מה זאת אהבה?

moreh

ארנון סגל

האם אהבת הארץ נמצאת עדיין בסל החינוך בחברה הישראלית – הדתית והחילונית, איך מנחילים קשר לארץ ישראל, ועד כמה נכון לאפשר במסגרת בית הספר פעילות מחאה כלפי מעשים הנוגדים את אהבת הארץ * וגם איך אתם אוהבים את הטיולים שלכם * כחלק מפרויקט 'המורה שלנו' וההתמקדות בנושא אהבת הארץ, ערכנו שני משאלים – מוזמנים להשוות בין התוצאות שעלו בקרב המורים אל מול מה שחשבו התלמידים
התלמידים

משאל התלמידים שערכנו בנושא אהבת הארץ כלל את חי לוי, בן 17.5 ותלמיד ישיבה משדרות, יעקב עמדי, בן 17.5 מהישיבה התיכונית בפסגת זאב, אלמוג בן משה, בת 18, מתיכון טשרניחובסקי החילוני בנתניה ורננה פינגרהוט, בת 18 מאולפנת צביה במעלה אדומים.

מתי הפכה אהבת הארץ מערך חינוכי לנושא פוליטי שיש להיזהר מלהיכנס אליו?

אלמוג: לא מסכימה שנזהרים מלהיכנס אליו.

רננה: אבל הרבה יותר נזהרים מאשר פעם.

אלמוג: ברגע שלקחו את אהבת הארץ והמדינה וניסו לנכס אותה לצד פוליטי מסוים, זה הפך אותה לפוליטית. הפוליטיקאים הפכו אותה לפוליטית.

יעקב: בגלל כל עניין עמונה והפינוי בהתיישבות מפחדים יותר לדבר על זה בתקשורת.

רננה: ההתנתקות מגוש קטיף הייתה ציון דרך משמעותי בעניין הזה. נוצרה חלוקה ממש לפי מפלגות, ימין-שמאל. אם אתה אוהב את הארץ אתה נחשב אוטומטית ימני.

אלמוג לא מסכימה עם החלוקה הזו: ימנים ושמאלנים אוהבים את הארץ באותה מידה בדיוק. הבעיה היא שכל אחד חושב שהדרך שלו לממש את האהבה שלו למדינה ולארץ היא הנכונה. המטרה של שני הצדדים היא אותה מטרה. גם מי שרוצה להחזיר שטחים וגם מי שרוצה שלא ייגעו בהם, רוצים לשמור על המדינה שלנו. השיוך של אהבת הארץ לימין הוא הזוי. בסופו של דבר אנחנו לא חיים בשביל חלקת אדמה אלא בשביל הרבה יותר מזה.

עד כמה מדובר במקצוע לימודים ייחודי לעומת מדינות אחרות? האם חינוך לאהבת ארץ ישראל דומה לחינוך לאהבת המולדת באיטליה, למשל?

חי: חינוך לאהבת ארץ ישראל שונה מאוד מחינוך לאהבת המולדת באיטליה, בגרמניה או בכל מדינה אחרת, כי ההיסטוריה שלנו והכמיהה של עם ישראל לארץ ישראל שונות מאשר אלו של כל העמים האחרים. כל הגלויות שעברנו באלפיים השנים האחרונות נותנות את הביטוי המיוחד מאוד שלנו ביחס לארץ.

רננה: אני מסכימה ורק רוצה להוסיף שעוד דבר שיש לנו כמדינה יהודית הוא התנ"ך. לא לכל עם יש ארץ שמובטחת לו בידי א-לוהים. לימוד על ארץ שמובטחת לנו כבר דורות על גבי דורות שונה מלימוד על ארץ שאין לגביה הבטחה כזו.

יעקב: באהבת ארץ ישראל קיימת גם מעורבות רגשית.

 

באיטליה, בגרמניה ובארה"ב אין מעורבות רגשית כמו בארץ ישראל?

יעקב: זה לא אותו הדבר, כי חיכינו לה וייחלנו לה כל כך הרבה דורות. פה אני רוצה לגדל את הילדים שלי כי כאן יש ערך מוסף הרבה יותר גדול מאשר לעמים אחרים ביחס לארצות שלהם.

אלמוג מתקוממת מהרמז שהושמע ולפיו יהודי שגר בארץ מחובר יותר לארץ ישראל מאשר יהודי שלא חי בה: אני ממש לא חושבת שיהודים שחיים בגולה פחות מחוברים לארץ ופחות אוהבים אותה. זו בדיוק אותה אהבה שחש אדם שחי פה, במדינת ישראל. אנחנו לא יכולים לשפוט ולא רשאים להחליט מה הם אוהבים ומה לא וכמה הם אוהבים. זה אפילו מתנשא. הארץ הזו היא של כל מי שרוצה להיות חלק ממנה. וחוץ מזה, נרצה או לא, בסופו של דבר לא רק יהודים חיים במדינה שלנו וגם הם אוהבים את הארץ.

 

ערבי שגר בארץ אוהב את הארץ באותה מידה שיהודי שגר בארץ אוהב אותה?

אלמוג: כל אחד אוהב את הארץ הזו ואת המדינה הזו ממקום אחר. גם אני ואתה אוהבים את הארץ ממקומות אחרים. כל אחד והרגש שלו והתודעה שלו ומה שעבר בחיים, אבל זו בהחלט אהבה באותה מידה. כל אחד ומה שהוא מרגיש. אנחנו לא אלו שיכולים לכמת את האהבה.

רננה מקשה על אלמוג: את לא חושבת שיש הבדל בין יהודי שחי בארץ לבין ערבי שחי בארץ?

אלמוג: מי אנחנו שנחליט?

רננה: מי אנחנו? אנחנו העם שלו הובטחה הארץ הזו.

אלמוג: תלוי את מי את שואלת. לא כולם מאמינים בתנ"ך. אנחנו לא יכולים לקבוע לאחרים מה הם מרגישים. את לא יכולה לקבוע מה אני מרגישה ואני לא יכולה לקבוע לך.

רננה: כל אחד והרגשות שלו, אבל אם נלך לפי התנ"ך שרוב היהודים מאמינים בו וגם רוב גדול של המוסלמים ככלל מאמין בו, אמור בהחלט להיות הבדל בין רגש של יהודי כלפי הארץ ובין רגש של ערבי כלפיה. גם ערבים חיו פה במשך מאות שנים, אבל ההבטחה של הארץ והייעוד שלה הם לנו לגמרי. הכי טבעי שילד יאהב את ההורים שלו יותר משהוא אוהב הורים אחרים. נכון שכל ילד והרגשות שלו, אבל בגדול כשמשהו שייך לי קיים סיכוי גדול יותר שהרגש שלי כלפיו יהיה גדול יותר מאשר הרגש של מישהו אחר כלפיו.

אלמוג: הערבים לא מסכימים אתך, נכון? מה זאת אומרת 'שייך לי'? לפי מה את מגדירה את השייכות? ואם אני לא מאמינה בתנ"ך? הוא שנוי במחלוקת בתור מקור להסתמך עליו.

 

ואחרי כל אלה, אלמוג מסכימה שבאהבת ארץ ישראל קיים משהו ייחודי: ברור שאהבת הארץ אצל האיטלקים לא דומה לאהבת ארץ ישראל אצל הישראלים. אהבת הארץ שלנו, כעם יהודי ובכלל כאנשים שחיים פה, עם אמונות ודתות ורגשות רבים כל כך, איננה בת השוואה לכל מקום אחר בעולם. החיבור שלנו לארץ הוא יותר רגשי, ובפרט כשזוכרים את השואה ומבינים שזו באמת המדינה היחידה שיש לנו. ויחד עם זאת, אמנם המקום שממנו נובעת אהבת הארץ הוא שונה, אבל האהבה היא בסופו של דבר אותה אהבה. כל אחד מרגיש מחובר למקום שבו הוא חי ושייך אליו.

רננה: אני מסכימה שכל אחד מרגיש שייך למקום שבו הוא חי כי שם הילדות ותחושת המשפחתיות שלנו, אבל בארץ ישראל קיים משהו מעבר לזה. ארץ ישראל שונה מכל שאר הארצות בעולם. נרצה או לא נרצה.

 

איך מחנכים לאהבת ארץ ישראל?

חי: לדבר, להסביר, ללכת ובעיקר לטייל ולטייל ולטייל. לחרוש את הארץ הלוך ושוב, ישר והפוך.

רננה: אני מסכימה שטיולים יוצרים קשר רגשי ומחבר יותר לארץ, אבל באופן אישי מה שהשפיע עליי מאוד בעניין הזה הוא דווקא לימוד ההיסטוריה של ארץ ישראל. כך, כשמטיילים זה מבחינתנו לא סתם מקום יפה אלא פתאום קולטים שלפני אלפיים שנה אבותינו עמדו כאן.

אלמוג: מה שהכי מחבר אותי לארץ הוא ההבנה שהארץ שלנו – ובעיקר המדינה שלנו – היא לא כמו כל מדינה או ארץ אחרת בעולם. דווקא בגלל כל האוכלוסיות והאמונות שחיות פה, והארץ שלנו קטנה כל כך אבל מכילה בתוכה כל כך הרבה – ברגע שמפנימים את הייחודיות הזו אי אפשר להישאר אדישים. בסיכום, ללמוד וגם לטייל.

 

טיולים – יותר מסלולים או יותר ביקורים תיירותיים?

חי: אני מחנך את החניכים שלי לאהבת הארץ ולהכרת הארץ דרך הרגליים.

רננה: גם וגם, אבל יותר מסלולים.

גם אלמוג מסכימה הפעם: אין כמו להכיר את הארץ דרך הרגליים.

 

שינה בשטח או באכסנייה?

חי: לינה מלאה בשטח. אפילו ללא אוהלים. תחת כיפת השמים. בשק"שים או על מחצלות. לצאת מאזור הנוחות, מהאכסניה עם המקלחת ומהחדר במלון – אל הארץ. להכיר אותה ולחוות.

וכאן הבנות תופסות יחד את הצד השני:

אלמוג: אני מסכימה שלינה בשטח הרבה יותר מחברת, אבל יש גבול לכל תעלול. רוצים אכסניה.

רננה: אני מסכימה עם הכול עד לשלב השינה בלילה שמבחינתי דורש אכסניה נורמלית ומקלחות. יש משהו יפה בלישון בחוץ, אבל באופן מעשי אני צריכה אכסניה.

רננה: אהבת הארץ שלנו ייחודית כיוון שלא לכל עם יש ארץ שמובטחת לו בידי א-לוהים. לימוד על ארץ שמובטחת לנו כבר דורות על גבי דורות שונה מלימוד על ארץ שאין לגביה הבטחה כזו.

 

טיולים מעבר לקו הירוק – להגביר או להגביל?

חי: להגביר ברמה משמעותית. אנחנו יוצאים השבוע עם ישיבה למסע בגוש עציון. אלו מקומות שאם בתי הספר לא ייקחו אותנו לשם, התלמידים לא יגיעו אליהם בעצמם. זה לא הוגן כלפי חבל הארץ הזה, שנחשב פתאום שטח אסור ומעבר להרי החושך. צריך להגיע לשם בלי דעות קדומות.

רננה מסכימה: להגביר מאוד. לא צריך להיות הבדל אם הטיול מתקיים בתוך קו הירוק או מחוץ לקו. זו ארץ ישראל, וצריך לטייל שם.

 

ואפילו אלמוג מצטרפת, מטעמיה שלה: אני לומדת בבית ספר חילוני, אבל באופן חד משמעי צריך להוציא לשם סיורים כדי לראות באמת את המציאות ולהיות אובייקטיביים. כדי לצאת אנשים חושבים שמסוגלים לגבש לעצמם דעה מושכלת.

אלמוג: ימנים ושמאלנים אוהבים את הארץ באותה מידה בדיוק. השיוך של אהבת הארץ לימין הוא הזוי. בסופו של דבר אנחנו לא חיים בשביל חלקת אדמה אלא בשביל הרבה יותר מזה. אני לומדת בבית ספר חילוני, אבל באופן חד משמעי צריך להוציא ליהודה ושומרון סיורים כדי לראות באמת את המציאות ולהיות אובייקטיביים.

 

עמונה ותשעת הבתים בעפרה – האם נכון להוציא את הנוער למחאה (מיותר לומר שחוקית) כחלק מהפעילות החינוכית בבית הספר? והאם העובדה שכיום פעילות כזו נחשבת פחות לגיטימית אומרת שערך אהבת הארץ ירד מגדולתו?

אלמוג: השאלה הזו מוזרה בעיניי כי אני לא מבינה מה הקשר בין להוציא את הנוער למחאה פוליטית לבין אהבת הארץ. אני לא רואה שום קשר בין הדברים. בית ספר לא צריך לחנך בני נוער לחשיבה מסוימת. להוציא בני נוער למחאה פוליטית בהתארגנות בית ספרית זה מעשה שמחנך לדעה מסוימת מאוד. בית ספר לא צריך לחנך אותנו מה לחשוב אלא איך לחשוב. הייתי אומרת אותו דבר אם היו לוקחים תלמידים להפגנה להחלפת שלטון הליכוד.

 

ולבית ספר מותר לעודד את תלמידיו ללכת למצעד הגאווה?

אלמוג: אני לא חושבת שיש מה להשוות. זה לא מצעד של השמאל ולא קשור לפוליטיקה. אני מדברת על עניינים פוליטיים.

חי: אני ממש לא מסכים עם האמירה של אלמוג. זה חורה לי. אני חושב שיש קשר ברור בין אהבת הארץ לבין יציאה למחאה על הרס עמונה. כמובן בצורה מכובדת. אתה לא יכול לומר 'טוב, שייקחו' ומצד שני להכריז שאתה באמת אוהב את הארץ. אהבת הארץ פירושה גם לא לשתוק על כך שמחזירים שטחים.

רננה מסכימה: זאת לא מחאה פוליטית אלא מחאה על אהבת הארץ. ברור שמוסד לימודי יכול לקחת את תלמידיו לשם. נכון שהיום כל הפגנה כזו נחשבת פוליטית, אבל זו אמירה של המוסד ולכן ברור שהוא רשאי לעשות זאת.

אלמוג: במחאה על הרס תשעת הבתים בעפרה היו אתנו חבר'ה שהם לא חובשי כיפה ולא ימנים, אבל פשוט אוהבים את הארץ. היו כאלו שפשוט עיוותו את ערך אהבת הארץ. הלוואי שמוסדות יוכלו לצאת בהצהרה שהם נמנים על אוהבי הארץ מבלי שיקטלגו אותם.

 

-----

 

המורים

רועי אהרוני

אמנם לא בישיבה ליד מדורה בוערת ובלי קולות הצרצרים ברקע, אבל יצרנו מעגל שיח עם שלושה מורים בישראל שערך אהבת הארץ קרוב ללבם במיוחד: ישראל אביטל, מנהל חטיבת הביניים הדתית 'דרך אבות' ביישוב אפרת, המשמש גם המוביל החברתי שלה; מימי אריה, המלמדת ציונות ולימודי ארץ ישראל בבית הספר החילוני 'אילן רמון' בחדרה ומדריכה טיולים בכמה בתי ספר; נורית דוידי, מורה לשל"ח ולמגמת ארץ ישראל בקריה החינוכית הדתית אמי"ת בשדרות ומובילה פרויקט חיבורים בחברה הישראלית.

 

מתי הפכה אהבת הארץ מערך חינוכי לנושא פוליטי שיש להיזהר מלהיכנס אליו?

"כמורים אסור לנו להיכנס לנושאים פוליטיים, אז צריך לנסח את השאלה מחדש", טוענת נורית, וישראל עונה: "אבל זו בדיוק הנקודה. אני לא חושב שיש פה עניין פוליטי. האם יש בתי ספר שהמושג 'אהבת הארץ' הפך בהם למושג פוליטי-לאומני שאסור להשתמש בו? מקווה שלא, מעריך שכן. עם זאת ברוב גדול של המקרים, למרות עידן הפוליטיקלי-קורקט ולמרות שמנסים לגרור אותנו לוויכוחים פוליטיים, אני לא מרגיש שיש התלבטויות אצל מורים אם להשתמש במושג 'אהבת הארץ' מחשש שיגידו להם שמדובר בעיסוק בפוליטיקה. זה עדיין בקונצנזוס, כך שאין בתי ספר שיגידו שהם נגד אהבת הארץ או מפחדים לחנך אליה".

 

"אני מסכימה אתו", אומרת מימי. "אני חושבת שברוך ה' אנחנו רחוקים מזה שיקום מישהו שיגיד שאהבת הארץ היא דבר רע. אני מלמדת במגזר הכללי ולא רואה משהו אחר". "מכיוון שלא תמיד התלמידים יודעים את העובדות לאשורן, אפשר ללמד אותן דרך מקורות היסטוריים או בשטח", אומרת נורית. "לימודי ארץ ישראל יכולים לשמש פלטפורמה לעיצוב עצמי של התלמידים, כדי שלא יקבלו את כל מה שמזינים אותם בתקשורת אלא יראו בעצמם את השטח ואת המקורות ההיסטוריים והם שיעוררו אותם לחשיבה".

 

עד כמה מדובר בלימוד מקצוע ייחודי בהשוואה למדינות אחרות?

"אני חושבת שבישראל מדובר במקצוע ייחודי משום שחזרנו לארץ שלנו, להיסטוריה שלנו, לכל מה שיש לנו שייכות רגשית אליו", עונה מימי. "ההיסטוריה המיוחדת יוצרת את הקשר אל הארץ, אם לא נדע אותה לא נבין מדוע אנו אוהבים דווקא את הארץ הזו ולא את ארצות הברית. לכן התנ"ך נוכח מאוד גם בבתי ספר החילוניים. אני מבית דתי במקור, והוא אצלי תמיד בתיק".

 

ישראל מסכים עם דבריה של מימי ומרחיב: "קודם כול, אני מקווה שבעוד מדינות מלמדים על הארץ שלהם מספיק ברצינות. מלבד מה שאמרה מימי בצדק על העבר, אני נוגע גם בעתיד, אל המציאות שאליה היהדות מכוונת, לתיקון עולם בכלל ולארץ ישראל בפרט. לכן לא מדובר באהבת מולדת בלבד אלא ברבדים עמוקים הרבה יותר".

 

איך מחנכים לאהבת ארץ ישראל?

"בלימודי ארץ ישראל אנחנו עובדים עם כל החושים", מסבירה נורית. "כשהילדים רואים את ברכת הכוהנים בסידור ואחר כך יורדים לשטח ומוצאים אותה בגיא בן הינום, או כשהם מוצאים את הבולה של גמריהו בן שפן ופותחים את המקרא, הם יודעים שהתורה היא לא איזה ספר קדום אלא תורת חיים – הם לא רק לומדים אותה אלא גם מטיילים בה, חופרים בה, נושמים אותה". "שמעת את ההתלהבות של נורית", ישראל עונה. "ברגע שאתה מדבר בעיניים בורקות על משהו, הילדים מזדהים".

 

"אתה לא יכול להעביר אהבה אם אינך מאוהב כולך בארץ הזו", מוסיפה נורית. "כשתלמיד מפיל חתיכת נייר אני אומרת לו שהוא לכלך את הבית היחיד שלי. אני מנקה את השביל והתלמידים מצטרפים אליי. שיירה של מאה תלמידים קשורים בניילונים ובפקקולים ולא רק מטיילים בארץ".

"אני מסכימה עם כל מילה", אומרת מימי. "גם אני מנסה להחיות את הסיפורים, להסב את תשומת לב התלמידים לצמחים ולהראות להם איפה הם מופיעים בתנ"ך ואיך השתמשו בהם בימי קדם. אנחנו צריכים לאהוב את הקהל שלנו, את הארץ שלנו, את העבר ואת ההווה כדי להעביר את האהבה לתלמידים".

 

טיולים – יותר מסלולים או יותר ביקורים תיירותיים?

"עדיף לטייל בטבע מלבקר במוזאון", עונה מימי. "בכל מקום בארץ יש לנו מה לספר מהתנ"ך ומה להגיד, אבל ירושלים היא משהו מיוחד במינו, אז אני קודם כול מעדיפה לטייל שם".

"של"ח וידיעת הארץ מחנכים את התלמידים לגמוע מרחקים", אומרת נורית. "יש לנו נוער שמכנים אותו 'דור המסכים', והוא נפגע, כי זה ממש לא נכון. מדובר בדור שאם נשים אותו בתנאי שטח חמישה ימים, הם מבשלים לעצמם, בונים לעצמם מחנה בסנדות וחבלים ומסתדרים עם פת במלח ומים במשורה. בטיול כזה הם מגלים את הכוחות הגדולים שיש בהם. הם לא יגלו אותם בשני קילומטרים של מסלול מעגלי; רק אחרי 13 ק"מ, כשברוך ה' נגמרת להם הסוללה, הם מתנתקים מהציוויליזציה ומתחילים להתחבר לטבע ולעצמם".

 

"פעם הייתי בגישה של נורית והייתי קורע את התלמידים במסעות ארוכים", מספר ישראל, "אבל בשלב מסוים ראיתי שלפחות בגילים שאני מלמד, כיתה ז'-ח', הנזק רב מהתועלת. התלמידים הצביעו ברגליים. מאז אני מנסה שהטיול יהיה חוויה כזו, שגם יגרום לילדים ממשפחות שאינן מטיילות להוציא את ההורים למסלולים וגם ייתן משמעות מעבר להליכה – מקומות היסטוריים, קברי צדיקים או פעילויות כמו סינון עפר מהר הבית".

 

שינה בשטח או באכסניה?

ישראל לא מבין את השאלה. "למה צריך לישון באכסניה? אין לזה שום ערך מוסף. בלינת שטח יש חוויה של לחוש את הארץ בגוף, לראות את הכוכבים, את השקט, לשמוע את הטבע. זו חוויה אחרת לחלוטין".

"גם אני מעדיפה תמיד לקחת אותם לשטח", מוסיפה מימי. "לצערי האכסניה קוטעת את הרצף של הטיול. הם עסוקים בלרוץ בין החדרים ומתעסקים בטלפונים ובשטויות אחרות, והם בכלל לא חווים את הטיול. כל היום הם מחכים להגיע לאכסניה, כי אז הם יכולים להתגנדר. כשאנחנו בשטח כל הדברים הללו לא עומדים על הפרק. מתנהגים בשטח הרבה יותר בטבעיות, יושבים על החול או על המחצלת סביב המדורה, שרים שירים. גם למורים זה מעניק יותר רוגע".

 

גם נורית בעניין: "יש משהו בשטח שמצריך עזרה הדדית – מלווים זה את זה, עוזרים זה לזה להסתדר. אוכל, מוזיקה ושטח הם שלושה דברים שמפילים מחיצות ומדבקים מהר מאוד.

"כשאני פוגשת בוגרים שלנו כעבור שנים אף אחד לא מזכיר לי את השיעור על הנוסחה של סינוס בריבוע אלא 'איך הגענו לסלע ההוא ועשינו שם מעגל שיח ובכינו'. מסע אחד יכול לעשות שינוי מהותי יותר מאלף שעות בכיתה".

 

טיולים מעבר לקו הירוק – להגביר או להגביל?

לישראל אין התלבטות: "אנחנו לומדים מעבר לקו הירוק, אז התשובה ברורה. אני רואה ערך בטיול בארץ ישראל בכל מקום. אני יכול להבין אם יש בתי ספר שיחשבו אחרת, למרות שזה אומר גם לא לטייל בירושלים העתיקה. יהיה לי קשה לשמוע שבתי ספר דתיים לא יטיילו במקומות הקדושים שנמצאים מעבר לקו הירוק. יהודה ושומרון הם בוודאי חלק מכל הערכים שדיברנו עליהם".

 

"אנחנו עובדי משרד החינוך, ולכן ארצה לטייל בכל מקום שאני יכולה ומתאפשר לי בהתאם לקודים שמנפיק המשרד", עונה נורית. "יש מקומות מרתקים ומעניינים בקו הירוק ומעבר לו".

"אני חושבת שנורית נגעה בנקודה האמתית", אומרת מימי. "גם אם אנחנו רוצים לעשות משהו אחר, משרד החינוך מטיל הגבלות וזה מסובך".

 

"אני לא מסכים, זה ממש פשוט", אומר ישראל. "כל מי שפונה לבית ספר שדה כפר עציון יכול לקבל טיולים של יומיים ושלושה ביהודה ושומרון עם אישור ביטחוני מלא ורגיל". "גם מורים חוששים מאוד לשלוח לשם", מוסיפה מימי, "זה לא כל כך פשוט". "לדעתי זאת הסיבה האמתית", מפטיר ישראל, "וזו בעיה גם בחלק מבתי הספר הדתיים".

המורה נורית: "מדובר בדור שאם נשים אותו בתנאי שטח חמישה ימים, הם מבשלים לעצמם, בונים לעצמם מחנה בסנדות וחבלים ומסתדרים עם פת במלח ומים במשורה. הם לא יגלו את הכוחות האלה בשני קילומטרים של מסלול מעגלי; רק אחרי 13 ק"מ, כשברוך ה' נגמרת להם הסוללה"

 

עמונה ותשעת הבתים בעפרה – האם נכון להוציא את הנוער למחאה (מיותר לומר חוקית) כחלק מהפעילות החינוכית בית הספר? והאם זה שהיום זה מקובל פחות אומר שערך אהבת הארץ ירד?

השלושה תמימי דעים באשר לעובדה שבית הספר לא יכול להתערב בסוגיות אלו מכיוון שהן פוליטיות. "עם כל האהבה שלנו לארץ ישראל ודאגתנו לעמונה, איננו יכולים להוביל פעילות בית ספרית למען עמונה או נגדה", עונה ישראל. "אנחנו נישאר ממלכתיים ונציג מדוע בית המשפט קיבל החלטה כזו, ואת השקפת העולם שמביאה אנשים לפנות יישובים. אנחנו במלכוד, מכיוון שאיננו רוצים לכפות על התלמידים את תפיסות העולם שלנו. זה נכון יותר לבית ולתנועות הנוער ופחות לבית הספר. אנחנו כן נדבר על הכאב שבפינוי יישוב ושל זריקת אנשים מביתם מהצד של אהבת ארץ ישראל".

 

"אולי יותר מהצד של אהבת עם ישראל", מציעה נורית. "לא", עונה ישראל, "מצוות יישוב הארץ היא מצווה לכל דבר. ברגע שמחריבים יישוב בארץ זה כואב לנו גם אם זה נעשה לפי החוק. כשהתלמידים מרגישים את הכאב האותנטי שלנו, זה מחנך לאהבת הארץ גם אם אנחנו ניטרלים ולא מחווים דעה על חוקיות המהלך".

המורה מימי: "אני חושבת שאפשר לדבר על הכול בלי להביע דעה אישית. בסופו של דבר דינא דמלכותא דינא ואנו חיים במדינת חוק. אנחנו לא יכולים להעז לעורר אצל הנוער משהו שיגרום להם לעבור על החוק בשל אהבת ארץ ישראל"

 

"אני שייכת לגוף ממלכתי, משרד החינוך, ואני מאמינה שאיני אמורה להביא את האג'נדה הפרטית שלי אלא להישאר נאמנה להורים ששלחו את ילדיהם לספוג ערכים ולא פוליטיקה", אומרת נורית. "זו כן הזדמנות ללמד אותם על הצדדים השונים של הפרשה מבחינת תחום האזרחות והמשפט ולהסביר להם מושגים שהם שומעים בתקשורת. צריך להציף אצלם את העניין הרגשי בלי שיפוטיות ולא ללכת לאיזושהי הפגנה".

 

"אני חושבת שאפשר לדבר על הכול בלי להביע דעה אישית", מוסיפה מימי. "בסופו של דבר דינא דמלכותא דינא ואנו חיים במדינת חוק. אנחנו לא יכולים להעז לעורר אצל הנוער משהו שיגרום להם לעבור על החוק בשל אהבת ארץ ישראל. אנחנו מדברים על זה, אבל מראים שגם כשכואב לנו אנחנו נשארים נאמנים לחוק".

 

---

 

הרב נחמיה לביא מארץ ישראל

 

הרב נחמיה אהב את ארץ ישראל בכל נפשו, ובהתאם לכך לימד בת"ת מוריה. כשהייתי בכיתה ב' לימד אותי הרב ספר שופטים, ובכיתה ג'-ה' 'ארץ נחלה'.

זכור לי שהרב לימד בכיתה ד' שיעורי הלכה, ומההלכה מיד היה עובר לסיפור על פרות ארץ ישראל או על תקופת השירות שלו.

זכור לי במיוחד טיול שבו השתתף הרב. הוא ישב לידי באוטובוס והסביר לי כל פרט ופרט על ההרים, על הציפורים, על העצים ועל הנחלים. היה טיול מעייף, ושאלתי אותו: "הרב, אתה לא עייף?" והוא ענה לי: "להתעייף מללכת בארץ ישראל?!"

הרב היה יוצא אחרון מכל תחנה שעצרנו בה כדי לוודא שלא השארנו עטיפות של חטיפים וכדומה. באחת העצירות שכחתי חפץ כלשהו ושמתי לב לחסרונו רק אחרי הרבה זמן. אמרתי לרב והוא רץ מיד בחזרה, ובתוך דקות מספר כבר חזר מתנשף כולו – עם החפץ.

הרב אהב את המקצוע 'ארץ נחלה'. יום אחד הוא לימד על עליית תלמידי הגר"א, ומצאתי בבית ספר ישן על עליית תלמידי הגר"א. הבאתי אותו לכיתה, ולמחרת הרב בא אליי בעיניים טרוטות ואמר לי: "הספר חידש לי דברים רבים, אך שם ושם כך וכך" – וכאן ציין כמה טעויות, עד כדי כך הרב חי ממש את הדברים. כשהייתי הולך עם הרב בעיר העתיקה הרב היה מספר לי על המתחמים, איך נקנו ומה סיפורם.

יום אחד אחרי ט"ו בשבט הבאתי לכיתה פרות וירקות של ארץ ישראל. בהפסקה הרב ישב אתי עשר דקות וסיפר בשבחה של ארץ ישראל. הוא סיפר שאין לך קץ מגולה מזה כשארץ ישראל נותנת פרותיה בעין יפה. הוא סיפר לי על פרות גינוסר. מהשיחה הזאת יצאתי בהרגשה חזקה כל כך...

 

---

פורצים שביל מהעבר לימינו

 

אברהם ליפשיץ, ראש מנהל החמ"ד

 

בשנה האחרונה בחרו תלמידי נוער "הקהל - למען ציון" (הקבוצה ש"מניעה" את בני הנוער בחמ"ד) ארבעה נושאים ערכיים שאותם הם מבקשים להוביל במערכת החמ"ד בשנים תשע"ז-תשע"ח. אחד מהנושאים הללו הוא "ארץ חמדה" ובמסגרתו נקבע שבוע אהבת הארץ בשבוע שחל בו ט"ו בשבט, ונעשו פעילויות הקשורות באהבת הארץ כמו ניקוי שבילים, אימוץ אנדרטאות ועוד. תכנית חדשה שפותחה בחמ"ד במסגרת הנושא הזה היא פריצת "שביל הסנהדרין" המתקיימת בשיתוף רשות העתיקות.

 

"שביל הסנהדרין" מחבר את עיירות הסנהדרין בין טבריה לציפורי, אורכו 70 קילומטר והוא ייפתח לציבור ביום העצמאות ה-70 כמתנה למדינת ישראל. תלמידי החמ"ד חופרים באתרים הארכיאולוגיים בערים כמו טבריה ואושא, לומדים על התנהלות תושבי הערים, עוסקים במשנתם החינוכית של התנאים שחיו באזור הגליל, פורצים את השביל ומסמנים אותו בצבעים ירוק תכלת וארגמן.

 

אנחנו רואים בתכנית זו המשך חינוכי להטמעת חזון החמ"ד לטיפוח זהות ציונית-דתית, לחיבור תלמידי החמ"ד לערכי אהבת הארץ, תורה ושליחות למענה. זה המשך הציווי האלוקי הגדול לאברהם אבינו "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".

הגמרא (מסכת ראש השנה) אומרת: "עשר מסעות נסעה שכינה וכנגדן גלתה סנהדרין... מלשכת הגזית... לירושלים... מציפורי לטבריה, וטבריה עמוקה מכולם. אמר רבי יוחנן ומשם עתידים להיגאל שנאמר 'התנערי מעפר קומי'".

הקב"ה השיב את עמו לציון, ואנו זוכים לחיות בימי התקומה והגאולה של עם ישראל. החינוך לאהבת הארץ, המתבטא בין היתר בפריצת שביל הסנהדרין של תלמידי החמ"ד, הוא חלק מהגאולה והעשייה למענה. החמ"ד מחבר את העבר - ימי המשנה והתלמוד, לחיים בהווה למען עתיד עם ישראל. הקבוצות הראשונות חשו בפריצת השביל שהן מחזירות עטרה ליושנה.

אשרינו שאנו זוכים לממש את חזון החמ"ד: "חינוך לאהבת הארץ, להכרה בערכה הרוחני, הלאומי וההיסטורי של מדינת ישראל, לאחריות לעתיד המדינה ולנכונות לפעול למענה".

 

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
נר על החלון

  נוער וחופש גדול. ככה...

מחשב מסלול רוחני מחדש

  מאמר מאת הרב מאיר...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם