חוזרת הביתה

3har habait
 

מיכל וולשטיין

ביום השואה בשנה שעברה זכיתי לבקר ביד ושם. הלכתי והרגשתי ניצולה - כנכדה לשני ניצולי שואה - והייתי פלא מהלך לרגע. ולאחר שבמוזאון חוויתי את ההשפלה, הרמיסה וההשמדה - יצאתי אל נוף ירושלמי אדיר ועוצר נשימה, וחשתי צורך עז להודות. הצורך הזה הזרים אותי לכיוון הכותל, שמאז ומעולם היה בעבורי נקודה של מפגש עם האלוקי הגדול ועם האלוקי שבי.
הגעתי, התקרבתי ונשקתי כתמיד. המגע הזה עם האבנים המקודשות תמיד נוסך בי התרגשות. והנה אני מקרבת את שפתיי, ודבר לא קורה בי. נושקת שוב, ותחושה מוזרה של אבן קרה פוגשת אותי בתגובה. הרחקתי את פניי, מה זאת? מה קרה? חזרתי שוב וניסיתי לחוש את הקרבה והאהבה שלה הורגלתי - ולהפך. קיר. קיר שמפריע לי, במה? עוצר אותי. ממה? ממה שמעבר לו. קיר שחוסם לי את המעבר אל ההר. אל הבית.

כך המה בתוכי קול. קול חדש ובלתי מוכר בעליל. אני בת שלושים ושבע, מעודי לא עליתי להר, ושום דחיפה מבפנים לא נשמעה בי כל השנים, ואני מאוהבות ירושלים המושבעות. או שהזמן השתנה או שאני השתניתי. משהו אחר קיים כאן. בו ברגע החלטתי כי אני עולה אל ההר. ביררתי את ההלכות, מתי איפה ואיך, וכבר ביום א' שלאחר מכן התייצבתי בכניסה לשער המוגרבים. אני בחולצה לבנה חדשה, מתרגשת מן המעמד, ועוד ראש חודש... ראש חודש אייר, חודש העצמאות ושחרור ירושלים.
נשאלתי אם יש ברשותי נשק, עניתי שלא. אחרי חיטוט קטן בתיק אני מקבלת מבט זועף מהשומר שמניף בידו ברכון, כאומר "למה את אומרת שלא?" חייכתי, "זה נשק?" - כן גברת, ואל תיתממי לי. וואו, זה המקום היחידי שבו באמת יודעים כנראה מהו הנשק האמתי.

היה לי הרבה זמן להתרגש בשמש עד שנתנו לנו עלות... לי ולעוד כמה גברים ונשים חבושי כיפות וכיסויי ראש. לנו יש משמר מיוחד, מתברר. קיבלתי הסבר על כך שאסור לברך, להתפלל, להשתחוות וכו', ואישה חביבה הסבירה לי שאני יכולה לברך שהחיינו (היה לי גם בגד חדש...) באמת - שהחייני והגיעני לזמן ולמקום הזה, ולתחושת הצורך הזו, ולשייכות הזו. שאלתי איך בדיוק אוכל לברך, הרי אי אפשר סתם כך, והיא אמרה שמוציאים פלאפון ו"מדברים" וכך מברכים או אומרים תהילים. חייכתי בצער - חשבתי שהגלות מאחורינו - ואמרתי לבנות שם, "ראש חודש היום, שנזכה לומר הלל בשירה וריקודים". צחקנו מעט, והנה השומר אומר לנו לעלות. עוברים את הכותל ונכנסים אל תוך הרחבה. שומר לפנינו, שומר מאחורינו, אותה אישה מסבירה לנו על המקום, וכמה נערים מתחילים לצעוק ולהפריע. היא ממשיכה, מישהו מסביר לי שבהמשך יש כמה נשים זקנות שמקבלות כסף על מנת לצעוק ולהפחיד, על מנת שלא נרצה לחזור. קיבלתי. אני הייתי ב'היי', שבויה כולי במקום, ובזכות...

צעקות הנשים והנערים החלו להיות מציקות, לאט לאט החלו עוד ועוד אנשים להגיע והחייל שלפנינו הזעיק בקשר עוד חיילים. והם הגיעו והקיפו אותנו, עשרה במספר. אני מביטה לצדדים, עיניי נפעמות מהמראות החדשים, מהמקום שאחר כותלנו, ודמיוני משייט אל האלפים העומדים צפופים. "תיצמדו זה לזו", ביקש החייל, "תלכו בגוש אחד". ההמון מסביבנו הלך והתעצם, היו שם בערך 300 איש. צעקות של "בדם ואש נפדה את פלשתין" בערבית כמובן... החיילים היו לחוצים.

ואז צחקתי לעצמי, שהרי גם אם אברך בקול, ואפילו אצעק, אף אחד מסביב לא ישמע, הרעש היה אדיר... אז פשוט בירכתי עם עיניים דומעות מהתרגשות, כשאני מביטה אל אזור הקודש - "ברוך אתה ה'... שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה".

"כבר בירכת?" שאלה אותי בצעקה זו שלידי. "עדיין לא", עניתי בקול. וחיפשתי בתיק את הפלאפון על מנת שאוכל ללחוש לתוכו את הברכה. ואז צחקתי לעצמי, שהרי גם אם אברך בקול, ואפילו אצעק, אף אחד מסביב לא ישמע, הרעש היה אדיר. אז פשוט בירכתי בעיניים דומעות מהתרגשות, כשאני מביטה אל אזור הקודש. "ברוך אתה ה'... שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה". וואו, ברכה בקול גדול ובשמחה עצומה. ואז מישהי לידי התחילה לשיר וסימנה לי שאצטרף. התקרבתי אליה והמשכתי אִתה בחיוך: "בצאת ישראל ממצרים"... לפתע קלטתי שכל ההמון הרוגש וצווח מסביב נוצר בעבורנו - באיזו עוד דרך יכול היה ה' למלא את אשר ביקשנו זה עתה, מבלי לפגוע בסטטוס קוו? כל הרקע הזה נוצר כדי שאנו נוכל לברך בקול, ולומר הלל בשמחה. וואו, התרגשתי עד מאוד. והמשכנו, "הודו לה' כי טוב", הכול במנגינה ובטעמים המוכרים. "ברוך הבא בשם ה'". כמעט שרקדנו שם מאושר, מזמרות לנו בקול, בתוך מה שהיה נראה כמו אחת ההפגנות שרואים בעזה.

לפתע אני שומעת מישהי אומרת "כאן ממול, זהו הפתח לקודש הקודשים". מיד השתחוויתי, בלי לחשוב בכלל, אינסטינקט - אף אחד אפילו לא התייחס אליי, החיילים היו עסוקים בלהדוף את ההמון, אבן קטנה נחתה על כף ידי. הודעתי לחייל שמולי והוא הודיע בקשר. רגע, עברה מחשבה בלבי, אם כאן הפתח - שער הרחמים אמור להיות ממש בסביבה. החברה שהסבירה מקודם על המקום הצביעה אל עבר השער החסום. שער הרחמים היה ממש לידי, הפעם מבפנים. וואו, הייתי חייבת 'סלפי'...‎‏
המשכנו אחרי ההלל לומר כמה פרקי תהילים, "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, עומדות היו רגלינו בשערייך", ולסיום תפילה למיגור כל שונאי ישראל, ושבפעם הבאה נגיע ונרקוד ונשתחווה בשמחה עצומה ברוב עם (שלנו) ובהדרת מלך אמתית. אני יצאתי נפעמת ומאושרת. מודה לה' על הזכות, הכל כך לא ברורה היום, ומחכה לפעם הבאה. לזכות לראות עד הסוף - מִשואה לתקומה של ממש.

 

צילום: משה מילנר, לע"מ

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
המשפט של המחר

    כיצד תראה מערכת המשפט...

הסינים צמאים לתורה

    דבר תורה יוצא מסין,...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

052-5471494 נדיה 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם