החיים בלי בית

9 en bait

יוסף ארנפלד

כולם בריאים ושלמים, ואיכשהו אפילו מצב הרוח הלאומי מרומם יותר ממה שהיה כאן באסון הכרמל, ובכל זאת משפחות רבות מתחילות רק עכשיו את ההתמודדות ואת התהליך להחזרת קורת הגג אל מעל לראשם. וישנם דברים שהם כבר השלימו שגם מס הרכוש לא יצליח להחזיר * עמם אנחנו בצרה

חמישה ימים של שריפות ידעה ארצנו הקטנטונת בשבוע האחרון והנזקים כבדים. 577 בתים ודירות נשרפו כליל; 527 בחיפה, 24 בזיכרון יעקב, 17 בנווה צוף, 7 בבית מאיר, 2 בנירית ו-1 בנטף. יותר מ-1000 בתים נוספים ניזוקו, 30 אלף דונם של חורש טבעי נשרפו (שטח גדול הרבה יותר מאשר בשריפה בכרמל לפני שש שנים). הערכת הנזק בחיפה בלבד: כחצי מיליארד שקלים. יצאנו אל השטח כדי להביא את הקולות ואת סיפורם של הדמויות האנושיות מאחורי המספרים. עימו אנוכי בצרה.

רחל טסלר (70) אלמנה המתגוררת בגפה בשכונת אחוזה בחיפה, קמה ביום חמישי שעבר לעוד בוקר שגרתי. הבן שלה הודיע שהוא מגיע לשבת והיא יצאה לקניות. בקניון היא מקבלת ממנו טלפון שיש אש בכרמל והוא לא יודע בדיוק היכן. "לקחתי את הקניות, שילמתי, נכנסתי, למכונית ויצאתי לדרכי הביתה. פתאום ראיתי שהכביש מלא כבאיות ושההרים מסביב בוערים. התחלתי ליסוע במהירות, אפילו ברמזורים אדומים. ברחוב הסמוך לבית התחלתי לראות אנשים רצים בפנים מכוסות בצעיפים ועשן אופף את הרחוב. החלטתי שאני לא מסתכנת ולא יורדת הביתה למרות שהוא מאוד קרוב. העמדתי את המכונית עם הקניות לשבת, העופות והבשר, ורצתי למרכז אחוזה. שאלתי את אנשי ההצלה לאן ללכת, למרכז הכרמל הם ענו, לשם אכן נסעתי וכך ניצלתי. בהמשך נודע לי שהבית שלי כולו עלה באש...".

הבית של רחל היה מלא בדברים יקרי ערך. "רציתי שני דברים: את הגביע של סבא – שהיה שייך לסבא של סבא שלי ובשואה טמנו אותו באדמה, קרובי משפחה שהיו בפולין הוציאו אותו וכשהם באו ארצה ב1995 הביאו ומאז הגביע לא ירד משולחננו. היתה גם חנוכייה ענקית יפיפייה שבה כל חנוכה היינו מדליקים נרות. הבן שלי לקח את האופניים וניסה להגיע כדי להציל אותם, אבל כבר לא נתנו לו להיכנס" – מספרת רחל עם דמעות בעיניים.

"היו לי גם שני ספרי תורה מעורות צבאיים משובחים, המון כלי כסף, צלחת סדר מדהימה ביופייה. היה לי אבנט של ספר תורה עם שמות כל בני המשפחה שכולם נספו בשואה. לא היתה לי אף משפחה, רק אני והוריי. כל מי שעלה למוקד היה רשום ברשימה. היו לי הרבה דברים יקרי ערך ואוצרות של ממש שמעולם לא סיפרתי עליהם לאיש. אבל הכל עלה באש. בכל אופן, מצאתי פיסות זיכרון: חלק מצלחת הסדר ומגילת אסתר מפויחת".

ומה עושים עכשיו?

"מטעם העירייה הזמינו אותנו למלון עד יום ראשון והיום מצאתי דירה חלופית וצריכה לחתום חוזה. הכל ריק ואני מקווה להשיג ריהוט. אמא של השר נפתלי בנט צלצלה אלי וספרה לי שהיא נוסעת לאילת והציעה לי להצטרף אליה לנקות את הראש. הסכמתי, צריך להסתכל רק קדימה ובעזרת ה' הכל יהיה בסדר. יש לי ביטוח, אבל זה לא מכסה אפילו פירור מהרכוש שהלך. אף פעם לא ספרתי מהערך האמיתי שלהם".

"אמרתי איך ה' יכול לעשות לי כזה דבר. כל כך דאגתי לא להגיד רע על אף אחד ולשפוט כל אחד לטובה" – היא אומרת וקולה נשנק. "מצאתי את התשובה בפרשת וירא. אברהם התבקש להביא לעולה את בנו, אמרתי: גם אני התבקשתי להביא עולה. אברהם התבקש להביא את בנו, כמה היה לו קשה, אבל הוא עשה את זה. מה ה' רצה ממני, את העצים ואת האבנים. רק שה' ירצה את עולתי ויקבל אותה. זאת העולה שלי, למען יהיה שלום בארץ הזאת. אחרת לא הייתי יכולה לקבל את זה. ילדי יצאו בריאים, אני יצאתי בריאה. בשבת הלכתי לברך ברכת הגומל".

---

כששואלים את אמיר ומירב בן בסט מחיפה, הורים לארבעה ילדים בגילאים חמש עד חמש עשרה, איך עוברים כזה סרט? "אנחנו עוד לא עברנו בו. אנחנו בו" – הם עונים. רשימת הנזקים אצל משפחת בן בסט כוללים מרפסת שנשרפה כליל. אין שריד ממנה. כל החלונות בבית נשרפו; של הסלון, המטבח, חדר השינה ושל היציאה למרפסת. בחסדי שמיים לא נשרפו רהיטים או דברים, רק נשרף המקרר מהקצרים שהיו מהמים, ונכון לעכשיו אין חשמל בבית.

ואיך באמת כל הבירוקרטיה שמתנהלת מולכם?

"אני חייבת לציין שמתייחסים מאד יפה. כרגע אי אפשר לגור בבית. העירייה פינתה אותנו למלון, הייתי עם מזוודה ברכב ו4 ילדים וכל יום במקום אחר. בינתיים עוד לא הגיעו שמאים הבטיחו שיגיעו היום (שני), כי אני בכל זאת עם 4 ילדים בבית קטנים ואני רוצה לדעת איך אני ממשיכה מפה כי להזמין חלונות זה לוקח קרוב לשלושה שבועות לקבל אותם אז אם לא יתנו לי האישור אני לא יכולה להזמין חלונות שזה מה שמעכב. להביא חברה שתנקה, הכל פיח הכל עשן".

מה המצב רוח הכללי?

"אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו מודים לא-ל שזה נגמר ככה וזה מה שצריך היה לקרות. הילד שלי בן חמש הדבר הראשון שאמר כשנפגש אותנו הוא: אמא ואבא חשבתי שמתתם בשריפה".

בינתיים מירב עוברת בין בתים לחלק כביסות לחברים. אין להם בגדים כבר לילדים. למרות שהלכה וקנתה להם לשבת מה שהייתה צריכה לאותו רגע.

הבית של שלומי ואביטל בוכניק, הורים לארבעה בנים נמצא ממש מעל יערות הכרמל. ביום חמישי האחרון הבן הגדול ניצל את היום הראשון שלו כאזרח מן השורה לאחר שהשתחרר מתפקידו כקצין בצה"ל יום קודם לכן. בשעה 11 בבוקר התחילה אביטל להריח עשן ובאופן טבעי סגרה את כל החלונות בבית, כשהיא מבינה שמדובר בשתי שכונות מתחת. הבן ניגש לפתוח את אחד החלונות כדי לראות את מקור העשן ובבת אחת פרץ פרוזדור של אש לתוך הבית.

אביטל עזבה את הבית והסתובבה שעות ארוכות ברחובות, בהם היה כאוס מוחלט, כאשר הבן נשאר בבית לנסות להילחם באש בעזרת צינור. "הוא נלחם באש במשך שעות ארוכות ולמעשה כך הציל את הבית. בית לידינו נשרף, האש הקיפה את הבית משלוש פאות. "כל פעם כשהאש נכנסה הביתה היא התיז לכיוון הבית" – מתארת אביטל. "בחוץ עומדים המפונים. לידינו בית אבות עם עשן ומתחילים לפנות אותם. ראיתי את הבתים של חברים שלי מתחילים להישרף. הסתובבתי ברחובות ובשלב מסוים פשוט התיישבתי על הרצפה יחד עם כולם. חברים טובים אספו וחמישי עד שבת היינו כמו פליטים".

למרות שלכאורה השריפה כבר מאחוריהם, הבן שלהם בן ה-15 עדיין בטראומה ולא רוצה לחזור הביתה. "הוא לא היה פה בזמן השריפה, אין חשמל ברחובות, הכל חשוך. הכל מסביב שרוף ולא לגמרי נרגע. יש קצת עשן, זיקים מידי פעם. אני עובדת סוציאלית, רציתי לשבת ולדבר איתו, אבל בעצמי אני עדיין לא בכוחות וצריכה קודם לאסוף את עצמי, כדי לדבר איתו כמו שצריך".

 ---

במהלך ימים שלישי ורביעי בשבוע שעבר הוצתו שרפות מסביב לדולב וטלמון. במהלך השרפות ניזוק גם הכרם של שלומי כהן מדולב. שלומי הוא חקלאי ותיק ומוכר באזור שבמשך קרוב לעשרים שנה, מטפח כרם הנמצא במורדות היישוב טלמון. "אחרי שביום שלישי בלילה היתה שריפה שסיכנה מאוד את הישוב דולב ושרפה קרוואן ואת היער מסביב, חשבנו שביום רביעי כבר נוכל לנוח קצת" – מספר שלומי. "מיד התחילה שריפה חדשה ממספר מוקדים לאיזור שמורת נחל דולב, ממנה האש יצאה לכיוון שכונה בטלמון, בשלב מסוים הרוח שינתה כיוון והאש אכלה את כל השמורה והתחילה לרוץ לכיוון הכרם שלי. באותם שעות הייתי חלק מצוות הכיבוי של דולב שהלך לעזור בטלמון, בשלב מסוים פשוט ראיתי איך הדבר הזה קורה מול העיניים, חשבתי לרוץ מהר ולנסות להציל כמה דברים, אבל זה היה כבר בלתי אפשרי" – הוא נזכר בצער.

איך מתמודדים?

"ברור שיש קושי, אנחנו כבר אנשים מנוסים ובעזרת ה' נתגבר. לפני השמיטה הקודמת בחלקת כרם חדשה שנטעתי עברתי עקירות גדולות, חלקם אפילו מתוקשרות לאור יום, עקרו לי למעלה משמונת אלפים עצים. עברנו דברים בחיים, כמו גם בהיסטוריה המשפחתית שלי, ארבע דורות אחורה, ראשוני מקימי ההתיישבות הדתית בעמק יזרעאל בשדה יעקב עברו את אותם דברים שעברנו. במחברות הזיכרון שהשאיר הסבא-רבה שלי יש אותם סיפורים על הצתות, עקירות ושאר התנכלויות".

הערכת הנזק נאמדת במאות אלפי שקלים אך במקרה של חבלנות לאומית מס רכוש משלם רק על הנזק הישיר- שתילים ומערכת ההשקיה הממוחשבת אך לא משלם נזק עקיף- אובדן היבול במשך שלוש שנים עד לנתינת פרי מהשתילים החדשים. חברים ובני משפחה החלטנו לצאת בפרויקט מימון המונים על מנת לעזור לשלומי להתאושש מהמכה שספג.

(קישור לאתר גיוס הכספים- https://www.projector.org.il/he/projects/72/ )

 

 ----

דורון ורשל כהן, הורים לחמישה ילדים, הגדולה בת עשרים והקטנה בת שמונה, גרים בנווה צוף כבר עשרים שנה, תשע-עשרה שנה בבית הנוכחי. מיקומו של נווה צוף בצמוד ליער עבות הדליק אצל משפחת כהן את נורות האזהרה כבר מזמן. "ידענו שהיה סיכוי גדול מראש שתהיה הצתה באיזור, הבית שלנו צמוד ליער. לפני שבת הכנו תיק קטן עם תפילין וטלפון".

בליל שבת, אחרי הסעודה בסביבות השעה 22:00 כולם כבר הלכו לישון, אבל עוד לא הספיקו להירדם. "כמה דקות אחרי נשמעו דפיקות חזקות על הדלת וצעקות שנפנה מיד הבית. תוך דקה היינו מחוץ לבית. חשבתי שזה פינוי לכמה מאות מטרים. מיד אחר כך שמתי לב שזה יותר רציני, אז חזרתי לבדוק את המצב אצל השכנים שלנו. דפקתי על הדלתות כדי לוודא שהם לא נמצאים" – משחזר דורון. "כמה דקות אחרי, הלהבות כבר הגיעו לגובה עצום של שלושים מטר והתקרבו במהירות לבית. תוך כדי הגיעה ההוראה לפנות את כל היישוב".

הבן הגדול מתנדב בכבאות ונשאר ביישוב בשבת ונלחם בלהבות במשך כל השבת. הבת הגדולה התנדבה בחמ"ל בעטרת, חלק מהמשפחה פונתה לעטרת ושתי בנות פונו לעיר מודיעין אל הסבתא. "לא חשבתי על הבית, קבלתי את זה שאין לי בית, אבל יש לי בן באמצע הלהבות. דאגתי מאוד עד שקבלתי טלפון שב"ה הבן שלי בסדר וקצת נרגעתי. מעטרת היינו יכולים לראות את כל הלהבות ליד המגדל מים שהבית שלנו צמוד אליו. בשבת בבוקר חבר קרוב וטוב שלי ניגש אלי ואמר שכדאי לדבר. הוא הגיע מהיישוב וסיפר שני דברים: אין לו בית ויש נזק כבר לבית שלנו. מה שמדהים הוא שהייתי אצל אותו חבר בבוקר בשישי כי גיסתו איבדה בית בטלמון יומיים, אז הבאתי קצת כלי בית ומגבות לעזור להם ותוך כמה שעות, אני והוא הגענו לאותו מצב"

מה מצב הבית שלכם?

"כרגע אי אפשר לגור בתוך הבית, עניין של חצי שנה לפחות. שולחן שבת עדיין ערוך לסעודת הבוקר עם גביעי הקידוש, אבל הקומה למעלה – הרוס לחלוטין. בינתיים, אנחנו בדירה של הסבתא במודיעין ומצאנו פתרון זמני ביישוב שנתחיל כנראה שבוע הבא".

"רואים שזה פיגוע טרור. אני מסתכל למיטות של הילדים שלי, הכוונה היתה לשרוף אותם בתוך המיטות שלהם וב"ה הילדים בריאים ושמחים. אני לא צריך יותר מזה. אנחנו לא יושבים שבעה, יש לנו בעיה כלכלית קשה, אבל היישוב והמועצה עוזרים המון בכל התהליך. זה לא יהיה כל כך פשוט, אני לא נאיבי. אנשים באמת רוצים לעזור ולא רק הגופים הרשמיים. אשתי קנתה בגדים לילדות וספרה למוכרת בחנות מה שקרה ומיד העניקו לה מוצרים רבים במתנה. אולם השמחות של הישוב הפך להיות 'המשביר' כל רבע שעה עוד מכונית מגיעה מרחבי הארץ עם בגדים, מוצרי חשמל וריהוט. לא יאומן כמה טוב יש בעם ישראל. בלילה של השריפה אמרתי 'קשה להיות יהודי', כבר שכחתי את זה והיום אני גאה להיות חלק מהעם היהודי".

החבר והשכן של דורון, הוא בועז ארנון, המשמש גם כיו"ר מזכירות נווה צוף. אשתו עפרה היא אחראית רווחה בצוות צח"י (צוות חירום ישובי). באופן מצמרר, גם לאחותה התאומה של עפרה, אביטל המתגוררת ביישוב טלמון נשרף הבית עד היסוד ביום רביעי שעבר. משפחת ארנון מתגוררים יחד עם ששת ילדיהם בנווה גוף כבר עשרים ואחת שנה, תשע-עשרה שנה בבית הקבע.

כשאני מברר עם בועז לגבי סימנים מקדימים, הוא יודע להצביע עליהם בבירור. "בדיעבד מתברר שהצבא ידע שהיעד של המחבלים זה נווה צוף. תצפית צבאית אפילו ראתה אותם מציתים אותנו והצבא נכשל בתפקידו. לא חסמו את הכבישים, הערבים נסעו חופשי למרות שידעו שהם הולכים להצית. הגיע רכב הצית את הישוב וברח. רק בשלוש בבוקר המח"ט נתן הוראה לחסום חלק מהצירים. ברור שהמח"ט מבין יותר טוב ממני בביטחון וההוראות מגיעות מלמעלה, אבל צריך להחליט אם אנחנו בעד היהודים או בעד הערבים".

למרות זאת, הוא לא מסתיר את הסיעתא דשמייא תוך כדי אירוע. "פינינו כאלף איש תוך רבע שעה בלבד ובחסדי שמיים לא נפגע אף אחד. אנשים יצאו בלי כלום, לא היתה תאונה אחת, כולם עוזרים אחד לשני. הנוער מתדרך את כולם. ביישוב נשארו צוות צח"י יחד עם המון מתנדבים שחזרו ווידאו שלא נשאר אף אחד בבית".

הבית של משפחת ארנון נשרף לחלוטין. "היום היה המהנדס מטעם מס רכוש שהסכים להיכנס רק לתוך חלקים ספורים של הבית, בגלל הסכנה במצבו. היה לנו בית גדול ויפה, לכל אחד היה את החדר שלו אנחנו נמצאים ביחידת דיור קטנה וזה הולך להיות תהליך של שנה-שנתיים שידע מן הסתם עליות ומורדות" – הוא מדגים את הצפוי להם. "אבל מה שחשוב שבמבחן הקצה – נווה צוף תהיה הרבה גדולה, יפה וחזקה עם הרבה יותר תושבים. ידע אותו מחבל שבא להצית את נווה צוף שהוא פשוט טיפש, מעבר לזה שהוא כמובן רוצח. אם הוא חושב שהוא ישרוף ישוב שיש בו היום שלוש מאות משפחות, בעוד שלוש שנים יהיו בו חמש מאות משפחות. אנחנו הולכים רק קדימה".

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
לחזור לחיים

  הטור האישי של אבינועם...

מעגלים שאין לברוח מהם

  מאמר מאת ד"ר בני...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם