עליות, מורדות, עליות

s8 rontzki

החלק השני של יומן המסע של הרב רונצקי

לאחר התנפצות התקווה לתרום כליה וגילוי הגידול הממאיר, הרב רונצקי ממשיך לתאר את מסעו לחיים *הניתוח ותופעות הלוואי, תקופת השיקום הממושכת על קשייה וייסוריה, על ביקורים מפתיעים ומעודדים – ועל החזרה הביתה. חשבון נפש מעמיק ורגיש מלווה את התהליך, ואיש לא מבטיח שהוא יהיה קצר

הרב אביחי רונצקי

התחלתי בנוהל קבלה למחלקה הכירורגית ולפתע מגיח שליח ובידיו אגרטל ענק מלא בפרחים מרהיבים. רונית ואני החלפנו מבטים - מי השולח האלמוני, מניין יודעים על האשפוז?
מורידים אותי לחדר הניתוח כשאני שוכב על מיטתי.

ההרגשה מוזרה. מה אני עושה כאן? מהדהד קול פנימי בתוכי. מדוע לא מניחים לי ללכת ברגל? עודד בני אוחז בקצה המיטה ומבטינו מצטלבים. אני מוחה דמעה קלה בקצה העין. שנים ארוכות נהגתי ללוותו ממש כך לניתוחים הרבים שעבר, וכעת התהפכו היוצרות.

זריקת הרדמה, ואני מפליג לעולם אחר. מתעורר בחדר ההתאוששות. עלטה ודממה סביבי, רק קולות צפצוף המוניטורים מפרים את השקט הזה. מחשבות מתרוצצות במהירות הבזק, לא נותנות מנוח. תחושות גאות ושפל בנפש פנימה. זעקה אילמת נמלטת מתוכי, אנא ה', הנשמה לך והגוף פועלך, חוסה על עמך.

מעלים אותי למחלקה ואני מגיע לחדרי. האחיות מחברות אותי שוב לשקיות האינפוזיה ואני נרדם עד שעות הבוקר.

יום שישי

פוקח את עיניי ורואה את רונית לידי. הכול בסדר, היא סחה בשקט, הניתוח עבר בשלום.

נרדם לעוד כמה שעות ומתעורר לקראת שבת. אני מנסה לומר בניגון את מילות "לכו נרננה"... אך קולי נשנק ופרץ של דמעות ניגר מעיניי. משהוא נשבר בקרבי ומפליג אל תפילת ליל שבת בישיבה ואני במקומי, בפינה השמאלית בקדמת בית המדרש. קהל רב של תלמידים בלובן חולצותיהם פותח בניגונים מתוקים של קבלת שבת. הנפש מתעלה למרומי עליון..
ממשיך לזמר בקול חלוש. התפרים מהניתוח עדיין טריים ומכאיבים מאוד בכל תזוזה.

לא בכדי הביא עליי הקב"ה את המצב שבו אני נמצא, אך אין בי כעת פניות נפשית לעסוק בכך. חייב למצוא לזה זמן מפני שזה עיקר הדבר.

יום השבת

הבוקר עובר עליי שלא בטוב. הבטן התנפחה וכאבים פוקדים אותי. מרגיש תשישות גדולה ושכוחותיי הולכים ואוזלים. הרופא התורן אומר שטבעי להרגיש כך לאחר ניתוח מורכב, אך מצבי הולך ומחמיר. לוקחים לי בדיקות דם והתוצאות לא טובות וגם שאר המדדים אינם תקינים.

מוצאי שבת

אני מתקשר לד"ר סאוטה, ראש מחלקת ניתוחי חזה בבילינסון, שבנו רפאל למד בישיבה שלנו באיתמר. בקול ענות חלושה אני מתאר לו את מצבי והוא עוזב את ביתו ומתייצב ליד מיטתי. הוא מביט בי, שומע את אנחותיי אך קצרה ידו מלהושיע. הוא מבטיח לשוב אליי למחרת היום ולראות אם מצבי משתפר.

ניתוח נוסף

יום ראשון

בשעות הצהריים מגיע ד"ר ניר ומשתף אותי בהתלבטויותיו. ייתכן שמצבך ישתפר, הוא אומר, אך יש גם חשש שנוצרה חסימה במעיים וניאלץ לערוך ניתוח נוסף.
בערב מחליטים להוריד אותי שוב לחדר הניתוחים. כשלוש שעות עמלים הרופאים ביגיעה רבה, ובצאתם הם אומרים לרונית שאכן הייתה חסימה והם הוציאו מגופי כארבעה ליטרים של נוזלים מזוהמים.

לפנות בוקר אני פוקח את עיניי בתחושה של הקלה רבה. התפיחות בבטני ירדה, נשימותיי היו סדורות וגופי רגוע. ד"ר סאוטה מתקרב אליי בפנים קורנות. אתה נראה מצוין, הוא מפטיר לעברי, ובינתיים אני מבחין במכשירים הרבים שאני מחובר אליהם, צינור הזונדה שתקוע באפי, הקטטר... ציניות, ושמא אופטימיות של רופא שסיים זה עתה ניתוח להשתלת ריאות.


נשארו עוד כמה שעות בחדר ההתאוששות, מקום וזמן טוב לחשבון נפש. בכלל, חיי בבית החולים מתנהלים בשני מישורים. זה הרפואי המקצועי, בהשתדלות מאומצת של הצוות הרפואי, וזה האישי, הפנימי, שמנסה עד כמה שאפשר לגעת בשורשי מה שהביאני לכאן. במילים פשוטות יותר - מה מבקש ממני ריבונו של עולם, אבינו האוהב שבשמים. אילו אורחות חיים הוא חפץ ללמדני, מה פשר מילותיו אליי במקרי הימים האחרונים, במעבר המהיר ממאבק לתרום כליה להצלת חיי אחרים למערכה על חיי שלי.

יום שלישי

את התפילות אני מקיים בעודי שוכב על מיטתי, כשרונית מגביהה מעט את ראש המיטה.

הרופאים אוסרים עליי לאכול ולשתות, וגופי מתקיים מנוזלים שמכילים מינרלים שונים.

אני מנסה ללמוד, אך כוחותיי לא עומדים לי.

רונית, שניצבת לצדי בכל שעות היממה, מבקשת מאנשים שלא להגיע לביקור.

היא מבינה שאני זקוק למנוחה, וממילא אני ישן רוב שעות היממה. יחד עם זאת, היא שוקדת על מענה לכל מי שמתקשר או שולח הודעה, ומתברר שהיו רבים כאלו.

בלילה פוקדים אותי חלומות קשים. דמיון ומציאות שזורים יחד מציגים מארג של חזיונות שווא שאין להם פשר, מטלטלים אותי מצד לצד ולא נותנים מנוח.

יום רביעי

בשעות הצהריים נפתחת הדלת ואל החדר נכנסת מיכל בתי שמתגוררת עם משפחתה בדנמרק. מבלי להודיע לאיש, עלתה על מטוס ובאה היישר לכאן כדי להיות עמדי.
בראותי אותה נפתח מעיין דמעותיי ופרצתי בבכי חסר מעצורים. ייסורי הימים האחרונים נגעו בסף הרגישות שלי ועשאוהו עדין ורך יותר.

בונים לו"ז

יום חמישי

ככל שחולפים הימים אני מסגל לעצמי סדר יום קבוע בתוך אי הוודאות שסביבי. מתעורר עם שחר, עוד קודם בוא האחיות לסבב החלפתן בתום משמרת הלילה.

רונית מסייעת בידי לקום, לשטוף פנים ושאר הפעולות הפשוטות שאיני מסוגל לעשות לבדי. אחר כך מתפלל כשהעיטוף בטלית והנחת התפילין די מסובכים בהתחשב בצינורות ומחטי האינפוזיות שנעוצים בשתי ידי. כפי שציינתי קודם לכן תפילותי קצרות יותר מפני שטוב מעט בכוונת הלב. במילות תפילותיי אני מרגיש את קריאתי ממעמקים ממש. מבקש מהקב"ה למתן את ייסורי, שקשה לי מאוד לעמוד בהם. כשהכאבים באים בתכיפות, אני מבין שמנת הייסורים עוד לא תמה ואני משתדל לקבלם באהבה. פשוט לי שככל שאעמיק יותר בתובנות אישיות ובחשבון נפש אף הייסורים - שזו שליחותם - יתמתנו.

ביקור רופאים - מדי יום בין השעות שמונה לתשע מגיעה חבורת רופאי המחלקה. רובם אנשים צעירים, חלקם עדיין מתמחים ויחד עמם כמה שעדיין בשלב הסטאז'. הם מצטופפים סביב מיטתי, ודנים בפרטי המדדים השונים שעלו בבדיקות שעשיתי ביממה האחרונה. כך הם עוברים בעשרים חדרי המחלקה ומטפלים בעשרות רבות של חולים במסירות.

כמו הרופאים, אף צוות האחיות שמטפלות בי עושות זאת ללא לאות ובאהבה.

בהמשך היום אני משתדל לקרוא, לכתוב בפרקי היומן שלי ולמצות את שעות החסד שיש לי עם רונית בשיח ולימוד, מה שלא זכינו לו כמעט קודם מחלתי. בערך בשלוש, החלפת משמרות האחיות ולאחר מכן נכנסת פיזיותרפיסטית ומתרגלת עמי נשימות באמצעות מכשיר. האמת היא שהייתי אלוף במשחק הזה... הקילומטרים הרבים שעשיתי בצבא ובריצותיי בשנים האחרונות הגדילו את נפח ריאותיי.

לילה - קשה לי מאוד להירדם. מהפך את גופי מצד לצד ולא מוצא מנוח. רונית מנסה לסדר כריות למראשותיי, לצדי, להוריד את המיטה או להרימה, אך הכאבים העזים לא מאפשרים לי להירדם. שעות התנומה הבודדות, בעיקר באשמורת האחרונה של הלילה, אחוזות בביעותי חלומות. אני מייחל לשחר שיפציע בחלון חדרי. ממלמל בשפתי את שיר המעלות, ממעמקים קראתיך, ובמקום "נפשי לה' משומרים לבוקר", אמרתי "מחולים לבוקר".

שבת שנייה בבית החולים

מרגיש טוב יותר, אך עדיין אסור לי לאכול ולשתות. אני מקבל הזנה תוך ורידית שמכילה את כל אבות המזון וכנראה גם את יין הקידוש והחלות... את נועם היום הקדוש הזה קשה לחוש בבית החולים, אך שקט יותר במסדרונות המחלקה וכך קל יותר לנוח ולהירגע.

יום שני

לאור השיפור שחל במצבי מחליטים הרופאים לנתק אותי מההזנה ומבקשים שאתחיל לאכול ולשתות. אני עושה כמצוותם ובחלוף שעות מועטות אני חש את בטני הולכת ותופחת בליווי כאבים עזים. ראשי סחרחר עליי ופחד טמיר מטפס ועולה מתהומות הנפש.

הרי כך ממש הרגשתי בשבת שלאחר הניתוח הראשון, שמא שוב נחסמו המעיים ונזדקק לניתוח נוסף, שלישי במספר? הרופא התורן לא התרגש ממצבי, אמר שבאמת קשה לאחר שני ניתוחים, ולמעשה לא עשה דבר. לאחר ליל שימורים, התקשרתי לד"ר איילת שחר וסיפרתי לה על מצבי. היא הבטיחה לעזור ולבוא לבקרני בהמשך היום.

ניקוז רעלים

יום שלישי

ב-7:00 ביקור רופאים. מיד בהיכנסם הבחינו במצבי המידרדר וביקשו לחבר לי זונדה (צינור שמוחדר דרך האף לקיבה) כדי לרוקן את כל מה שהצטבר בבטני. סירבתי. בפעם הקודמת שהכניסו לי זה היה עבורי סיוט והרגשתי שאני נחנק.

כאן נכנס לתמונה ד"ר אלמוג. הרופא הזה הוא איש צעיר, גבה קומה וחייכן ללא תקנה.

בכל עת שנכנס לחדר היה חיוך רחב נסוך על פניו, מושיט את ידו ולוחץ את שלי בלבביות. כעת ארשת פניו לבשה רצינות ונחישות. הוא אחז בי ואמר בקול חסר פשרות, אני אכניס לך את הזונדה, אתה חייב את זה. אחרת זה פשוט מסוכן. קיים חשש שמיצי הקיבה ייכנסו לריאות. אין דרך אחרת.

הסכמתי. מיד אחר כך חיברו את הצינור לשקית ובבת אחת יצאו לתוכה שלושה ליטרים של נוזל כהה שמילא את חלל הבטן.
מורידים אותי לבדיקת סי-טי. לאחר שעה ארוכה של בדיקות הדמיה והתייעצות עם מומחי הרנטגן הגיעו למסקנה שיש חסימה, לא מכנית אלא דינמית, שאת סיבתה אין הם יכולים להסביר. נמתין עוד כמה ימים ואם המצב לא ישתפר ייתכן שניאלץ לנתח שוב, אמר לי ד"ר ניר: אסרו עליי שוב לאכול ולשתות ושבתי להזנה מלאכותית.

יום רביעי

מיכל נפרדת מאתנו ושבה למשפחתה בדנמרק. הודיתי לה מאוד על הגעתה ועל הזמן הרב שהקדישה לי.

שוב שגרת ימים ולילות של מקום שנמצא מעבר לחלל של זמן ומקום.

החיים נעים כאן בקצב קבוע. החלפת משמרות בשעות מדודות, חלוקת אוכל, תרופות, בדיקות מדדים, ניקיונות.

מבעד לחלון אני יכול לראות שמי תכלת בוהקים בזוהר השמש, או חשרת עננים כבדים אוצרים בתוכם ממטרי גשם. כאן בבית החולים איו משמעות לזמן, לאקלים, ליום או לילה.גם למתרחש במדינה אין כאן משמעות. דבר לא זולג לכאן.

איש איש, צערו וייסוריו ממלאים את עולמו, ודיו בכך.

בחזרה לסיני

יום חמישי

אני מרגיש טוב יותר. רונית מתירה מעט את רסן הביקורים. מעניין ומרגש שראשוני הבאים הם חברים משכבר הימים.

בשעות הצהריים מגיע אבי אנגל, שהיה מפקד צוות בפלוגה שפיקדתי עליה במלחמת יום הכיפורים ואח"כ סמ"פ. איש מתוק בעל פנים של ילד. תמיד היה חביב עליי מאוד ושמחתי מאוד לבואו.
השיח בינינו קלח בנעימות כשאנו שבים אל תמונות של ימים עברו במדבריות סיני.

מאוחר יותר באו שניים ממפקדי היחידה, ספקטור ושיפמן, שהיו בהמשך למפקדי אוגדות. גם אותם קיבלתי במאור פנים. דאגתם לי לאחר שנים כה רבות ריגשה אותי מאוד.
עוד מבקר חביב עליי היה חיים קונפינו - הסמ"פ שלי בפלוגת המסלול של אוג' 74, כשרונית הייתה הפקידה הפלוגתית. הגיעו גם שלמה וייס שהיה מ"מ בפלוגה, מוטי שקלאר שהיה הרס"פ, עמוס מקיבוץ שדות ים וגיורא מחצבה שהיו מפקדי כיתות.

רונית הציעה שנעשה כאן ישיבת סגל כמו פעם...

עוד רבו המבקרים - יואל מהשומר החדש, אבישי ממכינת ערבה שבחצבה, הורים שכולים. כולם עודדוני והביאו משב רענן בכנפי רוחי שהיו שמוטות עד עתה.

רעד חלף בגופי עת נכנסו לחדרי שלושה פצועי צה"ל: איתי שנפצע אנושות בשכם כששימש מפקד צוות בעורב צנחנים. קטוע שתי רגליו, כשהוא הולך בבטחה על שני קביים.

יחד עמו באו רן אליה ורועי זוזוט שנפצעו קשה במבצע עופרת יצוקה, כשגם רגלו של רן נקטעה. כשראו את התפרים הארוכים שבבטני חייכו ואמרו - כעת אתה משלנו...

איני יכול שלא להזכיר מבקרים נכבדים, ידידי הטובים נפתלי בנט ואיילת שקד שעל אף עיסוקיהם הרבים מצאו פנאי לבקרני. הגיע כם ידיד קרוב של ישיבתנו באיתמר, מוטי זוננפלד, שבערבו של יום השנה לבתו דניאל טרח ובא לעודד את רוחי.

עוד רבו המבקרים ואני יודע שללא המגבלה שהטילה רונית, היו מגיעים רבים נוספים.

יום שישי

'סוגר' שבת שלישית בבית החולים. מרגיש טוב יותר והרופאים מבקשים שאתחיל לשתות, טיפין טיפין.
שבת בבוקר

ירדתי לתפילת שחרית בבית הכנסת שבקומת הקרקע. זו לי הפעם הראשונה מזמן שהתאשפזתי שהתפללתי בציבור. כוחותיי לא עמדו לי להישאר לכל אורך התפילה ולאחר קריאת התורה שבתי לחדרי, אך הרגשתי שהשבת מיטיבה.

אחר הצהריים התבקשתי להתחיל לאכול וכך הצלחתי לקיים את הסעודה השלישית במעט גבינה ו'אינשור'.

שחרור – שמחה וחשש

יום ראשון

בבוקר נקבעה לנו פגישה עם ד"ר עירית האונקולוגית. היא מקדמת אותנו בחיוך רחב מבשר טוב. הגידול נמצא בשלב 2, היא אומרת, הוא היה ממש מתחת לכבד, פרץ את דופן המעי ושם הוא התגלה בבדיקה שעשית. פשוט ניצלת, היא מוסיפה לדבריה.

לגבי הטיפול הכימותרפי נצטרך להמתין כמה שבועות עד שיתקבלו תוצאות הבדיקות שנשלחו לארה"ב.

נשמנו לרווחה. התחדדה בי ההבנה עד כמה גדול היה חסד ה' עמי שלא עזבני ליפול בשאול תחתית.

ההליכה למרפאה האונקולוגית החלישה אותי. שבתי למיטתי, למנוחה שהייתי זקוק לה. האחיות מצאו שלחץ הדם שלי נמוך מאוד ונדרשתי לשתות כמה כוסות מים ולא להתאמץ יתר על המידה.

יום שני

ד"ר נמרוד מוביל את ביקור הרופאים. נמרוד, בן מושב פארן שבערבה, היה קצין בפלס"ר נח"ל, כך שמצאנו שפה משותפת בעת ביקוריו בחדרי לשיח בענייני צבא. כעת הוא ממשש את בטני, נוקש עליה ואומר שהיא רכה ואינה רגישה. הוא מחייך: סימנים טובים, נראה שכדאי להתחיל לדבר על שחרור מבית החולים.

שחרור. מילת קסם נפלאה ומאיימת כאחד. החדר הזה משמש לי כבית מזה כשלושה שבועות. ימים ולילות של קצב חיים אחר, שונה לחלוטין ממה שהיה טרם בואי לכאן.
עד כמה משתוקק הנני לשוב לביתי, למשפחה הענפה והיפה שלנו, לבית המדרש שוקק התלמידים ולימוד התורה.

יחד עם זאת, קיימת עדיין תחושה עמומה של פחד מהבאות, מחולשה פתאומית, מכאבים שלא אדע פשרם.כאן הנני מוקף באנשי רפואה שלרשותם אמצעים לערוך בדיקות ולעמוד על מצב בריאותי.

צהריים - יוצא להליכה קצרה במסדרון המוליך למחלקת ההשתלות. מנסה להאיץ מעט, אך רגליי אינן נשמעות לי. אני מעלה בדמיוני את ריצות הלילה שלי במשעולי היישוב שלנו, את תחושת הסיפוק מהמאמץ הנלווה, מהזיעה הניגרת – וכעת, בקושי רב פוסע כמה עשרות מטרים וחולשה אוחזת אותי... נראה שעל כך אמר קהלת: "לכול זמן ועת לכל חפץ".
במחלקת ההשתלות אני פוגש איש צעיר לבוש בבגדי מאושפז כשהוא מהלך לאטו. אתמול תרמתי כליה, הוא מספר. חיבקתיו כשעיניי נוצצות בדמעותיי, לבי גאה משמחה ונחמץ מעצב על שלא הספקתי.

לקראת ערב - אל חדרי נכנס ד"ר אלמוג, מחייך. אומר גם הוא שנכון לדבר על שחרור מבית החולים.

אני מביט מבעד לחלון, גשם זלעפות. הרקיע עוטה שלמה עבה של עננים אפורים. אומר של קדרות והתכנסות פנימה.

החולה הבודד

ד"ר ניר, הרופא המנתח, מגיע ואומר שמבחינתו אפשר שאשתחרר לביתי מחר. הוא הוסיף שאם אני מרגיש צורך להישאר עוד כמה ימים, זה בסדר. השבתי שמיציתי את הטיפול הטוב שזכיתי לו כאן. נשוב לביתנו, למשפחה שמצפה לנו, ונמשיך בתהליך ההחלמה.

לילה אחרון - אני מתקשה להירדם, שנתי נודדת מעליי. נוטל את יומני ומעלה על הכתב את מחשבותיי על עולמו של החולה.

החולה הנו איש בודד
גלמוד, ללא חבר בעולמו.
גם אם ירבו עליו רעים
נותר הוא בפינתו
של ייסורי מחלתו.
אין זקוק הוא לאיש
גם כי שוחרת לכך נפשו
זה כיסוי לשון בלבד.
את כאבו, ייסוריו, יגונו
אין יכולת להבין, להכיל
אלא הוא לבדו.
כשהבטן הומה, רוחשת
הולכת ותופחת
אילו מילים ירשמו תחושותיו?
כשהוא כובש זעקה
הפורצת מעומק לבו
ואנחותיו חרש
מסב פניו ומתייפח
כיצד נדע לנחמו
להפיס מעט דעתו?
שמא יד לו נושיט
מגע רך, מלטף
נשקוט עמו
בתהומות ייסוריו.
אך שכינה למראשותיו של חולה, היא עמו בעולמו.

יום שלישי

ביקור רופאים אחרון. חיוכים נשלחים מכל עבר. בדיקות אחרונות ומתן הדרכה לתקופה הקרובה. ד"ר אלמוג מנופף באצבעו ומזהיר: שלושה חודשים ללא מאמץ גופני מוגבר!

הולך עם רונית להיפרד מאלו שסייעו להחלמתי ולהודות. ראשית צוות המחלקה, ממנקה החדרים נזי ופיורלה מחלקת האוכל, דרך האחיות המסורות, הסטאז'רים שלקחו ממני את בדיקות הדם (עם הרבה דקירות מיותרות...) הרופאים המתמחים הצעירים והנמרצים, ועד ד"ר ניר הרופא המנתח שהרשים אותי ברצינותו.

לאחר מכן נפרדנו מרחל וענת מתאמות ההשתלות, שיחד עם שאר הצוות במחלקה הזו היו לי כמשפחה קרובה וסייעו רבות לכל אורך הדרך.

הלכנו לומר שלום גם לד"ר בן גל, ראש יחידת אי ספיקת לב, שכגודל מקצועיותו כך רוחב לבו המסור והאוהב.

מאחורי הקלעים, בנעימות וענווה רבה סייע לנו סגן מנהל בית החולים ד"ר ערן רוטמן, שעל אף מעמדו הרם נענה בשמחה לכל קריאה ובקשה.
אנו שבים לאיתמר כשרונית נוהגת ואני מביט אל הדרך המוכרת לי כל כך.

ובכל זאת משהו השתנה. לא בנוף המתחלף אלא בי.

תהפוכות החודשים האחרונים, ימי האשפוז הארוכים והמייסרים, השאירו בי חותם עז שלא יימחה לעולם.

קו נמתח בחיי בין השנים שלפני לאלו שאני שב אליהן כעת.

"לך כנוס"

תם ולא נשלם.

עד כאן רשמי חיי בשנה וחצי האחרונות, מהתעוררות לבי לשאת תרומת כליה להצלת חיי אדם ועד לסיפור המאבק על חיי בימים הללו.

אוסיף לדפים אלו פרק נוסף, אישי מאוד, של התבוננות וחשבון נפש נוקב במהלכי חיי עד עתה. לא בכדי הביא עלי ה' כל זאת וכיוון שבאים ייסורים על האדם יפשפש וימשמש במעשיו.
שהרי "כל האומר שהקב"ה ותרן יוותרו מעוהי" . עד כמה פשוטים וברורים דברי חז"ל - ואכן מעיי בקרבי נחתכו בשני ניתוחים מורכבים.

צלחה ידם של הרופאים, ועתה המקום לעבודתי שלי, והיא קשה וסבוכה הרבה יותר. שמעש ידיהם המבורך הסתיים בסילוק נגעי הגוף ומלאכתי שלי בטיהור הנפש שירדה לתהומות המצולה.
"אמר רב הונא: כיוון שעשה אדם עברה ושנה בה, הותרה לו". ואף שהגמרא מסייגת שרק "נעשית לו כהיתר" בכל זאת נקט רב הונא "הותרה לו" - מפני שהרגל הופך לטבע ודרכו של איש ישרה בעיניו גם כשהיא מלאה במעקשים ובפיתולים.

ובכן, לאחר שנים רבות שבהן שלחתי את איברי גופי ונפשי לכל עבר, הגיעה עת כנוס. 

צילום: יח"צ

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
לסניוריטי באהבה

  יהודה עמרני על שיטת...

הטישו שפקח את עיני

  האקווריום המיוחד במזרח התיכון...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם