דברים שלומדים דרך הרגליים

  

לאליפות שהפועל באר שבע לקחה למכבי תל אביב, ולגביע שלקחה ממנה מכבי חיפה, יש משמעות גדולה מההישג הספורטיבי * הנה סיכום עונת כדורגל, אבל קצת אחרת: מיהן הסינדרלות של הליגה, מתי החלו להיכנס דעות פוליטיות למגרש, מהם השורשים ההיסטוריים של "מכבי" ו"הפועל" והאם אפשר להכיר קצת יותר את החברה הישראלית מבעד לשאגות במגרשים


רועי אהרוני


כדורגל זה קצת כמו חצילים – או שאתה שרוף על זה או שאתה לא יכול לסבול את זה. בדרך כלל, אלה שלא מנצלים את זמנם בקריאת מדורי הספורט מרגישים שהתחום הזה הוא תחום חיצוני להוויה, כזה שלא נוגע לחייהם כלל וכלל.


אך הם טועים. אמנם הביטוי הרווח טוען כי "כדורגל משחקים 90 דקות" ולא יותר, אבל כדורגל הוא גם מה שקורה לפני 90 הדקות האלה ואחריהן. מתברר שהכדור מסובב לא מעט את הדברים שמתרחשים בכדור הארץ שלנו. אם חשבתם שהכדורגל הוא רק פינה בעולם הפנאי הישראלי, טעות מרה בידיכם.


"זה לא שלכדורגל הישראלי יש גם פן חברתי ופוליטי. לכדורגל הישראלי יש רק פן חברתי ופוליטי, כי כדורגל של ממש אין פה", מסביר דניאל שחק, סגן עורך ספורט1 ופרשן הספורט של המגזין 'מקום בעולם'. "לכל קבוצה כמעט יש איזושהי תדמית – פוליטית, חברתית וקהילתית. ספורט בכלל וכדורגל בפרט הוא מקום של פוליטיקה וחברה בכל מקום בעולם. ספורטאים זורקים סיסמאות לאוויר ואומרים 'בואו נפריד את הפוליטיקה מהספורט', אבל בשום מקום אלה לא תחומים נפרדים. ואולי כאן זה חזק יותר, כי כדורגל טוב אין כאן, אז מדגישים את כל מה שמסביב.


"האג'נדה של בית"ר ירושלים, למשל, משחקת ראש בראש עם האג'נדה של בני סכנין", טוען שחק. "אג'נדת הימין של ארגון 'לה פמיליה' נוכחת מאוד ביציעים של בית"ר. זה סמל שתופסים עליו טרמפ, מאולמרט וליברמן ועד בנצי גופשטיין ואיתמר בן גביר. היציע מהווה שופר עבורם לגיוס פעילים. לעומת זאת, פוליטיקאים ערבים עוזרים בגיוס כספים לסכנין, שהיא הבייבי של המגזר הערבי. אחמד טיבי שרוף על כדורגל ואוהד במקור קבוצה יריבה, אך הוא מגייס כספים לבני סכנין כי היא הדגל של הצלחה ערבית בספורט הישראלי".


אחת הדוגמאות הבולטות לקבוצה שמנסה להדגיש תדמית חברתית היא האלופה הטרייה. "הפועל באר שבע מנסה לייצג את הפריפריה העשוקה. זו שבמשך שנים לא השקיעו בה, והנה היא קמה על רגליה ומראה שגם היא יכולה", מתאר שחק. "לא משנה שמדובר באחת הקבוצות העשירות בליגת העל כבר כמה שנים טובות, זה משרת טוב את התדמית שמתאימה לאוהדים שהיו שם בשבילה עוד לפני שהפכה עשירה".


אחרי ארבעים שנה זכתה השבוע הפועל באר שבע באליפות. סיפור סינדרלה קלאסי, על קבוצה שעד לפני עשור עוד קרצפה את רצפת הטבלה ואת ספסלי בית הדין וכעת נכנסה מחדש אל ארמון המלכות. פתאום האוהדים יכולים להזדהות עם הסיסמה המוטבעת על סמל המועדון: "הפועל באר שבע גאוות הנגב".
שוברים את ההגמוניה


את רועי זריהן, שדרן ערוץ הספורט וכתב לענייני הפועל באר שבע, תפסתי בדיוק בדרכו לחגיגות האליפות המרגשות, שאליהן הגיעו כמאה אלף איש. "זו הזכייה הכי מרגשת של קבוצה באליפות בשנים האחרונות", הוא מכריז. "לא מדובר רק בניצחון ספורטיבי, מדובר בראש ובראשונה בניצחון על מכבי תל אביב. זה היה מרגש גם אם היא הייתה מנצחת קבוצות אחרות, אבל הניצחון על מכבי ת"א הוא ניצחון שהוא הרבה מעבר לספורט, כזה שגרם לכך שאנשים בבאר שבע עדיין לא מעכלים את הניצחון".


מתברר שזריהן כתב עבודה סמינריונית על היחס שבין הפועל באר שבע לבין מכבי תל אביב. לטענתו, הניצחון של הקבוצה הפריפריאלית על האליטיסטית הוא קודם כול ניצחון חברתי. "אנשים אמרו לי: לא משנה כמה יגידו שאין יותר מתח בין מזרחים לאשכנזים, או שלא כל אוהדי באר שבע מזרחיים, יש דימויים של קבוצות. הפועל באר שבע היא הגאווה של העיר, של הפריפריה, של הדרום המקופח אל מול המרכז המשגשג והמצליח שעל פיו יישק דבר. מכבי מייצגת משהו אליטיסטי. מכבי היא הקבוצה המצליחה, העשירה, עם הכי הרבה תארים בספורט הישראלי בכלל ובכדורגל הישראלי בפרט. גם כשבאר שבע נהייתה קבוצה עשירה, עדיין התקציב שלה היה מחצית מהתקציב של מכבי – וזה פער ענקי.


"יש אוהדים שאומרים שכבר אין פערים בין המרכז לבאר שבע. לעומתם יש טוענים שאלה אמירות מן השפה ולחוץ, מכיוון שמתחת לפני השטח לרוב תושבי באר שבע יש תחושה שהתל אביבים האלה מסתכלים עליהם בצורה מתנשאת. הניצחון הזה אומר – הנה, אתם לא יותר טובים מאתנו. עם כל הכסף הגדול שלכם, באנו, ניצחנו אתכם ולקחנו אליפות".


האליפות הזו מרגשת יותר כשנזכרים מה היה המצב לפני כעשר שנים. "כשאלונה ברקת רכשה את הקבוצה, היא הייתה בליגה שנייה", מזכיר זריהן. זו הסיבה, לדבריו, שרוב אוהדי הכדורגל בארץ - אולי חוץ מאוהדי מכבי תל אביב - רצו בניצחונה של הפועל באר שבע. "הדרום רצה שהיא תנצח, כי הקבוצה הזו היא גאוות הדרום", הוא מסביר. "גם אוהדי מכבי חיפה רצו שהפועל באר שבע תיקח, כי יש חיבור מיוחד בין הקהל של חיפה לבין הקהל של באר שבע. שניהם מרגישים במידה מסוימת פריפריה מול מכבי ת"א.


"חוץ מזה, יש כאן רצון של כולם שהאנדרדוג ינצח. אין לי ספק שאם היית שואל כל אוהד שאינו אוהד של מכבי תל אביב מי הוא ירצה שיזכה, הוא היה עונה לך: הפועל באר שבע, רק כדי לשבור את ההגמוניה".


המהלך שעשתה ברקת דרך הפועל באר שבע לא מסתכם בהבאת הקבוצה לזכות באליפות – זה רק הפועל היוצא של המהלכים הרוחביים והעמוקים שהיא העבירה את הקבוצה ואת אוהדיה, דבר שראש עיריית באר שבע עצמו כינה "עשייה חברתית". על פי ההתאחדות לכדורגל, באר שבע היא הקבוצה הכי נאמנה בליגה – קרי, כמעט לא הגיעה לבית הדין המשמעתי בגלל התנהגות בלתי הולמת של אוהדיה. "כמו שאי אפשר היה לפני תשע שנים לדמיין את הניצחון, כך אי אפשר היה לדמיין את השינוי החברתי שייווצר", טוען זריהן. "אם היית אומר לי אז שאוהדי באר שבע יאסרו על אוהדים לעמוד על הכיסאות באצטדיון טרנר, הייתי צוחק עליך".


זריהן מספר על השבוע הלחוץ שעברו אוהדי הקבוצה עד המשחק הגורלי. "אמא שלי, שהיא ממש לא אוהדת פנאטית, אמרה שהיא לא יכולה לראות את המשחק מרוב לחץ. דוד שלי אמר בסעודת שבת שאין אדם אחד בבאר שבע שלא מדבר סביב שולחן השבת על המשחק שעתיד להיות במוצ"ש.


"לבאר שבע נדבקה תדמית של לוזרית. לפני שנה בדיוק נפגשו מכבי תל אביב והפועל באר שבע לגמר גביע המדינה, והצהובים דרסו 2:6 את האדומים. העיר הייתה באבל, אין דרך להגיד את זה אחרת. לכן מאמן הפועל באר שבע, שהתראיין אצלנו בחדשות הספורט, אמר שהוא הרגיש לחץ על הכתפיים, לחץ של לשמח עיר שלמה".


מועדונים בני מאה


שתי הקבוצות התל אביביות שהוזכרו, מכבי והפועל, מסתירות בתוך שמן את העובדה שהן לא רק קבוצות כדורגל, אלא בנות של איגודי ספורט בעלי שיוך פוליטי מובהק.


נתחיל בהפועל. לפני כ-95 שנים נוסדה ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, ושלוש שנים לאחר הקמתה היא ייסדה את ארגון "הפועל". אחד ממועדוני הספורט הראשונים שלו היה בתל אביב. לא היה כל כך קל לשכנע את הפועלים, שקידשו את עבודת הכפיים, לתת כסף לשחקנים עבור עבודת רגליים. לא בכדי חלקם קרא "לשלול את האפשרות של קבלת משכורות קבועות בעד המשחק מבלי להתקשר לאיזו עבודה פרודוקטיבית בבניין החברה, העם והארץ". אתם יכולים לתאר לעצמכם שגם אוהדי הקבוצה השתייכו למחנה פוליטי מאוד מסוים.
מכבי תל אביב היא מועדון הכדורגל הוותיק בישראל. הוא הוקם לפני כמאה שנים וייצג בעברו ערכי ציונות ומורשת. לא סתם הוא חרת על דגלו את מגן הדוד וקרא לעצמו בשם "מכבי", ראשי התיבות "מי כמוך באלים ה'" וגם ייצוג של סיפור גבורה יהודי. עד מלחמת העולם השנייה הקבוצה שיחקה בכחול-לבן, צבעי הלאום. בעיצומה של השואה הציע אחד הכוכבים, יוסף מרימוביץ', שהקבוצה תשחק בחולצות צהובות לאות הזדהות עם יהודי אירופה שאולצו לענוד טלאי צהוב. הנהלת המועדון קיבלה את ההצעה, והצבע הצהוב הפך לסימן ההיכר הבולט של המועדון.


מי שכתב על הסיפור שמאחורי הוספת הצבע הצהוב הוא אשר גולדברג, כתב ספורט1 ו'מעריב' ואנציקלופדיה מהלכת של 100 שנות כדורגל ישראלי. "מכבי תל אביב הייתה מועדון הספורט הראשון, והיא נוסדה לשמע קריאתם של הציונים שעודדו את החזרה לתרבות הספורטיבית", הוא מסביר. "לאט לאט החלו לקום בארץ עוד אגודות של 'מכבי' בערים השונות. את הקבוצה החזיקו בימיה הראשונים אנשי עסקים תל אביבים ידועים של אותה התקופה, שלא היו שייכים למעמד הפועלים. הם היו יותר עשירים ויותר ימניים בדעותיהם.
"בשנות ה-20 של המאה הקודמת ארץ ישראל הוצפה בעשרות אלפי פועלים שתמכו בקומוניזם, ואז גם נוסדה הסתדרות 'הפועל'. או אז נוצרה היריבות בין הפועל האדום לבין המכבים, בין מעמד הפועלים שלא היה לו מה לאכול לבין המכבים שנחשבו האצולה".


גם לאחר קום המדינה החלוקה הפוליטית והכדורגלנית נותרה זהה. "בשנות ה-50 אלה גם היו קריאות הגנאי במגרשים – 'אדום מסריח', 'קומוניסט' ועוד", מספר גולדברג. "במשך שלושים השנים הראשונות של המדינה המריבות היו סביב קבוצות הכדורגל. מועצות החזיקו קבוצות, שלטון מפא"י החזיק קבוצות של הפועל. תנועת 'חירות' פחות החזיקה קבוצות, ולכן אין היום כמעט קבוצות בית"ר. כשבאו בשנות ה-80 לבגין ואמרו לו שצריך כסף לבית"ר תל אביב אחרת היא תתפרק, הוא ענה: במה אתם מעדיפים שאתעסק, בבית"ר תל אביב או בתכנית רוג'רס? (יזמת שלום מראשית שנות ה-70)".


גולדברג מסביר שהאהדה לקבוצות יצרה זהויות ועיגנה זהויות קיימות. "אם אבא שלי היה איש חירות, אז למדתי מילדות לשנוא את 'הפועל'. מי שההורים שלו היו מפא"יניקים, תיעב את 'מכבי'. הדעה הפוליטית בחרה בעבורך איזו קבוצה לאהוד, לא תוכל לבגוד בזה. אם אתה בבית של מפא"י, איך תוכל ללכת עם מכבי? גם לא היה דבר כזה ששחקנים עוברים קבוצות. שחקן היה שייך לאותה קבוצה מגיל 16 ועד לגיל 35. היו אומרים אז שממכבי להפועל עוברים רק באלונקה".


הדברים החלו להשתנות בשנות ה-90, כאשר הכסף הגדול החל להגיע והשפיע גם על אנשי עסקים שהחלו להשקיע בקבוצות כדורגל ישראליות.


"מגיע לוני הרציקוביץ', קונה את מכבי ת"א ומנתק אותה מהשיוך הפוליטי שלה", מתאר גולדברג. "הוא כבר לא צריך את מרכז מכבי שיתערבו לו בקבוצה. כך לאט לאט מתחילים לקנות את הקבוצות ולהשקיע בהן סכומי עתק, וקבוצות שלא הצליחו להביא משקיעים עשירים נמחקות מהמפה.


"לכן כיום היחס בין הקבוצות לפוליטיקה הישראלית השתנה, אבל יש לזה שאריות: גרעין האוהדים של בית"ר ירושלים עדיין ימני. גם הפועל היא עדיין ספינת הדגל האדומה. אבל שאר הקבוצות כבר לא מזוהות פוליטית".

ייצוג ללא גבולות


ערן שור, דוקטור לסוציולוגיה, טוען שרבים מגדולי הסוציולוגים הכירו בחשיבותו של השדה הספורטיבי להבנה של היחסים החברתיים. ועדיין, הסוציולוגיה של הספורט היא תחום עיסוק שולי יחסית. אחד העוסקים המכובדים בעניין הוא פרופ' אמיר בן פורת מאוניברסיטת בן גוריון, שנחשב "סוציולוג כדורגל".


כבר 70 שנה שבן פורת עוקב אחרי הכדורגל הישראלי והעולמי, ומנסה לתהות על קנקנו הסוציולוגי. "יש קשר הדוק בין כדורגל לעיצוב החברה", הוא מדגיש. "מדובר במשחק הכי פופולרי בעולם, שמשך אליו בעיקר את השכבות הנמוכות.


"אך יותר מזה: בחברה של היום אין לאנשים עוגן זהות חזק. הזהות אינה יציבה, ובתוך כל הסינדרום של הזהויות – מעמדי, דתי ואתני המשמשים בערבוביה - יש זהות אחת שיש לה עוגן חזק - מועדון הכדורגל שאליו אתה משתייך. זה מוכח בכל המחקרים. מדי סוף שבוע יש מאות מיליונים של אנשים ברחבי העולם שמעורבים במשחק הזה. קשה למצוא מקומות בעולם ללא מגרשי כדורגל".


נשמע כמו הדת הגדולה ביותר בעולם.


"במובן הטקסי זה בהחלט דומה לדת. מיליוני אנשים מקיימים טקס החוזר על עצמו מדי שבוע" בן פורת הוא אוהד של הפועל באר שבע כבר שנים רבות, וגם היה היועץ הארגוני של הקבוצה לפני כעשרים שנה. "כשנוסדה המדינה התרגשתי", הוא מספר. "אבל כשבאר שבע ניצחה, התרגשתי הרבה יותר". לטעמו, ההתרגשות הרבה שאחזה בו ובעוד אוהדים רבים מורכבת ממניעים רבים: "כל השנה בנו אצלנו את ההתרגשות, משחק אחרי משחק. כבר שנים שהקבוצה מקרטעת, עד שבשנה שעברה הקבוצה הגיעה אל הבאר אך לא זכתה לשתות ממנה. הקבוצה בנתה ציפיות גבוהות – הקימה אצטדיון ברמה אירופית, בנתה קהל תומך שאין כדוגמתו בארץ. כשהכול התחבר יחד, כשיצאנו מהמנהרה החשוכה וראינו את האור, הייתה התפרקות של הלחץ שצברנו במשך שנים ופרץ הרגשות היה חזק מאוד".


פרופ' בן פורת מנסה להסביר את ההשפעה החזקה שיש לעולם הכדורגל על החברה: "הכדורגל הישראלי הוא אחד המקומות שבו יש ייצוג ללא גבולות של החברה הישראלית. הוא מלכד אשכנזים וספרדים, גברים ונשים, מבוגרים וילדים, ערבים ויהודים.


"תמיד הייתה פוליטיקה במגרש, זה בכל העולם. אבל היא באה אל המגרש, היא לא יוצרת דברים בפוליטיקה. גם בצרפת, למשל, כל מיני מתחים פוליטיים מגיעים אל המגרש. זה המקום הטוב ביותר לתת לזה ביטוי. זה המקום שיש לך רשות לעשות דברים שאינך יכול לעשות בחוץ. אתה לא תקלל ותצעק בתיאטרון או בקונצרט".


אתה לא חושב שהתנהגות מכוערת במגרשים מחלחלת לתרבות?


"אני לא חושב שזה כך. אני קורא לזה 'אזור הרשאה', שבו אתה יכול להתנהג מחוץ לנורמות הרגילות. אבל מחוץ לאזור הזה אנשים חוזרים להיות מתורבתים. זו התרבות שמקובלת בכל העולם".


בן פורת מעיד על עצמו שיש ארבע קבוצות שהוא אוהד, וכל אחת קשורה לחלק אחר בזהותו: "למשל, במקור אני מרחובות, אז אני דואג להפועל מרמורק; אני שמאלני, אז אני אוהד הפועל תל אביב; הייתי יו"ר בהפועל באר שבע; וגם גרתי כמה שנים בגלזגו שבסקוטלנד, אז אני אוהד את סלטיק".

מייצג עיקרי אך לא בלעדי של החברה


עם זאת, הוא סקפטי בנוגע למידת ההשפעה שיש לכדורגל כדי לשנות את המציאות הישראלית: "הניצחון השבוע לא יגרום לאנשים לעבור מחר מתל אביב לבאר שבע. כשקריית שמונה זכתה באליפות זה לא גרם לה להפוך להיות תל אביב. אף שאין ספק שזה משפיע על הדימוי. השינויים החיוביים שעושה ראש העיר בשנים האחרונות משפיעים על הציבור יותר מניצחון בליגת האלופות".


אתה חושב שהכדורגל הוא ראי לחברה הישראלית?


"צריך להיזהר מהמושג 'ראי'. בחברה הישראלית יש חמישים אחוז נשים, שבוודאי לא מיוצגות בכדורגל באותם אחוזים. יש גם קרוב ל-15 אחוזים חרדים, שגם הם לא מיוצגים. לכן הכדורגל מייצג חלק מסוים בחברה הישראלית, אבל בוודאי לא את כולה.


"הכדורגל לא מייצר מחלוקות, הוא מציף מחלוקות קיימות על פני השטח. הוויכוח בין יהודים לערבים לא נוצר במגרש הכדורגל, אבל משחק בין בית"ר לסכנין מציף אותו. גם הוויכוח המגדרי לא נוצר בעולם הכדורגל, וגם לא הוויכוח בין דתיים לחילונים.


"גם שומרי שבת נתקלים בבעיות כי יש משחקים רבים בשבת. להפועל באר שבע יש המון אוהדים ששומרים שבת, ולא במקרה דחו את המשחק האחרון משמונה לתשע במוצ"ש. אני לא שומר שבת, אבל חושב שלעשות את זה בשמונה ולא לאפשר לקהל מסורתי להיות חלק זה גם טיפשות, גם חוסר הגינות וגם חוסר טעם. זה לא מאבק עקרוני, אז למה להדיר חלק מהאוכלוסייה? אלונה ברקת דאגה שהמשחק יהיה בתשע, כדי שכולם יוכלו להגיע למגרש".


בינתיים, תחום הסוציולוגיה של הכדורגל עדיין בחיתוליו. נראה שלפטור את התופעה הישראלית הזו, המהווה מכנה משותף רחב בין ציבורים שונים, באמירה כמו "אחד עשר חוליגנים שרצים אחרי כדור", היא לא הוגנת. רבים נמצאים במגרשים או מול המסך, ובעיטה זו או אחרת יכולה לקבוע את מצב רוחו של העם הנבחר. אוהדים או לא, באיזה צד של הכדור אתם?

צילום: דני מירון. פלאש 90

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם