רקיעים נפתחים

 

 8rontzki

 

רקיע אחר רקיע. שלב אחר שלב. רצוא ושוב. חיבוק וטלטלה. מארב שקט ומלחמת יום כיפורים סוערת. תשובות מרגיעות והרבה מאוד שאלות נוקבות – הסיעו אט אט את הנער אביחי במסע חייו, אל עבר אותה אמת גדולה שאת רסיסיה אסף בכל תחנה שעבר * את חודש אלול הקרוב ילוו כאן פרקי יומן התשובה המתמשך עד היום של הרב אביחי רונצקי, לשעבר הרב הראשי לצה"ל * כי נפשי תערוג אליך


הרב אביחי רונצקי

ד' אמות בקרן זווית, בין כותלי בית המדרש באיתמר. שולחן עמוס ספרים, טלית ותפילין, גמרא פתוחה לפניי ואני מתבונן בסוגיותיה.

נועם של מתיקות ערבה מתפשט באיברי גופי ולבי מתרונן בקרבי. הנה מה טוב ומה נעים, אהבה בתענוגים.

מנוד ראש קל ושוב מראות חלומי - מפרשיות מפלחות באוושה דקה גלי ים קוצפים בגוני תכלת ולובן שובליהם, עולים ויורדים כדהירת סוסים בערבות.
עומד על דופן הסירה, רכון לאחור, מושך בחזקה את חוטי המפרש.

רצוא ושוב. תמונות חיי מראשית עד אחרית.

אוזניי שומעות עדיין הד קול צלילי מוזיקת שנות נעוריי, אהובים עד למאוד, מעוררי ציורים נשכחים מתהום הנשייה.
מקום שבעלי תשובה עומדים. זר לא יבין זאת.

ובחלוף השנים, נפתחים רקיעי שמים, חזיונות של אמת ניבטים אליי מתוכם. מושיטים יד, מאמצים אל לב כל מבקשם.

נלכדתי בקסם המופלא, המתוק מדבש, של אמרי תורתנו. שוקד לילות כימים על גווילי הספרים הקדושים. יודע בבטחה שהנני פוסע בדרך של אמת שאין אחרת הימנה.
נושא תפילה לא-ל חיי - אנא, אמצני, חזקני נא, משכני אליך לבל אמעד במשעולי חיי.

תיקר שירת רש בעיניך, כשיר יושר על קרבנך. יערב נא שיחי עליך, כי נפשי תערוג אליך.

מהים אל המדבר, מזיכרון לזיכרון

מרתפי בנק ישראל במעבה האדמה. חדר בקרה בוהק בלובן אורות הניאון הדולקים בו יומם ולילה. היינו חבורה של קצינים שהשתחררו זה עתה משירות קרבי, בוגרי מלחמת יום הכיפורים, מאבטחים את אוצרות המדינה.

אורן ואנוכי במשמרת כעת. אורן, סטודנט למשפטים, רכון על ספריו, ואני בפינת החדר מכונס בכורסה רחבה, אחוז בשרעפי מחשבותיי. תמונות חיי חולפות במהירות הבזק לנגד עיניי, מדי פעם מתעכבות ונחות על מאורע מסוים שהותיר בי את רישומו.

הנה סירות החתירה מדגם 'לווייתן', ואני נער בן שתים-עשרה באחת מהן, פלג גופי העליון חשוף. אני אוחז במשוט שנעוץ במים לכל אורכו, מכופף את גווי לפנים ומושך את המשוט לאחור. כל זאת לקול קריאותיו של מפקד הסירה: אחת... ואחת... אגלי זיעה ניגרים על פניי ועל גופי ממאמץ החתירה, ובלב פנימה שמחה גדולה, עיניים בורקות, עליצות של חיים. סירה קטנה אי שם במרחבי ים אפור, תכלת שמים ממעל ושמש תלויה לה באמצע הרקיע.

מתעכב במרוצת תמונות חיי בדירת הוריו של אדם על הר הכרמל. שרוע על שטיח צהוב, מתמכר לנגינת חליל מופלאה של כריס הינזה. יחד עמי אדם, דני ותמי, חבורת בני שבע-עשרה, קוראים ביחד את 'החיים כמשל' של פנחס שדה, ומאזינים לצלילי מוזיקה שקטה.

אדם יחף, שערו הארוך גולש על כתפיו - "ביטניק" כפי שקראנו לזה פעם, ואני קצוץ שיער כיאה לחניך הפנימייה הצבאית - יחד נועדנו לחבורת סוד שיח מתוקה, מנותקת קמעא מרצף שגרת הלימוד, המבחנים ושאר מטלות הנעורים.

חולפות להן התמונות, והנה אני בקורס הכשרת הלוחמים בשייטת. שחור ליל סגרירי עמוק במימי נמל חיפה. אני קשור לבן זוגי בחבל, ואנו מתקדמים יחד אל עבר אניית סוחר שעוגנת ברציף. מדי פעם עולים לפני המים ומציצים כדי לראות את המשך הדרך.

תמונה נוספת, על מגרש המסדרים בבה"ד 1. סיום קורס קצינים, מוביל את מחלקתי כחניך מצטיין. לבי הומה בקרבי, גאה על מה שזכיתי מכוח השתדלות ומאמצים מרובים.
ובהמשך, מראות ימי הצבא – שלהי מלחמת יום הכיפורים. פלוגות היחידה מתכנסות כל אחת מגזרת לחימתה לשדה התעופה פאיד שממערב לתעלת סואץ.

מפגש מרגש. איש נופל על צוואר רעהו. מספרים על חברים רבים שנהרגו ועל אחרים שנפצעו. מתארגנים לפשיטה על ג'בל עתקה, הר גבוה שמתנשא מעל העיר סואץ. מסוקי יסעור נוחתים ומעלים אל קרבם את לוחמי הפלוגות בזו אחר זו. אלו שממתינים מאזינים לשירתה של יפה ירקוני הניצבת על המסלול ומנעימה לנו מזמירותיה... הכול נדמה כמחזה אבסורד בלתי ייאמן.
מחשבותיי נודדות אל מעמד תום אימון הלוחם של פלוגת אוגוסט 74'.

שעת בין הערביים. החיילים שסיימו זה עתה תרגיל מפרך של שלושה ימים ישובים למרגלות דיונה ארוכה. שמש אדומה צהובה שוקעת לאִטה אל מעבר לקו האופק. דממת מדבר, מרחבי-ענק שלא נגמרים.

ניצבתי מולם ודיברתי על ערכי לחימה – דבקות במשימה, רעות, אהבת המולדת. ראיתי לנגד עיניי את חיילי הפלוגה המבצעית שפיקדתי עליה במלחמה מסתערים על הקומנדו המצרי אך שנה קודם לכן. שמעתי באוזניי את קולות הירי, את מפץ פגזי הארטילריה, את זעקות החיילים שנפגעו.

לפתע חשתי בתוכי שאני יכול להמשיך ולדבר באותה התלהבות ובאותו פאתוס, דברים הפוכים לגמרי. אוושת קול עלתה מקרבי ולחשה: מילותיך חלולות, נטולות אמת. אתה משנן זה שנים מה ששמעת מילדותך. רעות, מסירות נפש. די! ראית בעיניך חיילים צעירים מוטלים מתים. רבים מחבריך אינם עוד. האם כל זאת עומד במבחן המלל הערכי שחוזר על עצמו כמנטרה שחוקה?
תמונות אחרות לגמרי של אחרי השחרור. בית קטן עם גג רעפים אדום בשכונת בית וגן בירושלים. שקט של אחרי סערת חיי הצבא הגועשים. מוזיקת חליל של ראמפל והמון פנאי למחשבות על החיים. אלו שחלפו ואינם עוד, ואלו שעדיין לפניי.

מנער את ראשי מהמחשבות. אורן, בן זוגי למשמרת, יוצא מן החדר ואני נותר לבדי. לפתע חשתי דחף עז לכסות את ראשי. הוצאתי ממחטה מכיסי והנחתי על רעמת תלתלי שערותיי המגודלות. לא ידעתי את נפשי. לבי הלם בקרבי בפראות שלא תיאמן. נשארתי כך כמה דקות, עד שנפתחה הדלת לחדר. אורן עמד בפתח. מפגש של מבטי עיניים. תחושה של תדהמה, השתוממות ומבוכה לנוכח האיש עם הממחטה על הראש... בחלוף כמה שניות הוא נסוג לאחור וסגר את הדלת.


פנקסים כתומים


פעמים רבות נשאלתי מה הביא אותי לעולם של אמונה, ובלשון פשוטה יותר: מדוע חזרתי בתשובה? בדרך כלל מצפה בן שיחי לסיפור מרתק על נמר שהתנפל עליי בג'ונגל וברגע האחרון ממש ניצלתי משיניו החדות, או לחילופין אור סגלגל בוהק שראיתי בחלל מנהרה ארוכת ממדים וחיזיון מופלא בקצהָ שהאיר את חשכת חיי.

אך ממש לא כך היו פני הדברים.

בשבוע שקדם לרשימותיי אלו, שהיתי בשתי נקודות יישוב. נמרוד, הרחק בקצה הצפוני של רמת הגולן, ומשם נדדתי ליישוב קטן, עזוז שמו, בגבולה הדרומי של מדינת ישראל. נופי ארץ של הר ומדבר, אקלים אחר לגמרי וטיפוסי אנשים שונים בתכלית השינוי.

בימים הללו נברתי במה שהעליתי על הכתב במשך שנות עלומיי על גבי פנקסים כתומים בכתב יד קטן וצפוף. מבקש הייתי למצוא מענה לעצמי בדבר החזרה בתשובה. מה הייתה נקודת ההתחלה, מתי ומדוע עשיתי זאת?

די מהר הבנתי שבעצם לא השתניתי. טלטלת חיי דמתה מאוד למה שאני חווה מאז ועד היום. ממש כקפיצת הדרך שנדרשת למעבר בין נופיהם המחודדים של הרי הצפון שבהם שוכן היישוב נמרוד בואכה מדבר הישימון רחב הידיים שבו נמצא עזוז.

מעבר בין עולמות של מעשה נמרץ ונחוש כדוגמת השירות הקרבי בצבא, למציאות של שקט ושלווה אינסופיים בבית קטן בהרי ירושלים.
תחושות מתחלפות

בשלהי חודש נובמבר 1974, עת שימשתי מ"פ בסיירת שקד, כתבתי בפנקסי:

"מוזיקה של בטהובן, הסימפוניה הרביעית שכל כך אוהב. יושב נינוח על כורסה בבית הוריי ומאזין לצלילים הנהדרים. רובה ארוך קנה מוטל לצדי, מסגיר את החזרה לצבא בעוד שעות מספר. ממש לא מה שהייתי רוצה כעת".

ולמחרת היום:

"עובר בין כיתות החיילים. חלקם מסתערים על גבעות החול בירי מחריש אוזניים. צוותים אחרים נעים בנגמ"שים זקורי אנטנות במרחבי המדבר אל עבר קו האופק, ואני דוהר בג'יפ שלי, מדרבן ברשת הקשר את המפקדים להספיק עוד אימון טרם רדת השמש".

תחושות שמתחלפות להן בזו אחר זו, לעתים אף בעת ובעונה אחת.

"אוויר שקוף ונקי. חיילי הפלוגה סובבים אותי, חגורים באפודי קרב וקסדות. עוד מעט יהיו הרגעים היפים שלי. אעלה לגבעה שליד ואביט לעמק שתחתיי ולתוכי...".

מאז ומתמיד אהבתי לכתוב. לרשום את מחשבותיי על גבי דפי פנקסים קטנים שהיו בכיס חולצת המדים.

אוגוסט 1970, טירונות בשייטת:

"טוב לכתוב. משוחרר מסייגים שבאים במגע עם אנשים. הכתיבה באה עם רגשות הלב בלי מעצורים, חשיבה או היגיון. היא ביטוי של רגעי האמת וראויים הם לכך, אחר שאת החיים בכללותם כיד אדע?"

ועוד באותם ימים, מחשבות על תנועת היקום ומשמעות החיים:

"לפנות ערב, חוף ים עתלית. לנגד עיניי קו רכס הר הכרמל עד התחברוֹ לרצועה צהובה של חול שפת הים.
המיית גלים, נצנוצי טבעות שמש אחרונה.

קבוצת חיילים רצה לעבר יעד לא ידוע, טרטור מנוע מסוק נשמע מרחוק.

ייתכן שכאן נטמנו הזרעים שהנצו בהמשך השנים והיו לפרחי אמונתי ופירותיה.
המבט האחר, השונה מראייתם של בני גילי, זה התוהה על הוויית החיים המתרק מת לנגד עינינו ובנו – חלחל עמוק פנימה ולא נתן מנוח. נכון יותר לומר, לא נותן מרגוע לנפש עד ימיי אלו.

גושי עננים אפורים, מאירים בקרני שמש שוקעת, כתמי אור על המים...
ברור ומוחלט שהסובב חי ופועל.

אפשר לומר שהטבע דומם? קר? נטול חיים?

כל אותן תנועות דקות מלאות עולם, נטולות כל משמעות?

סתם כך הוטלנו מאיזה ריק מסתורי והתמלאנו חיות דינמית ומופלאה שכזאת?
צריך רק להביט פנימה וגם סביב".

לצד תחושות וציורים של פליאה על עולם ומלואו, שעות וימים של מבוכה וסתירות פנימיות.

היכרות ראשונה - 9 ביוני 1971

כשאני צוער בקורס קצינים, הזכרתי לראשונה שם שמים.
וכך כתבתי:

"א-לוהים שלי – זו הפעם הראשונה שאני קורא בשמך. מותר לי. הרגשה מוזרה כעת כשאני לבדי.
צרצרים וקולות השקט מלחשים סביב, ואני לא שקט.

מבטו של קופל (מיכאל ברקול, חברנו מהפנימייה הצבאית שנהרג חודשים אחדים קודם לכן) מציץ אליי, שקט, שלו.
המתים שקטים, רק שם...".

עוד יותר מאשר פיללתי, מצאתי באותו פנקס את המשפטים הבאים:

"מאיה (הפקידה הפלוגתית בקורס הקצינים) אמרה לי שאני כבר שכנעתי את עצמי באמתות דבריי ואני מחפש את השונה והחריג להתחבר אליו. נדהמתי מדבריה ונזכרתי שבגיל הילדות, בכיתה ו', ביקשתי להיות יוצא דופן".

 

בשיחה שהייתה לי לאחרונה עם יונתן בשיא, המ"פ הדתי שלנו, בן קיבוץ שדה אליהו, שהייתי הקשר שלו בתקופת הכשרתי כלוחם, הוא הדגיש את היותי סקרן. שאלתיו שאלות רבות ולא חדלתי עד שהניח את דעתי. עוד הוסיף את נחישותי בהשגת מטרותיי. "הלכת עד הסוף, עד שהשגת את מה שרצית", כך אמר לי יונתן.

מילותיו אלו מסבירות את מה שהתפלאתי על אודותיו ימים רבים.

אף שבמהלך חיי הייתי די מנותק מהוויית החיים היומיומיים, מפקדיי בצבא ראו בי חייל טוב ואף זיכו אותי בתואר חייל מצטיין בקורס המ"כים והקצינים.
מעש, מלל רב ושתיקה עמוקה דרו בקרבי בכפיפה אחת.

במהלך תהיותיי אחר מה שהניע אותי לחצות גבולות אל תוככי עולם האמונה היהודי, פניתי לכמה מחבריי הטובים משכבר הימים.

ידיד נפשי עוד מתקופת הפנימייה הצבאית, מודי בן ש"ך, פגשתיו לאחרונה בביתו ושאלתיו: הופתעת מכך שחזרתי בתשובה?

השיב לי:

"לא, ממש לא. תמיד חיפשת פשר, משמעות, הסברים לכל דבר. היה לי ברור לגמרי שאתה יכול להגיע לתורות של המזרח כמו לעולם היהדות.
חיפשת אחר עומק רוחני שאת האחרים בגילך לא עניין כלל.

החיים בפנימייה מילאו לך חלק מהצורך הזה, הצבאיות, הלאומיות, ההתנדבות. אבל היה ברור לגמרי שזה לא משהו יסודי, ארוך טווח. לכן היה נראה לי שבאיזשהו שלב תגיע למציאות חיים שתהיה כוללת, הוליסטית. לא פתרון לדבר אחד אלא משהו קיצוני, מוחלט".


שירת המדבר

יוני 1971

נכתב בעת מארב למחבלים בסמוך לים המלח:

"יום שישי, הרי מואב משחירים מנגד ולשון ים המלח נושקת לפני המים.

ואני עטוי חגור קרב, מעיל גרמני מתחתיו, משורר בפרוזה על מראות עולם ונשמת האדמה.

קול רעש מייבב מבינות חלוקי הערוצים סביב, וצרצרי המלֵחה מנסרים בחלל הרוח השורקת.

אור הכוכבים ממעל ניצב דומם כמסכה אילמת לפרצופו של העולם.

ואני במארב, אורב ליופיו הסמוי של עולם שנגלה בעת העדרן של הבריות.

אורבים אנו למחבלים. לוכדים את קסמו של תבל".

נובר עוד בפנקסים הכתומים ומוצא תיאורי נוף וטבע שנרשמו בעת תרגיל פלוגתי.

"פרח קטן, צהוב, בשולי עלי כותרתו מעין גוון של לבן.

חייל כורע סמוך לו, תר אחר מחסה.

סביב אדמה מחורצת והכול שקט, ניצב כעמוד ברזל חלוד

שרוח מלטף בו.

מדלגים לכיפה הבאה.

המ"מ צועק להתקדם במהירות,

'אש, אש' זועק המ"כ, ומטח יריות מרעיד אווירו של עולם".

 

בין עולמות


2 בפברואר 1972. צנחנים, לפני קורס מ"פים

"מפעמים בי רגשות שלא אדע מהם. רצונות ומאוויים להצליח, לשלוט, לכבוש.

ואני דל בכוחותיי, הרגשה של אפסות וחוסר יכולת.

חפץ לראות את רוחי מאושרת באמת, ביושר, בראיית הטוב שקיים, שמוכרח להיות קיים בעולם".
4 בפברואר 1972, בית החייל בירושלים

"יושב נינוח על כורסה ומחשבותיי מתרוצצות להן מבלי משים.

מטרידה אותי מאוד המחשבה על עתיד רחוק יותר. יודע אני שהכול נתון מלמעלה ושחיינו עלי אדמות אינם אלא משחק של רגשות, מאוויים, רצונות, אושר ובכי...

רוצה אני לחוש ברגש שבי את הסובב. להריח, לנשום, לגעת באצבעותיי בכל היש.

בראותי את ירושלים בלילה זרוע כוכבים, מבקש להתעלות מעל שיח הבריות, המלל הסתמי, לחוש את השמים, את המציאות המושלמת, לנטוש את הגוף, רק הנפש תלחש לי בליל מילים ללא פשר...".

באותם ימים שקודם קורס המ"פים, לאחר תקופה ארוכה של מסלול ההכשרה בשייטת, קורס מ"כים וקצינים, פיקוד על מחלקה בצנחנים וסגן מפקד פלוגה מבצעית בגדוד 890, הניגודיות בין להט העשייה למנוחת הנפש מביאה לתחושת רפיון ולמחשבות הבאות:

המטרה להצליח, להתקדם, לדחוק רגלי אחרים, לשלוט בהם מכוח פקודות וגערות – זה לא אני. אני עושה זאת מכורח הנסיבות. שמתי עצמי ממונה על אנשים עם רצון להצליח. הישגים גשמיים בלי שאר רוח. האם אוכל להמשיך ולטייל ביערות הכרמל או בסמטאות העיר העתיקה מתוך אותה שלמות נכספת, כשיום המחרת טומן בחובו את המפגש עם הבריות, עם המ"פ, עם החיילים?

"לא אוכל להמשיך בדרכי זו או בכל מוסד שאשרת בו בלי הריכוז בהבלי העולם. ואפילו שלא הבלי העולם המה אלא חיי אדם, ערכי החברה והמדינה – נפשי פורחת לה אל על, אל מרחבי התכלת והשחור, בהליכה לפשיטה, בריצת לילה עם המחלקה או בישיבת סגל המפקדים. אני חייב להיצמד אל המעש בשלמות מפני שחי אני עם אנשים שלא חשים את עדינות הנפש, טהרת המחשבה והדמיון.

המטרה להצליח, להתקדם, לדחוק רגלי אחרים, לשלוט בהם מכוח פקודות וגערות – זה לא אני. אני עושה זאת מכורח הנסיבות. שמתי עצמי ממונה על אנשים עם רצון להצליח. הישגים גשמיים בלי שאר רוח. האם אוכל להמשיך ולטייל ביערות הכרמל או בסמטאות העיר העתיקה מתוך אותה שלמות נכספת, כשיום המחרת טומן בחובו את המפגש עם הבריות, עם המ"פ, עם החיילים?

מצפה לימות ניצחון הרוח שבי. שאוכל לעשות ולחוש כרצוני המוחלט, ללא חשש פן אשכח את ציר הניווט, את בעיות החיילים, בלי תחושת הסובב המלאכותי.
לעלות השמימה".

מדפדף עוד בפנקסים הכתומים, כשעיניי דומעות ונשימותיי כבדות עליי.

דבר לא השתנה בי מאז אותם ימים. אותן תהיות מחשבה, תקופות מתחלפות של מציאות ודמיון. רצון אדיר להישאב למרומים, ובד בבד לאחוז בחזקה בתחתיות ארץ, להוסיף ולהטביע חותם עלי אדמות.

אל תוך מציאות התוהו של חיי התפרצה באחת מלחמת יום הכיפורים.

 

צילום: יח"צ

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
יש לך כנפי טיס

  אשר בן אבו חוגג...

חברים של הים

  איך מתמודדים עם סכנות...

הפרסום בעולם קטן עובד

האתר החדש של עולם קטן

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-662190

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם