מה זקנים רוצים

m6gedalyah
 
 בכל מקום מגורים בארץ יש סביבנו לפחות כמה כאלה, אבל איכשהו עוד לא ממש הזדמן לנו לבקר. נדב גדליה נכנס לשני בתי האבות הקרובים אליו הביתה וגילה עולמות חדשים * הם ממש מזמינים אתכם להגיע אבל גם מבטיחים לכם שחוץ מהביקור שהם ירוויחו, אתם תקבלו חוויה שתוכלו לקבל רק מאנשי הדור הקודם * אִמרו כן לזקן ובואו לבקר
נדב גדליה

את סבא שלי פספסתי בשבועיים. אחרי שנזכרתי להזכיר לעצמי לבקר אותו בבית אבות, הוא השיב את נשמתו לבוראו. השבוע, שלושה חודשים אחרי פטירתו, אני נוסע לשני בתי דיור מוגן בתל-אביב כדי לפגוש את הדור של סבא שלי. נדמה לי ששום דבר לא השתנה.

השלט הנדיר ברחוב השקט במקום להודיע על 'ילדים בדרך' מודיע על 'קשישים בדרך' וברחבה הירוקה של בית הדיור מסתובבים חבר'ה בגילים 90-80 (ויש אפילו מבוגרים יותר) שמסתקרנים לגבי נוכחותי התמוהה במתחם. "מה, עושים פה סרט?" שואל קשיש אחד את חברו היושב עמו לשיחה של בוקר מול המדשאה. אחר כך הוא מנסה לקשור אתי שיחה באופן ישיר. "אתה מחפש משהו?" הוא פונה אליי; "אפשר לעזור לך?" שואל ידידו. ואני, לא נעים לי שאיני יכול לשבת אתם. אני תפוס הבוקר. קבעתי פגישה מסודרת עם כמה חבר'ה מהמקום, כאלה שכבר לא מתביישים להודות שהם נחשבים 'זקנים'.

אני חייב למהר לקומה ב' לחדר 210 כדי להגיע בזמן לפגישה עם הזוג הראשון בבית הדיור המוגן 'בית שלום', ישראל ורחל שפירא, המעדיפים לציין את גילם באמצעות שנת הלידה שלהם. "אני יליד שנת 1929 ורחל נולדה שנתיים אחריי ב-1931", אומר ישראל. חשבון זריז ופי נפער מאליו. כמויות של ספרי היסטוריה רצים לי בראש רק משמיעת תאריכי הלידה האלה. ישראל גדל בפתח-תקווה, למד אצל הרב נריה בכפר הרא"ה והיה שנים רבות בחיל השלישות עד שהגיע לדרגת אלוף משנה, ובהמשך עבד בחברה לפיתוח מדעי. רחל אשתו הייתה מורה לחינוך מיוחד. הם גרו עד לפני שנים ספורות ביישוב הדרומי מיתר, נשואים 66 שנים בסך הכול... שוב "וואו" בלתי נשלט נפלט מפי.

מה סוד הנישואין?

"יש לנו שני סודות", פותח ישראל ורחל מקשיבה כאילו היא לא יודעת מה הוא עומד להגיד. "האחד הוא שאין בינינו סודות. מדברים על הכול. זה נשמע פשוט אבל זה לא תמיד ככה, במיוחד כשצעירים. כשאין סוד זה היסוד. הסוד השני הוא שהחלטנו שתמיד נישאר חברים טובים באמת. אף פעם אנחנו לא עובדים זה על זה, אנו מסייעים זה לזה. והכי חשוב זוכרים שכל אחד הוא אישיות בפני עצמו".

יש חלומות בגיל הזה?

ישראל: "ביום ההולדת ה-80 שלי אמרתי שזה לא סוף תקופה אלא התחלה של תקופה ובה אתגרים חדשים ואז החלטנו לעבור לפה. המשאלה שלי היא לשמור על בריאות וזה לא דבר של מה בכך. צריך להתייעץ, להיעזר ברפואה מונעת, לתרגל ספורט. מטרה שנייה: לבנות את הקשר ולשמור עליו טוב, במיוחד עם הנכדים והנינים שזה קשר רחוק יותר".

רחל: "אני מקפידה להיות עסוקה ולנצל את הזמן לדברים שאני אוהבת. אבל קורים פה דברים עצובים לפעמים. אנשים פתאום נופלים ונפצעים וברגע אחד הופכים מוגבלים. פתאום ההוא עם הליכון וההיא עם מקל, לא קל לראות את זה כשאני יודעת שזה יכול לקרות גם לי יום אחד. אני לא חושבת על זה אבל אי אפשר שלא לזכור את זה".

חבר'ה צעירים באים לבקר?

ישראל: "באו נערים לא מזמן, בפורים, ואני שואל את עצמי אם הם תרמו לנו או אנחנו תרמנו להם. לפי דעתי המבקרים נהנו יותר ממה שאנחנו נהנינו. תמיד כשבאים הנה חשוב לי להדגיש שזו תרומה דו צדדית, אמנם אנחנו לא הולכים לבית הספר לבקר ילדים, אבל כשהם באים הנה הם שומעים המון דברים חדשים והיסטוריים מכלי ראשון חי".

רחל: "אני אשמח שיבואו צעירים, זה יכול לעזור במיוחד בדברים טכנולוגיים כמו מחשב. אני גיליתי את המחשב בגיל מאוחר ולפעמים יש קשיים שבחור או בחורה צעירים יכולים לפתור וללמד. או מישהו שיקפוץ רגע לקנות תרופות או יתלווה אליי להליכה קצרה בפארק או לים. יהיה לי כיף ובטוח יותר בגיל הזה אם יהיה אתי מישהו".

משחקים בזיכרון

בחדר שבהמשך המסדרון כבר מחכים לי הזוג דנציגר, מרמת-גן במקור. "בגיל הזה כבר אפשר להגיד בת כמה את, גם אם את אישה", אומרת לי בחיוך הגברת העונה לשם חנה ובעברה תשעים ואחת שנות חיים וקריירה מפוארת של רואת חשבון. יצחק בעלה, פרסומאי בעברו, בגיל דומה. השניים נשואים 65 שנים. "לוותר, זה הסוד של הנישואין במילה אחת", אומר לי יצחק וחנה מהנהנת בהסכמה מלאה. "פעם אני מוותרת ופעם הוא", היא אומרת בפשטות. לא יודע למה לי זה תמיד נראה מורכב כל הסיפור הזה של הוויתורים ההדדיים.

כשאני שואל לגבי חלומות ושאיפות בגיל הזה חנה כמעט סונטת בי. "זה קצת מוגזם נראה לי לחלום בגיל הזה", היא אומרת, "אין חלומות לעתיד, יש רצון גדול להישאר בריא ובראש צלול".

מה אהבתם לעשות בשעות הפנאי כשלא עבדתם?

"טיהרנו מתים", יורה יצחק.

מה?! אתה צוחק.

"ממש לא", הוא אומר בחיוך שעדיין לא ברור לי מה טיבו. "גם אני עסקתי בטיהור מתים", מוסיפה חנה ברצינות גמורה. "כשהיינו קצת יותר צעירים זה מה שעשינו כתרומה לקהילה", מספר יצחק. "זה לא מפחיד כמו שזה נשמע ומתרגלים לזה. עשינו את זה המון שנים, זה חסד של אמת".

"מת זה לא נושך!" צוחק יצחק. איש משעשע ללא ספק. פרסומאי, כבר אמרתי? אבל לא כל חייו השמחה שרתה במעונו. "לפני תקופה לא קצרה הייתי במצב קשה מבחינת הזיכרון, לא זכרתי הכול וזה לא היה פשוט", הוא מספר, "אבל חזרתי לעצמי בזכות חידונים ומשחקי זיכרון. הייתי שמח אם היו באים חבר'ה צעירים לעשות קצת שמח אבל לאו דווקא מוזיקה, זה פחות מעניין, וגם בטח המוזיקה שאני אוהב - חזנות - פחות מדברת לצעירים של היום. כדאי יותר שיבואו הנה ויעשו לנו משחקי חברה שיש בהם אלמנט של חשיבה למוח. בגיל הזה לא תמיד זוכרים הכול, וחייבים לאמן את המוח כל הזמן כדי לשמור עליו".

רואים את ההתחלה הבאה

התחנה הבאה שלי היא בית הדיור המוגן 'בית ג'ני ברויאר'. בחדר קטן ועמוס חפצי אמנות שיצרו בני הזוג מקבלים את פניי שושנה ואפרים דביר, אף הם באמצע שנות התשעים לחייהם. הזוג היפה המככב בפרסומת של בית הדיור המוגן עבר את השואה הכואבת והגיע ארצה כדי לבנות את ביתו שממנו כבר יצאו עשרות רבות של צאצאים.

"זה הניצחון שלנו על היטלר", אומרת שושנה, "הקמנו משפחה גדולה נגד כל הסיכויים, התנדבתי 26 שנים בקופת חולים כדי לעזור לעם ישראל ואנחנו כבר מצפים לנינה שלנו שתתארס ותביא לנו את הצאצא הראשון!" היא אומרת בתרועת ניצחון של מי ששרדה את מלחמת העולם השנייה.

"כשהסתיימה המלחמה הייתי בן 24 ושקלתי 42 קילו", מספר אפרים בעלה. "בצבא נתנו לי מספר אישי, הוא היה בן חמש ספרות בלבד, היינו הראשונים פה. המצב היה קשה מאוד והציעו לי עבודה בסולל בונה. אמרו לי בוא תהיה תפסן, לא ידעתי מה זה אז הלכתי למילון עב כרס כדי לבדוק מה זה בכלל תפסן ומה הוא צריך לתפוס... אחרי שנתיים ידיד סידר לי עבודה קלה יותר במשרד האוצר במחלקת מס, אגף המכס. הייתי עובד מדינה 35 שנה. התחלתי בתפקיד זוטר וסיימתי בתפקיד סגן מנהל אגף מס ערך מוסף בתל-אביב".

שושנה: "זה לא מה שהיה ולא נהיים צעירים יותר. רק אתמול דיברנו שלפני ארבע שנים וחצי בסך הכול היינו עוד הולכים יחד ברגל לרולדין לשתות קפה, היינו הולכים לשוק התקווה ברגל, הולכים לים, היה נחמד. היום אנחנו כבר לא עצמאיים כל כך והכול משתנה ונהיה אחרת לגמרי".

מה הדבר שהכי ישמח אתכם?

שושנה: "יש פה מטפלות ולנו אין מטפלת צמודה אז אנחנו עוזרים זה לזה, אבל יהיה נחמד אם מישהו או מישהי יעזרו עם הדברים הקטנים; לקפוץ למכולת להביא רבע אבטיח בקיץ, או ללוות אותי או את יצחק להליכה קצרה בחוץ מדי פעם בשביל הספורט, או ללכת לראות קצת ים".

ישראל: "הילדים שלנו כבר סבים בני שישים, לא תמיד יכולים להגיע. הם עצמם עושים בייביסיטר לנכדים שלהם. הילדים שלהם כבר בני ארבעים פלוס... מה שברור לי הוא שזה יגיע (המוות, נ"ג), זה יגיע, לזה הצעירים לא יכולים לעזור", מחייך ישראל בהומור עצמי, ומזכיר לי לרגע קל את סבא שלי שגם ענה לשם ישראל ובערוב ימיו הקשים לא הצליח לענות גם אם קראו לו בקול רם.

ביציאה פוגש אותי אברהם זילברברג (86), גם הוא, כמו ישראל בעת הגיעו ארצה, עבד בסולל בונה, ויעקב השומרני (86) שהיה בעל עסק עצמאי לייצור לוחות חשמל. השניים יושבים אתי לשיחה ארוכה ולא מתוכננת. איני שם לב לזמן העובר ביעף עד שאני מעיף מבט קצר אל הסלולרי שלי, המקליט את השיחה.

ידידיי החדשים מספרים לי על החיים העכשוויים הכוללים בעיקר האזנה להרצאות, על חבר קרוב שכתב את הספר הפופולרי 'ספר התודעה', על המגורים בתל-אביב הישנה עם שלושה שירותים לשלוש משפחות ועל נסיעתו של יעקב בצעירותו לרפיח כדי לעבוד כי היה קושי למצוא עבודה. הם רק רוצים לספר עוד ועוד ורצים מאנקדוטה לחברתה. מסיפור היסטורי כואב ליציאה הומוריסטית ללא הכנה מוקדמת. הם כאן, בעיקר בשביל לרתק.

"אנחנו דאגנו פעם לילדים שיהיה להם כל מה שצריך מבחינה כלכלית, אבל היום זה ההפך - אנחנו מבקשים מהילדים שלנו שידאגו לנו. לילדים היום אין זמן. כולם רצים", אומר אברהם.

כשאני שואל אותו מה הוא מייחל שידאגו לו הוא מספר לי על קרוב משפחה שרצה לקבוע אתו לימוד משותף. "אבל לא רציתי, אני לא אוהב להתחייב לקביעות, אבל הייתי שמח אם מפעם לפעם היה בא צעיר כדי ללמוד יחד גמרא או סתם לשבת ולדבר, אני בטוח שיהיה מעניין".

"יש לי משהו מעניין בשבילך לכתבה", אומר אברהם, "אני הייתי הנהג מספר 100 בארץ", הוא מפתיע ושולף את רישיון הנהיגה שלו בעל המספר הסידורי המיוחד. אני כמובן מצלם אותו.

אני חייב להגיע הביתה להוציא את הילדה מהגן. דור הולך ודור בא. אשאיר כמה סיפורים טובים לאוזניים צעירות אחרות. "אנחנו יכולים לתת לדור החדש את הזיכרונות שלנו שהולכים ונעלמים, זה מה שיש לנו", אומר לי יעקב בנימת הבנה של מי שאינו מחכה לסוף אך גם לא חושש ממנו יתר על המידה.

תודה לבית הדיור המוגן של עמותת 'רעות' על שיתוף הפעולה.

מה צריך לעשות כדי להיכנס להגרלה השבועית

תפסו לכם חבר או חברה חדשים. שבו קצת, ספרו על עצמכם והם יספרו על עצמם. אולי איזה לק חדש לאצבעות הגברת או איזה לימוד משותף עם האדון. חייכו לסלפי משותף ושלחו לנו עם הפרטים שלכם. כל מפגש שלכם יגדיל את הסיכויים שלכם לפרסים – אין הגבלה על מספר התמונות והפרטים מדי שבוע.

צילום: יח"צ

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מי שנותן, מאושר יותר

  אבינועם הרש לפרשת נח  

לחשוב מחוץ לתיבה

  הרב לונדין על אינטגרציה...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם