"אתה נותן עבודה והפרצוף רותח"

8 kabaim

איילת כהנא

טעימה קטנה ממה שעבר על הגיבורים של השבוע החולף. המערכה של תחיה דיסטהיים (50) לוחמת האש מנווה צוף, דניאל בן חמו בן ה17 שנאבק בלהבות שאחזו בבית מאיר, ושמוליק ואלון שהתמודדו מול האש שאיימה על חיפה והכרמל

את השבוע הקשה שלה שהתחיל במאמצי כיבוי השריפה בין דולב לטלמון, לא האמינה לוחמת האש תחיה דיסטהיים (50), תושבת נווה צוף, שתסיים בלהציל את ביתה ובתי חבריה מאימת האש. תחיה, נהגת אמבולנס ומתנדבת בשיטור המקומי, מתנדבת כבר 12 שנה במערך הכבאות של בנימין. "היו לנו הקפצות כל השבוע. נתנו עבודה בדולב, בטלמון, בנווה יאיר ושוב בטלמון" היא מתארת. "ואז הגיע ערב שבת. אחרי התפילה התיישבנו לאכול. בסוף הארוחה התיישבתי על הספה ואמרתי באנחה- זהו! סופסוף קצת שקט ומנוחה אחרי ארבעה ימים מטורפים". תחיה עוצרת לרגע משטף דיבורה לשמע צפצוף הביפר: 'רק לא עוד שריפה!' היא מתפללת. היא בודקת ונרגעת – לא הפעם. "אני חוזרת להתרווח על הספה בסלון" – היא משחזרת – "אבל אז אני מריחה ריח לא טוב באוויר. השעה הייתה 22:20. פתחנו את החלון כדי לוודא שאני לא מדמיינת, ואז אי אפשר היה להתבלבל: שריפה".

בלי לחשוב פעמיים תחיה יצאה מבגדי השבת ועלתה על מדי אש. "אני מתחילה לרוץ כמו משוגעת ורואה עשן ואור שעולה מהחלק התחתון של היישוב".

"ירדנו למטה והתחלנו לתת עבודה בעוד האש מתחילה לעלות לכיוון הבתים. בלגן וקטסטרופה והלחץ של המים ביישוב לא מי יודע מה. התחלנו לקרוא לכוחות מבחוץ בידיעה שיקח להם זמן להגיע. בינתיים אנו יודעים שאנו לבד בשטח והאש רק מתלקחת בחסות הרוחות הנוראיות".

ניידת כבאית אחת בודדה, "אני לא אגיד לך בת כמה היא...", ניצבה מול האש שהחלה לכלות את בתי נווה צוף כשצוות הכיבוי היישובי שמונה 15 איש ניצב לבדו מול האש הגבוהה.

"כשהאש החלה להיתפס בבתים עליתי למעלה" ממשיכה תחיה. "פתאום אני רואה את בעלי, משפריץ מים על המחסן של חברים שביתם עולה בלהבות! אמרתי לו- יש פה עשן אתה לא ממוגן, תחזור הביתה תראה מה עם הילדים ותשפריץ עם צינור על הבית".

כמו הרבה בתים בנווה צוף, גם הבית של תחיה בנוי מעץ. "באיזשהו שלב אני שומעת מאנשים שהבית של השכן שלי גמור, ואני מבינה שעוד רגע האש אצלי בבית!. היו רוחות מטורפות שכיוונו את כל האש לבית שלי. אש גבוהה עם גיצים באוויר שנראו כמו מטאורים" היא מתארת. "הכבאים אמרו לנו 'אתם חייבים לשחרר. הבית עומד להישרף. אנחנו לא חוזרים למעלה'. צעקתי להם שהם חייבים לחזור! התעקשתי שחייבים לעצור את האש איפשהו- הרי אם לא נעצור את האש בבית הזה, היא פשוט תכלה את כל היישוב!"

"הכבאיות נכנסו בחזרה לאיזור הבתים ונתנו עבודה" היא אומרת לאט ובהדגשה. מנסה להעביר את עוצמות המאמצים שהשקיעו באותו לילה. "הגנו על שלושה בתים ועצרנו את האש", ביניהם גם הבית של תחיה.

"השפרצתי מים וכל העת אני מתפללת במילים – 'בבקשה הקב"ה בבקשה'. אתה נותן עבודה ומרגיש שהפרצוף שלך רותח מחום. וכשאין מים אתה עומד כמו פסיכי ומסתכל על האש מתפשטת. וזו הרגשה נוראית. נווה צוף, היה אזור של בתי עץ סינים ושוודים, אחד המקומות הכי יפים בעולם".

תחיה מבקשת לציין את מערך ההתנדבות של לוחמי האש בבנימין. "אם בכל הארץ יש משהו כמו 2000 מתנדבים, רק בבנימין יש כ-800. אין כדבר הזה בכל הארץ".

---

לא רק לוחמי אש מבוגרים ובעלי משפחות היו בשטח השבוע. דניאל בן חמו מירושלים הוא מתנדב בשירותי הכבאות, תלמיד כיתה י"א בקריית נוער בשכונת בית וגן בעיר. "אני מתנדב מגיל 15 בתחנה הראשית בירושלים. הקפיצו אותנו השבוע לתחנה כבר מיום שלישי אז התחילה העבודה הקשה".

הנוער המתנדב עזר לכבאים שחזרו ממוקדי האש לארגן את הכבאיות ליציאות נוספות. "ביום חמישי כבר היו לנו כמה אירועי 'שגרה' פה בגזרה בירושלים אליהם יצאתי עם הכבאים ואז בלילה התחילה השריפה בבית מאיר".

דניאל מתאר שביום שישי בשבע בבוקר כבר הגיע עם צוות התחנה לבית מאיר להשלים את העבודה של הכבאים מהלילה. הכל בתיאום עם המחנך שלו, הוא מבקש להרגיע. "זה אדרנלין מטורף, אתה יודע שאתה רץ לעזור למישהו ולנסות להציל כמה שיותר בתים ויערות. מרגע ההקפצה בשישי בבוקר תוך חצי שעה הייתי בתחנה על מדים מוכן ליציאה".

איך בחור צעיר מתמודד עם כזה אירוע?

"כמתנדבים אנחנו עוברים קורס של חצי שנה, עיוני ומעשי ולאט לאט ככל שאתה מגיע לשטח אתה מתרגל- למראות, ללהבות ולשגרת העבודה".

רואים בך כלוחם אש לכל דבר בשטח?

"בגדול כן אבל כמובן שבהגבלות מסוימות. אני רוצה בהזדמנות הזו להודות למפקדים שלי שי דרורי ושחר ארז. הם דואגים לכל המתנדבים בירושלים בצורה מדהימה. הם לא נתנו לנו להתקרב לאש אם הם לא היו בטוחים שאנו בטוחים וממוגנים".

דניאל מתאר את תחושת המותשות: "הגעתי הביתה בכניסת שבת וישנתי עד שבת בצהריים. זה היה שבוע מטורף. לא יודע אם מישהו זוכר אירוע בסדר גודל כזה".

---

מירושלים אנו עוברים לגזרה הצפונית.

שמוליק גולדשטיין (36) מקרית שמואל, נשוי ואב לשלושה, אמנם עובד בשירותי הכבאות אך לא ככבאי. הוא משמש כמפקח מניעת דליקות. "בלילה של יום שלישי עזרנו להקים את החפ"ק בזכרון יעקב. ביום למחרת חברנו אני ועמיתיי ללוגיסטיקה על מנת לעזור בחלוקת ציוד עזר ללוחמים בשטח. ציוד כמו מזון, מסיכות עשן ומים בעיקר היות וכבאים ברגעי שריפה מאבדים הרבה מאד נוזלים. עלינו למעלה ונגלו לעינינו מראות לא פשוטים" הוא מספר.

במהלך סיור החלוקה שלו בין הצוותים, שמוליק נקלע לשתי זירות- "הרחובות כבר היו נטושים. אנשים עזבו בבהלה את הבתים. בעודי נוסע ברחוב של ההורים שלי, תפס אותי איזה סטודנט ואמר לי 'אתה חייב לעזור לי. הבית פה כולו נטוש אבל יש זקנה בקומה שניה שלא יכולה לצאת'. הסתבר לי שהיא פשוט חיכתה לאמבולנס פרטי שייקח אותה. עליתי לאותה אישה ומצאתי אותה מאד מבוהלת. הרגעתי אותה, ונשאתי אותה למטה לרחוב, חיכיתי איתה עד שבתה תגיע".

כשחזר למסלול האספקה, בעודו מסתובב בין הצוותים הגיע לפנימיה הצבאית בחיפה. "הפנימיה הייתה נטושה וחיפשתי צוותים בפנים. היא הייתה נראית כמו איזור מלחמה" הוא מספר. "וכמו בסרטים מצאתי את מפקד הבסיס יוצא מבין ההריסות. שאלתי אותו: מה אתה עושה פה? 'אני לא מצליח לכבות את השריפות!' הוא ענה לי". שמוליק מבקש להדגיש- שהכבאים לא כיבו מוקדי שריפות כמו שמכבים מדורת לג בעומר- "הם לא חיכו לראות שאין עשן. נתנו מכה ראשונה, אבל תמיד יש שריפות משניות, מה שנקרא נקודות חמות. הצריפים של הפנימייה עדיין קצת בערו פה ושם והבן אדם היה נואש לכבות את הנקודות החמות ולא היו לו מים. הרגעתי אותו, הלכתי לפתוח את הברז מים הראשי ומצאתי את עצמי מקדיש פרק זמן לטובת כיבוי שריפה רק בשביל להרגיע בן אדם שחרב עליו עולמו".

רבים צפו בחדשות במתח באש שהחלה לרדת לכיוון תחנת הדלק ברחוב זלמן שזר בעיר ואיימה להעלות אותה בלהבות. שמוליק צפה באירוע מקרוב. "כל האירוע הזה הוא נס גדול" הוא מדגיש ומתאר נס נוסף- "נסעתי בדרך שעולה לחורב ולא יכולתי לנסוע מרוב עשן ואש שהתפרצה לכביש. ולא רק אני, המון רכבים עמדו שם בפקק! אמרתי לעצמי אלוהים ישמור, יהיו פה הרוגים. זו ממש מלכודת אש! ומכל האירוע הזה יצאנו עם נפגעים קלים בלי פגיעות בנפש. זה נס גדול מאד" הוא מסכם.

אילון זינגר (45) מהקריות, משמש ככבאי בחיפה כבר 21 שנה. "הרבה זמן לא היו ימים כאלה רעים" הוא מתאר את השבוע שעבר עליו ועל חבריו לצוות. "התחלנו ביום שלישי בזכרון, כאשר המבנה הראשון שהצלנו שם היה בית הכנסת דוד המלך". היה זה בית הכנסת הראשון שהצילו אילון וצוותו מבין בתי כנסת נוספים אליהם הגיעו "לא ביד המקרה כמובן. אלוקים ממש שלח אותי להציל בתי כנסת" הוא מתאר. "ביום חמישי הגענו לתחנה הראשית בחיפה שבערה- ולפנינו מראות של טרור. כשהגענו לשליטה על האש שמענו צעקות בקשר שיש שריפה גדולה בכרמל להתחיל להזרים כוחות למעלה. שמענו תיאורים לא סימפטיים מהזירה".

אלון וצוותו התחילו לעבוד במוקדים השונים בחורב. "אתה חסר אונים באותם רגעים, אתה עושה פשוט מה שאתה יכול. מעל הראש שלנו בתים עולים באש, והאש מדלגת כאילו שנפלה איזו פצצת אטום בתוך הרחובות. מזל שהצליחו לפנות את האנשים מהר מאד".

במעבר מזירה לזירה, הגיע אילון וצוותו לרחוב חורב 7. "הסתבר שזה היה בית כנסת של קהילה מאד גדולה שהגג שלו הוא גן משחקים לילדים. את כל הספרים של בית הכנסת שמו למעלה על הגג הזה. בחסות הרוח האש נתפסה בכל הספרים הללו והגג עלה באש" מתאר אילון את רגעי הדרמה. "ערימות של אלפים של ספרים בוערים, גיצים עפים יחד עם ספרים בוערים לבתים השכנים. נתנו מכה, עבדנו שם לפחות 3 שעות, מנסים לשמור על הבתים שלא יישרפו ואז הגיעו אנשים והתחילו לפנות את בית הכנסת". בתמונה מהפינוי ניתן לראות את אילון מציל את אחד מספרי התורה.

"אני יכול להגיד לך שהכבאים חרפו את נפשם ובאופן אישי אני לוקח איתי שני דברים מהאירוע הזה. אחד זו העובדה שהיא נגמרה הרבה יותר מהר ממה שכולם ציפו ושתיים- אני שמח לעומת השריפה בכרמל שאין נפגעים בנפש". ברוך ה'.

 

atarMbaolam

 

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
לא כל היקר נוצץ

  הטור של אבינועם הרש....

דרושה: התלמידה המושלמת

  שיראל ללום יוצאת נגד...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

איתן 054-6799933

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם