רקיעים נפתחים - 3

 10rontzki

הרב אביחי רונצקי


מלחמת יום כיפורים הסתיימה זה מכבר, אך השאלות שפתחה המתינו בסבלנות לפשרן * מהדרכת נוער ירושלמי בסיכון הגיע הרב רונצקי למפגש הראשון עם מכון מאיר * מתקרית הכיפה בבית הרב צבי-יהודה ועד להתוודעות לעוד הרבה מאוד פנקסי מחשבות בעין חרוד ובאינספור מקומות במדינה ההולכת ובונה עצמה – מעשית ורוחנית * תם ולא נשלם

 

על אף הצימאון העצום שקינן בי לרווח של זמן, למנוחת גוף ונפש, לא עצרתי ברוחי ותכף אחרי שחרור מהצבא פניתי למסגרות הרווחה בעיריית ירושלים וביקשתי לעבוד שם כמדריך חבורות רחוב.

עניין החינוך, בעיקר של מי שנקראו בעבר "נוער שוליים" והיום נקראים "נוער בסיכון", העסיק את מחשבותיי וראיתי בו ייעוד לחיים.

צִיּוּרֵי חֻדִּים וּבְקָעוֹת עַל פְּנֵי שֶׁקֶט עוֹלָמִים, אַחְדוּת גּוּף, דִּמְיוֹן
וְהַנְּקוּדָה הַמְּאַזֶּנֶת, מַחְלִיטָה, רוֹצָה שַׁבָּת.
מְבַקֵּשׁ שֶׁקֶט, לֹא לַעֲשׂוֹת דָּבָר מְחַיֵּב, פָּשׁוּט לַעֲצֹר

עוד בלימודיי בתיכון קראתי את ספרו של מקרנקו 'הפואמה הפדגוגית', שבו הוא מתאר כפר שהקים לנערים עזובים. הזדהיתי עם הדרך שהתווה לבניין החינוכי בכפר, וחפצתי ליישמה במשימות שראיתי לפניי. הציבו אותי בשכונת תלפיות מזרח, ונתבקשתי לשוטט בסמטאות ובחצרות, ללקט אחד לאחד את אותם נערים ולנסות ללכדם לחבורה שתעסוק בדברים משמעותיים.
בד בבד עם היותי מדריך, בלילות הארוכים שימשתי מאבטח במרתפי בנק ישראל. שם מצאתי את אשר ביקשה נפשי - שקט ופנאי למחשבה והתבוננות. עמוק מתחת לפני האדמה, בחדר בקרה אטום לקולות ולרעשים מן החוץ, עסקתי בבחינת מרכיבי עולמי הפנימי.

נובר שוב בפנקסיי הכתומים מאותם הימים:

"עובר על פני מראות שקר, תעתועי דמיון שטן מרקד.

שדי שאול פוערים פיותיהם בחיוך מלטף, ואני הרע שבהם.

לא תמונות נוף ופרחים של שבת, כיסויי בד על אמת רחבת ידיים
ציורי חודים ובקעות על פני שקט עולמים, אחדות גוף, דמיון
והנקודה המאזנת, מחליטה, רוצה שבת.

מבקש שקט, לא לעשות דבר מחייב, פשוט לעצור.

אי אפשר להמשיך במרוצה שכזו, רעש מהדהד ללא הפסק
מטחי יריות, מכוניות נעות, המון אדם, מלל אינסופי.

לברוח, לצאת ממעגל השיגעון הזה.

נדמה עליי עולם כחצי כדור מקושט בכתמי צבע
בנענוע עצים וקוביות אבן, מעגלי אנוש מתפתלים
אצים לפנים, שבים לאחור, עומדים דומם.

ואני רופס בחיוך שמוט שפתיים, גאווה אווילית יודעת כול
מתנשא מעל יצורים עלובים שכמותי.

אך לבד, בשקט שכל באי עולם נכספים אליו
בקשב לקולות אמת, מראות לא אדע.

כל העולם מישור לפניי, גבנוני החומר שכנגדי
הרי ירושלים ובקעותיה - מישרים.

רק הדמיון הפנימי מעלה אותם, בשמחה, בריגושי אמת, באהבה נפלאה

למעלות עליונות, לגובהם שלהם.

אנשים מציגים את חיוכיהם הרופסים מעל במות עץ
סוגדים לאלילי בשר ואבן.

בימים קדומים האמינו בכוחות הנשפעים מהם
וכעת גם זה לא קיים.

אך שקר, מסכה אטומה מניעה שרירי פנים
מיתרי קול מתחסדים.

אפשר להמשיך כך...?"

שבוע ימים לאחר מכן:

"קשה לי מאוד. שמא חולף אני מן העולם. הכול מת לגביי. כל אותן שאיפות לדעת יותר, להתגדל. מחפש מסגרת שתתאים לרוחי, עד עתה לא מצאתי.
ניזון מפטפוטי הבלים, בובה מהלכת ורוח לחוצה בתוכם.
לחייך למרות הכול, להמשיך כך?"
ולמחרת היום:

"איך שהכול מתחלף ומשתנה
בן רגע מאירים רקיעי שמים, מסתלקים ענני שחור
נפש קודרת, צהלה ושמחה.

מוכנות לירידות היותר שפלות
לרצון מעוות.

מאמץ עליון שלא להיכנעל אחוז בידיעת האמת  גם אם רחוקה היא".

המעברים החדים הללו בין רוח קודרת וייאוש גדול לבהירות מחשבה ושמחת הלב, היו מנת חלקי בימים הטרופים ההם, מעבר בין עולמות, חיים על גשר מעל מים סוערים.

מכון מאיר

אני שב ברשימותיי לימי הדמדומים של המעבר בין עולמות חיי.

מכון מאיר. הרב דב ביגון. דמות מיוחדת במינה. מי שהקים את המכון ועמד בראשו. מראהו אצילי וכולו שופע אהבת הבריות מופלגת. קירבני הרב אליו, ולא חת מפני קושיותיי הרבות בבחינת לא הקפדן מלמד. יום אחר יום היה בא למכון לראות אם נוספו עוד תלמידים מלבד הארבעה שהיינו...

המתנה העיקרית שקיבלתי ממנו היא האמון ביכולותיי. הרי גדלתי בחינוך זר לאמונתה של תורה, ומימיי לא ראיתי דף גמרא. סיפר לי הרב דב על ההתמודדות שלו במשך שנים ארוכות, שבסופה זכה להיות תלמיד חכם.

מפגשי הלימוד והשיח היו מרתקים, אך יחד עם זאת נשארתי על עומדי ולא הייתי מוכן לקבל את דברי הרבנים כתורה מסיני. כך ארכו להם הימים ותחושתי הייתה שמיציתי את המפגש עם היהדות. היה בהחלט מעניין, אך ממש לא מחייב לעתיד שהייתי מבקש לחיות.

בעת הזאת הפגיש אותי הרב ביגון עם איש מיוחד, גבה קומה, עיניו בוערות בלהט דיבורו - הרב אביהוא שוורץ. מילותיו הבקיעו את חומות לבבי במידת האמת שלהן. מה שאצל קודמיו היה בבחינת דיון שכלי, רעיוני, אצל הרב אבי הכול בער באש של תורה. בעת שדיבר, התנודד הנה והנה, רוחו, גופו, מראה פניו, הקרינו אומר של קודש.
הרגשתי מיד שמצאתי את אשר ביקשה נפשי.

הרב אבי בנדבת רוחו בא מדי יום לבית שבו התגוררנו רונית ואני, ולימד אותנו את יסודות אמונת ישראל.

ערב אחד עברתי ברחוב שבו התגורר והחלטתי לסור לביתו. נקישותיי בדלת לא נענו. בעת שפסעתי לאחוריי נפתחה הדלת, הרב עמד בפתח וסימן לי בידו להיכנס. הבחנתי שפניו אינן כתמול שלשום. הבית היה חשוך, בקצה המסדרון דלקו נרות ולידם, על הרצפה, ישב בנו הקטן.

לא ידעתי את נפשי. ייתכן שהרב יושב שבעה מבלי שאדע זאת?

הוא הושיט לי חוברת כמו זו שהוא וילדו החזיקו בידיהם, והחל לקרוא בקול בוכים. כשהבחין במבוכתי חדל לרגע והסביר שליל תשעה באב היום, ואנו אבלים על חורבן בית המקדש וגלות עם ישראל מארצו. לאחר אמירת הקינות המשכנו בשיח חרישי בענייני היום.

אט אט התבהרו לי תכנים לימודיים שעמלתי להבינם בתקופה האחרונה. חוויות המפגש החי כל כך פעלו את פעולתן ונגעו בי עמוק פנימה.

מגלים עולם חדש

באותם ימים גרנו רונית ואני בבית קטן בשכונת בית וגן. הדירה הסמוכה לנו הייתה שייכת לרב שלמה טל ולרעייתו עליזה. הרב שלמה ידוע ברבים כמי שערך את הסידור 'רינת ישראל', כשבלילות הייתי שומע את נקישות מכונת הכתיבה בעת שעסק במלאכתו.

שלמה ועליזה היו דמויות פלא ששייכות לדור שאבד ואיננו עוד עמנו. שילוב של חכמה (שלמה היה עורך דין בעל תוארי רבנות ותואר דוקטור), פשטות ונועם הליכות. ההתעניינות המתמדת בנו, גם כשהיינו רחוקים עדיין מעולם של תורה ומצוות, עוררה את סקרנותי להכיר מקרוב יותר את דרך התורה שלאורה ניהלו את חייהם.

אני זוכר אותו מטפס על סולם בחדר עבודתו עמוס הספרים ועומד שם זמן רב, ספר בידו והוא מעיין בסוגיות סבוכות. מעודי לא ראיתי מראות שכאלו. עמדתי משתאה לנוכח מציאות חדשה שנגלתה לעיניי ונגעה בנימים דקים במעמקי נפשי.

הבחנתי שפניו אינן כתמול שלשום. הבית היה חשוך, בקצה המסדרון דלקו נרות ולידם, על הרצפה, ישב בנו הקטן. לא ידעתי את נפשי. ייתכן שהרב יושב שבעה מבלי שאדע זאת? הוא הושיט לי חוברת כמו זו שהוא וילדו החזיקו בידיהם, והחל לקרוא בקול בוכים. כשהבחין במבוכתי חדל לרגע והסביר שליל תשעה באב היום

בימי השבת הגענו לבקר בבתי חברים דתיים שהיו עמנו בצבא. היו אלו שבתות אחרות לחלוטין ממה שהכרתי. ולא רק השבת, גם הבית נראה אחר מהבתים שהתגוררתי בהם. הריהוט פשוט יותר, בלי מכשיר טלוויזיה ושאר אביזרים אלקטרוניים. לצד הקירות עמדו ספריות מלאות בספרים, בעיקר ספרי קודש. אך בעיקר מה שהרשים אותי היה גודלן של המשפחות. זאטוטים רבים מתרוצצים ברחבי הבית והילדים הגדולים מטפלים בהם. תחושה של עליזות, שמחה וצהלת חיים.

גם השיח בין בני המשפחה היה שונה. לצד ענייני הבית שבשגרה, נסב הדיבור בעניינים רוחניים, לימוד תורה ומחשבות כיצד עושים יותר למען העם שלנו.

כך, במשך כשמונה חודשים, רונית לומדת חקלאות באוניברסיטה העברית ואני עם חבורות הרחוב, אנחנו הולכים ומתקרבים לעולם התורה במפגשי שיח ולימוד.
הרב צבי יהודה
אירוע מאוד משמעותי בעבורי היה המפגש עם הרב צבי יהודה קוק, שהיה אז ראש ישיבת מרכז הרב.

בית קטן בשכונת גאולה בירושלים. גרם מדרגות מיושן שמוביל לדירה בת שלושה חדרים ומטבחון. בחדר אחד התכנסו נשים שבאו ללמוד תורה ובשניים הנותרים התגורר הרב, קיבל אנשים והעביר שיעורים מדי ערב.

הגיע תורי להיכנס. עודי בפתח החדר, מאן דהוא שלח את ידו והניח כיפה קטנה על רעמת תלתלי שערותיי. נכנסתי כשידי האחת אוחזת בכיפה שלא תישמט מראשי. קירות החדר עמוסים בספרים, ובקצה שולחן עץ פשוט ישב הרב. ביקש ממני שאשב, סמך את ידו על ידי, הביט בי בעיניו הטובות כשהוא מחייך ושואל האם תמיד אני חובש כיפה. כשעניתי בשלילה תמה מדוע כעת כיפה לראשי. השבתי בפשטות שיד נעלמה עשתה זאת...

הרב צחק והחל להסביר שבאמת אין חיוב מהתורה לחבוש כיפה, ואדרבה, זה עלול ליצור הבדלה בתוך עם ישראל בין יהודים באשר הם. המשיך הרב ושאלני לתכניותיי לאחר השירות הצבאי והקשיב קשב רב לדבריי.

נפרדנו לשלום בלבביות ויצאתי לדרכי תחת הרושם העז שהותירה בי אישיותו של הרב. שמתי לב שלכל אורך המפגש לא נאמר לי ולו משפט אחד בדבר ערך האמונה, לימוד התורה וכו'. הרב פשוט הקשיב לי והתעניין בי.

בשבילי זה היה אירוע מכונן שבו למדתי כיצד להתנהג עם אנשים בכלל ועם בעלי תשובה בפרט.

בדרך כלל ישנה נטייה שנובעת ממניע חיובי "להתנפל" על אלו שמתעניינים ביהדות ולהרוות אותם בטל של תורה. המפגש השקט שמתעניין בך, והכול ברוגע וחיוך שופע, הוא לדעתי הסגנון הנכון שראוי לאמצו.

נפש תאומה

סיפור כיסוי הראש בבית הרב צבי יהודה מעלה בעיני רוחי את דמותו של רמי בן צבי, בן קיבוץ עין חרוד. בראשית ימי היישוב שלנו איתמר נסעתי באישון ליל סמוך לעיר שכם ורכבי נתקע, כשאני לבדי ובלי אמצעי קשר. תחושה מאוד לא נוחה של מקום סכנה ומאין יבוא עזרי.

בחלוף זמן מה מעצר לידי ג'יפ צבאי וקצין בדרגת סרן יצא מתוכו והחל לטפל במנוע רכבי. כך עשה שעה ארוכה עד שהתקלה תוקנה. הודיתי לו כשהוא פוטר את מילותיי בהנפת יד של ביטול, כאומר מה בכלל עשיתי. שאלתיו לשמו. רמי בן צבי מעין חרוד שבעמק יזרעאל, כך אמר ומיהר לעלות על הג'יפ ולהיעלם מהמקום בטרם אפליג בדברי התודה והשבח.

שלושה חודשים אחר כך, במהדורת החדשות של מוצאי שבת שמעתי את הודעת דובר צה"ל שסרן רמי בן צבי נהרג בלבנון.

הוכיתי בתדהמה. לא ידעתי את נפשי מרוב צער. רבים מחבריי נפלו בהגנת מדינתנו, אך כאן ממש נפלה רוחי. רמי, הקצין הצדיק והעניו שהמפגש עמו הטביע בי חותם בל יימחה, נפל חלל.
נסעתי לביתו שבקיבוץ בשעות בין הערביים, כשהשמש נוטה לפאתי מערב והר הגלבוע מטיל צל רחב על שדות העמק המוריקים בשפעת עצי פרי, על שדות זהב השיבולים ונצנוץ מימי ברכות הדגים.

נכנסתי בחשש מה. איש בעל זקן עבות וכיפה גדולה בחברת בני משק מחוספסים.

דירת קיבוץ קטנה, גדושה אנשים שבאו לנחם את בני המשפחה האבלים. מפקדו של רמי סיפר שבמהלך חודשי הטירונות הוא חבש כובע עבודה לראשו במשך כל שעות היום. לשאלת חבריו מדוע הוא עושה זאת, התחמק מלהשיב. רק לאחר לחץ מתמשך סיפר רמי שהוא חש במציאות רוחנית שנמצאת בחללו של עולם ושוכנת אף בד' אמותיו, לכן הוא מכסה את ראשו.
תכף לשמיעת הדברים המופלאים הללו נזכרתי באותם רגעים, שם במרתפי בנק ישראל, עת כיסיתי את ראשי. תחושת התעלות ומבוכה מילאה אז את כל ישותי. חשבתי על רמי כשהוא לבדו, מבלי יכולת לשתף אדם במה שעובר עליו בחברה הקיבוצית שבה גדל.

בני המשפחה פנו אליי במבט שואל להיכרותי עם רמי. סיפרתי להם בהתרגשות על החסד שעשה עמדי, והתעניינתי האם השאיר דברים שכתב. הפנו אותי לחדרו, שם מצאתי בארגז עץ אוצר בלום של מחברות ופנקסים מלאים דברי הגות ושירה פרי עטו של רמי.

רטט אחז בגופי - פנקסים כתומים כשלי.

רמי, בן הקיבוץ בעולם התרחשויות משלו, ואנוכי, יליד העיר חיפה במרומי הכרמל, מתהלכים במשעולי חיים נסתרים מן העין, בתחושה שמשהו גדול מאתנו מרחף מעל, מתדפק על דלתותינו, קורא לנו להתקרב אליו, להישאב אל קרבו.

את חירותי

תם ולא נשלם.

באמתחתי נותרו רשימות רבות, מאמרים וספרים שכתבתי מראשית אותם ימים נוראי הוד ושפל, כשחיי תלויים על בלימה מעל מדרונות מצוקי הרים תלולים, ועד מקומי היום, לומד ומלמד את תורתנו הקדושה בישיבה הגבוהה באיתמר.

לקראת סיום פרקי יומן מסעי, אביא כאן עוד מאמר אחד פרי עטי, שאותו כתבתי לפני שנים ספורות, על אודות החירות הנכספת כל כך אצל בני האדם:
נדמה שמשאת נפשו של כל אדם עלי אדמות, הרבה יותר מכל דבר אחר, היא החירות. יש שנראה להם שמאחר שמוסד העבדות, שהיה רווח בימים עברו, חלף עבר מן העולם, ממילא בני חורין הננו.

אך זאת יש לדעת שהחירות אינה נמדדת במאפיין מעמדי בלבד. שהרי אפשר למצוא עבד משכיל ברוחו ולעומתו אדם שאינו נתון למרות אדון, אך נפשו משועבדת לתכנים שזרים לעצמיותו.
ובכן, מהי החירות האמתית?

החירות היא הנאמנות לטבע העצמי שלך, למאוויי נשמתך, בלי מבט פוזל אל הצדדים, אל הטוב והיפה שאצל האחר, של החברה הסובבת.
דיברתי עם חבר יקר שאיננו שומר תורה ומצוות. בעת שיחתנו הוא גילה את לבו, שאכן הוא חש את האמת שבדרך התורה, אך קיים בו חשש של השתעבדות לתכנים שעדיין רוחו אינו בשלה לקבלם.

רוצה הוא, כך אמר, שהדברים יזרמו אל תוכו בעתם באופן חופשי, בטבעיות.

הקשבתי היטב לדבריו והרהרתי: האם גם בי מתקיימים מאוויי נפשו של החבר? האם אצלי, אצלנו, חיים תוכני הרעיונות בהתאמה לנפש? האם עמל אני לשם כך או שמא נוח לי להיות בחממה הנעימה שלנו ולהמשיך לחיות כבעבר בלי לעצור רגע למחשבה, בדיקה או שאלה?

קולה של החירות קורא לנו: היו עצמכם! הקשיבו לשיח נפשכם והביאו אותה לידי ביטוי חופשי ככל האפשר.

סח לי אדם, שהחיים מכופפים אותו. שאלתיו: מדוע? הוא השיב: קשה לי, מכל עבר אני שומע קולות עשה כך או עשה אחרת, ואיני יודע אנה אני בא.
הבטתי בו ושאלתיו: ומה חפץ הנך לעשות?

אורו עיניו והוא החל לספר על רצונותיו ללמוד נושא מסוים ובד בבד לעסוק בדבר אחר. לפתע חדל לדבר ואמר בשקט: זה לא ילך, כולם מתנגדים. שאלתיו: מי הם? אנשים שאני מוקיר ומכבד, ענה במבוכה.

חשבת על כך, ובכל זאת הנך רוצה בכך? חזרתי ושאלתי.

כן, השיב אותו חבר, זה מה שאמרתי בתחילת שיחתנו, החיים מכופפים אותי.

הרגשתי רצון לאחוז בו, לטלטלו ולומר לו: קום חיה את החיים שלך. החיים ניתנו לנו כדי למשול בהם ולא כדי שימשלו הם בנו. הן מכיר אתה את טבע נשמתך, את מאווייך הכמוסים. אם כן, מדוע אינך פורץ קדימה, משחרר את עצמך, נותן דרור לכוחותיך הרעננים?

עבדי ה' הננו, והוא הרי מלוא כל הארץ כבודו, וכל אחד מאתנו נמשך ממרומי עליון כדי להופיע את נשמתו בתחתיות ארץ.
אל החופש אנו קרויים, אל החירות האמתית, לגילוי עצמיותנו בחיינו.

צילום: יח"צ

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
יש לך כנפי טיס

  אשר בן אבו חוגג...

חברים של הים

  איך מתמודדים עם סכנות...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם