פולק כבר ותיקה בשכול. בכ"ח בשבט השנה ציינו 73 משפחות הרוגי אסון המסוקים עשרים שנה לטרגדיה הלאומית במיזם משותף לכל המשפחות, שכונה '73 פנים של ישראליות' והתקיים במשך שבוע בכיכר רבין בתל-אביב. "כי באמת באסון הזה היו שותפים כל חלקי הפסיפס הישראלי. רצינו להראות שאם אפשר להילחם יחד ולמות יחד, אפשר גם לחיות יחד.

"ניר היה האח הבכור. מתחתיו עוד שני אחים, שגיא בן 37, שחי היום באוסטרליה, ואני – בת שלושים. ניר היה אמור היה להיות היום בן 40. הוא רצה מאוד לשרת בלבנון. הוא החל את השירות בצבא בקורס טיס, אבל אחרי חצי שנה הודח. הוא היה מבואס מזה חצי יום – וזה הרבה בשביל אדם חייכן תמידית כמוהו. אחרי חצי יום הוא החליט ללכת לתותחנים, כי שם, הוא הניח, יוכל להפוך לקצין במהרה. בתוך זמן קצר הוא אכן נעשה קצין שיתוף ארטילרי ושירת בלבנון, בבופור. הוא פרח שם, אהב מאוד את השירות והרגיש שהוא עושה דבר משמעותי. הוא לא היה מהמצטיינים אבל תמיד היה שמח ותמיד עם גיטרה. בניר היה משהו מידבק. יכולת לאגד סביבו אנשים ולהותיר חותם ורושם עצום על מי שהיה סביבו. הוא היה אדם שמוצא את הטוב בכל דבר.

"כמו הרבה מהחבר'ה הטובים של אסון המסוקים, הטיסה המבצעית הזו הייתה אמורה להיות האחרונה בשירות שלו. הוא היה אמור להחליף תפקיד אחרי כן ולשרת מחוץ לרצועת הביטחון. יום נפילתו היה גשום מאוד וסוער, יום שלישי בשבוע. זה כמה ימים ניסו לקיים את הטיסה הזאת ולהחליף את החיילים שהיו במוצבים, אבל זה לא התאפשר בגלל מזג האוויר. ביום ראשון לא אישרו את הטיסה וגם ביום שני, ובכל ערב כזה ניר חזר הביתה ואנחנו שמחנו מאוד, כי עד אז הוא היה תקוע בלבנון ופתאום במשך כמה ערבים רצופים הוא היה אתנו. ביום שלישי ניר חזר למנחת במחניים ושם החליטו שלמרות מזג האוויר כבר אפשר לטוס.

"כל עם ישראל צפה ברמת אביב ג' באותה שעה. אמא הייתה במטבח, קראה ספר ופתרה תשבץ. אבא שלי היה בארצות הברית. לקראת השעה תשע פרצו לשידור בערוץ 2 והודיעו שהייתה תאונה אווירית בגבול הצפון. אנחנו לא ראינו את זה כי צפינו בערוץ 6, אבל מי שהייתה חברה שלו באותה תקופה התקשרה אלינו ואמרה לאמא שלי, כולה בוכה ונסערת: "רותי, תדליקי מהר את הטלוויזיה, ניר מת". אמא שלי ניסתה להרגיע אותה: 'ג'סיקה, על מה את מדברת?' וכשעברנו לערוץ 2 אמא שלי אמרה לה שלא תדאג כי אומרים שהמסוקים היו בדרכם מלבנון לישראל ואילו ניר טס בכיוון ההפוך.

"השיחה הסתיימה, אבל לאמא שלי הייתה תחושה לא טובה. אחרי חצי שעה בערך עדכנו בערוץ 2 שמדובר במסוקים שהיו בדרכם ללבנון. אמא שלי אמרה אחר כך שבאותו רגע הבינה שניר היה על המסוקים הללו. הבית החל אט אט להתמלא באנשים. זו הייתה תקופת טרום סלולרי, וכל אחד ניסה להתקשר למישהו שמכיר מישהו, לחמ"ל כלשהו או לאיש קשר כדי להבין אם ניר היה על המסוקים. אני זוכרת את עצמי, ילדה בת עשר, מציעה לכולם תה. כנראה שתיית תה נתפסת אצלי כפעולה מנחמת. בערך ב-12 וחצי נרדמתי במרכז הבית, בסלון, כשהבית מלא באנשים ובטלפונים. הדפיקה בדלת הייתה בשלוש, אבל אני התעוררתי רק בשבע. מיד הרגשתי שקמתי לבית שחרב עליו עולמו. הבית עדיין היה מלא באנשים, ומזווית העין ראיתי את דודה שלי בוכה מאוד. אמא שלי ניגשה אליי כשהתעוררתי ואמרה: 'ניר לא יחזור'.

"הבית שמח ואוהב ועדיין מלא בניר, על אף החסר. השנה באזכרה פתאום נפל לי האסימון שבעצם חברים של ניר מהצבא, שהם חלק מהנוף של הילדות והבגרות שלי, הם חברים שלי כבר עשרים שנה בעוד הם היו חברים של ניר שנה וחצי לכל היותר"

"ההורים שלי הם אנשים מדהימים וחזקים מאוד. הם לא שקעו במרה שחורה ולא בדכדוך וגם לא חיפשו אשמים. כמעט מהרגע הראשון הם חיפשו את הדרך להנציח את ניר, להפוך את הנפילה שלו לעניין משמעותי ולא סתמי. הם מקיימים המון מפעלי הנצחה עד היום: חלוקת מלגות לקצינים מצטיינים בתותחנים, חלוקת שעונים לחיילים שמסיימים מסלול והכשרה. הם הקימו גם את 'בית ניר' – אודיטריום בזכרון יעקב שצמוד לבית התותחן".

הם שמחים בחיים, באופן כללי?

"מאוד. הבית שלנו מאוד מכיל ופתוח. ההורים שלי החליטו שהבית יהיה בית שמח, ושנמשיך לחיות, וזה השפיע עליי. חברים של ניר מגיעים אלינו בשבתות לקפה ובחנוכה מקיימים הדלקת נר גדולה עם הילדים שלהם, שבעה זוגות של חברים ועוד שלושים ילדים מגיעים להדלקות נר. יום הזיכרון אצלנו הוא אירוע ענק עם 150 איש שבאים אלינו. הבית שמח ואוהב ועדיין מלא בניר, על אף החסר. השנה באזכרה פתאום נפל לי האסימון שבעצם חברים של ניר מהצבא, שהם חלק מהנוף של הילדות והבגרות שלי, הם חברים שלי כבר עשרים שנה בעוד הם היו חברים של ניר שנה וחצי לכל היותר".

מצד אחד הוא מת בתאונה ומצד שני זה בהחלט חלק מההקשר הכללי של הגנת המולדת. זה משמעותי מבחינתך?

"ניר טס עם חבריו כדי להגן על יישובי הצפון שסבלו אז מקטיושות ומחדירת מחבלים, כך שמבחינתי הוא מת גיבור. ככל שאני יכולה לדבר עם נוער ועם חיילים ולתת להם מוטיבציה לשירות ולאחווה ולאחדות מתוך הסיפור של ניר ושל אסון המסוקים, אני עושה את זה. אני גם לוקחת את ניר לכל מקום בחיים שלי. באוניברסיטה למדתי את התואר הראשון שהוא לעולם לא ילמד, והוא היה אתי שם. אני הייתי החנונית שישבה עם הלפטופ בשורה הראשונה והקשיבה בהרצאות, אבל ניר היה אתי ברוח שלו ועשה שם צחוקים עם החבר'ה כדי שיהיו לי חברים".

"החיים נעצרו וכולם המשיכו הלאה"

נוי יפרח הייתה גדולה מאחיה המת, טל, בשנה ו-11 חודשים. כשהייתה בת שנה שאלו אותה מה היא רוצה במתנה ליום ההולדת, והיא ביקשה אח. "היה לנו קשר טוב מאוד כי אמא שלי עבדה המון שעות מחוץ לבית וטל ואני היינו לבד בבית. כל הזמן ביחד, מהבוקר ועד הערב. היינו משחקים ביחד והיו לנו את אותם החברים. הייתי אוספת אותו מהגן ומבית הספר ומבשלת בשבילו. הוא אהב מאוד לשחק כדורגל, היה תלמיד מצטיין במגמת אתלטיקה והצטיין בריצות קצרות ובקפיצה לרוחק. גם אהב מאוד לנגן בגיטרה. אנחנו רק שני אחים, אין עוד.

"במשך ארבעה חודשים הוא ממש לא היה יכול ללכת, אבל הוא עשה את כל מה שאסור לעשות – הוא רץ על הרגל שלו ולא ציית להוראות הרופאים. למרות שעדיין היה פצוע הוא החליט לחזור ליחידה ממש עם תחילת מבצע 'צוק איתן'"

"הייתה לו אפשרות להיחשב ספורטאי מצטיין בצה"ל ולצאת בכל יום הביתה, אבל טל בחר להיות חייל קרבי. הוא התאמן הרבה מאוד והצליח להתגייס ליחידת 'אגוז' בגולני. הוא היה הקלע המצטיין של החטיבה, ואחר כך פנה לקורס צלפים. היה שלב שבו היה פצוע בשל שברי מאמץ. במשך ארבעה חודשים הוא ממש לא היה יכול ללכת, אבל הוא עשה את כל מה שאסור לעשות – הוא רץ על הרגל שלו ולא ציית להוראות הרופאים. למרות שעדיין היה פצוע הוא החליט לחזור ליחידה ממש עם תחילת מבצע 'צוק איתן'. הם נכנסו לעזה בשבת, ובלילה שבין ראשון לשני, כ"ג בתמוז תשע"ד, בארבע וחצי לפנות בוקר, הוא נהרג במהלך פעילות חשאית. באותו יום שכנעתי את אמא שלי ללכת לעבודה כרגיל, ולשם באו אליה לקראת הצהריים כדי לבשר לה על מותו".

יש הבדל בין תחושת הכאב של אח שכול ובין זו של הורים שכולים?

"אני לא יודעת ולא רוצה לדעת. אני מניחה שאין שום כאב בעולם שישתווה לכאב של איבוד בן. אני רואה את זה. אמא שלי הפסיקה לעבוד והפסיקה לעשות כל פעילות שהיא, והיא מרותקת למיטה. אין לה כוח לכלום. הגיטרות של טל מעלות אבק. אם היא עושה דברים, היא עושה אותם בשבילי ואני מעריכה את כל המאמצים שהיא עושה. בסופו של דבר איבדתי גם את אמא שלי. את החיים שהיו לי אני יכולה לזרוק לפח. עכשיו יש לי חיים אחרים שאני צריכה ללמוד לחיות אותם איכשהו. כל דקה בפני עצמה".

יש מנטרה שנהוג משום מה לומר ביום הזיכרון, שממשפחה שכולה היא משפחה שהחיים שלה נגמרו. את מסכימה לכך?

"אני לא מסכימה, כי אני אתחתן בעזרת ה' ואביא גם ילדים. אני לומדת ומסיימת עכשיו תואר שני. גם אמא שלי תראה נכדים ובזמן כלשהו גם תחגוג אתנו בחגים. החיים לא נגמרו, אבל הם נעצרו. כולם ממשיכים הלאה וצריך להמשיך באופן כלשהו. יש שתי בררות – למות או לחיות. אם בחרנו בחיים, צריך לעשות זאת כמו שצריך".

ראית את הדיון בכנסת בעניין 'צוק איתן' עם ראש הממשלה בשבוע שעבר? מה דעתך על הצעקות שהוא ספג שם מהמשפחות השכולות? זה מוצדק?

"זה לא מעניין אותי, כי זה לא יחזיר את מי שנפל. גם לא ביקשתי לקרוא את הדו"ח. ראיתי אותו כי אני עובדת ב-ynet אבל זה לא באמת מעניין אותי. עייפתי ממלחמות. המלחמה היחידה שלי היא המלחמה היומיומית לקום בבוקר ולעשות דברים כמו שצריך".

נר ראשון ואחרון

גדי מרשה היה גשש יהודי יחיד בתוך יחידה בדואית למהדרין. בפיצוץ על גדר המערכת בגבול עזה בשלהי שנת 2000 הסוערת נהרג חבלן מג"ב שהיה שם, ואילו גדי נפצע קשה מאוד, הוטס לסורוקה ומת שם מאיבוד דם. 11 שנים שירת בצבא ועמד להתחתן כמה חודשים אחר כך. "הוא היה אחי הבכור", מספרת אחותו ריקי. "הייתי אז בת 17. מאז שהגעתי לכיתה א' אני זוכרת אותו רק במדים. היה בבית שיח משמעותי סביב הצבא והגנת הארץ. גדי הגיע ארצה עם ההורים במסע מאתיופיה שקדם למבצע משה, מסע שנמשך יותר משנתיים. כשהגיעו לכאן הוא היה בן שבע. בסופו של דבר הם הובאו ארצה דרך ים סוף בסירות של הקומנדו הימי.

"ההורים גרו באשקלון, ואחר כך עברו לגור בקריית ארבע, ושם נולדתי אני ונולדה גם אחותי הקטנה. מלבד גדי יש לי עוד שני אחים גדולים. בצבא הציעו לו להשתלב ביחידת הגששים שעד אז הייתה מורכבת רק מבדואים, וגדי שמח מאוד והחליט ללכת על זה. אחרי שנה וקצת יצא לקצינים, ומרבית השירות שלו הייתה בגבול עזה. קיימים אין ספור סיפורים על ההתנהלות שלו עם חייליו הבדואים ועל הרגישות שלו לתרבות שלהם. כשהם צמו ברמדאן הוא לא אכל לידם, ובערב בישל להם ואכל אתם. הוא רחש להם המון כבוד וקיים ביקורי בית בכפרים. כשנהרג החיילים שלו ביטלו את החגיגות של סיום הרמדאן לאות אבל על מותו.

"שבוע לפני מותו ראיתי אותו לאחרונה. זה היה בנר ראשון של חנוכה, בתקופה עמוסה מאוד מבחינתו בעזה. הוא היה מגיע הביתה אחת בחודש, ובלילה הראשון של החג בא להדליק אתנו נר. הוא היה דמות שמעוררת המון גאווה, דגם לחיקוי, מישהו שאפשר להתייעץ אתו. כך הוא נחשב גם במשפחה המורחבת. הייתה בו אצילות. הוא היה גבוה ומרשים, מחייך תמיד ויודע להתבטא.

"זו הייתה תקופה מטורפת, בתחילת אינתיפאדת אל-אקצה, והתרחשו המון פיגועים. בכל פעם שקרה משהו גדי היה מתקשר הביתה להודיע שהכול בסדר אתו. ביום שנהרג אמא שלי שמעה בחדשות שקרה משהו. היא ניסתה להתקשר לגדי והוא לא ענה. היא הייתה ממש לחוצה. בחדשות פרסמו שהתרחש פיצוץ של מטען בגבול עזה, צילמו את הפצועים ואמא שלי זיהתה את הגב של גדי בטלוויזיה. זה רק העצים את הדאגה שלה.

"כשהם צמו ברמדאן הוא לא אכל לידם, ובערב בישל להם ואכל אתם. הוא רחש להם המון כבוד וקיים ביקורי בית בכפרים. כשנהרג החיילים שלו ביטלו את החגיגות של סיום הרמדאן לאות אבל על מותו"

"אבא שלי חזר מקניות. מכל האחים רק אני הייתי בבית. שתינו מרק מול הטלוויזיה, כשהדלת של הבית פתוחה ויכולנו לראות מי עובר ברחוב. פתאום ראינו חברת משפחה שעבדה במועצה. היא כבר ידעה את הבשורה וחיכתה לאנשי קצין העיר שיגיעו הביתה לבשר. זה היה כבר בשבע או בשמונה בערב. כשהגיעו המודיעים כבר לא היה צריך לומר שום דבר. ההורים הבינו מיד את הסיפור. זה מחזה שלא שוכחים. גרנו אז בגבעת החרסינה בקריית ארבע. היו צעקות ובכי. אני, לעומת זאת, הייתי במצב של הכחשה".

ואיך ההורים היום?

"השגרה היא לא אותה שגרה ומה שהיה זה לא מה שקורה היום, למרות כל השנים שעברו. זה היה בית שבו לא חסכו מהילדים שום דבר, אמנם גם לפני המוות של גדי אבל אחריו ביתר שאת. אחרי שנהרג אמא לא הלכה לחתונות ולאירועים משפחתיים. גם לטיולים לקח לה ולאבא שלי זמן לחזור, עד שהרגישו שמותר להם לחיות. יש שמחה בבית אבל היא מהולה בהמון עצב, וזה מורגש מאוד. עדיין. זה כמו מישהו שסוחב תיק כבד. הוא יכול לחייך, אבל לא עושה את זה בכל מאת האחוזים. משהו שאנחנו נושאים אתנו מכביד עלינו.

"בוודאי יש משמעות לכך שגדי נהרג על עניין שהאמין בו. הוא כתב יומן שבו תיעד גם את הקשיים שלו בארץ, ובין השאר כתב: 'אנחנו, כחיילים, מודעים לסיכון והוא לא מפחיד אותנו. אנחנו מוכנים לעשות הכול למען המדינה'".

ריקי עודנה רווקה, ולתחושתה יש לזה קשר לאבדן של אחיה: "מישהי מהאחים השכולים כותבת עבודה על כך עכשיו. אני לא יודעת אם זה קשור, אבל באמת כשמגיעים לדייט מתלבטים אם לשתף במוות של האח או לא. כבר שמעתי על חברות שיצאו, וכשחשפו את הסיפור זה היה כבד מאוד מבחינת מי שיצאו אתו".

הכאב מתקהה עם השנים?

"לא, ובמובנים מסוימים ככל שמבינים שזה מוחלט הכאב אפילו מתחזק. זה גם לא משהו ששוכחים אותו. הולכים עם זה ביומיום. למשל, רציתי ללמוד במכללה בדרום הארץ, אבל בגלל שגדי נהרג בדרום לא עשה טוב להורים שאלמד שם, ולכן למדתי במקום אחר. היו לי הצעות עבודה בחו"ל, וכל הזמן עלתה השאלה איך אפשר לצאת לחו"ל ולהשאיר את ההורים בארץ ולא להגיע לאזכרות וליום הזיכרון. יש המון התחבטויות והתלבטויות, גם על הדברים הכי קטנים".

זה משתק? אי אפשר להתקדם הלאה כי זה סוף החיים?

"לא, דווקא רוצים לעשות, להמשיך בחיים גם בשביל גדי וגם בשביל ההורים. הרבה פעמים אחים אומרים שצריך להיות חזק בשביל ההורים. אני אומרת לעצמי, 'תכניסי שמחה הביתה כי ההורים כבר ראו הרבה דברים עצובים'. השנה, לראשונה זה 16 שנים, הם יוצאים השבוע לנופש – דבר שמאז שגדי נהרג מעולם לא עשו לפני יום הזיכרון".

נאחזים בחיים

יוחאי קלנגל – ג'וחא – היה גדול מאחיו אמיר בשנה. הוא הניח אחריו שתי בנות קטנות. את הקטנה, ליאב, יוחאי לא הכיר. היא נולדה חצי שנה אחרי שנפל. הוא ואשתו טלי גרו בהר גילה ויוחאי היה קצין בקבע, מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 'צבר' של חטיבת גבעתי. באותו בוקר, ח' בשבט תשע"ה, הוקפץ עם חייליו בפתאומיות מאימון בבקעה לתגבור בגזרה הצפונית. קציני הגדוד ערכו סיור בגזרת המוצבים של הר דוב, סיור שהופסק באמצעו בשל כוננות גזרתית. ליד רג'ר נורה עליהם מטח של טילי נ"ט בידי חיזבאללה, והראשון שבהם פגע ברכב של יוחאי. הוא והנהג שלו נהרגו במקום.

"האירוע הזה תפס אותנו בלי שום הכנה", נזכר אמיר. "בכלל לא ידענו שהוא בצפון. טלי לא ידעה שהוא בצפון וגם ההורים שלי לא ידעו. יום לפני כן הוא היה בבית וחגג יום הולדת שנה לבתו לינור. הוא הביא מתנה, הם חגגו ויוחאי מיהר בחזרה לבסיס. היינו שישה אחים. יוחאי היה השני".

היום אמיר גם הוא אב לשתי בנות, "כמו ג'וחא". "כל חיי צעדתי בשביליו. הבנות שלי בנות שנתיים ושלוש, כמו אלו שלו. התחתנתי בהפרש של עשרה חודשים מג'וחא. יצאתי לקצינים ולפיקוד בעקבותיו. עבדתי באותו מקום עבודה בעקבותיו ולמדתי באותו תיכון בעקבותיו. הוא המשיך לקבע. אני החלטתי להשתחרר אחרי שנתיים, ארבעה חודשים לפני שנפל.

"התחתנתי בהפרש של עשרה חודשים מג'וחא. יצאתי לקצינים ולפיקוד בעקבותיו. עבדתי באותו מקום עבודה בעקבותיו ולמדתי באותו תיכון בעקבותיו"

"בחדשות של השעה 11:00 באותו בוקר שמעתי שכוח צה"ל נתקל בגזרה הצפונית. התחלתי לחשוב מי ממכריי משרת עכשיו בגזרת הר דב, אבל אחי כלל לא עלה לי כאפשרות. בשעה 12:00 קיבלתי הודעה ממישהו מהצבא שהיה אירוע בצפון וחפ"ק של מ"פ מגבעתי הרוג. כנראה הדחקתי את העניין, כי רק בשעה שלוש נסעתי לבית ההורים, וגם זה רק אחרי שמישהו מהעבודה אמר לי שג'וחא נפגע קשה מאוד. התקשרתי לאשתי. אמרתי לה: 'ג'וחא נפגע, אבל לא לוקחים אותנו לשום בית חולים. אולי זו טעות בזיהוי'. ואז אביה אשתי אספה אותי לבית ההורים שלי. כשהגענו עברנו את המחזה הרגיל, הרגע המקולל של הבשורה.

"הזיכרונות, הכאב והחוסר הם יומיומיים. היינו ואנחנו עדיין משפחה מלוכדת מאוד. המועקה הזו לא עוברת. כל משפחה שכולה חיה עם מועקה. זה משהו שאי אפשר להשלים אתו. ההורים שלי משתדלים מאוד להיאחז בחיים. יש רגעים קשים, אבל בשורה התחתונה כולם רוצים לשמור על הראש מעל המים ולהמשיך לנשום. אחרי שג'וחא נהרג אמר לי חבר שהדבר הכי טוב שעשיתי הוא שהבאתי ילדים לעולם. הוא סיפר שמכר אחר שלו שאחיו נהרג לא רצה להתחתן ולהוליד ילדים. הוא פחד והיה עסוק כל הזמן באבדן. הוא אמר לי: 'יש לך מזל שיש לך מה להחזיק. תראה שתיכנס הביתה, תיקח נשימה עמוקה ותחייך'. והוא צדק מאוד.

"לג'וחא נשארו שתי בנות, וזה טרגי וקשה, אבל יש את מי לחבק. יש למי לדאוג. אני לא שם את עצמי מול משפחות אחרות, אבל יש בנים יחידים שנהרגו ולמשפחות לא נשאר כלום. סיפורים נוראים. כל המשפחות השכולות סובלות, אבל יש משפחות שפשוט מתרסקות. האבדן גדול, אבל אני שמח שהקדוש ברוך הוא שם אותי דווקא במשפחה הזו, עם האישה הזו והבנות שלי ועם האחים וההורים הללו. כי זה מה שמחזיק אותי".

הצעקה

אליסף פרץ, אבא של מיזם האחים, מכריז ביודעין שהמטרה מאחורי הפרויקט איננה רק להעצים את השכול אלא לחתור הרבה מעבר לכך: "אנשים יוצאים ממפגש כזה עם הזדהות ועם תחושת אחדות וחיבור לעם ולמדינה, רצון להיות טובים יותר, סובלנים ורגישים יותר. אנחנו לעולם לא נוכל להבין את הכאב של ההורים שלנו שקברו את ילדיהם. זה כאב שאי אפשר לדמיין ולהכיל, אבל אנחנו משלימים את הסיפור שלהם.

"מאוריאל אני לא זוכר הרבה. הייתי ילד קטן, עוד לפני בר מצווה. אני זוכר את הצעקה שאמא שלי צעקה בלילה שהוא נהרג, ולא עוזבת אותי כל חיי. אני זוכר את הטיול האחרון שבו הוא לקח אותנו לצפון, ליהודייה, ובמשך כל הטיול התבכיינתי כי לא היה לי כוח. הלכנו למערת קשת והוא סיפר לנו סיפורים ואני אמרתי שזה לא מעניין אותי. המוות שלו הפך למשפחה שלנו את החיים.

"אלירז זה סיפור אחר לגמרי. הוא היה החבר הטוב, האח האהוב. בלילות הוא היה שם בשבילי אחרי שגם אבא שלי נפטר. הוא הרים אותי על הרגליים ונתן לי כוח. אלירז לא ויתר לי וכל הזמן האמין בי. נלחמנו זה לצד זה בלב ג'בליה ב'עופרת יצוקה'. פעם חזרתי מהצבא במצב רוח לא טוב ואלירז, שנכנס פתאום לבית בהפתעה, שאל אותי למה פניי נפולות ובהחלטה של רגע לקח אותי לאילת באמצע הלילה, כדי לנקות את הראש ולצלול. מאז המוות שלו לא התאוששתי".

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
נר על החלון

  נוער וחופש גדול. ככה...

מחשב מסלול רוחני מחדש

  מאמר מאת הרב מאיר...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם