"ידענו שיום אחד ימצאו אותנו"

b 8 shavi israel

רועי אהרוני

בעבר הם מילאו כתבות צבע בראיונות מרגשים, והיום הם נמצאים עמוק בהתמודדות עם אתגר הכניסה לחברה הישראלית על שלל שבטיה * יצאנו לפגוש מקרוב את בני מנשה של היום כדי לבדוק עד כמה הצליחו להיקלט כאן – גם מבחינתנו כאזרחים וגם ברמת המדינה: במה הם עובדים, לאן צומחים בני הנוער שלהם ובכלל עד כמה יוצא לנו לומר להם שלום ברחוב * החדשות הטובות: קשה מאוד למחוק לעדה הזו את החיוך

מי שנקלע בשבוע שעבר לנמל התעופה בן גוריון לא האמין למראה עיניו: מאות יהודים ממוצא הודי שטפו את שדה התעופה, מחכים בזרועות פתוחות ל-102 עולים מצפון-מזרח הודו: הוריהם, אחיהם ושכניהם. כשהעולים הגיעו הדמעות נשפכו כמים, הריקודים סחפו את כולם ושירת 'ושבו בנים לגבולם' ו'עם ישראל חי' מילאה את אולם הנוסעים, שלא בכל יום זוכה לארח בין כתליו את גברת ההיסטוריה בכבודה ובעצמה.

הגברת לא סתם הייתה שם; העולים שהגיעו הגשימו בבואם נבואות בנות 2,700 שנה. כ-160 שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון הוגלו אבות אבותיהם מארץ ישראל לרחבי האימפריה האשורית. הם נדדו מזרחה והמשיכו לשמור על המסורת היהודית, וברבות השנים נשארו בידיהם רק חלק ממאפייני זהותם, כמו השם שבו היו מכנים את עצמם – 'בני מנסיא' – כלומר בני מנשה, צאצאי השבט ההיסטורי.

2,700 שנים שהם נושאים בקרבם את הגעגועים העזים לציון – בסיפורים, בשירים, בתפילות. הם היו מתפללים ליום שבו "אחינו הבכור יהודה ימצא אותנו יחזיר אותנו חזרה לאחינו ולארץ ישראל" ושרים שיר עתיק של געגועים לירושלים ולפיו "בכל מקום אנו חושקים להגיע לירושלים". עתה הם שבים ארצה טיפין-טיפין, מגשימים את חלומם ואת חלומנו הישן כשהם שרים את המנונם 'ka thang nge': "למרות אלפי שנות נדודים, בעזרת אחי יהודה אני חוזר הביתה".

את הקשר שבין קהילת בני מנשה לארץ הקודש יש לזקוף בראש ובראשונה לרב אליהו אביחיל זצ"ל, שכבר בשנות ה-60 החל לחקור את עניין עשרת השבטים. בתחילת שנות ה-80 פנתה אל הרב אביחיל משלחת יהודי צפון-מזרח הודו בבקשת עזרה. הרב אביחיל למד את העניין, הגיע למסקנה כי מדובר בשבט בני מנשה, הקים את עמותת 'עמישב' והחל להעלות את בני מנשה לארץ ולהביא לגיורם המלא ולקליטתם בארץ ביישובים שומרי מצוות. הרב הקדיש את כל חייו ואת מרצו כדי להביאם ארצה, וודאי היה שמח מאוד לראות את העולים הנרגשים בנמל התעופה בשבוע שעבר.

מאז ועד היום עלו לארץ כ-3,000 בני מנשה, והם פזורים ברחבי הארץ – ביהודה ושומרון, בנגב, בגליל ובגולן. 7,000 בני מנשה עוד מחכים בהודו לעלות לארץ.

8 bnei menashe

ללמוד הרב קוק בקוקית

כיום עמותת 'שבי ישראל' היא העומדת מאחורי עליית 102 בני מנשה שעלו בשבוע שעבר ומתכננת להביא עוד כ-600 עולים השנה במסגרת המבצע שלה 'מנשה 2017'. העמותה מממנת לעולים את כרטיסי ארבע הטיסות שהם טסים – שתיים בהודו ושתיים מהודו לארץ, משיגה את האשרות הנדרשות ושולחת צוות להודו כדי לעזור לעולים להתארגן וללוותם עד ההגעה ארצה.

כשהעולים מגיעים לארץ הם נלקחים למרכז הקליטה של העמותה בכפר חסידים. הם שוהים שם במשך שלושה חודשים ועוברים שם תהליך גיור, בדרך כלל ללא בעיות מיוחדות מאחר שהם שומרי מצוות. לאחר מכן מתחיל יציאתם אל החיים האמתיים בארץ – קליטתם בערי ישראל.

בעשור האחרון בנו בעמותה דגם קליטה ייחודי וחיפשו עיר להתחיל ליישם בה את המודל. העיר הראשונה שנבחרה למימושו הייתה העיר הצפונית מעלות. היום, אחרי שלוש עליות בעשור האחרון, מתגוררים בעיר כ-200 מבני השבט. ישיבת ההסדר בעיר (גילוי נאות: מדובר בביתי השני), בעזרת העמותה, לקחה את העולים החדשים תחת חסותה.

"כבר בעלייה הקודמת, לפני כעשור, פנו אלינו מעמותת 'שבי ישראל' ושאלו אם נוכל לעזור", מספר הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת ההסדר במעלות. לפני כשנתיים שוב פנתה העמותה לרב ויצמן בבקשה לעזרה עם 26 משפחות נוספות העתידות לגור בעיר. "הסכמתי רק בתנאי שאנחנו לוקחים את זה ברצינות ודואגים להם גם מבחינה מעשית וגם מבחינה רוחנית", מספר הרב. "מבחינה מעשית החלטנו למצוא להם לתעסוקה כדי להפוך אותם לאנשים מן היישוב. העולים חששו ללמוד מקצוע, כי בזמן הזה הם לא יכולים לפרנס את ביתם. החלטנו להעניק להם מלגות בזמן הלימוד כדי שיוכלו ללמוד בשקט. מבחינה רוחנית השקענו בטיפוח קשר עם הישיבה, בהבאת הנוער ללמוד בישיבה, בשיעורים למבוגרים ובסעודות שבת".

בישיבה לומדים 15 מבני מנשה, והם משולבים עם בני הישיבה, מתגוררים אתם בחדרים ולומדים אתם בחברותות. נוסף על כך הרב יהודה קוך, ראש התכנית של בני מנשה בישיבה, מעביר שיעורים במהלך השבוע למבוגרי הקהילה. השיעור מועבר בעברית ומתורגם תרגום סימולטני לשפה הקוקית – ולא, הכוונה אינה לשפתו של הרב קוק אלא לשפה שבה מדברים בני מנשה.

8 bnei menashe9

בקרוב: בית מקדש שלישי

"חלמנו לבוא לארץ כל הזמן", מספר זבולון רסלון (25), נשוי פלוס תינוק. "אני מודה לאלוקים על שהביא אותנו לארץ. בהודו שמענו הרבה על הארץ מהמדריכים שלנו, וסוף סוף הגעתי לפה. אמנם ידענו שאין בית מקדש, כי השליחים סיפרו לנו, אבל זה בסדר – בית המקדש השלישי יגיע בקרוב".

איך קיבלה אתכם החברה הישראלית?

"יש פה אנשים טובים בארץ", הוא עונה. "פגשנו את הישראלים כבר בהודו. בהתחלה היה קשה כי הצחוקים של הישראלים שונים משל ההודים, וגם התרבות שונה. לאט לאט למדתי, ועכשיו אני מבין יותר ממה הם צוחקים. הם גם לפעמים חושבים שאנחנו תאילנדים, אבל זה לא פוגע בי – אנחנו באמת נראים כמותם".

אשתו של זבולון, ניצנה, מצטרפת אלינו לשיחה. זבולון מתרגם לה את שאלותיי לקוקית. "בהודו למדתי מסחר", היא מספרת, "אבל לא סיימתי את הקולג' בגלל העלייה לארץ. בארץ אני לא יכולה להתקדם בלימודי המסחר בגלל קשיי השפה, לכן למדתי קורס בקרת איכות ואני עובדת בזה".

אבל גם ניצנה נשארת נאמנת ל'הכול טוב' הכל כך לא ישראלי שעוד אפגוש כמעט אצל כל בני מנשה במסע הזה. "האנשים טובים ומתנהגים אלינו טוב", היא אומרת בחיוך. "אנחנו שמחים מאוד על שעלינו לארץ".

ואיך זה מסתדר עם זה שסיפרת שהלימודים שלך נעצרו בגלל העלייה?

"הייתי מעדיפה לסיים את הלימודים לפני העלייה, אבל ידעתי שאם אסיים את הלימודים אחמיץ את ההזדמנות ומי יודע מתי היא תחזור. ידעתי שאם לא אעלה לארץ, כל הלימודים לא שווים כלום".

הלכתי לביתם של ידיאל ולאה הטלאי, שניהם בני 23, נשואים טריים שהכירו בארץ. ידיאל עלה לארץ לפני כשנתיים ונשאר ללמוד בישיבה כאברך הראשון מבני מנשה. לאה עלתה בעלייה הקודמת, היא מדברת עברית היטב ומשמשת המתרגמת הראשית של הקהילה.

"בהודו היו לנו תמונות של ירושלים, מערת המכפלה והמקומות הקדושים", נזכרת לאה. "הייתי מביטה בתמונות לפני שהייתי הולכת לבית ספר או לפני השינה ואומרת לעצמי כל הזמן – 'אני עוד אהיה שם, איזה כיף יהיה לי בארץ שלנו, במדינה שלנו'".

לאה ומשפחתה עלו לארץ, ולאחר כמה חודשים במרכז הקליטה עברו להתגורר במעלות. היא למדה באולפנת מירון מכיתה ט' עד י"ב ולאחר מכן שירתה שנתיים שירות לאומי, שבחלקן עבדה בעצמה עם עולים חדשים. "בשירות הלאומי הילדים לפעמים היו שואלים: 'את סינית'?" היא נזכרת בצחוק מתגלגל. "ואני הייתי עונה בסבלנות, 'אני לא מסין, אני לא מתאילנד. אני משבט מנשה'".

ידיאל הרבה יותר טרי בארץ, והוא מתקשה להתרגל לשפה ולתרבות השונה: "הקושי הכי גדול הוא השפה", הוא מספר, "כמעט הכול שונה: האוכל, ההתנהגות, אפילו החשיבה. האהבות שלנו שונות מהאהבות של אנשים בארץ. גם קשה שאנשים לא יודעים שאנחנו משבט מנשה, חושבים שאנחנו לא דתיים או לא אוהבים את הארץ. רק אחרי שהם שואלים אותנו על הסיפור שלנו הם מבינים יותר".

השניים הכירו בשבת 'חיי שרה' לפני שנה וקצת והתחתנו לפני חודשים מספר. בגלל תופעת הרווקות המאוחרת הנפוצה בקרב קהילת בני מנשה, מינה הרב ויצמן את בני הזוג הטלאי להיות שדכני הקהילה. בזמן הקצר שהם עוסקים בשידוכים כבר הספיקו השניים לשדך שני זוגות. כשאני מבקש מלאה להיזכר בדברים כיפיים בהודו, היא אומרת: "אין כל כך דברים כיפים בהודו. זו לא המדינה שלנו ויש בה הרבה גויים. תמיד הרגשתי שם זרה".

8 bnei menashe39

הייתם רוצים לכל הפחות לבקר בהודו?

"הייתי רוצה רק לבקר את המשפחה שנשארה מאחור", עונה לאה. "מהצד של אבא שלי הגיעו רק שלוש משפחות, והרוב עדיין בהודו מחכים לעלות ואין להם אישור. בינתיים הרבה יהודים שם מתחתנים עם גויים, תופעה שלדעתי החלה רק בשנים האחרונות, כי עד אז הקפידו להתחתן בתוך הקהילה".

היום לאה לומדת בצפת עבודה סוציאלית בזכות מלגת קיום שמעניקה לה הישיבה, והיא מעידה שהיא מרגישה שם חלק מהחברה הישראלית. ידיאל לומד בישיבה מהבוקר עד הערב, ולאה מאושרת: "אני שמחה מאוד שהוא בישיבה", היא אומרת. "רוצה שהוא כל היום ילמד תורה". ידיאל, הנמצא רק שנתיים בארץ, אומר שהוא עוד לא מרגיש חלק מהחברה כמו אשתו.

לאה מספרת שהמצב בארץ איננו בדיוק כפי שדמיינה כשהייתה ילדה בהודו: "הייתי בטוחה שיהיו פה רק יהודים וכולם יהיו חברים ויעבדו יחד, שכולם ילמדו תורה ויקיימו מצוות. בינתיים זה לא המצב, בעזרת ה' בקרוב. הציפיות שלי היו משהו אחד והמציאות הייתה משהו אחר, וזה ממש קשה. אבל צריך להתמודד עם זה. אנחנו כבר בארץ ישראל, החלום שלנו כבר התגשם, וקשה להתרגל לזה שהחלום כבר התגשם".

הבאת עולים נוספים

אמנם כבר יש בארץ כמה אלפי בני מנשה, אולם רובם עדיין נמצאים בהודו, מחכים ליום שבו יוכלו להגיע ארצה. לכולם יש קרובי משפחה או ידידים שגרים כאן, והם שומרים אתם על קשר דרך סקייפ או ביישומונים אחרים. בעמותת 'שבי ישראל' מספרים כי הבאת העולים מדודה מאוד, ולדברי מייסד העמותה ויושב הראש שלה, מיכאל פרוינד, יש בכך גם יתרון. "הקשר היהודי של בני מנשה הולך אחורה הרבה מעבר לשני דורות, וחוק השבות לא חל עליהם", מסביר פרוינד. "משום כך אנחנו צריכים אישורים מיוחדים מהממשלה וגם מהרבנות. מצד אחד אנחנו רוצים לראות את כל ה-7,000 הנותרים בארץ, ומצד אחר יש יתרון מסוים מבחינת הקליטה שלא כולם באים בבת אחת. כשמגיעות קבוצות קטנות נאפשר להעניק להם התייחסות פרטנית".

הם כועסים על שנשארו מאחור?

"בני מנשה ניחנים באופי שמשלב סבלנות ואמונה", עונה פרוינד. "הם לא מתלוננים ולא צועקים. כמובן, הם בני אדם, וקשה להם לחכות כל כך הרבה שנים כדי להתאחד עם קרוביהם ולהגשים את חלומם. אבל הם חדורי אמונה שברגע שהקדוש ברוך הוא יחליט שהגיע הזמן שהם יעלו על המטוס, הם יעלו על המטוס".

פרוינד מספר שמדובר בקהילה ציונית-דתית חדורת אמונה ושומרת תורה ומצוות. "כולם אחרי הגיור נשארים שומרי תורה ומצוות", הוא אומר. "כמובן, בדור הצעיר, כמו בכל הציונות הדתית, יש אחוז מסוים שאחרי הצבא משנה את דרכו, אבל לא מעבר לאחוזים הכלליים. כמו כן בכל העליות יש אחוז מסוים שעוזב לבסוף את הארץ ומשתקע במקום אחר. במקרה של בני מנשה, מתוך 3,000 העולים לי ידוע בסך הכול על שתיים שעזבו את הארץ, וגם הן בגלל שהתחתנו עם אוסטרלים והלכו בעקבותיהם לגור שם".

8 bnei menashe43

קשיי שפה ותרבות

נראה שהקושי הראשון שעולה בכל שיחה עם בני מנשה או עם המלאכים הטובים שעוזרים להם הוא קשיי השפה. הפערים בידיעת השפה גוררים גם קשיים בניהול הבית, במציאת עבודה, בהשתלבות תרבותית ואף בסמכות ההורית.

יהודה סינגסון (40) עלה לארץ לפני כעשור, ולפני כשנה העסיקה אותו עמותת 'שבי ישראל' בריכוז קהילת בני מנשה בקריית שמונה. "העולים החדשים הגיעו בשנה שעברה למרכז הקליטה, ושימשתי שם מדריך רוחני", הוא מספר. "אחרי שהתגיירו הם עברו לקריית שמונה, והעבירו אותי אתם. הם נקלטו יפה מאוד, לא שמעתי מהם שום תלונה. הרוב כבר עובדים, ברוך ה', סידרנו להם עבודות במפעלים. גם תושבי העיר אוהבים אותם ולכל אחת מ-22 המשפחות יש משפחה מאמצת. אין דבר כזה במקומות אחרים בארץ".

עם זאת סינגסון מספר שהבעיה העיקרית של העולים היא השפה: "יש להם בעיות שפה שמקשות עליהם להסתדר בגנים, במעונות, בקופות החולים ובבתי הספר", הוא אומר. "הם לא מסתדרים אצל הרופא ללא תרגום, מתקשים לקנות תרופות, לקבוע תור או לנסוע לרופא בעיר אחרת. אני עדיין עוזר להם כי אין מישהו אחר שיטפל בהם, אין להם רכז מטעם העירייה. אם אינני טועה, בכל מקום שיש בני מנשה מביאים מהעירייה רכז שיטפל בהם, אך בקריית שמונה לא הביאו למרות בקשותינו ובקשת עמותת 'שבי ישראל'. אני חותם אבטלה כדי לעזור להם, כי אני לא יכול לעזוב אותם ככה. הם לא מבינים בלעדיי". את תגובת עיריית קריית שמונה לא הצלחנו להשיג עד למועד ירידת הגיליון לדפוס.

כמו בקהילות עולות אחרות גם בקרב בני מנשה אחד הקשיים המרכזיים הוא הפער בין הדורות. "בהודו כל מי שגדול מהווה סמכות-על", מספר הרב קוך. "הילדים נותנים להוריהם כבוד עצום, והלוואי שנזכה ללמוד מהם מהדברים הללו. אבל מרגע שהם יורדים מהמטוס העובדים הסוציאליים והמשטרה מפחידים את ההורים באשר לצורה שבה יש לנהוג בחינוך הילדים, והם מפחדים מזה מאוד".

לימוד השפה יוצר מהר מאוד פער בין הנוער, שקולט את השפה בזריזות ומצליח להשתלב, ובין המבוגרים, המתקשים ללמוד עברית ונזקקים לילדיהם כדי לתפקד מול המוסדות. "לפעמים הורים משתמשים בילד בכיתה א' כדי להעביר לי מסר", מספר הרב קוך. "הילדים הופכים להיות יועצי הבית, והדבר הזה יוצר תלות של ההורים בילדיהם".

"המשפחות מתמודדות פה עם קשיים בשפה שגורמים קשיים רבים בטיפול במשרדי הממשלה ובביטוח הלאומי", מספרת לאה. "צריך להביא כל מיני טפסים וללכת לכל מיני מקומות והם לא יודעים איך לעשות את זה. במיוחד מאחר שאנחנו הרבה יותר ביישנים מהישראלים. כשרק עלינו לארץ השומר צרח עלינו. לנו קשה לשמוע קול רם כזה וזה גרם לי לפחד, לא יכולתי לדבר והתחלתי לבכות. עכשיו כבר התרגלתי לטונים הגבוהים".

"נדרש להם זמן רב להבין איך להתנהל מול המוסדות", מספר הרב קוך. "זה שונה לגמרי מהחיים שלהם בהודו. בהודו אם קובעים תור לרופא ומגיעים אחרי שבוע, לא קרה כלום. כאן אם הם מאחרים בחמש דקות הרופא צועק עליהם והם לא מבינים למה".

"למבוגרים קשה הרבה יותר להשתלב מלנוער", טוען פרוינד. "בעמותה אנחנו מכנים אותם 'דור המדבר', שאמנם מגיע לארץ, אבל הדור הצעיר הוא שיורש אותה. ההורים הללו מגיעים לכאן מתוך ציונות ומתוך אמונה אף על פי שהם יודעים שזה יהיה להם קשה, כי הם רוצים שהילדים שלהם יזכו לחיות בארץ ישראל חיים טובים; הם מקריבים את עצמם כדי שהילדים יזכו להיות הדור היורש".

8 bnei menashe50

פרנסה בכבוד

"בהודו הפרנסה שלנו הייתה יותר קלה מפה", מספר זבולון כשאנחנו מעלים את סוגיית התעסוקה. "בהודו אתה עובד חמש-שש שעות ביום וזה מספיק כדי לחיות. כאן צריך לעבוד כל הזמן. אבל אנחנו שמחים לגור פה", הוא ממהר כמו להתנצל על התלונה – "האמונה שלנו חשובה יותר מהפרנסה".

"קשה לעבוד פה", מוסיפה ניצנה. "מגיעים לבית אחרי שש ויש לנו ילד קטן שאני צריכה לדאוג לו, אז אני צריכה לצאת מוקדם. זה משהו שאני לא רגילה אליו מהודו". קשיי הפרנסה של העולם גרמו לישיבת מעלות לחפש מקצועות שבני מנשה יוכלו ללמוד. הם דיברו עם מעסיקים עתידיים והקימו את מיזם 'פרנסה בכבוד' לעלייה החדשה. במסגרת המיזם שילבו בני מנשה לימוד אלקטרוניקה ו-CNC (חריטה ממוחשבת) עם לימוד תורה, ואף קיבלו מלגות קיום לזמן הלימודים. היום, מספרים בישיבה, אין מקרה אחד של בני מנשה מהעלייה הזו שמטופל ברווחה. לפני כמה חודשים סיימו 31 בני מנשה סיימו את לימודי המקצוע, וה-28 מהם עובדים כעת במקצוע שלמדו.

גיוס לחומרה

אחת הסוגיות המורכבות שבני מנשה נאלצים להתמודד אתן הוא הגיוס לצבא. בשנה שעברה רצו ישי להובום ונחשון מטה, שני בני מנשה משיעור ב' בישיבת מעלות, להתגייס עם חבריהם לשיעור במסגרת ההסדר. "כולם ללא יוצא מן הכלל רוצים להתגייס לצה"ל ולשרת כמו שצריך", מעיד הרב קוך. הדרך של ישי ונחשון לא הייתה פשוטה. "הצבא לא רצה לגייס אותם בגלל הקשיים בעברית", מספר הרב קוך. "רצו להעביר אותם קורס במחווה אלון במשך שלושה חודשים ולאחר מכן למצוא להם תפקיד. מניסיוננו, קשה מאוד להגיע לאחר מכן ליחידה קרבית, קל וחומר להתגייס עם חבריהם לשיעור. הם היו במצב נפשי קשה מאוד מהמחשבה שהם לא יתגייסו. הם היו מגיעים אליי מדי יום לשאול אם משהו מתקדם בגיוס שלהם.

"אנשים רבים וטובים עבדו מאוד קשה כדי להצליח לגייס אותם, ולבסוף יומיים לפני הגיוס הם קיבלו אישור להתגייס עם חבריהם להנדסה קרבית. היינו צריכים להתארגן לצבא בתוך יומיים, אבל ברוך ה' היום הם כבר סיימו מסלול ועלו לקו".

מלבד קשיי השפה החיילים מבני מנשה חווים לא מעט קשיים שנובעים מפערי התרבויות. הרב קוך נותן לי דוגמה לקושי כזה: "אצלם אם יש חתונה מהקהילה או להבדיל אירוע מצער, חובה להגיע. הקהילה מהווה בעבורם משפחה גדולה. בתחילת שירותם הצבאי של השניים הייתה חתונה לאחד מהקהילה, ומובן שהצבא לא הרשה להם לצאת אליה. הם הרגישו עם זה רע מאוד, חשבו שלא 'סופרים' אותם. נדרש זמן רב כדי להסביר להם שלא מנסים להרע להם".

בטקס שהתקיים בישיבה דיבר המפקד של ישי ונחשון, איתן בודנב: "במסע הכומתה היה קשה לנחשון בקילומטרים האחרונים, והחברים של נחשון שמו לב שקשה לו. הם ידעו שהשיר האהוב של נחשון הוא 'ירושלים של זהב', אז כל החברים התחילו לשיר לו ונחשון החל לבכות. אלו דמעות של קושי, אבל של הרבה אהבה של ארץ ישראל". נחשון קיבל תעודת חייל מצטיין בסוף מסע הכומתה הזה.

גם נחשון דיבר באותו טקס: "אני יודע שהגיוס שלי ושל ישי הוא פיילוט כדי לבדוק אם יהיה אפשר לגייס עוד בני מנשה לקרבי בהסדר. אני רוצה להגיד היום למדינת ישראל – הפיילוט הזה הצליח".

"יוצא לי לפעמים לראות אותם יושבים יחד, לומדים ומתפללים" – מתרגש הרב ויצמן – "התפללתי אתם פעם בבית הכנסת ושמעתי אותם שרים את אחד השירים שלהם. זו מנגינה מיוחדת שהביאו אתם מהודו. ממש חשתי שמדובר באחד משירי הלוויים במקדש, שנשמר אצלם באותנטיות.

"צריך להבין: מדובר בעשרת השבטים, זה הרבה מעבר לקיבוץ גלויות רגיל. מדובר ב-2,700 שנים של נתק, אי אפשר לדמיין דבר כזה. קשה לדמיין שעדיין נשמרו שירים של געגועים לירושלים, מנגינות, מסורות. במרחבי זמן כאלה אתה מרגיש שמדובר במשהו אגדי. כשאנו שותפים בזה, אנו שותפים להופעת הנשמה של האומה".

עדיין קשה למדוד באמצעים אובייקטיבים אם עליית בני מנשה הצליחה להשתלב בארץ. גם ניסיון דיבוב קנטרני בחיפוש אחר בעיות אינו מצליח לעמעם את האמונה של בני העדה הזו, המביאה אותם להסתכל על חצי הכוס המלאה וממילא לקחת את הקשיים בפרופורציות.

"תמיד צריך לחשוב איך מודדים הצלחה ובאיזה מרחב וזמן", אומר פרוינד מ'שבי ישראל'. עם כל העין הטובה והלקחים שהופקו מעליות ותיקות יותר הוא טוען שיש הרבה מאוד מקום לציבור הרחב כדי לתת כתף ברמה האנושית. "תמיד יש צורך באנשים טובים שמוכנים להתנדב ולתת מזמנם כדי לעזור לתלמידי הקהילה בשיעורי הבית, לסייע למבוגרים בשיפור העברית או ללמוד בחברותא עם המבוגרים והצעירים כאחד. כמו כן הבאת העולים וקליטתם מוערכת בכמה מיליוני שקלים מדי שנה, ומיזמי העמותה וכן מיזמי ישיבת מעלות אינם נתמכים מכספי הממשלה, לכן הן עסוקות בגיוס כספים קדחתני כדי לכסות את עלויות פעילויותיהן".

"בכל מיני הזדמנויות חשבתי שאילולא המונה של רומי היינו שומעים את קול המונה של התקופה", מסכם הרב ויצמן. "פעם אחת הם ישבו באחת הכיתות ולמדו. מחוץ לכיתה עמדו כמה תלמידים של הישיבה. ניגשתי לתלמידים ואמרתי להם: 'אם אתם רוצים לראות את המשיח, תציצו רגע פנימה'...".

 8 bnei menashe10

ka thang nge (אני משבח)

המנון שבט בני מנשה

כמה מדהים אבא, אלוקים!

למרות אלפי שנות נדודים,

בעזרת אחי יהודה אני חוזר הביתה,

אביע את אושרי ושמחתי דרך שירים.

אני משבח ומהלל את ה', הו אבא!

אני משבח את בני מנשה.

מצאת אותי בשנית מעומק גלותי,

תפילותיי וקינותיי העגומות נענו,

תמיד אבטח בה', הו אבא רחום!

בארץ זבת חלב ודבש,

שוב יורד המן הריחני על מפתן השער.

אילו יכולתי לפרוס אברותיי כציפור נודדת,

הייתי בונה את קִני על עץ החיים.

הייתי שלד, אוסף עצמות יבשות,

קרמת לי עור וגידים,

זה הפלא הגדול של דורנו,

עידנים אפלים חלפו מאז חזה זאת הנביא יחזקאל.

גם אחינו שעדיין משתוקקים לארצות נֵכר,

נזכרים ומהרהרים באשת לוט, נציב המלח,

שלושת המלאכים מאותתים לי לעלות לציון,

לפני עלות השחר.

 

שיר געגועים לירושלים

המקום הקדמון שלנו הוא בעיר ירושלים.

העיר ירושלים נוצצת יותר באור השמש.

בכל מקום אנו חושקים להגיע לירושלים.

מלאכי מעלה היו מרחפים בעיר בירושלים.

ירושלים היא עיר של זהב,

ירושלים היא מקור החיים של העולם,

במים המשיבים את נפש האדם.

מתגעגעים לעיר המפורסמת והחשובה,

אני אלך לעיר ציון המיוחדת.

מספר האנשים אשר יגיעו לציון יהיה עצום ורב,

כדי לשיר את השיר של ירושלים,

כאשר מלך המשיח שלנו יתגלה אלינו,

הללויה ביחד נשיר לכבוד העיר ירושלים".

 

להאזנה:

 

אין כאלוקינו - https://www.youtube.com/watch?v=d_peFFbuh20&feature=youtu.be

 

ירושלים מקור החיים - https://www.youtube.com/watch?v=hbUH3GTmnls&feature=youtu.be

 

המנון בני מנשה - https://www.youtube.com/watch?v=95EMQx7_cCQ

 

 

צילום:  "שבי ישראל" וישיבת מעלות

 

 

b7underdos5


אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
בג"ץ מנסה לחנך אותנו

  מאמר מאת ברלה קרומבי

חמש שנים חלפו

  הרב ליאור אנגלמן נזכר...

הפרסום בעולם קטן עובד


לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666


מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר


וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם