שירת העמק

s8emeq

משהו דרמטי עובר על עמק יזרעאל. העמק שפיתח בין שביליו ושדותיו את דמות הישראלי המנותק ממולידו היהודי הגלותי, עובר תהליך רך ומרתק של פיוס מחודש עם המקורות * רועי אהרוני יצא למסע מרגש בין אותן מושבות ותיקות של פעם, כדי לנסות לברר מה הביא את בית אלפא מובילת האנטיות השמוצניקית לאירוע מרגש של הכנסת ספר תורה, איך קרה שבתל יוסף יש כיום שיעור פרשת שבוע לילדים, וכיצד הפכו משרדי הגד"ש של עין חרוד לאכסניה הקבועה של שיעור גמרא * מי שיגמד את הסיפור המאלף הזה ל"עוד כמה יהודים שגילו את האור" יפספס את מה שעמק יזרעאל מנסה לומר לכולנו *חלק ראשון

רועי אהרוני


אתם לא חייבים, אבל אני מאמין שיש השגחה פרטית גם בפלייליסט. ביום שיצאתי למסע המושבות הקטנטן שלי קיבלתי שני שירים כאלה, מתוזמנים רנדומלית היישר לתוך המערכת של האוטו שלי. אחרי שעה של נסיעה מתל אביב הסואנת, ברגע שעליתי במעלה הכביש ונגלה לעיניי הנוף המפעים של העמק, בדיוק מופלא החל קולו של אריק איינשטיין לפזם את אלתרמן: "זוהי ארצי ושדותיה, זהו עמק יזרעאל". האם אני הולך לפגוש את העמק שעליו כתב אלתרמן, או ש"ארצי שינתה את פניה"? שמא אין סתירה בין השניים? הפלייליסט עוד יאמר את דברו בסוף המסע הזה.
המיתוס סביב קיבוצי העמק ידוע: מדובר בקיבוצים של העלייה השנייה, שהוקמו כדי להחריב את העולם הישן עד היסוד, ולהקים חברה סוציאליסטית-חילונית למהדרין. אבל בשנים האחרונות מתחילים להגיע עוד ועוד שמועות על התעוררות רוחנית המתרחשת בין נופי העמק. שיעורי תורה נפתחים תחת כל עץ רענן, חדרי אוכל מוכשרים ומסעדות כשרות נפתחות (על בורגרים וחומוס בבית השיטה כבר שמעתם?) הכנסות ספרי תורה המוניות (המשעולים בקיבוץ בית אלפא עוד לא נרגעו מהמאורע המרגש) ובתי כנסיות המוקמים או מאוכלסים מחדש בידי בני הקיבוצים. אולי אפשר להטיל ספק בהצגת הניתוק ההיסטורי בין הקיבוצים ליהדות כמוחלט, ואולי אפשר אף להעז ולבשר על פיוס היסטורי בין יושבי הקיבוצים לבין המסורת היהודית, פיוס שיוצר אנשים אחרים לגמרי מהתבניות הסקטוריאליות שאנו מנסים לצייר.

 

"חרדה אמתית שהקשר ליהדות ייפסק"

החניה הראשונה שלי היא בקיבוץ תל יוסף, קיבוץ שנוסד לפני כמעט מאה שנים בידי גדוד העבודה. אני משוחח עם אחד מזקני העמק החשובים, גבי אברהם. גילו של גבי כבר נושק ל-90, הוא כמעט איננו רואה, אך עיניו הספיקו לראות את תל יוסף מימי הקמת המדינה ועד ימינו אנו, והוא היה עד לכמה מנקודות הציון החשובות ביחסים שבין הקיבוץ לבין המסורת היהודית.

גבי נולד בטרנסילבניה בבית ציוני ומסורתי, "מטבח כשר, כלים של פסח בבוידעם, אבל על הראש קסקט במקום כיפה". למד עד גיל 6 בחיידר, והלך לבית הכנסת בעיקר בחגים. כשהיה בן 10 פרצה מלחמת העולם השנייה, והוא מצא את עצמו באושוויץ ובדכאו. לאחר המלחמה גילה שמלבד אחיו הגדול אנדריי, כולם נרצחו בשואה. לאחר שהות במחנה בקפריסין, ומשהסתיימה מלחמת השחרור, הגיע לקיבוץ תל יוסף, שם הוא מתגורר עד היום. בשנותיו בקיבוץ עבד בגידולי שדה ("פלחה"), ברפת ובמכון החליבה, ואף היה נהג האמבולנס של הקיבוץ.
כמי שגדל בהוויה יהודית-מסורתית, התאכזב גבי כשגילה שאין כמעט יהדות בקיבוץ החילוני. "לחלק מחברי הקיבוץ היו הורים שבזמן הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ברחו מהארצות הבלטיות ומפולין לברית המועצות, שם הם שרדו בתנאים קשים", מספר גבי. "הם הגיעו לקיבוץ, רובם דתיים סביב גיל 60. המשק לא קלט אותם בתור חברים, אלא בתור הורים לחברים".

בעקבות הגעת ההורים, הוכנסו מעט סממנים מסורתיים לקיבוץ. "חברה אחת הייתה מבשלת להם אוכל כשר בנפרד, והקימו להם בית כנסת בצריף ליד הרפת. בחדר אחד הם היו מתפללים, ובשני אוכלים את האוכל הכשר".
לאט-לאט החלו ההורים ללכת לעולמם, ובית הכנסת התמעט מיושביו. "בית הכנסת היה קרוב לרפת, וכשעבדתי ברפת היו מבקשים ממני להצטרף למניין", מספר גבי, והוא היה מצטרף כשהיו צריכים. אבל חזרתו הרשמית לתוך כותלי בית הכנסת הייתה בעקבות מלחמת ששת הימים. "אני לא יודע להסביר מה הקשר, אבל אמרתי – אני אתחיל לבוא לבית הכנסת. בימי חול לא יכולתי לבוא בגלל העבודה, אבל בשבתות הייתי בא".

"כאב לי שרוב החברים היו אנטי ליהדות", מספר גבי בכאב. "הם היו עושים עבודות רבות בשבת, לא התייחסו בכלל לשבת או ליהדות. הם באו לבנות חברה סוציאליסטית-מרקסיסטית-לניניסטית, והם טענו שסוציאליזם ותיאולוגיה לא יכולים ללכת ביחד. לא היה עם מי לדבר".

ועדיין, גבי זוכר לטובה גם את קבלות השבת החילוניות שהיו בקיבוץ בשנות החמישים והשישים. "אמנם זה היה עם כלי נגינה, והיו גם שירי ארץ ישראל, אבל בקבלת השבת בחדר האוכל היו גם שירים במנגינה המסורתית", הוא מספר, ואז פוצח במנגינה המוכרת לכולנו מתפילת מנחה של שבת: "'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. ככה שרו, את המילים הללו ממש, גם בשנים ההן".

את ליל הסדר היו חוגגים, אך באווירה מעט שונה. "אמנם היו עושים את כל המנגינות, אבל קוראים את ההגדה הקיבוצית. היו אומרים גם פסוקים, כמו 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים... וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע', אבל את 'נְאֻם ה'' הם היו משמיטים. היו שרים שירי חג בלי כיסוי ראש, וזה הציק לי, אבל זאת הייתה האווירה".

אחת מנקודות המפנה הייתה בשנת תשל"ג, כאשר שר הדתות דאז, ד"ר זרח ורהפטיג, ארגן תרומה לקיבוצים לשם הקמת בית כנסת. בתל יוסף החליטו להקימו ליד חדר האוכל, הפעם במרכז הקיבוץ ולא בקצהו. גבי נזכר באחת האספות שהוציאו אותו מכליו: "היה חוצפן גדול אחד, ששאל שאילתא באספה: 'מי החליט לבנות בית כנסת במרכז המשק, ליד מוסדות התרבות? כששאלוהו בתגובה – אז איפה לבנות? הוא אמר – 'ליד הרפת או ליד הלול, זה המקום שמתאים'. אבל החברים ענו לו: 'יש פה חברים שרוצים לפקוד את בית הכנסת, זהו מוסד עבורם ואנחנו חברה פלורליסטית'. אז בנו את בית הכנסת ליד חדר האוכל, במרכז הקיבוץ. זה אמנם יצר מצב שחרה לי לא פעם, שביום כיפור חלק צמים בבית הכנסת ולצדם נמצאים חברים אחרים בחדר האוכל ואוכלים".

מאז שנבנה בית הכנסת הפך גבי לשליח הציבור ובעל הקריאה. היו שנים שבהן היה החזן של כל תפילות יום הכיפורים, מ"כל נדרי" ועד "נעילה". עד לא מזמן הוא לימד את ילדי הקיבוץ לבר מצווה, ואת רוב תלמידיו הוא זוכר, כולל הפרשה שבה עלו לתורה.

בשנים האחרונות החל הציבור לפקוד שוב את בית הכנסת: "יש היום הרבה יותר אנשים בבית הכנסת, בעיקר בלילות שבת", הוא אומר. "בכלל, אני חושב שבארץ יש יותר חזרה ליהדות. גם האנשים יותר מכבדים את היהדות. גם אם הם לא הולכים לבית הכנסת, הם לא אנטי".

גם השבת בקיבוץ כבר נראית אחרת. כמעט אין אנשים שעובדים בשבת. שעון שבת דואג למזון בלול, ברפת עובדים בעיקר תאילנדים. "אמנם בתורה כתוב שגם העבדים והגרים צריכים לנוח", מצטחק גבי, "אך לשם עוד לא הגענו.
"תמיד חשבתי שאחרי שההורים של חברי הקיבוץ ילכו לעולמם, גם הקשר ליהדות ייעלם. אנחנו עוד הצלחנו להחזיק אותו בשיניים, אבל הדור האמצעי היה אנטי ליהדות והייתה לי חרדה אמתית שזה הולך להיגמר. אבל ברוך ה', הדור הבא חוזר אל חיק היהדות, יש מי שימשיך".

 

זייפנות הרמונית

אנחנו נפרדים מגבי ופונים לשיחה צפופה עם אסי גוטסמן (41), כדי שיספר לי על אותו דור חדש שאחראי לפיוס ההיסטורי שבין הקיבוץ ליהדות. אסי הוא תאורן בימות שלא מסתפק רק בהארת הצגות, אלא מאיר את העמק כולו. הוא נשוי פלוס שלושה ילדים חמודים.

"אבי גדל בארגנטינה בבית דתי, אבל היה מספר על עצמו שהוא היה 'גוי של שבת'", מספר אסי. "הם גרו בארגנטינה במקום שבו לא היה בית ספר יהודי, אז הוא היה הולך לבית הספר בשבת, לומד וכותב.

"אני לא זוכר שעשינו אי פעם קידוש בשבת. עד לפני שלוש שנים וחצי לא ידעתי כלום על קבלת שבת. חגים היינו חוגגים, אבל לא בצורה המסורתית. לכן פסח הוא החג שעד היום הכי קשה לי. אני לא יודע איך לקיים את 'והגדת לבנך'. אני לא יודע איך עושים סדר פסח עם משפחה משני הצדדים שלא מעוניינת יותר מדי לקרוא את ההגדה. אני לא מכיר שום ניגון, רק שירי גשם ושירים חקלאיים שהיינו שומעים בליל הסדר אצל הסבא והסבתא בשדה נחום, ומה בכלל הקשר בין זה לבין חג הפסח.

"שאלתי את אבא שלי איך היה נראה סדר הפסח אצלם בבית", מספר אסי. "הוא אמר לי שהדבר היחיד שהוא זוכר זה שהסדר היה בעברית והוא לא הבין כלום. הם ישבו דוממים ליד השולחן בלי להבין אף מילה, וסבא שלי קורא בעברית ובוכה.

"זה פשוט מדהים, זו חוליה אחת שניתקה את השרשרת, ואני כבר שנים מנסה להיאחז במשהו ואין לי במה לאחוז. עכשיו צריך איכשהו לנסות לחבר את השרשרת שוב".

אסי מעיד על עצמו שהוא כל החיים בתהליך של חיפוש, ביחד עם אשתו ולחוד. "מחפשים את האמת, מה האמת בעולם, מה האמת בחיים שלנו. איך לחיות חיים יותר שלמים, יותר טובים. חיפשתי המון, כל הזמן. חיפשתי גם במקומות שהיום אני יודע שאסור להסתובב בהם".

ההגעה ליהדות לא הייתה מידית. אסי התחיל ללכת בקביעות לשיעור של יובל לויטה (כן, מהטור שלנו), שמשך אליו לא מעט אנשים בני העמק מכל קצות הקשת היהודית, "כולם בני הקיבוצים פה באזור, בגיל שלי". הוא החליט להניח תפילין בכל יום ולשמור שבת, דבר שהיה ממש לא פשוט מבחינת הפרנסה שלו, שכן משכורתו הייתה בעיקר מסופי השבוע.
באותו זמן בית הכנסת בקיבוץ תל יוסף היה פתוח בעיקר בחגים, וכדי להתפלל במניין בשבתות החל אסי ללכת לעין חרוד, הקיבוץ הסמוך. אבל יום אחד הוא פגש ליד בית הכנסת של הקיבוץ חבר בן גילו שהתקרב ליהדות. השניים החליטו להתחיל לפתוח את בית הכנסת בחגי תשרי לקהל הרחב, והעידוד של בני הקיבוץ הוביל אותם לפתוח את בית הכנסת גם בשבתות.

אסי מבקש להדגיש שבית הכנסת של תל יוסף מעולם לא היה עזוב או נטוש, וכשהוא קיבל אותו לידיו הוא היה אחרי שיפוץ יסודי, "פנינה של מקום", לדבריו. "כשקיבלתי לידיי את מפתחות בית הכנסת הייתי בתחילת התהליך, עוד בלי כיפה, ולא ידעתי כלום. לא ידעתי את סדר התפילות, איך מתפללים תפילת עמידה, איך אומרים קבלת שבת. החבר שלי ידע קצת יותר אז הוא ניהל את התפילות, ומהר מאוד הצטרפתי. מזל שהיום באינטרנט אפשר ללמוד הכול".

כך ישב אסי מול המחשב ימים שלמים ולמד לקרוא בתורה ואת נוסחי התפילות. לפעמים נעזר גם בחברים. "לא היה נוסח קבוע", הוא מספר. "כל פעם בבית הכנסת שרנו דברים אחרים, למדנו כל מיני נוסחים במהלך השבוע והבאנו אותם אל בית הכנסת. לאט לאט התקבענו על נוסח שנולד מחיפוש משותף של בני הקהילה. בהתחלה אתה מזייף לבד, אחרי זה יש עוד כמה שמזייפים אתך, בסוף כולם מזייפים ביחד ואיכשהו יוצאת מזה הרמוניה".

 

הבעיטה הובילה לבחירה מרצון

נראה שבקיבוצים היום לא צומחים רק יבולים, אלא גם נוסחי-תפילה. בני הקיבוץ החלו מלבישים את התפילה העתיקה במנגינות מלוקטות מכל כנפות תבל ומרחבי רשת האינטרנט. אם תשאלו אותם אם הם מתפללים בנוסח פולין או מרוקו, לא בטוח שהם ידעו לענות. הם מתפללים בנוסח כלל-ישראלי, או כמו שאסי קורא לזה: "מסורת בת שלוש שנים".
לאט-לאט הם מפתחים מסורת סביב החגים. ברוב החגים הם זקוקים לחזן מבחוץ, אך האודישנים לא מתמקדים באיכויות הווקליות של החזן. "הרצון הכי גדול שלנו הוא שבית הכנסת יהיה של כלל הקיבוץ", אומר אסי, "מקום שבו כל אחד יוכל לבוא ולהרגיש שייך. כשאתה מביא מישהו מחוץ לקיבוץ, חשוב מאוד שזה יהיה אדם שידע לדבר עם אנשי הקיבוץ, וזו אמנות בפני עצמה".


השנה הצטרף למסורת אירוע חדש, ואסי מקווה שיהפוך גם הוא לחלק מן המסורת: ליל הושענא רבא. "החלטנו השנה לארגן לימוד כל הלילה. כשאתה מארגן ערב כזה, ברור שזה אמור לדבר אל כלל ישראל, וברור שיהיו נשים וגברים ביחד. רצינו שכולם יוכלו למצוא את עצמם בערב שכזה, מתוך הבנה שהתורה שייכת לכלל ישראל, ומתוך כך הדברים הנאמרים בערב צריכים לבוא מהלב, מהאהבה הפנימית. הגיעו אנשים מעבר לכל דמיון: חברי קיבוץ מתל יוסף, אנשים מהקיבוץ הדתי, חברים ממודיעין, ועוד ועוד. נשארנו ללמוד עד תפילת ותיקין".


בשנה האחרונה הם ארגנו גם הקפות שניות המוניות, והגיעו חברים מכלל הקיבוצים באזור, גם כאלה ששנים ארוכות לא פקדו את בית הכנסת.


פעילות שכזו לא גורמת מתחים בתוך קיבוץ חילוני?


"תמיד יש כאלה שלא רוצים, אבל כך זה בכל פעילות בקיבוץ. הרוח הכללית שאני מקבל בקיבוץ היא שהפעילות מבורכת. יש גם כאלה שאומרים – תעשו מה שאתם רוצים, רק אל תפריעו לנו ואנחנו לא נפריע לכם. זה גם בסדר בעיניי. אני לא מרגיש שיש מישהו בקיבוץ שיעשה הפגנה מול בית הכנסת ויצא בחריפות נגדנו".
בית הכנסת הפך לאבן שואבת הרבה מעבר למשוער. פתאום יש מקום לעשות בו שבתות-חתן ובר מצווה, ואפילו לברך "הגומל". "הדור של הסבים שלנו רצה לנסות משהו חדש והרגיש שהוא צריך בשביל זה להחריב את הישן", אומר אסי. "היום אנשים מרגישים יותר מפויסים עם העבר שלהם. אנשים באים לשמוע שופר כי זה הרבה יותר חזק ממסורת של עשרות שנים – זה משהו שיושב לנו בנשמה כבר אלפי שנים.


"היינו צריכים את המהלך הזה של זקני הקיבוץ בתקופת שיבת ציון, אבל עכשיו אנחנו במהלך אחר. זה הזמן של כלל עם ישראל לחזור לעבודת ה' מתוך אהבה ומתוך בחירה".


לא בא לך לפעמים לעזוב למקום שבו יותר קל מבחינה רוחנית?


"הרבה פעמים בא לי, אבל היום יש לנו כוח סביבתי גדול – חב"ד בית שאן, הקיבוצים הדתיים, בית המדרש בבית שאן, חברים מבית השיטה ומניר דוד וממולדת שהם באותם תנאים. אם אני רוצה להרים אירוע – יש לי למי לפנות. גם בתוך הקיבוץ תמיד נותנים בעין יפה, גם אנשים שלא משתתפים באירוע. יש מין מעטפת תומכת, גם מבפנים וגם במחוץ".
לאן הקיבוצים הולכים?


"אני לא חושב שנהיה אי פעם כמו בני ברק או מאה שערים, וזה גם לא מה שאני מייחל לו. אני כן חושב שאנחנו הולכים למקום שבו היהדות כבר לא תהיה איום על אף אחד, וכולם יבחרו מתוך חופש ואהבה, בלי להרגיש כפייה.


"מדובר במספרים ההולכים וגדלים בקצב מטורף של 'כיפות שקופות', כל מיני אנשים שנמצאים על הספקטרום האמוני, אבל כולם נמצאים בו מתוך אהבה ומתוך הבנה שזה דבר טוב והם בוחרים את זה. אני לא חושב שהיה אי פעם ביהדות דבר כזה. בלי דור המייסדים שהשאיר את היהדות המסורתית מאחור, לא היינו יכולים להגיע לציבור ענק שבוחר בדרך היהודית מתוך אהבה ורצון חופשי".

אני ואמהות הילדים ממתינים עד לסיום השיעור


אסי ואני מרגישים שעוד לא מיצינו את השיחה, אבל מחוגי השעון מתקרבים לשעה שש וזה אומר שהגיע הזמן לשיעור פרשת שבוע לילדי הקיבוץ. אתם קוראים נכון: שיעור פרשת שבוע שמעביר רב צעיר וכריזמטי, וילדי הקיבוץ יושבים סביבו מרותקים.


אנחנו הולכים לבית הכנסת, שעל קירותיו עוד תלוי לוח שנה משנות ה-70, ואסי החליט לא להוריד כשקיבל את המפתחות. אחת האימהות שהביאה את בנה לשיעור פונה לאסי: "אסי'לה, הבן שלי נורא רוצה לעלות לתורה. אולי הרב הזה ילמד אותו? התאריך שלו הוא בכ"ג באדר ב', ככה לפחות כתוב לו בתעודת זהות".


אסי מתנדב לשאול את הרב, ואני שואל אותה למה הילד רוצה לעלות לתורה. "אנחנו לא עודדנו אותו לזה, אפילו ניסיתי להניא אותו מזה, כי אני נורא עמוסה. אין לי הסברים לזה. הוא נורא אוהב תנ"ך, הוא ילד מאוד רוחני".


סביב הרב הצעיר יושבים ילדי הקיבוץ, מקשיבים לו ועונים תשובות מקוריות. ההורים נכנסים, מציצים ולפעמים נתפסים ויושבים. בחוץ יושבות שלוש אימהות על ספסל, שלבקשתן נקרא להן מיכל, ענת ודליה. סיפרתי להן שאני כתב של "עולם קטן". מיכל שאלה – "מה, זה של מימד"? עניתי שפחות.


למה אתם שולחים את הילדים לשיעור פרשת שבוע?


"קודם כול, זה בא מהם. הם רוצים בזה", עונה דליה. "בנוסף, הרב הזה ממש חמוד, הוא מספר יפה וכיף להם".
ומיכל תוהה: "עדיף לשבת בבית?"


כשהייתם קטנים, לא לקחו אתכם לשיעור בבית כנסת.


"אני לא ביקרתי בבית כנסת עד גיל מאוד מאוחר", אומרת מיכל. "אבא שלי מגדיר את עצמו אנטי-דתי. הוא מאוד אוהב תנ"ך ויש לו את כל התלמוד של הרב שטיינזלץ בבית, אבל הוא לא רוצה למשל שבבית כנסת יגידו לו איך לדבר עם א-לוהים – יש לו הדרך שלו. הוא מתנגד לכל מה שקשור בדת, כי באמת יש בדת דברים רבים שמביאים אותך למקומות לא טובים".


"תלוי איך את מסתכלת על הדברים", מסתייגת דליה.


"כשבאתי להתחתן", מסבירה מיכל, "הלכנו לרבנות של אחת מערי הצפון, והרב התחיל להגיד לי – את צריכה לעשות ככה וככה. הוא בא אליי כמו מישהו מכוכב אחר. אמרתי לו – תודה רבה, אני לא רוצה להתחתן אתכם, והלכתי משם. הלכנו לרב של קיבוץ דתי, והוא אמר לי – את לא צריכה לעשות כלום, והתחתנו כדת וכדין בלי שאף אחד ישב לי על הראש. יש בדת כפייה לא נעימה, אבל זה גם יכול להיות אחרת, אם מישהו ייקח את זה על עצמו".


"את מדליקה נרות בשישי?" מצטרפת ענת, ולתשובתה השלילית של חברתה היא עונה "חבל". ענת מספרת שבעלה בקליקה של אסי, ושהיה לו קשה עם התגובה של הסביבה הקיבוצית לתהליך שעבר. "היה נראה להם שמשהו השתבש אצלו", היא אומרת. מיכל אומרת שהיא מבינה את התגובות הללו: "יש הרבה שמתחזקים עקב כל מיני משברים שהם עברו, וזה יכול להתפרש כמשהו לא תקין".


למה אם מישהו עובר משבר ומתחיל לצייר למשל, לא יחשבו עליו שהוא השתבש, אבל אם הוא יחזור בתשובה כן יחשבו?


"אנשים חושבים שהדת היא דבר מאוד מוחלט", מסבירה ענת, "או שאתה דתי או שלא, ולא יודעים שיש בזה הרבה גוונים. אנשים מפחדים שכל המציאות תשתנה בעקבות החזרה בתשובה".

מיכל: "בקיבוץ אתה מוּנע הרבה מהמחשבה 'מה יגידו'".


דליה: "זו חברה סגורה פה. מי שהולך לבית הכנסת מיד שואלים אותו: 'חזרת בתשובה?'"
יש התנגדויות לפעילויות שמארגנים פה בבית הכנסת?


"התנגדויות תלויות באדם שמארגן את הפעילות", אומרת ענת. "מכיוון שאסי עושה את זה טוב, אין התנגדויות. הוא מפנה את הפעילות למי שהוא מרגיש שמעוניין בזה".


"זה לא כל כך מדויק", מעירה מיכל. "כשהייתי חברהבוועדת תרבות, אסי ביקש תקציבים לכל מיני פעילויות ואני זוכרת שהייתה התנגדות, לא כולם ראו את זה בעין יפה".

"היום כבר אין בתל יוסף אנשים שהם נגד באופן קיצוני", סבורה ענת. "יכול להיות שלא יבואו, אבל אין מישהו שיתלה פלקטים בחדר האוכל, כמו שנעשה בעין חרוד כשרצו להפוך את המטבח לכשר – וזה עוד היה מסיבות כלכליות".

רק אל תהיה אברך


"אנחנו מתחזקים פה ביחד עם אסי", מחייכת מיכל, "כל הקיבוץ עובר אתו את תהליך ההתחזקות".
כולם צוחקים, אבל הטונים עולים כשמיכל מסבירה מדוע לדעתה ההתעוררות הרוחנית בקיבוץ מצליחה: "לדעתי, זה מילא את הריק שקיים פה בקיבוץ. אם הייתה פה פעילות תרבותית אחרת, אז הפעילות שסביב בית הכנסת לא הייתה שואבת ככה את האנשים".


ענת ודליה מתרעמות על הדיאגנוזה של מיכל ומתחיל ביניהן ויכוח קולני אם התהליך שקורה סביב היהדות בקיבוץ נובע מצורך ברוחניות ובזיקה יהודית או מתרבות גרידא.


אם במקום קבלת השבת בבית הכנסת, היו מארגנים בחדר האוכל שירה בציבור, האנשים היו מגיעים לשם?
"לחלוטין התשובה היא שלילית, לחלוטין", עונה ענת. "האנשים שבאים לבית הכנסת עושים את זה מכיוון שיש משהו פנימי שמניע אותם להגיע. זו לא אפנה".


"אני חושבת שאם היו ארוחות שישי משותפות, בית הכנסת היה מאוד מתגמד", משוכנעת מיכל.
דליה דוחה את הטענה: "היו קבלות שבת שעשינו בחדר האוכל בזמן שהייתה קבלת שבת בבית הכנסת, ובית כנסת לא היה ריק!"


"כשאת הולכת לקבלת שבת בבית הכנסת, זה לא נובע מצורך בתרבות", אומרת ענת. "את רוצה להיאחז במשהו שעוזר לך לצלוח את החיים".


אסי מצטרף לשיחה. "אני חושב שהאירועים שאנחנו עושים בבית הכנסת הם אירועים תרבותיים שפונים לכולם. אני מקבל עזרה רבה מהקיבוץ כי זה עונה לצורך של חברי הקיבוץ בפעילות תרבות. כשעשינו הכנסת ספר תורה, הבאנו את אהוד בנאי להופיע והיו פה מלא אנשים".


האירוע הזה הוא דוגמה לאירוע שאם הייתי יודעת שייראה כמו שהוא נראה, הייתי באה", אומרת מיכל, "אבל מכיוון שחשבתי שזו רק הכנסת ספר תורה, לא באתי".


ענת: "אני חושבת שההצלחה נובעת גם מהעובדה שאנשים מרגישים פה פתוח – גם פתוח להכיר יותר את היהדות, וגם מספיק פתוח כדי להיות הם עצמם, בלי לפחד שלא יקבלו אותם. לא יעירו לך על הלבוש שאתה בא אתו לבית כנסת. אין הרגשה לאנוחה כמו שאתה יכול לקבל במקומות אחרים".


יש לכם פחד שהילדים שלכם יחזרו בתשובה?


"שיעשו מה שטוב להם, כל עוד הם לא יהיו תלותיים עלינו או על המערכת", עונה מיכל והפעם ענת מסתייגת: "זה לא פשוט לבית חילוני שהילדים שלך לא יכולים לבקר בשבת או לאכול אצלך".


"לפעמים יש סוג של אכזבה שהילד הולך בדרך אחרת", מעירה מיכל. "זה יכול גם לקרות להורים דתיים שהילד נהיה חילוני".


ענת: "זה גם תלוי באיזו דרך הוא בוחר ללכת. רוב האנשים בקיבוץ ממשיכים לנהל חיים נורמטיביים. אם הוא שוכח לעבוד והולך להיות אברך בצפת – זה קשה. אסי, אל תחשוב על זה".


"למה?" מחייך אסי, "זה נשמע לי כיוון טוב".


"כשאתה חי בסביבה חילונית, יש פעילויות בשבת", אומרת ענת. "העולם שלנו מתנהל סביב סופי השבוע. למשל, חוגגים ימי הולדת בשבת. רוב ילדי הכיתה חוגגים יום הולדת בשבת, והילד רוצה לנסוע ולהשתתף ביום ההולדת. בשנים האחרונות אנחנו לא מדליקים אש בשבת, אז לך תסביר לילד שלך למה אין לו נרות על העוגה. אבל אם פעם הייתי כל הבוקר בשבת מטגנת שניצלים, היום אני מכינה כבר ביום שישי את כל האוכל ושבת מוקדשת למשפחה ולמנוחה. פעם זה היה נראה לי טירוף, אבל היום התברר לי שהרווחתי את השבת".


הדור החדש של האימהות הקיבוצניקיות הרבה יותר מפויס עם היהדות מהדור של הוריהן, ורבים בקיבוצים מאמצים עוד ועוד מצוות ומנהגים, יוצרים זהות יהודית חדשה-ישנה, כזו שאנחנו לא בדיוק מכירים.


הקיבוץ שאני רואה מול עיניי הוא לא הקיבוץ שציירו לי הסיפורים על העלייה השנייה וימי קום המדינה. אבל יכול להיות שהוא בעצם מעולם לא היה כזה; אולי מתחת לפני השטח תמיד בעבעה אותה נשמה יהודית שרק הוסתרה בין הטרקטורים והקומביינים? בשבוע הבא נברר זאת בהמשך מסענו אל קיבוצים חילוניים אף יותר, וננסה לגלות אם מתרחש בדורנו פיוס היסטורי בין התנועה הקיבוצית לזהותה היהודית-מסורתית, או שמא מעולם לא היה ריב כזה.

בשבוע הבא – ביקור ב'מדרש בגד"ש' בקיבוץ עין חרוד, שיחה מרתקת עם חנה לויטה קיבוצניקית גאה שלמדה להיות גאה גם בבן שרוחניות ויהדות הפכו למרכז חייו, וגם מה חושבים על כל התופעה הזו אנשים כמו שי זרחי ומאיר שלו.

מיכל: "לדעתי, זה מילא את הריק שקיים פה בקיבוץ. אם הייתה פה פעילות תרבותית אחרת, אז הפעילות שסביב בית הכנסת לא הייתה שואבת ככה את האנשים".

ענת: "האנשים שבאים לבית הכנסת עושים את זה מכיוון שיש משהו פנימי שמניע אותם להגיע. זו לא אפנה"
מיכל: "אני חושבת שאם היו ארוחות שישי משותפות, בית הכנסת היה מאוד מתגמד"
דליה: "היו קבלות שבת שעשינו בחדר האוכל בזמן שהייתה קבלת שבת בבית הכנסת, ובית כנסת לא היה ריק!"
ענת: "כשאת הולכת לקבלת שבת בבית הכנסת, זה לא נובע מצורך בתרבות. את רוצה להיאחז במשהו שעוזר לך לצלוח את החיים"

אסי: "כשקיבלתי לידיי את מפתחות בית הכנסת הייתי בתחילת התהליך, עוד בלי כיפה, ולא ידעתי כלום. לא ידעתי את סדר התפילות, איך מתפללים תפילת עמידה, איך אומרים קבלת שבת. מזל שהיום באינטרנט אפשר ללמוד הכול. בהתחלה אתה מזייף לבד, אחרי זה יש עוד כמה שמזייפים אתך, בסוף כולם מזייפים ביחד ואיכשהו יוצאת מזה הרמוניה"

"מדובר במספרים ההולכים וגדלים בקצב מטורף של 'כיפות שקופות', כל מיני אנשים שנמצאים על הספקטרום האמוני, אבל כולם נמצאים בו מתוך אהבה ומתוך הבנה שזה דבר טוב והם בוחרים את זה. אני לא חושב שהיה אי פעם ביהדות דבר כזה. בלי דור המייסדים שהשאיר את היהדות המסורתית מאחור, לא היינו יכולים להגיע לציבור ענק שבוחר בדרך היהודית מתוך אהבה ורצון חופשי"

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
דת, מוסר ואושר

  מאת: אדם גולד  

יש מצע?

  הור המשפטי של שניאור...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם