חיזיון נעמי

8shemer

 

חזיון נעמי
בעידן שאף אחד לא העז לערער על הגמוניית הציונות החילונית, הרבה לפני שהמציאו את יצר ההנהגה אצל הדתיים, הייתה אחת שידעה לומר שמשהו השתבש * מה גרם לקיבוצניקית שכבשה את הזמר הישראלי לשיר על בית מקדש, להצביע על גוש אמונים כתקווה הציונית, ולדבר בלי למצמץ על ירושלים של יהודים * תיעודים נדירים ושיחות עם ילדיה של נעמי שמר, לכבוד יום השנה לפטירתה של בחירת הזמר הארץ ישראלי
רועי אהרוני

אם תבקשו ממישהו שלא מכיר את שירי נעמי שמר לזהות מי שיבץ בשיריו שורות כמו "ייבנה המקדש", "חבלי משיח", "בשמחה לעבוד את ה'" או "יש לנו חלק בדוד, נחלה בבן ישי" – הוא בטח יחשוב שמדובר בשולי רנד או בישי ריבו. אם תשאלו אותו מי חתום על שירים שכותרתם "עקדת יצחק", "לא אמות כי אחיה" או "אין דבר שלם יותר מלב שבור" – הוא לא יעלה על דעתו שמדובר בקיבוצניקית מכנרת.


מה גרם לנעמי שמר להגיד שהמשוררים האהובים שהשפיעו על סגנונה ביותר הם "ר' יהודה הלוי ודוד המלך"? מה גרם למפא"יניקית מהמשק להצטרף לגוש אמונים? מה גרם לעמוס עוז, אחד מבני הפלוגתא הגדולים שלה, לומר עליה שהיא "משוררת יהודייה באמת בכל נימי נפשה" (הסרט "אל בורות המים" של מוטי קירשנבאום


שירו של אבא


"מגיל שש אני על יד הפסנתר, מלווה את השירה בציבור. אז היה נורא טבעי בשבילי שאצור כאלה דברים. מי היה מאחוריי, אם לא עדת מתפללים בחולצות לבנות, ואם לא המיה של בית הכנסת? זה היה הבסיס, אין מה לעשות. הוריי חשבו שהם בעטו בבית הכנסת, הם עשו את 'המהפכה החילונית הגדולה'. הם לא ידעו שבית הכנסת אצלם על הגב" (מתוך הסרט של אשר טללים).


"הקיבוץ הוקם על ידי אנשים שעזבו, לפחות לכאורה, את המסורת ואת הדת", אומרת ללי שמר, בתה הבכורה של המשוררת שעוסקת רבות בטיפוח מורשתה. "הם היו בסך הכול נערים צעירים שניסו למרוד כדי להקים עולם חדש, אבל הם לא היו יכולים להתנתק לגמרי.

 

08 roi rimson


"אמא שלי הגדירה זאת כך: הם עזבו את הבית, אבל הבית לא עזב אותם. גם אם לא שמרו על המצוות או אפילו עשו דווקא, הם שמרו דברים מבית ההורים גם אם לא בכוונה תחילה. ברבות הימים הם גם מאוד התגעגעו לבית ההורים".


רועי רימשון, גם הוא מקיבוץ כנרת, יצא לשנת שבתון מעבודתו בחינוך כדי להגשים חלום ילדות ולחקור את יצירתה של שמר. לדבריו, לאחר שנגמרו החגיגות בקיבוץ בכל חג ורוב האנשים היו מתפזרים הביתה, הוריה של נעמי וחבריהם היו נשארים לעשות מעין טיש חסידי. "בטיש הזה הם היו שותים לחיים וחוזרים מהר מאוד לניגונים של בית אבא", הוא מספר.


"אבא של אמא, מאיר ספיר, המשיך לשיר את כל הניגונים ששמע בבית, גם אם לא תמיד עם כל המילים", מספרת ללי. "הוא היה שר את 'ייבנה המקדש' בהברה אשכנזית. יותר מאיש אחד אמר לי שהוא היה בעצם חסיד בנשמתו. אחרי שאמא נפטרה גיליתי שאביה, שלא היו בו סממנים דתיים חיצוניים, היה מקפיד להקשיב מדי מוצאי שבת לפרקי החזנות ברדיו, ומתייפח חרש. הם הזכירו לו את משפחתו שאבדה בשואה".


נעמי לקחה את הניגון "ייבנה המקדש" שנשא אביה מהגלות, והפכה אותו לשיר בשם "שירו של אבא". התנועה הקיבוצית בעיניה של נעמי, אף שניסתה להחריב עולם ישן עד היסוד, דווקא הייתה חלק מאותו בניין מיוחל בן אלפי שנים. "החלוץ בשיר עושה מעשה", מבארת ללי. "הוא מייחל לבניית המקדש, אך לא ממתין שהוא ייפול עליו מהשמים אלא חוצב ובונה".


שירת העשבים


"מישהו בעיתון כתב שהמופע שלי מזכיר בית כנסת חילוני וזה היה נעים לי מאוד" ('מעריב', תשס"ב)

"אי אפשר לכתוב שיר כמו 'שירת העשבים' בלי שזה יהיה באמת פנימי ואישי, בלי שיש לך רגש של תפילה בעצמך", אומר אריאל הורוביץ, בנה של נעמי ויוצר נפלא בזכות עצמו. "אין לך שליטה על מה שיקרה עם השיר אחר כך – אבל כשאתה מלחין משהו כמו 'שירת העשבים', אתה צריך להתכוון להתפלל".


את העשבים המנגנים מצאה המשפחה באורח פלא בארכיון קיבוץ יבנאל שכפי הנראה נעמי עצמה מעולם לא הכירה. סבה של נעמי שמר, יונה שוקסטליצקי, עלה מווילנה והתיישב בקיבוץ כנרת. הוא היה מתפלל בשבתות בקיבוץ עם עוד כמה הורי חלוצים, ואף המשיך לדבר ביידיש. אמה של נעמי, רבקה ספיר, מספרת בדברים שתועדו בארכיון: "איני יודעת למי הוריש אבא את נפשו הפיוטית, אני רק זוכרת אותו מטייל עמנו בין האפרים ומצביע על הרוח המטייל על פני העשב, ואני זוכרת משפט שהיה אומר: גיב אַ קוק, די גרעזלעך דאַוונען" – כלומר, שימו לב, העשבים מתפללים.


ההורים

07dr moti zeira

 


"כשאתה בא מאנשים שעשו כזאת מהפכה, אתה גדל עם תקווה; אתה שותף למעשה בראשית" ('מעריב' תשס"ב)
ד"ר מוטי זעירא, מנהל המדרשה באורנים, כותב בימים אלה את הביוגרפיה של נעמי שמר. גם הוא התחבט בשאלה על אודות המקורות היהודיים בשירתה, והוא שם את מרכז הכובד על השפה:

"נעמי גדלה אצל הורים שדיברו עברית מבית", אומר זעירא. "הם למדו בגימנסיית 'תרבות' בווילנה, שם לימדו עברית בעברית. שפת המקורות הייתה שגורה כבר בבית הוריה, קל וחומר בביתה.

ההורים שצמחו בבית מסורתי, גם כשהפכו להיות ציונים, חילונים וסוציאליסטיים – השאירו את המקורות בשפה שלהם".


ואכן היה לשמר חיבור עז למילה הכתובה. על אירועי הטרור של האינתיפאדה השנייה כתבה את השיר "בדמייך חיי", על פי הפסוק מיחזקאל, ושם היא טוענת כי "המילים העתיקות נותנות לי כוח, בקולות העתיקים אמצא מרפא".


הקשר למקורות ישראל היה בגדר תופעה שספק אם יש שני לה בתרבות הישראלית. הכול מסכימים שיש לזקוף זאת לשני מוריה, שושנה ועמינדב ישראלי, שהתעקשו ללמד את הקיבוצניקים בעמק הירדן פרקי תנ"ך בעל פה, כתב רש"י ואגדות חז"ל. תופעה זו הביאה את עורך המוזיקה הוותיק אברהם זיגמן להוציא ספר בשם "מדרש נעמי", שבו הוא מראה כי מאות שיריה גדושים במובאות מן התנ"ך ומדברי חכמים.


"מדהים לראות עד כמה היא משתמשת במקורות, יותר מכל המשוררים בני תקופתה", טוען זיגמן. "אין לי דרך להסביר למה זה דווקא אצלה, היא הייתה פנומן. בכלל לא משנה אם זה היה במודע או לא. גם אחרי שהספר 'מדרש נעמי' נחתם, הקוראים ואני מצאנו בחלק מהשירים עוד מובאות שלא ידעתי על קיומן".


תופעה כזו יכולה להתרחש שוב בשמי המוזיקה הישראלית?


"דור דור ודורשיו. הדברים הללו לא יכולים להופיע אצל מישהו שמעולם לא למד תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אין לו רקע לזה, וממילא חסרים לו הקשר והאהבה לזה. אתה מוכרח להגיד שיצירה ענפה כמו של נעמי חייבת לבוא מאנשים שיודעים".

 

"בהמון טיוטות אני מוצאת שכתובות ליד השיר הערות כמו: 'ישעיהו, לא זוכרת מאיפה'", מספרת ללי. "זה התרוצץ לה במוח, ואז היא הייתה פותחת ובודקת. היה לה זיכרון פנומנלי. הקשר לתנ"ך היה מידי ואינטימי, ומשום כך היא חשה התרגשות מהחזרה לארץ התנ"ך".


"אם היא הייתה שומעת פסוק מעניין או מובאה מיוחדת, היא הייתה רושמת לעצמה בפתק, וברבות הימים זה היה נכנס לשיר", מוסיף זיגמן. "מי שמתבונן בשיריה לפי תקופות, יראה שככל שעוברות השנים השימוש במובאות ובעניינים יהודיים הולך וגובר".


אפשר לתלות את הסיבה לכך בנישואיה השניים למרדכי הורוביץ, שהיה איש-ספר ומחובר למסורת. "הצד המעשי של היהדות היה חלקו של אבא שלי", מספר אריאל. "אבא שלי הניח תפילין במשך שנים ארוכות וצם תמיד ביום כיפור. בילדותי היה לנו חוג של תלמוד בבית עם הרב זוננפלד".


"מרדכי ארגן את שיעורי התלמוד בבית", נזכרת ללי, "ונעמי שמר המשוררת והמלחינה הגישה קפה, פירות וכיבוד ללומדים". "הרב זוננפלד סיפר לי שהיה לה יחס מאוד רציני למקורות", מוסיף זיגמן. "היה להם אתו קשר טוב".


"אמא הייתה מהדור הישן של הקיבוצניקים שלא בדיוק שמרו על ההלכה", אומר אריאל, "אבל הבקיאות במקורות והרגש היהודי היו חזקים מאוד. הצורה הזו שבה הרגש והבקיאות השתמרו ללא ההלכה החזיקה רק דור אחד בקיבוצים, הדור של אמא. הרגש היהודי גם הוביל למתן בסתר בצורה פשוט מדהימה, אבל אלו דברים שיישארו בסוד".


גם ביצירתו של הבן אריאל אפשר לראות את הקשר החזק ליהדות: הוא כתב טור על פרשת שבוע, ומופיע עם ג'קי לוי, שרה ב"ק והפייטן חכם דוד מנחם. "העולם המערבי מאוד התעמק ב'איך' העולם עובד, והזניח את ה'למה'", טוען אריאל. "מעניינות אותי התשובות שנתנו החכמים שלנו במשך הדורות לשאלת ה'למה'. לקחתי מאמא את הכבוד ואת חרדת הקודש לסיפורו של העם היהודי, לראות בהימצאותנו כאן נס גלוי המטיל עלינו חובות וזכויות גם יחד. התחושה הזו שקרה פה משהו גדול שאנחנו צריכים לשים לב אליו, לשמור עליו, ולחקור מאיפה אנו באים ולאן אנחנו הולכים – זה מאמא".


הייתם קוראים לה אישה מאמינה?


ללי שותקת לרגע, ואז אומרת: "זה מסובך. א-לוהים מוזכר הרבה בשירים שלה, וגם בדיבור היומיומי: בעזרת ה', ברוך ה', אפילו 'בלי נדר' מדי פעם. מצד שני, היא כותבת בשיר לרבקה מיכאלי: 'בטח הייתי עכשיו מתפללת אילו ידעתי למי' - אז היו לה גם תקופות כאלה. אני לא יודעת מה לענות על זה, ולא אם היא הייתה יודעת לענות".
"היו לה ערכים קדושים בנשמה", מוסיף אריאל. "היה לה המון רגש של השתאות וחרדת קודש מול הסיפור היהודי, של עם עתיק שחרב וגלה וחזר. היא השאירה את היחס כלפי הא-לוהות כשאלה פתוחה, כתקווה שאכן יש עם מי לדבר".


"דעתי האישית היא שאי אפשר לכתוב שורה כמו 'שמור א-לי על זה הבית' בלי להאמין", טוענת ללי. "אני חושב שההבדל בין אדם דתי לחילוני הוא האם הוא חי גם עם נקודת ייחוס אנכית ולא רק אופקית", טוען אריאל, "כלומר, אדם שחושב שהוא לא נמדד רק על פני הארץ, אלא גם ממקום שהוא גבוה יותר. לאמא הייתה ללא ספק נקודת הייחוס האנכית. היא מדדה את עצמה מול מורשת ההורים ורצתה להיות בת ראויה למאמץ האדיר שלהם, וכן אל מול המוסר.


"פעם היא אמרה לי שהיא מקנאה באריק איינשטיין. כששאלתי למה, ענתה: 'כי לו יש צניעות פנימית ואני צריכה להתאמץ'. היה לה חשוב להיות צנועה עם כל ההצלחה, להיות בן אדם שגם כשאתה מודד אותו אנכית הוא ראוי".


ירושלים של זהב


"בשבעה ביוני הייתי 'מכורבלת' עם להקת הנח"ל לא רחוק מאל-עריש... באל-עריש התנהל קרב מאסף. סביבנו נורו כדורים נותבים, זרחניים, ומטוסים נחתו והמריאו... בתוך כל זה... בקור, בחשכה... שמעתי את 'ירושלים של זהב' מושר בכותל... (כנראה בשידורי הרדיו) אמרתי לעצמי... (בוכה)... אם אני אמות עכשיו - אני אמות מאושרת"
(על מלחמת ששת הימים, מתוך ריאיון רדיו עם רבקה מיכאלי 1991)


"בבואי לכתוב עליה הרחקתי מלבי כל עניין פיזי וממשי", כתבה נעמי על תהליך לידת השיר המפורסם ביותר שלה, בארץ ובעולם: ירושלים של זהב. "לנגד עיניי עמד החורבן המופשט, זה של אלפיים שנה, לאו דווקא של תשע-עשרה השנה האחרונות. במין עדשה טלסקופית ראיתי לפניי עיר בשמים, ואת התמצית בלבד, אותה רציתי ללכוד".


"שמעתי מישהו שהשווה אותה לדבורה הנביאה", מספרת ללי. "אבל היא לא חשה תחושה נבואית. היא אמנם הרגישה שהשיר טוב והייתה מאוד שלמה אתו – אבל כל מה שקרה מאז היה מאוד מפתיע. התגובה המידית לשיר, עוד בליל יום העצמאות בבנייני האומה, הייתה מפתיעה. כששמעה במלחמת ששת הימים ברדיו את הצנחנים שרים אותו בכותל, וכשהגיעה למוצבים במלחמה וגילתה שכל החיילים כבר שרים את השיר – היא הרגישה שנפל בחלקה חסד גדול.


"היא לא האמינה שהשיר הזה ישפיע על הלוחמים בירושלים, ולא שהוא יפרוץ לעולם בצורה הזו. הזמינו אותה לכל רחבי תבל, יהודים ולא יהודים מתרגשים מהשיר הזה. זה היה גדול ממנה להסביר את זה, היא הרגישה שההיסטוריה הזאת גדולה עליה".


שיר נוסף שהיה "נבואי" הוא "עצוב למות באמצע התמוז", שאותו כתבה כשלושים שנה לפני מותה, בשכבה בבית חולים, מפחדת שהסוף קרב. "זה היה סובייקטיבי לגמרי", אומרת ללי. "היא לא באמת הייתה בסכנת חיים, אבל כך היא הרגישה. בשירים רבים היא עוסקת במוות – בשיר 'נועה' היא מספרת כבר בגיל 28 שתיקבר בשדה, בין דשא לעשב".


בשיר "עצוב למות באמצע התמוז" היא מתארת את העצב הגדול שיש במוות באמצע התמוז, מכיוון שגם אביה נפטר באמצע החודש הזה. היא נזכרה בדברי ישעיהו הנביא (טז, ט), "כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל", והרגישה כי מילותיו מתארות את אשר על לבה. נורית גלרון, המבצעת של השיר, סיפרה ('מעריב', י"ג בתמוז תשס"ד): "היא ניגנה בפסנתר את השיר 'עצוב למות באמצע התמוז' ואני הצטמררתי, גם בגלל שאמי נפטרה בחודש תמוז. לא ידעתי שאביה של נעמי נפטר בתמוז. העובדה שגם נעמי הלכה לעולמה בתמוז היא כבר משהו שאין לי הסבר הגיוני לגביו".


בנות המקויה

with makoya1980

 


"בנבואות הנחמה שלנו כתוב: 'ונהרו אליו כל הגויים' וידידינו מיפן, מתנועת המקויה, כבר אימצו את ירושלים אל לבם באהבה" (מתוך התכנית "לכל שירייך")
ידידות ארוכת-שנים נוצרה בין נעמי שמר לתנועת 'המקויה' (ביפנית: אוהל מועד), תנועה דתית-יפנית שחלק מעקרונותיה המרכזיים הם תמיכה במדינת ישראל ובעם ישראל. השיר העיקרי של תפילותיהם הוא "ירושלים של זהב".


"כשטושימה, המנהיג שלהם, הגיע לארץ, הם הזמינו אותה לכנס גדול, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון", מספרת ללי. "היא התאהבה בהם והם התאהבו בה, והכול דרך המוזיקה. בנות המקויה היו באות לאמא והיא הייתה מלמדת אותם שירים. עד היום הם מדווחים לנו שהם שרים בכנסים שלהם שירים שלה".

 

בני המקויה הזמינו את נעמי לביקור ביפן, והיא נסעה עם אריאל שהיה אז בן תשע. "אני זוכר את העצמה שבה הם קיבלו את אמא", אומר אריאל. "הם ראו בה את הקול הצלול של שיבת ציון. הייתה להם ממש התרגשות והתעלות מהמפגש, הם ארגנו לה מופעים ענקיים. כילד זו הייתה בעבורי חוויה מאוד חזקה.


"לשני ההורים שלי היה רגש אחריות כלפי עתיד העם", הוא מוסיף. "הם ראו בזה אפשרות ליצור ברית יפנית-ישראלית שיכולה לתרום במדינה. זה התחבר לעוד פעילות ציבורית ענפה שהייתה לשניים, הרבה מעבר למוזיקה".


שירי תפילה

 

tamuz


"בקיץ השיר 'Let It Be' של 'הביטלס' נוגן ללא הפסק בתחנות הרדיו. החלטתי לכתוב לשיר מילים בעברית. הימים היו הימים שבין כיפור לסוכות, כתבתי את המילים מתוך תחושה קשה של מועקה. היה לי ברור שזו תהיה מלחמה לא מהירה ולא חזקה כקודמותיה. כששרתי את המילים לצלילי השיר של 'הביטלס', מרדכי הורוביץ, בעלי, שחזר בדיוק מהמילואים, אמר לי 'אני לא אתן לך לבזבז את השיר על מנגינה של זרים, זו מלחמה יהודית ותכתבי לה מנגינה יהודית'" (ynet).


"שירים כמו 'חבלי משיח' ו'לו יהי' הם ממש שירי תפילה", אומרת ללי. "יש בהם איזון עדין בין צער לתקווה, בין חושך לאור. 'לו יהי' זה שיר שכמו מתחנן לנס". חוה אלברשטיין, המבצעת המקורית של השיר, סיפרה בערוץ הראשון: "נורא רציתי שנעמי תתרגם, כי אין אדם שיכול להעביר דבר לעברית כמו שהיא יכולה. יצא לה שיר יותר יפה מהמקור, התרגום קיבל חיים משלו. השיר במקור הוא שיר תפילה קצת נוצרי, ופתאום יצא שיר מאוד יהודי".


גם את השיר "חבלי משיח", שנעמי אמרה שהוא כמו קמע על לבה, נשאה נעמי מניגוני אביה מאיר. הידיעה שהצרות שעוברות על עם ישראל הן חלק מחבלי הלידה של המשיח עודדה אותה בקשיים הלאומיים והפרטיים. ביום העצמאות השלושים למדינת ישראל הנחתה נעמי תכנית בשם "תרועה לישראל", שבה שלחו קהילות העולם דרישות שלום מצולמות. את התכנית חתם שיר חדש בשם "חבלי משיח", ובטרם ביצועו אמרה: "אין ירושלים נבנית אלא לאחר שנתכנסו כל הגלויות, ועד אז נברך את מברכינו בשיר קטן".


הברכה כוונה בעיקרה ליהודים מברית המועצות שסבלו מצרות איומות מעבר למסך הברזל, ועליהם כתבה נעמי כי "יש כאלה ששרים מעבר לדממה, שפתיהם אולי אינן נעות אבל קולם יישמע", ועודדה אותם כי צרותיהם הן הן חבלי הגאולה של עמנו. "בארכיון של אמא בספרייה הלאומית יש כל מיני מכתבים שמעידים על התכתבויות רבות בין אמא למסורבי העלייה מברית המועצות", אומרת ללי. "היא שלחה להם בבית הזה מסר מנחם בצורה מוצפנת, לאמור: אנחנו שומעים אתכם גם אם אינכם יכולים להשמיע את קולכם".


רימשון נותן דוגמה לשיר תפילה נוסף – "שבחי מעוז". הוא מספר כי נעמי הגיעה באחד מלילות החנוכה לתעלה בקו בר-לב, בגבול עם מצרים. "היא ירדה מהג'יפ ושמעה מתוך הבונקר חיילים שרים 'מעוז צור ישועתי'", מספר רימשון. "היא נכנסה ושאלה – אתם שמים לב שאתם בכלל שרים על המעוז שלכם? לאחר מכן שאלה את החיילים – מדוע אתם שרים חזק כל כך? אחד החיילים לקח אותה לעמדת הירי, הראה לה את המוצב המצרי, ואמר לה – אנחנו שרים חזק כדי שהמצרים ישמעו".


המאורע הזה הוליד את השיר "שבחי מעוז", שבו היא מדברת על הכוח של המעוז הארצי והמעוז השמימי, "בימים ההם ובזמן הזה", במלחמה מול אויבינו מבקשי נפשנו. "אני חושב שאם אני צריך לבחור שיר אחד שמזוהה אצלי כשיר יהודי של אמא, זה יהיה 'שבחי מעוז'", קובע אריאל. "הוא התמצית של המהפכה הציונית שאמא גדלה על ברכיה. מצד אחד הוא מאוד קשור למקורות, כי הוא מתכתב עם הפיוט 'מעוז צור', ומצד שני הישועה בו מגיעה גם מהמעשים שלי על פני האדמה. המעוז המקורי הוא הקדוש ברוך הוא, והמעוז של דורנו חפור במחילות ובמצדות ובמערות".


התמיכה בגוש אמונים


"זו פריצה מרנינה של מי תהום שלא ציפיתי להם, והם משקים את הלבבות. מחנה אחד התעייף, עשה מה שעשה – ועשה רבות וגדולות – ונגמר לו האוויר. הופיע כוח חדש משלהב ומרענן, אבל למחנה שהתעייף זה לא נעים, קשה לו להשלים עם זה" (על גוש אמונים, 'מעריב', תשל"ו)


הליכתה של נעמי שמר מלב הקונצנזוס אל תנועת גוש אמונים לא הייתה מובנת מאליה, לפחות על פי אותו סטריאוטיפ של קיבוצניקית מתנועת העבודה. לא בקלות בחרה להתגייס למאבק הפוליטי, מחשש שזה עלול לפגוע ביחס ליצירתה. "הייתה בשבילי החלטה קשה מאוד ואטית מאוד לפתוח את פי בעניינים אקטואליים ובעניינים שנויים במחלוקת", סיפרה בסרט "אל בורות המים".


מה ששכנע אותה לא לסרב היה חוסר רצונה להידמות לעצים שבמשל יותם: "הפסוק שמצלצל לי כל הזמן בראש הוא פסוק קלאסי ממשל יותם", הוסיפה, "כשעצי הפרי אומרים 'הֶחֳדַלְתִּי אֶת מָתְקִי וְאֶת תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים'. כלומר – נעזוב את הפוליטיקה לאטד, זאת הוויית קוצים, ונישאר עם השירים שהם דבר מתוק ודשן נעים".


"היינו עַם בלי גוף, רק עִם רוח ללא ארץ, והציונות החזירה לעם את גופו", אומר אריאל. "אמא טענה שהציונות החילונית כתנועה שמחזירה את הפיזיות לעם מיצתה את עצמה. היא טענה שהציונות חייבת שיהיה לה גם ממד רוחני".


נעמי טענה כך בסרט כלפי הספר של עמוס קינן, שבו כתב על אהבת ארץ ישראל החילונית: "כמו בכל אהבה, אם זה רק חושני והאינטלקט לא משתתף, זה רק חצי חגיגה... לכן יש בשבילי משהו עצוב ויפה בספר, כי ביני לבין עצמי אמרתי שהוא פחות או יותר 'שירת הברבור' של הציונות החילונית. זה בעצם שיר פרדה.


"אני מדברת על שיבה ליהדות, חסרה לי השכבה העליונה של הנשמה" הודיעה בסרט, ונשאה את מבטה למרום. "אני בטוחה שזה שייך לחיים שלנו, ואני בטוחה שזה יבוא בצורה מהפכנית ונהדרת. אני מחכה למהפכה בעניין הזה, כי אני חושבת שהחיים שלנו לא שלמים".


נעמי טענה שהקיבוץ הוא שהשתנה, והיא ממשיכתו האמתית. "כל כך עמוק בחינוך שלי העניין של יישוב ארץ ישראל ששקול כנגד תרי"ג מצוות", ציטטה נעמי את חז"ל, "שברגע שאתה רק עושה לביתך ובאיזשהו מובן יישוב ארץ ישראל הופך ממצווה לעבֵרה, אני לא שם. אני במקום ששם מגשימים את יישוב ארץ ישראל".


"היא הבינה ציונות כפשוטה", מסביר זעירא. "מצוות יישוב הארץ היא המצווה העליונה, בשבילה נפרדנו בכאב מהבית ומההורים בגולה. זה הא"ב של ציונות. במובן הזה הייתה לה ביקורת חריפה מאוד על תנועת העבודה שאיבדה את הדרך".


פינוי חבל ימית בתשמ"ב היה טראומטי מאוד עבורה. בריאיון לעיתון 'הארץ' בשנת תש"ס אמרה: "בימית למדתי שמצוות יישוב הארץ שעליה גדלתי כבר לא תופסת. ביישוב הארץ יש בפירוש חמדה ותשוקה. אני לא מוכנה להתבייש בכך, מפני שגדלתי על חשיבותה של ההתיישבות. מאז ימית... אני מרגישה עצב איום. ויתרנו על ספינת הדגל שלנו – מצוות יישוב הארץ".


לא בכדי אחד השירים שהפכו מאוד מזוהים עם המאבק על ימית הוא "על כל אלה" ("על הדבש ועל העוקץ"), בעיקר בזכות שורת התפילה "אל נא תעקור נטוע". "כולם מצטטים את 'אל נא תעקור נטוע', ושוכחים שזה היפוך של מה שכתוב במקורות", אומרת ללי, ומתייחסת לפסוק בקהלת שבו נאמר "וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ". "אני נתקלת בזה הרבה, ובעיניי זה מקסים. בעקירה הקשה מימית ומגוש קטיף ציטטו את השיר ולא את המקור. היא בכלל לא ציפתה שהשיר יהפוך להמנון, זה היה שיר פרטי על אבלה של אחותה על בעלה. אי אפשר להסביר איך הציבורי והכללי התערבב אצלה עם האישי".


"התקופה הפוליטית בחייה של אמא עברה כשהיא הבינה שהיא כבר לא יכולה להשפיע על התהליכים הפוליטיים", טוען אריאל. "היא עברה להילחם על התוכן הרוחני של העם, על תרבותו".
הביקורת


"מבקריי עשו מכל שיר זמר תמים שלי על פרחים ופרפרים – הכרזה פוליטית והמנון. על שיר סולו ענוג כמו 'דיוקן אמי', הם יכולים לכתוב שזה שיר לכת למען ההיאחזויות. בבורות, בטיפשות, בקהות פנטסטית" ('חדשות', תשמ"ה)


"שטף עז של אלות, חרמות ונידויים שניתכו על ראשי מאז השמעתי את דעתי בקול רם, לפני פחות משנה... אינני חברה בשום מפלגה שהיא... אני מאמינה בצדקתה של הציונות, זה הכול" ("אשמת שומרון ואהבת ציון", דבר, תשמ"ו)


"ברגע שהיא התחילה להביע דעות לא פופולריות, אנשים התחילו לבקר את היצירה שלה, כולל פרופסורים מדופלמים בלי שום יושרה אקדמית", טוענת ללי. "זה הכיעור שבדבר. רק אחרי שהחלה להביע את דעותיה, פתאום אמרו על שיר אחד שהוא לא טוב, על השני שהוא מתייפייף ועל השלישי שהוא מזויף. היא הייתה הכי רחוקה מזיוף שאפשר לדמיין – היא לא זייפה אפילו לדקה. אולי אילו הייתה קצת מזייפת היו חיה קלים יותר".


הראשון שתקף אותה היה מבקר הספרות דן מירון, שהאשים אותה בהתעסקות "במוכלל ובאידיאולוגי", ובעיקר ב"שירות מגמות הפוליטיקה המשיחית". דודו אלהרר סיפר כי "לאחר שהתפרסם מאמרו המכפיש של דן מירון באלמנך ספרותי, התפרסמה כתבה על כך בעיתון 'העיר'. כנהוג וכנדרש פנה העיתון לנעמי וביקש את תגובתה. היא סירבה להגיב ופטרה את השואלים בפסוק שבו קילל יעקב את בניו, שמעון ולוי: 'בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי'". "היא חינכה אותנו תמיד לפי פסוק ממשלי: אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ", אומרת ללי.


"כל זמן שביקרו את הדעות שלה, היא חיה עם זה יפה. כשזה הכתים את היצירה, לא משנה כמה זה היה מופרך או כמה היה שקוף שהמבקר כועס עליה בגלל דבר אחד ופוגע בדבר אחר – זה כבר פגע בה מאוד, מכיוון שהיצירה הייתה יקרה לה מאוד. על כבודה היא מחלה, אך לא על כבוד יצירתה".


"נעמי הרגישה שמירון שופט אותה על דעותיה הפוליטיות, ולא על היצירה שלה", סיפרה רבקה מיכאלי ל'ישראל היום', "שאין לו באמת בעיה עם היצירה שלה, אלא עם העובדה שהיא אכזבה אותו בכך שהזדהתה עם העמדות של היריב הפוליטי".


"בסוף, השירים שלה מנצחים", מסכמת ללי, ומתארת את פועלה של אמה על סמך שורה שלה: "אחריה שיריה מפכים להם".
המנגן


השיר "המנגן" הוא אחד השירים אחרונים שכתבה, והוא אולי השיר שמסכם את אמונתה. בשיר היא מתארת את עולמו של היוצר על פי הפסוק במלכים (מל"ב ג טו): "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן", ואת הפער שיש בין הדימוי של המשורר לבין חייו.


"יש פה השראה מסיפור ששמעה מדני סנדרסון", מגלה ללי. "דני נסע במונית ושמעו במקרה שיר שלו ברדיו. הוא אמר לנהג – זה שיר שלי, והנהג הסתכל עליו דרך המראה ואמר – היית מת". לדברי ללי, גם אמה הרגישה פעמים רבות את ההרגשה הזו. "כשהיו רואים את האישה האלמונית במונית היו אומרים – לא ייתכן שהיא כתבה את השירים הגדולים הללו".


על פי השיר, הפתרון לפער הזה הוא המפגש לאחר המוות עם הבורא. במפגש זה היא תנסה לשכנע אותו שהיא העומדת מאחורי יצירתה: "כשיבוא ויגיע תורי/ להחזיר נשמתי לבוראי/ אעמוד לבדי מול קוני/ ואלחש: זה אני// ואליי אז יביט א-לוהיי/ בחיוך שהוא אור והוא שי/ ויאמר בחשאי בחשאי/ היית חי, היית חי".


"היא בעצם אומרת – אני אסתדר עם בורא עולם, אתם יכולים להישאר פה למטה כולכם", אומרת ללי בחיוך. "זה אחד משיריה האחרונים, והיא בעצם אומרת – היה שווה לחיות. באמת על ערש דווי היא אמרה לנו – 'אני מתה אדם מאושר, עשיתי את שלי בעולם הזה'. והבורא יאמין לה. זה באמת שיר מאוד אמוני, כי הוא מגלה שיש בשביל מה לחיות. היא ידעה שהחיים לא ייגמרו גם כשהיא תמות".


"בעיניי, זה שוב חזרה למקור החסידי שלה", מוסיף אריאל. "זה כל כך חסידי להגיד שעבודת ה' היא להיות זושא. בסוף השיר אומר לה א-לוהים: היית זושא. היית נעמי".

צילום: יח"צ

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם