הג'יהאד השקט

יע

8muslem

  

 
"לרגע לא היה לי ספק שהזהות שלי היא יהודית"
בניגוד לסיפורי 'יד לאחים' שאנחנו רגילים לשמוע, את הודיה אף אחד לא פיתה לעבור לצד המוסלמי, היא נולדה כיהודייה בכפר ערבי. עד היום, כשהיא כבר מחוצה לו, היא מנסה להיחלץ מהמבוך שאליו נכנסה אמה בשעת מצוקתה, לפני שנים ארוכות * ואולי גם ניסיון כלשהו לנסות להבין את היצר הערבי הלא נתפס לחיבור עם יהודיות * הג'יהאד השקט
רועי אהרוני
 

על הרצון המוסלמי הקמאי לאסלם את כל העולם אנו שומעים ללא הרף, ורואים כמעט מדי יום את תוצאותיו המחרידות מתפוצצות לנו בפרצוף. אך יש גם ג'יהאד שקט. מלחמה זו מתנהלת מתחת לרדאר של ארגוני הביטחון: לוקחים נערה יהודייה ממשפחה נחשלת, מרעיפים עליה מתנות עד שהיא מתאהבת ומוכנה להתאסלם כדי להתחתן. בהמשך, הסיפור כמעט תמיד מקבל תפנית.

תקווה (שם בדוי) סבלה מאלימות קשה בילדות והייתה לדבריה "הכבשה השחורה של הבית". כשהייתה נערה הכירה את מוחמד (שם בדוי). מוחמד היה מרעיף עליה כסף ואהבה, ותקווה הלכה אתו אף שהשלימה עם העובדה שהוא ערבי ושזה ירחיק אותה מכל החיים שהכירה עד כה. אחרי שהביאו שלושה ילדים לעולם, איומי משפחתו של מוחמד אילצו אותה להתאסלם ולהתחתן כדת מוחמד וישמעאל.

האלימות של מוחמד החלה להתגלות כשתקווה הייתה בהיריון עם בתה הראשונה, הודיה (שם בדוי). "זה התחיל בקטנה – סטירה פה, בוקס שם, דחיפות ויריקות", מספרת האם. "אבל כשהודיה הייתה בת שנה זה הפך להיות הרבה יותר קשה, עד שברחתי עם הילדה לבית הוריי. הוריי קיבלו אותי בתנאי שלא אסתובב עם אף אחד ולא אכניס אף אחד לבית. כשאחי הקניט את הודיה ואמר לה 'אבא שלך ערבי', הרגשתי שאני לא יכולה לשאת את זה יותר, התקשרתי למוחמד וביקשתי לחזור אליו".

גם אחרי שחזרה, האלימות לא פסקה. מוחמד היה מונע מתקווה לראות חברות או שכנים ואף לשבת עם אנשים. כשילדה את בנה השני, מוחמד לחץ עליה לעבור מהעיר לכפר. "הוא אמר לי – נעבור לכפר, תהיה לך משפחה, יהיו לך אנשים שיאהבו אותך, יתמכו בך", תקווה משחזרת. "אי אפשר לסרב, כי סירוב פירושו מכות. אמרתי – אולי שם יקבלו אותי וירצו אותי. באמת, לתקופה קצרה היה נראה שהם מקבלים אותי ואת ילדיי".

"סבתא שלי ודודות שלי היו מקנאות באמי בגלל שהיא יהודייה. לי לא אמרו משהו במפורש, אבל תמיד היו מסתכלים על אמא בעין אחרת"
"תמיד ידעתי שאני יהודייה. שם לא הייתי צריכה להסתיר את עובדת היותי יהודייה, וכאן אני צריכה להסתיר שאבא שלי ערבי. אבא שלי גדל עם יהודים והוא לא שנא אותם, הוא גם ממש רצה שאתגייס למג"ב"
"אני ילדה של אבא. הייתי חולה עליו, גם אחרי שהוא הרביץ. מהר מאוד הייתי סולחת לו, לא יכולה לשמור בלב כעס. כשאמא סיפרה לי שאנחנו הולכים לברוח, היא הבטיחה לי חיים טובים יותר – והיא קיימה. הסכמתי לברוח כי היה לה קשה, אבל אני עדיין אוהבת את אבא שלי ולפעמים עוד מתגעגעת"

הודיה זוכרת את ילדותה הקשה בכפר. "החיים בכפר היו בכלל לא קלים", היא נאנחת. "החיים שם מאוד פרימיטיביים, ומתערבים לך בחיים: אומרים לך איך להתלבש, אוסרים עלייך להתאפר. אין דבר כזה חברות, כי בעיקרון אסור לך לצאת מהבית. אני ילדת-חופש עקשנית שלא אוהבת שחונקים אותה, אבל שם – כמה שתתעקשי, לא תקבלי מה שאת רוצה.

"תמיד ידעתי שאני יהודייה. שם לא הייתי צריכה להסתיר את עובדת היותי יהודייה, וכאן אני צריכה להסתיר שאבא שלי ערבי. אבא שלי גדל עם יהודים והוא לא שנא אותם, הוא גם ממש רצה שאתגייס למג"ב".

תקווה מספרת שבכפר ניסו להפוך אותה למשרתת והתעללו בה כשלא הסכימה. אמו של מוחמד הייתה מקניטה אותה באמרה: 'מה שלא תעשי, תמיד תישארי יהודייה'. מהר מאוד האלימות של מוחמד גלשה גם לילדיו.

"המשפחה שלו הסיתה אותו נגד אמי ונגדנו, הילדים שלו", טוענת הודיה. "סבתא שלי ודודות שלי היו מקנאות באמי בגלל שהיא יהודייה. לי לא אמרו משהו במפורש, אבל תמיד היו מסתכלים על אמא בעין אחרת.

"תמיד היו לו סיבות להרביץ. אם לא היינו ילדים טובים בבית ספר, או מתנהגים לא טוב בבית, אם לא הקשבנו לאמא – זה היה ההרגל שלו. אבא שלי היה מאוד אלים, הרביץ לנו באגרופן. אמא לא הייתה יכולה להגיד לו כלום – כי גם היא הייתה חוטפת. באחת הפעמים האחרונות הוא הרביץ לה הרבה זמן בצינור של נרגילה. הייתי מורגלת לאלימות, סופגת אותה בבית, ומוציאה את כל הזעם בבית הספר. זה נשמע אכזרי, אבל אם הייתי הולכת מכות עם מישהו, לא הייתי משחררת אותו עד שאני מכאיבה לו".

"מוחמד לא החזיק מעמד בעבודה יותר מיום-יומיים", מספרת תקווה. "נוצר מצב שבו אין לך במה להאכיל את הילדים ואין לך איך לקנות להם בגדים. הוא היה כל היום בבית ולא הרשה לי לצאת לעבוד. אחרי שילדתי את הילדה השלישית, שכנעתי אותו שאצא לעבוד. הוא היה לוקח חלק מהכסף שהרווחתי כדי לבזבז על המשפחה שלו, ואם הוא היה רואה שקניתי דברים לילדים – הוא היה מפוצץ אותי במכות כדי שלא אקנה להם".

"אני ילדה של אבא", מפתיעה הודיה. "הייתי חולה עליו, גם אחרי שהוא הרביץ. מהר מאוד הייתי סולחת לו, לא יכולה לשמור בלב כעס. כשאמא סיפרה לי שאנחנו הולכים לברוח, היא הבטיחה לי חיים טובים יותר – והיא קיימה. הסכמתי לברוח אִתה כי היה לה קשה, אבל אני עדיין אוהבת את אבא שלי ולפעמים עוד מתגעגעת".

שעת השין מגיעה

ההחלטה לברוח נפלה אצל תקווה כשהודיה הייתה בת 13. "הרגשתי שהבלון התפוצץ", מספרת תקווה. "כל הזמן פחדתי שייקחו לי את הילדים, שאין לי לאן ללכת. מוחמד שכנע אותי שאני לא שווה כלום, שאני אפס, שהוא עושה לי טובה שהוא אתי. הגוף שלי כבר היה רגיל למכות, אבל כשהוא התחיל להרביץ לילדים, אמרתי – עד כאן. הילדים כבר התלוננו וביקשו – תוציאי אותנו מפה. בגלל הילדים קמתי והלכתי".

בעמותת 'יד לאחים' שמעו על הסיפור מעובדת יהודייה בעירייה שהייתה פוגשת את תקווה בדרך לעבודה. אותה עובדת ידעה שתקווה עוברת אלימות, השפלות וחרפת רעב, וניסתה לשכנע אותה להסתייע ב'יד לאחים'. לפי העובדת הסוציאלית שטיפלה במקרה, היה מדובר באלימות קשה מאוד, ופעילי העמותה החליטו לעזור לתקווה ולילדיה להיחלץ מהצרה.

"המלווה שלנו מ'יד לאחים', שאני שרופה עליו, הסיע אותנו לתחנת הדלק שאליה היינו אמורים להגיע. כשהגענו סוף סוף לתחנת הדלק, הקאתי את כל מה שאכלתי באותו בוקר מכל הלחץ והפחד. עד היום, כשאני מגיעה לאותה תחנת דלק בטיולים שנתיים, אני מקיאה את נשמתי"
"אני צמה ביום כיפור והכול. אני מזדהה עם הצד היהודי. כשרצחו את הלל אריאל מקריית ארבע, זה כאב לי עד כדי לבכות. אני לא מרגישה קשר לערבים. נכון שאני מבינה מה זה אומר לצום ברמדאן, אבל זה לא אומר שאני אצום או משהו. אמא שלי אף פעם לא חגגה את החגים שלהם, גם כשהיא הייתה אתו"

"אמא שלי נפגשה עם 'יד לאחים', ומשם זה התגלגל", מספר הודיה. "התחלנו להכין תיקים לאט לאט, בלי שאבא יגלה, ואת חלקם שמנו אצל החברה של אמא מהמועצה. אחרי פחות מחודש החלטנו שאנחנו יוצאים מהבית".

את אירועי יום הבריחה היא זוכרת שלב אחרי שלב. "קמנו בבוקר מוקדם כדי להתכונן, לפני שהוא מתעורר", היא משחזרת. "פתאום הוא התעורר בשעה 6:00, שלא כדרכו. הוא אמר לי להכין אוכל והתחלתי להכין לו תה, תוך כדי שאני לוחשת לאמא שלי – איך אנחנו מוציאים את התיקים שנשארו? התחלנו לזרוק את התיקים מהחלון, ויצאנו מהבית עם ילקוטי בית ספר כדי שאף אחד לא ירגיש או יחשוד.

"בדרך לנקודת האיסוף ראיתי שהמפתח של הבית בכפר נשאר בידיים שלי. אמרתי לאמא – איך אבא ייכנס הביתה אם אין לו מפתח? אמרה לי – בקטנה. אמרתי – לא מספיק שאנחנו בורחים לו? אמא השתכנעה מהרחמנות שלי ושלחה אותי להחזיר את המפתח. כשהייתי בדרך להחזיר את המפתח אני רואה את דוד שלי, פחדתי שהוא יזהה אותי וישאל מדוע אני לא בבית ספר. שמתי את הצעיף שלי כמו כאפייה כדי שאף אחד לא יזהה אותי, החזרתי את המפתח ונמלטתי על נפשי. הרגשתי שעוקבים אחריי כל הזמן, זה היה מאוד מפחיד.

"המלווה שלנו מ'יד לאחים', שאני שרופה עליו, הסיע אותנו לתחנת הדלק שאליה היינו אמורים להגיע. כשהגענו סוף סוף לתחנת הדלק, הקאתי את כל מה שאכלתי באותו בוקר מכל הלחץ והפחד. עד היום, כשאני מגיעה לאותה תחנת דלק בטיולים שנתיים, אני מקיאה את נשמתי".

מתחנת הדלק בעיר הגיעה המשפחה במנוסה אל לשכת הרווחה הכללית בירושלים. מהלשכה הפנו את האם וילדיה למקלט לנשים מוכות. "אמא שלי רצתה להיות במקלט בתל אביב, כי היא מכירה את האזור מנעוריה", מספרת הודיה, "אבל בלשכה פחדו שדודים שלי שעובדים בתל אביב יגלו את מקום המסתור, ולכן הסתתרנו במקלט 'אישה לאישה' בירושלים".

ב'יד לאחים' מספרים כי הגישו נגד מוחמד תלונה על אלימות. לטענתם, המשטרה עצרה אותו לזמן קצר, ומיד שחררה אותו מהמעצר.

קשר מקוטע

תקופת השהות במקלט התארכה מעבר למצופה, מכיוון שאביה של הודיה גילה את מקום מחבואם. "אבא שלי יצר דמות פיקטיבית בפייסבוק, וכתב משהו לאחי", היא מספרת. "כשאחי שלח לו הודעה בחזרה, מבלי לדעת שמדובר באבא שלי, הוא הצליח לזהות את המיקום שלנו. מאותו רגע, רמת השמירה עלינו עלתה – לא יצאנו מהמקלט כמעט חודש, מלבד לבית הספר בהסעות. במקום שלושה חודשים נאלצנו להישאר במקלט שמונה חודשים".

אחרי שמונת החודשים במקלט יצאה המשפחה לדירת מעבר. לבסוף, אביה ואמה התגרשו בבית הדין השרעי. חמישה חודשים לאחר מכן התחתן האב בשנית, עם מישהי שהודיה מכירה. הודיה גילתה על זה בפייסבוק. "בהתחלה קיללתי אותה, ורציתי ללכת לכפר ולהראות להם מה-זה", היא אומרת. "מה נראה לה שהיא מתקרבת אליו? אבל אלה היו בעיקר תגובות של ילדה קטנה שאבא שלה פתאום מתחתן. היום אני מרגישה עם זה סבבה לגמרי". לאבא של הודיה יש כבר שתי בנות מאשתו הנוכחית, אבל הודיה לא רוצה להכיר אותן. "אני לא מכירה ולא רוצה להכיר, יש לי מספיק אחים", היא אומרת.

"החיים בכפר הם חיים פרימיטיביים שמחייבים אותך לתת כל הזמן דין וחשבון למשפחה. לא התחברתי לזהות הערבית – מגיל קטן אמא שלי הרגילה אותי למנהגים של היהודים וחגגנו כמעט את כל החגים היהודיים. לרגע לא היה לי ספק שהזהות שלי היא יהודית"
 

בהתחלה הילדים רצו לפגוש את האב. המדינה אפשרה למוחמד להיפגש אתם ב"מרכז קשר", אולם מוחמד לא הגיע לפגישות והיה מאכזב את הילדים פעם אחרי פעם. מהר מאוד הבינו עובדי הרווחה עם מי יש להם עסק, וביטלו את המפגשים. הודיה ואחיה לא חזרו לנהל קשר עם האב. "הוא יצר קשר מקוטע, היה מתקשר ומנתק, התנהג באופן לא סדיר", מספרת הודיה. "הוא כועס עלינו שברחנו. אני דווקא רציתי להיות אתו בקשר, כי אני מאוד קשורה אליו, למרות האלימות".

מאז פגשה אותו הודיה רק בבית המשפט. "אחי לא רצה ללכת לבית הספר ופקידת הסעד התערבה ולכן אבא היה צריך להופיע בבית המשפט. אבל לא דיברתי אתו. נכון שבהתחלה רציתי קשר, אבל אחרי שראיתי שהוא מזלזל בנו גם אני זלזלתי בו".

עזיבת הכפר היטיבה עם האם והבת. "אני ואמא שלי ממש חברות טובות", אומרת הודיה. "פעם לא היינו סובלות אחת את השנייה, אבל היום היא החברה הכי טובה שלי. היא העוגן שלי".

המשפחה של תקווה ניתקה אִתה קשר מאז נישואיה למוחמד, מלבד אחותה ששמרה על הקשר בסתר. אחרי שנמלטה מהכפר הייתה תקווה נפגשת בהיחבא עם אמה, עד שנמאס לה מהעובדה שאמה מתביישת בה והיא חתכה את הקשר. "אח של אמא שלי לא מדבר אִתה כבר עשרים שנה", מספרת הודיה. "סבא שלי נפטר, וסבתא שלי לא קיבלה את זה. היא ממש אישה קרה. היינו הולכים אליה ואמא שלי הייתה מכריחה אותנו להיכנס. אבל סבתא לא באמת מתעניינת בנו ועושה אפליות ביני לבין נכדים אחרים, כי אבא שלי ערבי. היום אני כבר לא הולכת אליה. היא לא מקבלת אותי, למה שאני אקבל אותה?"

רגישה לגזענות

ב'יד לאחים' מספרים לנו שרבים מהערבים שמשדלים יהודיות להתחתן עמם, טוענים שהם הולכים להתגייר, אך זה אף פעם לא קורה. בסוף היהודיות מתאסלמות, כי זה לוקח רק חצי דקה, ויש לזה תוקף משפטי מוחלט – הן וילדיהן נחשבים מוסלמים מבחינה משפטית בעיניי המוסלמים. זו הסיבה שתקווה הייתה צריכה לעבור תהליך שנקרא "השבה ליהדות", שהוא מעין 'מיני גיור' קצר וידידותי. בתהליך זה מצהירה הבחורה כי היא לא התאסלמה בשל בחירה באסלאם אלא מכורח, ועל כך שהיא רוצה לחזור ולהיות חלק מהעם היהודי. בדרך זו חזרה תקווה באופן רשמי להיות יהודייה לכל דבר גם מבחינת המדינה, אולם הודיה ואחיה נותרו מוסלמים בעיני החוק עד שימלאו להם שמונה-עשרה.

קשה לסביבה לעכל את זהותה המורכבת של הודיה, אבל היא לא מתבלבלת: "אני מרגישה יהודייה", היא אומרת. "אני צמה ביום כיפור והכול. אני מזדהה עם הצד היהודי. כשרצחו את הלל אריאל מקריית ארבע, זה כאב לי עד כדי לבכות. אני לא מרגישה קשר לערבים. נכון שאני מבינה מה זה אומר לצום ברמדאן, אבל זה לא אומר שאני אצום או משהו. אמא שלי אף פעם לא חגגה את החגים שלהם, גם כשהיא הייתה אתו".

למרות ההרגשה הזאת, הסביבה עדיין עושה להודיה חיים קשים. "אני לא מסתירה את סיפור חיי", היא אומרת. "יש כאלה שלא אוהבות את זה, וזורקות מילים עוקצניות. פעם הייתי בוכה, מתעצבנת, אפילו שוברת דברים. היום זה לא מעניין אותי ולא אכפת לי מה חושבים עליי. אני שלמה עם עצמי".

לדבריה, היחס הזה מהסביבה גורם לה להיות מאוד רגישה לתופעות גזעניות. "בגלל שחוויתי גזענות, מאוד קשה לי להיתקל בתופעות כאלה", היא אומרת. "קשה לי עם גזענות כלפי אתיופים או רוסים, כי חוויתי מהצד שלי גזענות. כשלמדתי בבית ספר ערבי, אף אחד לא אמר לי מילה. בבית הספר היהודי זורקים לי לפעמים מילים מעליבות".

גם אם לא הייתה אלימות היית רוצה לעזוב את הכפר הערבי?

הודיה עונה בחיוב. "רציתי לעזוב כי קשה לחיות בכפר. אלו חיים פרימיטיביים שמחייבים אותך לתת כל הזמן דין וחשבון למשפחה. לא התחברתי לזהות הערבית – מגיל קטן אמא שלי הרגילה אותי למנהגים של היהודים וחגגנו כמעט את כל החגים היהודיים. לרגע לא היה לי ספק שהזהות שלי היא יהודית".

אם היית פוגשת את אביך היום, מה היית אומרת לו?

"שאני שונאת אותו על החיים שעברתי בגללו".

מה למדת מסיפור החיים שלך?

"למדתי שהחיים אמנם לא קלים, אבל אם באמת אכפת לך מהחיים שלך, את יכולה לקחת אותם למקומות מאוד גבוהיםץ שמעתי מאז על עוד סיפורים רבים שדומים לשלי, ואפילו גרועים משלי, ולמדתי מזה הרבה לחיים. היום אני יודעת שגבר לא יכול למשוך אותי במילים שלו. הדברים שעברתי בחיים הפכו אותי להיות יותר בוגרת, יותר אכפתית, יותר אימהית. אני רוצה שתהיה לי משפחה טובה וחיים טובים, תיקון למה שעברתי".

.

צילום:  ויקיפדיה

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
נקודת ההכרעה

   הצצה ראשונה לספרו של...

קומו ונעלה ציון

   שר החינוך במאמר מיוחד...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם